מסכת בבא מציעא דף פ״ט עמוד א׳

מכדי כל מילי איתנהו בחסימה כלומר על כרחך שור לאו דוקא וכל שאר בהמות איתנהו בתורת חסימה דילפינן שור שור משבת בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק דף נד:) דגבי שבת כתיב וכל בהמתך וכיון דשור לאו דוקא למה לי דכתביה רחמנא ליכתוב לא תדוש בחסימה:

לאקושי חוסם לנחסם אדם לשור ושור לאדם לענין אכילת פועלין:

בשעת גמר מלאכה זו היא שעת גמרו:

המחבץ מיני חריצי חלב:

שבשעת גמר מלאכה ועכשיו הוא גומר מלאכתו ומתניתין לאחר גמר מלאכה קאמר דאין אוכלין כגון נתפרסו עיגולין:

המנכש קא ס"ד שעוקר מביניהן שאינן יפות:

דקא משליף קטיני יש בבצלין שמסתרסין ולא יהו גסים לעולם וקורין אותם בלע"ז ציב"ש ועוקרין אותן מבין הגדולים להרחיב מקום ולהתפשט דאיכא השתא נתינה לכליו של בעל הבית ולא ממעט מאל כליך לא תתן וממעט להו מדיש דלאו שעת גמר מלאכה הוא דעיקר פעולה משום תקון גדולין הוא שהם מחוברין ועומדין:

הבודל בתמרים ובגרוגרות שמדובקות זו בזו ומבדילן במגריפה:

גידולי קרקע יצא החולב כו' בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) חשיב בעלי חיים גידולי קרקע דדריש ונתתה הכסף בבקר ובצאן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע התם קרי להו גידולי קרקע לפי שניזונין מן הקרקע אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן דלא הוי בכלל דיש שהוא גודל וצומח מן הקרקע:

ס"ד אמינא הואיל וכתיב קמה קמה שתי פעמים ותימה הא איצטריך חד לרבות כל בעלי קמה וחד לרבות אדם בתלוש וי"ל דה"ק סד"א דלא נדרוש חד מהנך דרשות דלעיל אבל נדרוש לרבות חולב דמסתבר טפי למדרש הכי ולספרים דגרסי הואיל וכתיב קמה לרבות כל בעלי קמה נרבה נמי הא א"ש טפי דמכל בעלי קמה משמע שפיר בעלי חיים שהם בעלי קומה ותימה אכתי נרבה מקמה דבר שאין גידולו מן הארץ כגון חולב וכי תימא דיש דכתב רחמנא ל"ל איצטריך לרבות תלוש דאי לא כתיב דיש אלא לא תחסום שור במלאכה הוה מוקמינא ליה דוקא במחובר דומיא דפועל דה"נ פריך ל"ל דיש להוציא חולב מכי תבא נפקא דוקא במחובר אלמא אית לן לאוקמי שור דומיא דאדם ועוד דאיצטריך דיש לכמה דרשות דבסמוך:

יצא המנכש בבצלים נראה דאי לאו ואל כליך לא תתן לא הוה דרשינן מדיש אלא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר אבל לשעת גמר מלאכתו שאין צריך לקרקע לא הוה דרשינן ליה אבל השתא דכתב ואל כליך למדרש בשעת גמר מלאכה דרשינן נמי מדיש להני:

והבודל בתמרים אע"פ דליכא מעשר אלא מדרבנן חשיבא גמר מלאכתן למעשר כיון דאי הוה בהו מעשר מדאורייתא הוה אזלינן בתר גמר מלאכתו למעשר:

יצא הלש המקטף והאופה תימה לר"י דבשלמא אופה איצטריך למיתני אע"ג דתנא לש משום דמשכחת דחייב בחלה אפילו לא לש ע"י אפייה דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף לז. ע"ש) הדובשנין והאיסקריטין כו' אפאן באילפס פטורין בתנור חייבין אלא מקטף אמאי תני לה וכי יש מקטף בלא לישה:

אי הכי חלה נמי לא דחלה בחוצה לארץ לא הויא אלא מדרבנן כדמוכח בפ' עד כמה (בכורות דף כז.):

מידי מעשר קגרים גמר כו' דכיון דאם היו חייבין במעשר הוה חשיב גמר מלאכה למעשר אחר המירוח והיינו הולכים בתר אותה גמר מלאכה כי אין חייבין נמי לא הוי פחות וניזיל בתרה ואמאי אזלינן בתר חלה:

אמר רבינא כרוך ותני דהשתא דקתני בחדא למעשר ולחלה מוכח שפיר דלא נקט למעשר אלא לאפוקי היכא דלא שייך חלה כגון בודל בתמרים אבל היכא דשייך חלה לא חשיב אלא שנגמרה מלאכתה לחלה אבל כי הוה בחדא ברייתא למעשר לחוד הוה משמע דבכ"מ אזלינן בתר. גמר מלאכה למעשר:

ותיפוק ליה משום מעשר קשיא לי, לימא בשלא ראה פני הבית, ואפילו למאי דאמרינן דבגרן תלנהו רחמנא, דילמא בשהכניסה במוץ שלה כדר' אושעיא (ברכות לא, א), אי נמי בשעשר. וי"ל דהכא לאו משום איסור מעשר קאמר, אלא משום דכבר נגמרה מלאכתו למעשר ותניא דיש מה דיש שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו, והיינו דפריק רבינא כרוך ותני מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו. (שיטמ"ק).

ובפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית ולא יספות במלח ויאכל. כלומר ואפילו נטלו רשות, משום מעשר קאמר דספיתא קובעת למעשר. וכתב הראב"ד, וכי ספיתה יותר היא קובעת מאכילתן עם הפת ואין קביעות מעשר קובע אותו. ופירש דהכי קאמר בפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית, משום ענבים ודבר אחר, אבל בשנטלו רשות מעשרין ואוכלין, דהואיל ונטלו רשות שלהן הן ומעשרין ואוכלין, ודקאמר ולא יספות במלח ויאכל, עד שיטול רשות ויעשר קאמר. ואני תמה אם אכילה בפת קובעת למעשר, למה לי למעט ענבים ודבר אחר, תיפוק ליה שהוקבע למעשר וכבר נתמעט מדיש כל שנגמרה מלאכתו למעשר. וי"ל דקביעותא זה אינו תורה דבעינן כעין ועוד יש לומר שאפילו היתה אכילתו בפת קובעת למעשר, אי לאו דמיעט הכתוב מענבים ולא ענבים ודבר אחר היה מותר לעשר ולאכול, דדיש לא ממעט אלא כל שנגמרה מלאכת בעל הבית למעשר קודם אכילת וזה נראה לי עיקר, דספיתא נראה שקובעת אפילו דאורייתא, כן נראה לי..

קצץ אחת אחת אוכל פירשה רש"י אשכרו למסוק שכרו ללקט דסליק מינה, ואף על פי שזכתה לו תורה לאכול כיון שקצץ והתנה בהדיא לאכול נראה כמקח ואסור מדרבנן. ור"ת השיב עליו, וכי קציצה מגרעת זכות שזכתה לו תורה, לפיכך פירש הוא בספר הישר דארישא קאי, והיינו ששכרו לעקור ולקשקש תחת התאנים שאין דינו מן התורה לאכול, והרי זה מקח גמור ואסור לאכול שתים שתים. (שיטמ"ק). והרשב"א תמה עליו במאי דפי' דלא יאכל עד שיעשר קאמר, דהא שתים שתים לא יאכל קתני. אלא שהוא לא נתן לו רשות לאכול אלא כדרך שהוא רשאי לאכול מהם דהיינו אחד אחד דאלו שתים שתים אסור משום חיוב המעשרות כיון שקצץ, ולעשר משלו לא התנה ואינו במשמע קציצתו. ונראה שהראב"ד פירש כפירושו של רש"י, וז"ל אהייא אילימא אסיפא, פשיטא, כיון דקצץ עמו שיאכל כל היכי דבעי א' א' ליכול שהרי נטל רשות מבעל הבית, ומשום מקח ליכא, דקציצה לאו מקח גמור הוא, דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל, ומדאמר דקציצה לאו מקח גמור הוא, על כרחך לאו אשכרו לקשקש ולעדור קאמר, דהתם ודאי מקח גמור הוא, דמה לי לוקח במעות מה לי לוקח בשכר מלאכתו. ואני תמה בדברי הרב שאמר דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל, והלא שנינו (מעשרות פ"ב מ"ה), האומר לחבירו הילך איסר זה ותן לי ה' תאנים לא יאכל עד שיעשר דר"מ, ר' יהודה אומר אוכל אחד אחד פטור אם צירף חייב, א"ר יהודה מעשה בגינת ורדים שהיתה בירושלים והיו תאנים נמכרות מג' ומד' וכו'. אלמא אפילו לוקח א' א' אוכל ופטור. דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ועוד דמעשה רב, ועוד דאף ר"מ לא נחלק אלא כשהמוכר מלקט ונותן לו, אבל כשהלוקח מלקט ואוכל פטור, וכן מפורש שם בירושלמי (ה"ג). ושמא הוא מפרש לזו בתאנה העומד בגנה כרב פפא דלעיל (בבא מציעא פח, א), וכיון דאיכא חצר דקובע מדאורייתא ואיכא מקח שקובע מדרבנן אהני גבי לוקח דלא אכיל כלל, ופלוגתא דר"מ ור' יהודה בתאנה העומדת כלה בגנה, כן נראה לי. (שיטמ"ק).

הא דאמרינן אהייא. הכי קאמר אילימא ארישא דהיינו קצץ אחד אחד אוכל, אמאי לא יספות, כיון דקצץ, אפילו הוי כענבים ודבר אחר מכל מקום הרי קצץ, וכל שלא הוקבע למעשר פשיטא שיאכל א' א' ואפילו בספיתה, דהא חדא לא קבעה סיפתא, ואף על גב דפועל לא זכתה לו תורה לאכול ענבים וד"א, זה לא התנה שיאכל כדרך שזכתה התורה לפועל אלא לאו אסיפא, דהיינו שכרו למסוק שכרו לגדור, אלמא פועל אוכל אחת אחת בספיתה, וקשיא אאידך ברייתא דקתני ולא יספות במלח ויאכל. ופריק אביי דודאי פועל אוכל אחת אחת בספיתה. דגריעא ספיתא מאוכל בפת, ולאו ענבים וד"א הוא אלא משום חיוב המעשרות קאמר דכל שסופת קובע, והני מילי בארץ אבל בחוץ לארץ אין ספיתה קובעת, והיינו ברייתא דקתני סופת במלח ואוכל. ואני תמה כיון דעד השתא משום איסור ענבים וד"א הוה משמע לן, היאך דחה אביי דרך סתם דלאו מחמת כן אלא מחמת איסור המעשרות, הוי ליה למימר בהדיא הכא משום חיוב המעשרות. ואינו, דכיון דאמר בארץ קבעה ספיתה למעשר הרי ביאר הענין ונקט לשון אחר, שעל כרחך הוא מבואר הכונה, ואסקה רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ ומתניאתא לא קשיא, דחדא לא קבעה, והילכך אפילו ספת אין כאן חיוב מעשר ואוכל, ואע"פ שקצץ, אבל שתים שתים לא יאכל ואפילו בלא ספיתה, דקציצה קובעת בשתים בספיתה, אבל לא קצץ אחת אחת אם נטל רשות מבעל הבית אוכל ואפילו בספיתה, ובלא ספיתה אפילו שתים אוכל כדינו שזכתה לו תורה, אבל ספת אפילו נטל רשות מבעל הבית לאכול בספיתה שתים שתים לא יאכל, מאי טעמא דאיטבול להו למעשר עם הספיתה. ונראה לי דהא דקאמר ואף על גב דנטלו רשות מבעל הבית, לאו בשנטלו רשות לאכול אפילו שתים שתים בספיתה קאמר, דהתם ודאי מעשרין ויאכלו, דלא קבעה ספיתה טפי מאכילה בפת, ואפילו הכי קתני ובפתן לא יאכלו אא"כ נטלו רשות מבעל הבית, הא בנטילת רשות יאכלו ומעשרין, והכי נמי מאי שנא כיון שנתן להם רשות יעשרו ויאכלו, אלא שלא נטלו רשות כאן אלא לאכול בספיתה, וכיון שכן אוכל הוא בספיתה אחת אחת, שכנגד שלא זכתה לו תורה לאכול בספיתה התיר לו זה ואפשר לו בלא מעשר, אבל בנותן רשות לאכול בפת ע"כ יודע הוא שאכילה בפת ואפילו א' אחת אכילת קבע היא, ואי אפשר לו עד שיעשר ויאכל, והילכך כשנתן לו רשות סתם כאלו נתן לו רשות בפירוש לעשר ולאכול, כנ"ל. (שיטמ"ק).

כבר ביארנו על הפועל שהוא אוכל במין שהוא עסוק בו בין במחובר בין בתלוש על הדרך שביארנו במשנתנו אף הבהמה אוכלת במין שהיא עסוקה בו בין במחובר בין בתלוש אע"פ שלא נתפרש איסור חסימתו אלא בדיש שהוא תלוש מאחר שכל הבהמות בדין חסימה ואפילו חיה ועוף אם דש באווזין ותרנגולין או עשה בהן שאר מלאכות כמו שביארנו במסכת בבא קמא לא הוזכר שור אלא להקיש חוסם לנחסם ונחסם לחוסם ר"ל אדם לבהמה ובהמה לאדם מה פועל במחובר שהרי כרם וקמה הוזכרו בו אף שור במחובר ומה שור בתלוש אף פועל בתלוש מעתה אף אתה דורש מלת דיש אל הפועל ומה דיש מיוחד גדולי קרקע וגמר מלאכה ושלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה ופועל אוכל בו אף כל שהוא בדרך זה יצא חולב ומחבץ שאין כאן גדולי קרקע יצא מנכש בבצלים ושומים שאין כאן גמר מלאכה בתלוש יצא בודל בתמרים וגרוגרות ר"ל שמדובקות זו בזו ועפוש מתילד ביניהם והוא מפרישן זו מזו במגריפה שהרי נגמרה מלאכתן למעשר ואם הם תמרים רעים שאין מתבשלים באילן ואדם מכניסן בכלים לחממן ולבשלן אין כאן גמר מלאכה ופועל אוכל בהם ואם הם בדברים שנכנסו לחיוב אחר דומה למעשר אוכל כגון חטים אחר שעשר שנכנסו לחיוב חלה ובזו יצא לש ומקטף ואופה שכבר נגמרה מלאכתן לחלה ויש חולקין שלא לחזור להתרן אחר שנגמרו למעשר כמו שבארנו למעלה ולא הוזכרה כאן גמר מלאכה לחלה אלא במה שאין חיוב מעשר נוהג בו וחיוב חלה נוהג בו כגון שבע שכבשו ושבע שחלקו שנתחייבו בחלה ולא במעשר ויש מפרשים בה דעת שלישי שכל שחלה נוהגת בו אפילו נגמר למעשר אוכל עד שיגמר לאחרון שבו הילכך יצא בודל שנגמר למעשר ויצא הלש שנגמר לחלה:

גדולי המחברים כתבו שהעושה בתלוש אוכל עד שלא יגמור עבודתו ומשתגמר עבודתו אסור לו לאכול והעושה במחובר כגון בוצר וקוצר אינו אוכל עד שיגמור עבודתו כגון שיבצור ויתן בסל עד שימלאנו וינפץ הסל למקום אחר ויחזור ויבצור וימלאנו ואינו אוכל אלא אחר שימלא הסל אלא שתקנו להיות אוכלין מזמן לזמן כמו שיתבאר למטה ואנו פסקנו הפך דברים אלו בסוגית המשנה החמישית:

גמ' מה דיש מיוחד דבר שגידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל כו' כ"ה ברי"ף וברא"ש:

בפרש"י בד"ה שבשעת גמר מלאכה ועכשיו הוא גומר מלאכתו ומתני' כו' עכ"ל שעת גמר מלאכה דקאמר הכא גבי דיש לאפוקי מנכש בבצלים היינו שהוא עוסק בדבר שהוא שעת גמר מלאכה דכל שאין צריך לקרקע מקרי שעת גמר מלאכה וכן נראה מדברי התוס' בשמעתין ומדברי נ"י אבל מפרש"י שכתב כאן ומתני' לאחר כו' כגון נתפרסו עגולין נראה שהוא מפרש שעת גמר מלאכה דכל מלאכת תלוש הוא שעת גמר מלאכתו למעשר ומשנגמר מלאכתו למעשר מקרי לאחר גמר מלאכה כגון נתפרסו עגוליו ודו"ק:

בד"ה אמר רבינא כרוך כו' אף כל שלא נגמרה מלאכתו כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה סד"א הואיל כו' להוציא חולב מכי תבא נפקא דוקא (במחובר) [גידולי קרקע] אלמא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה פועל מהו שיהבהב כו' ועוד למאי דמסיק הכא דלא יספות כו' עכ"ל כצ"ל:

רש"י ד"ה שבשעת גמר מלאכה ועכשיו הוא גומר מלאכתו ומתניתין לאחר גמר מלאכה קאמר דאין אוכל כגון נתפרסו עיגוליו. דבריו תמוהין ונראה להגיה ומתני' דלאחר גמר מלאכה קאמר וכו'. ורצונו לומר דקשה לו הא דקאמר הכא דבשעת גמר מלאכה אוכל ומתני' דלעיל קאמר אינו אוכל אלא עד גמר מלאכה ותירץ דלעיל איירי במלאכה אחרת דהיינו גמר מלאכה למעשר לאפוקי אחר גמר מלאכתו למעשר כגון נתפרסו עיגוליו דאינו אוכל וכאן איירי גמר מלאכה דמחובר לאפוקי מנכש דאינו אוכל:

תוס' ד"ה סלקא דעתך וכו' ולספרים דגרסינן הואיל וכתיב קמה לרבות כל בעלי קמה אתי שפיר טפי וכו'. רוצה לומר דלאותה גירסא לא אצטריך יתורא בפני עצמו לרבות בעלי חיים אלא הוה סלקא דעתין דבכלל אותו ריבוי דמרבינן מקמה כל בעלי קמה איתרבו מיניה נמי בעלי חיים דאינהו נמי מקרו בעלי קמה:

בא"ד וכי תימא דיש כו' למה לי אצטריך לרבות תלוש דאי לא כתיב דיש וכו' הוה מוקמינן ליה דוקא במחובר דומיא דפועל. מקשין התלמידים הא בפועל גופיה כבר איתרבי אדם בתלוש לעיל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואם כן אי הוה כתיב לא תחסום שור במלאכה הוה מוקמינן ליה בכל מילי אפילו בתלוש דומיא דפועל אבל נראה לי דכל הוי דרשות דלעיל דמרבינן מינייהו אדם בתלוש לא דרוש להו אלא מדאשכחן גבי שור תלוש בהדיא דכתיב דיש ולכך דרשינן נמי גבי פועל באם אינו ענין למחובר תנהו לענין אדם בתלוש וכן כל הדרשות דלעיל דיליף מינייהו אדם בתלוש אבל אי לא הוה כתיב בשור דיש בהדיא לא הוה מוקמינן הנהו יתורי לאדם בתלוש אלא לשום דרשות אחריני והוה אמרינן דאינו אוכל כי אם במחובר דכרם וקמה כתיב ולא תחסום שור במלאכה דהוה כתיב בשור הוה מוקמי' ליה ג"כ במחובר דומיא דפועל אבל בתלוש לא ובאותו ס"ד אפשר לומר דאפ"ה הוה מרבינן מקמה בעלי חיים משום דאינהו עדיפי ומקרו בעלי קמה יותר משאר דברים שבתלוש או נוכל לומר דאין הכי נמי דבאותו ס"ד דהוה אמרינן דבין פועל ובין שור אינו אוכל כי אם במחובר ה"ה נמי דחולב ומגבן נמי אינו אוכל ולא הוה מרבינן מקמה אלא בעלי קמה ממש דהיינו במחובר אבל השתא דכתיב דיש בהדיא רשור אוכל בתלוש ולכך מרבינן מהנהו ייתורי נמי דלעיל גבי אדם דאוכל בתלוש מרבינן נמי מקמה כל בעלי קמה אפילו בעלי חיים דהיינו חולב ומגבן:

בא"ד דהכי נמי פריך למה לי דיש להוציא חולב מכי תבא נפקא דוקא ממחובר וכו'. נראה דמחובר לאו דוקא אלא ר"ל גידולי קרקע דכי תבא בכרם רעך ובקמת רעך כתיב דאינהו גדולי קרקע ואע"ג דהנהו קראי גבי פועל כתיבי הוה ילפינן שור דומיא דאדם והכי פריך ריש למה לי להוציא חולב מכי תבא נפקא:

לאקושי חוסם לנחסם פירוש לאקושי שילמדו זה מזה לענין תלוש ומחובר דאלו לענין שאם חסם לא מקשינן דאלו בבהמה אם חסם חייב וגבי אדם אם חסם פטור כדתניא לעיל בהדיא. הריטב"א. וכתב ה"ר יהונתן וזה לשונו: לאקושי חוסם לנחסם מה חוסם אוכל במחובר כשהוא שכור בתוכו דכתיב כי תבא בכרם רעך אף נחסם שנצטוית עליו שלא לחסמו כשהוא עוסק בדבר מחובר ודוקא בדבר שנגמר הפרי דומיא דחוסם דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ומה נחסם אוכל בתלוש דכתיב בדישו אף חוסם בתלוש שנשכר להיות עוסק בה ודוקא שלא הוקבע למעשר דומיא דדיש שהרי עדיין אינו ממורח. עד כאן.

יצא החולב והמחבץ שנותן לתוך החלב דבר שמעמיד את החלב ומתברר הפסולת מן הטוהר והזך. והמגבן שלש אותו החלב שנדבק ובונה ממנו בכלי עיגול אחד דכיון דאינו גידולי קרקע אין פועל אוכל בו. ה"ר יהונתן ז"ל.

וגידולי קרקע דבר שהוא גדל מן הקרקע וצומח ממנה אבל בעלי חיים לא קרינן גידולי קרקע דמפיק החולב והמגבן שהוא מבעלי חיים ואין להקשות לההיא דבכל מערבין דדרשינן בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן ביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל פרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע דקרי לבהמה גידולי קרקע ואפילו הכי ממעטי לה הכא. ובפרק כיצד מברכין נמי אמרינן דכל דבר שאין גידולו מן הארץ כגון דגים ובשר מברכין עליו שהכל דהתם לא קרי לבהמה גידולו מן הארץ וכן בפרק קמא דסוכה קרי לחגיגה דבר שגידולו מן הארץ כי ההוא דעירובין. ובפרק קמא דקידושין דאמרינן גבי הענקה אי כתב רחמנא צאן הוה אמינא בעלי חיים אין גידולי קרקע לא כתב רחמנא גרן דלא דמי כלל דבכל מקום דומיא דמילתא דכתיבא בקרא מרבי אינך וכעין גדולי קרקע דרשינן דהיינו שצומח מן הארץ. מרבי. תוספות שאנץ.

לירבי נמי אידך כלומר דנדרוש קמה מלשון העמדה. למה לי מאל כליך נפקא. פירוש דקסלקא דעתין דמיירי בשמנכש העשבים בלבד שאינו נותן כלום לכליו של בעל הבית. ופרקינן לא צריכא דמשליף קטיני מגו אלימי פירוש שמסיר הבצלים הקטנים שמפסידים את הגדולים ואשתכח שהוא נותן לכליו של בעל הבית ואשמועינן תנא הכא דאפילו הכי כיון שאין זה גמר מלאכה שהרי כל מלאכתו לתיקון הגדולים שאינו גומר מלאכתן עכשו. הריטב"א.

המנכש בשומים כלומר שתולש העשבים הרעים מביניהם בשעה שאינם נגמרין עדיין השומים והבצלים שאינו רשאי לאכול מהן ואף על פי שנותן לכליו של בעל הבית מן השומים הקטנים שנתלשין עם העשבים הרעים אפילו הכי אין זה נתינה דלא מיקרי נתינה אלא מדבר שנגמר פריו. ה"ר יהונתן.

יצא המנכש בבעלים נראה דאי לאו ואל כליך לא הוה דרשינן מדיש אלא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר אבל לשעת גמר מלאכה שאין צריך לקרקע לא הוה דרשינן ליה אבל השתא דכתיב ואל כליך למדרש בשעת גמר מלאכה דרשינן נמי מדיש להכי. גליון תוספות.

הבודל בתמרים ובגרוגרות שנתעפשו בחבורם והוא מבדיל אותם שנגמרה מלאכתם למעשר כי תניא ההיא בתוחלני כמו מתחלי פירות שאינם מבושלים ואינן ראוים לאכילה עד שיתבשלו לשמש ואז הוא גמר מלאכתן למעשר והבודל בהן קודם שנתבשלו אוכל. הראב"ד.

יצא הלש והמקטף תימה לר"י דבשלמא אופה איצטריך ככתוב בתוספות. ויש לומר כיון שהוצרך לשנות לש ואופה סדורא דפת נקט. הרא"ש.