מסכת בבא מציעא דף ע״ו עמוד ב׳

הכי השתא בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי ואמר רב נחמן וכו' - כלומר ועלה שמעת לרב נחמן דאמר מגורשת היה לך ללמוד לפי דבריו שיאמר בהגעת הגט לידו או לידה דליהוי גירושין או אדיבורא דידיה סמיך או אדיבורא דידה סמיך כיצד אמר רב נחמן אם משיגיע גט לידו דשליח מגורשת יש ללמוד דאדיבורא דידה סמיך ולא לו האמין ונתרצה למסרו לו בתורת שליח לקבלה כדברי האשה והבעל עצמו גירש ואי הוה אמר רב נחמן עלה כשיגיע גט לידה מגורשת ולא בקבלת השליח יש ללמוד דאדיבורא דידיה סמיך ומהימנת לי דהכי אמרה קאמר ליה ועשאו שליח להולכה והשליח נתרצה להיעקר מתורת שליחות של אשה לקבלה ונעשה שליח לבעל לגרש והרי עשה שליחותו והגיעה לידה:

אלא התם דשמעת ליה דאמר אינה מגורשת. אין לך ללמוד מדרב נחמן דאדיבורא דידיה סמיך ואין כאן שליחות כדאמרת דא"נ אמרינן דאדיבורא דידה סמיך דאף הבעל עשאו שליח להולכה כדברי האשה אין כאן שליחות שהרי השליח לא נתרצה דהא עקר ליה לשליחותיה לגמרי דאמר ליה שליח לקבלה איפשי להעשות שלא אטרח להגיע לידה אבל שליח להולכה לטרוח ולהגיע לידה אי אפשי להעשות הלכך אפילו נמלך והגיעו אצלה אין זה שליח שניתן לגירושין שכשקבלו לא קבלו על מנת כן ואי קשיא הא אמרינן גביה איפכא היכא דהיא אמרה התקבל והוא אמר לבעל אשתך אמרה הבא והוא אמר הילך כמה שאמרה דאי הוה אמר עלה משיגיע גט לידו מגורשת הוה שמעינן דאדיבורא דידה סמיך ומסרו לו על מנת קבלה ולא קשיא לן הא שליח עקר לשליחותיה ולא נתרצה הוא בשליחות קבלה איכא למימר דאי הוה אמר רב נחמן הכי הוה קמ"ל דהאי לאו עקירה הוא דהא מתרצה להיות שליח להולכה כל שכן דמתרצה בשליחות קבלה שהקבלה בכלל הולכה לענין הטורח:

ואי בעית אימא כו' אשינויא דריש פירקא קאי:

הטעו קרי ליה וזה את זה דקתני במתני' בפועלים ובעל הבית נמי קאמר ולא בדאטעו פועלים אהדדי:

דתניא דגבי פועלים ובעל הבית נמי קרי להו הטעו:

אין להן זה על זה אלא תרעומת דאמר להן תשכירו עצמכם לאחרים ואינהו נמי אמרו ליה כי הדרי בהו צא ושכור אחרים ומיהו תרעומת איכא שיהו צריכים לחזר זה אחר פועלים וזה אחר שוכרים ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו:

בד"א דאין להם עליו ממון אם חוזר הוא:

בשלא הלכו למקום המלאכה ובבקר אמר להן חוזרני בי:

אין להם זה על זה אלא תרעומת קשה לר"י דהא קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (ב"ק דף ק.) א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום וי"ל דמיירי שכשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר ומכל מקום יש עליו תרעומת שעתה לא ימצאו אלא ע"י טורח וכי מפליג בסמוך בין לא הלכו החמרים להלכו ומצאו שדה לחה הוה מצי לפלוגי אף בלא הלכו כלל בין יכולין עוד להשתכר בין חוזר בו אחר שלא מצאו עוד להשתכר אלא אורחא דמילתא נקט דבהלכו לא שכיח שימצאו עוד להשתכר ואם לא הלכו מסתמא כשבא לחזור חוזר מיד בעוד שימצא להשתכר:

כבר ביארנו במשנה על לשון והטעו זה את זה לפי מסקנת הסוגיא שבענין חזרה הוא אמור ובבעל הבית עצמו עם הפועלים אלא שלא נתברר הדין במשנתנו וכיצד הוא דין זה הרי ששכר את האומנין וחזר בו אם לא הלכו למלאכתן כלל אין להם עליו אלא תרעומת הלכו למלאכתם ולא מצאו צד להשלים שליחותם כגון ששכר חמרים להביא תבואה והלכו ולא מצאו נותן להם שכרם משלם אלא שמנכה להם כמה שאדם רוצה לפחות משכרו לבא ריקם שאין דומה בא טעון לבא ריקן ודבר זה אתה צריך לפרשו בששכרם להביא תבואה מן הגרן ולא מצאוה מתוקנת בכדי להביאה שאין כאן אונס ולא עוד אלא שיש שם קצת פשיעה והוא דומה לשכרו לעדור ומצאה לחה ולא הלך שם מבערב כמו שיתבאר בסמוך שאם היה בזה צד אונס כגון ששכרם להביא לו תבואה מן השוק ואירע אונס שלא היה יכול בכך כגון שמיחו מבית המלך וכיוצא בזה אינו נותן להם כלום שהרי אונס גמור הוא וכן אי אתה יכול לפרשו אלא ממקומות הסמוכים שעדין כל היום לפניהם שאם שכרם לילך ברחוק מקום ולא מצאו הרי כלה היום בשליחותם ואפילו אירע כן באונס גמור נותן להם שכרם משלם וכן התבאר בתוספתא כמו שיתבאר למטה:

שכרו לעדור לו שדהו והלך ומצאה לחה ואינה ראויה לעדור יתבאר למטה שאם כבר הלך בעל הבית מבערב אצל שדהו ומצאו שצריכה פועלים אלא שאח"כ נכנסו שם מים בחצי הלילה חוזר בו ואינו נותן כלום אונס גמור הוא זה ואם לא הלך שם מבערב אף הוא פושע בכך ונותן שכרו כפועל בטל שאינו דומה עושה מלאכה ליושב ובטל ודברים אלו בשלא מצאו מלאכה שכמותה לעשות שנמצאת חזרתו דבר האבד אצלם וכל שהוא דבר האבד עליו לשלם אבל אם מצאו מלאכה קלה הימנה או שכמותה לעשות ואמר להם בעל הבית צאו ועשו אין כאן אלא תרעומת:

אחר שבארנו שכל שהוא אצלם דבר האבד עליו לשלם אף כשחזר בו ולא הלכו כלל שביארנו שאין לו עליו אלא תרעומת ולא נאמר כן אלא שמן הסתם הואיל ולא הלכו עדין צפרא הוא ויכולים להשתכר הא כל שהיה אבד אצלם והוא על צד שאין מוצאין אף בלא הלכו חייב להם לשלם:

חזרו הפועלים אפילו קודם שהלכו אם הוא דבר האבד אצל בעל הבית שוכר עליהם או מטען והוא הדין להלכו והיו יכולים לעשות ולא עשו ולא התחילו שכל שהוא אבד התחילו ולא התחילו הכל שוה ומדרישא בלא התחילו אף סופא בלא התחילו ואעפ"כ אמרו עליה ששוכר עליהם או מטען ואם לא היה דבר האבד אין לו עליהם אלא תרעומת וכל שאמרו בבעל הבית מטען אף פועלים אם חזר בו בעל הבית מטעין אותו ולערב נותן כמו שהתנה:

חזר בעל הבית אם אינו דבר האבד אצלם כגון שמצאו לעשות אין להם עליו אלא תרעומת ואם הוא דבר האבד אצלם נותן שכרם כפועל בטל התחילו במלאכה וחזרו בהם אם היה פועל ר"ל שכיר יום אם הוא דבר האבד שוכר עליו או מטעהו ואם אינו דבר האבד הרי זה חוזר שהפועל חוזר בו אף בחצי היום שנא' כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים ושמין לו מה שעשה ונותנין לו שכרו לפי חשבון וכן הדין בחזר בו בעל הבית שאם הוא אבד אצל פועל נותן לו כפועל בטל ואם אינו אבד שם להם מה שעשה היה קבלן שאין כאן טעם כי לי בני ישראל עבדים שהרי עושה לכשירצה אם חזר בו שמין לו מה שעתיד לעשות ואם קבלו קמה לקצור או בגד לארוג בשתי סלעים וקצר חציה או ארג חציה שהיה ראוי לפי חשבון ליטול סלע אם אין זה מוצא לגמור בסלע אלא בסלע וחצי אינו נותן לו במה שעשה אלא שקל ואם מוצא לגמור בשקל אינו נותן להם אלא סלע ואם הוא דבר האבד שוכר עליו או מטעהו ואם בעל הבית חוזר שם להם מה שנעשה לפי חשבון ואם הוא אבד אצלם משלם כפועל בטל:

כל שאמרו עליו בחזרת פועלים בשהוא אבד ששוכר עליהם או מטען דוקא בשלא נאנס הא אם נאנס כגון שחלה או שמת לו מת וכיוצא באלו אין כאן אלא תרעומת ואף תרעומת אין כאן אלא אם כן היה לו להעלות על לב חליו ומיתת קרובו ושמין לפועל מה שעשה ומ"מ קבלן הרי יכול לעשות לאחר האונס ואם הוא דבר שאי אפשר לו ליעשות אחר האונס אף הוא פטור מ"מ ושמין לו מה שעתיד לעשות וכל שיש פועלים אחרים לעשות בשכרן של אלו בין פועל בין קבלן אין כאן אלא תרעומת ושמין לפועל מה שעשה ולקבלן מה שעתיד לעשות:

זה שאמרנו בבעל הבית שהוא רשאי להטעותם כיצד הוא מטעם אומר להם סלע קצצתי לכם באו וטלו שתים ולערב נותן להם כמה שהתנה וגדולי המחברים כתבו שאפילו נתן חוזר וגובה מהם התוספת וזה שאמרו שוכר עליהם עד כמה אם אין בידו מהם ממון עד כדי שכרן ופרשו גדולי המפרשים כפלים בשכרן וגדולי הצרפתים פרשו שאם עשו מקצת המלאכה ולא נתן להם כלום מרבה בשכר הנשאר מה שהוא חייב להם ויראה מדבריהם שאם לא עשו כלל או שעשו וקבלו הואיל ואין לו מהם תחת ידו כלום אינו שוכר עליהם ולא יראה כן ואם היה ממון שלהם תחת ידו שוכר עליהם אפילו עד ארבעים וחמשים ואפילו לא היה שכרן של אלו אלא שלשה וארבעה:

כבר ביארנו למעלה שהשוכר את הפועלים לעדור ובא המטר בחצי הלילה עד שאינה ראויה עכשו לעדור שאם הלך לשדה מבערב אין נותן להם כלום ואם לא הלך נותן שכרם כפועל בטל ודבר זה יראה אף כששכרם לחרישה סתם ולא פירש לשדה זו ויש לו שדות שנתרבה לחותם בסבת המים עד שאינם ראויים לחרישה ויש לו גם כן שלא נתלחלחו כל כך ואף הם אומרים הואיל ולא פירשת באיזה ויש לך ראויים לחרישה פסידה זו שלך היא וכשסיירה מבערב הרי הוא כפורש לשדה זו ואין להם עליו כלום:

בפרש"י בד"ה בד"א שלא התחילו כו' ועד השתא פריש מילי דשכירות והשתא פריש מילי דקבלנות עכ"ל דהא דקתני הכא קבלו קמה לקצור כו' משמע בקבלנות ור' דוסא נמי לא פליג אלא בקבלנות אבל בשכיר יום מודה כדאוקמא ברייתא דלקמן מיהו הא דקתני ברישא השוכר את האומנין והטעו כו' איכא לפרושי נמי בקבלנות אלא כיון דקתני בסיפא דברייתא בד"א בזמן שאין שם פועלים אבל יש כו' אין לו עליהן אלא תרעומת דאיירי בקבלנות ע"כ רישא לא איצטריך אלא משום שכיר יום וזה סותר מה שכתבו התוס' בר"פ דפועלין לא משמע אלא שכיר יום והכא בסיפא דקתני לישנא דפועלים ולא איצטריך ליה אלא משום קבלנות ויש ליישב ודו"ק:

רש"י ד"ה הכי השתא וכו' עד דאדיבוריה דידיה סמך ומהימנת לי דהכי אמרה לך ועשאו שליח להולכה וכו' כצ"ל והר"א:

בשלמא אי איתמר איפכא אשתך אמרה פירוש דהתם משנה השליח דבורא להחמיר על עצמו ולא עקר לשליחותא אדרבה יש בכלל שליחות הולכה שליחות קבלה. אלא הכא טעמא משום דעקר שליח לשליחותיה דאמר שליח לקבלה הוינא שליח להולכה לא הוינא. פירש רש"י דבעל ודאי אדיבורא דידה קסמיך ודעתו לשליחות הולכה כמו שאמרה ומיהו זה ברצון השליח תלוי והשליח עקר לשליחותו ואינו רוצה להיות אלא שליח קבלה שאין בו טורח ואף על גב דחזינן דאמטייה ניהליה בתר הכי אמלוכי הוא דאמליך.

ובתוספות פירשו אלא הכא טעמא משום דעקר וכו' כלומר לעולם אימא לך דבעלמא אדיבורא דמשלח סמיך והא דסמיך הכא אדיבורא דשליח משום דאמר בעל בנפשיה אם איתא דאיתתא לא אמרה אלא הבא לי והוא אומר התקבל לי עוקר הוא שליחותו שאינו רוצה להיות שלית הולכה ואם כן מה אעשנו שליח הולכה מוטב שאסמוך על דיבורו כי אולי אומר אמת וגם זה נכון. ובעיין לא איפשיטא והוה ליה חומרא לתובע וקולא לנתבע ולית להו אלא תלתא ואית פסידא לא נפקי מינייהו. הריטב"א. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: אמר ליה בעל הבית בארבע ואמר להו שליחא בתלתא ואמרו ליה כמה שאמר בעל הבית הא איבעיא אי אמילי דשליחא סמכי ואף על גב דעבדי מאי דשוה ארבעה לא שקלי אלא תלתא או דילמא הכי אמרי ליה כדקאמר בעל הבית מתגרינן ולא כדקאמרת את ולהכי טרחו שוה ארבעה כי היכי דלשקלו ארבעה ולא איפשיטא ולקולא לנתבע ולא שקלי אלא תלתא. ואי תפסו ארבעה מבעל הבית נראה לומר דלא מפקינן מינייהו. והיכא דאמר ליה בעל הבית בתלתא ואזל ואמר להו בתלתא ואמרו ליה כמה שאמר בעל הבית נראה לומר דאף על גב דטרחו שוה ארבעה כיון דרובא דאגירי דמתא מתגרי בתלתא לית להו אלא תלתא ואף על גב דשקלו טפי מפקינן מינייהו וצריך עיון. עד כאן.

ואי בעית אימא חזרו נמי הטעו קרי ליה תמיה לי אם כן למה שנו חזרה דרישא בלשון הטעו ובבבא דסיפא שנו חזרה כדתנן השוכר את האומנין וחזרו בהם ידו על התחתונה. ואפשר כי מפני שחזרה דרישא היא נתלית בטעות שחשב בעל הבית שהשדה ראויה ליעדר ומצאה לחה או שהיתה לו תבואה להביא ולא מצא לפיכך שנו אותם בלשון טעות שהוא הגורם בחזרה. הרשב"א. אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה ופועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם ודוקא הלכו הם בעצמם לפי שמכיון שהתחילו במלאכתם נתקיים ביניהם שכירות ונשתעבד להם בעל הבית שכשם שהקרקע נקנה בחזקה ומטלטלים במשיכה וכן שכירות קרקע או מטלטלים כך שכירות פועלים בהתחלת מלאכה והליכת פועלים למלאכתם היא היא התחלת מלאכתם. אבל כל שלא הלכו הם בעצמם אף על פי שהלך שליח ומצא שדה לחה אין זו התחלה ואין להם על בעל הבית אלא תרעומת. הרשב"א. והרמב"ן כתב וזה לשונו: יש מפרשים דהוא הדין אם לא הלכו הם אלא ששלח בעל הבית שלוחו ומצא שדה לחה כיון שעכבן עד שעה שאין הפועלים נשכרים נותן להם שכרם כפי מה שקבל עליו. וה"ר יצחק אלברגלוני פירש כך ואלו דבריו במה דברים אמורים שחזר בהם קודם שיספיקו לילך לשדה ואמר להם השכירו עצמכם אבל הלכו נותן שכרם משלם שהרי נתבטלו משכירות היום על ידו. ואין זה מחוור דאם כן למה ליה לאפלוגי בין הלכו ללא הלכו. ועוד קשה דאי משכחי לאוגורי ודינא הוא אמאי איכא עליה תרעומת כדמקשינן לקמן בגמרא גבי ספינה ואני מודה לו בדין זה שאם היו יכולין להשכיר עצמן וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. ורש"י כתב ברישא אין להם זה על זה אלא תרעומת דאמר להם השכירו עצמכם לאחרים ומיהו תרעומת איכא שיהיו צריכין לחזר אחר שוכרין ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו. פירוש לפירושו השכירו עצמכם אם תמצאו שלא נתחייבתי לכם דכיון דדברים בעלמא נינהו שלא התחילו במלאכה לא נתחייבו זה לזה הא אם התחילו במלאכה קנו. עד כאן. מדקתני חמרים דומיא דפועלים משמע דהך תבואה דקתני בחמרים מן הגורן לעיר או מן הכפר לעיר היא כגון שהיתה תבואתו בגורן או בכפר הסמוך לעיר ושכר את החמרים להביאה ואם לא הלכו חמרים ופועלים למקום המלאכה וגם הוא לא קרא אותם דומה דלא סמכא דעתייהו שהדדי ומשום הכי אין להם זה פל זה אלא תרעומת. אבל אם הלכו לגורן או לכפר הויא התחלה גבייהו ואי משכחי לאיתגורי בההוא אגרא דהוה יהיב להו הא ליכא פסידא גבייהה ולא יהיב להו מידי דחזינא כאלו מתגרי ליה כוליה יומא ואי בציר מאגרייהו מידי בההוא בטלה משלם להו לחמרים בשכר חזרה כפועל בטל ולפועלים שכר הליכתם ואי לא משכחי לאתגורי וכו' וכבר יצאנו בפירוש זה מדעת המפרשים שפירשו חמרים ולא מצאו תבואה כגון ששכר חמרים לקנות לו תבואה במקום הזול ולהביאם אליו וההליכה והחזרה הם שכירי יום שנתן להם שכר הדרך כבאים ריקם ולא כבאים טעונים. ואם כפירוש הזה הנה בעל הבית הוא אבוס הוא וכמאן דסיירוה לארעא מאורתא דמי דלא מצו למימר ליה הב לן תבואה אחריתי ואמאי יהיב להו כפועל בטל כלל וכדאמר רבא לקמן האי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא בפלגא ליליא ומלא ארעא מייא פסידא דפועלים. אלא הכא בששכרן להביא לו תבואה שיש לו מן הגורן לעיר והלך ולא מצא דזו פשיעה היא אצל בעל הבית דהוה ליה כדלא סייריה לארעא מאורתא. הראב"ד והרשב"א. וכתב הר"ש די וידש וזה לשונו: ולכאורה נראה דקשה לפירוש המפרשים לישנא דמתניתא דקרי להו חמרים בלחוד ולפירושם שלוחין נמי הן. ולפירוש הראב"ד קשה ולא מצאו תבואה דהתבואה היה לו לומר. אבל זה נקל לתרץ ונראה בעיני פירושו. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א במה דברים אמורים שלא הלכו פועלים וכו'. ונקט התנא פועלים כחמרים לאשמועינן דהאי דינא איתיה בין בפועל בין בקבלן. ואיכא למידק היכי דמי אי בשמוצאין פועלים להשכיר לעצמן אמאי נותן להם כלום לימא להו השכירו עצמכם וכדאשכחן בסיפא דאמרי פועלים לבעל הבית שכור מאלו ואי בשאין מוצאין פועלים להשכיר עצמן אפילו לא הלכו נמי יתן להם שכרן דהא דבר האבד הוא. ותירצו בתוספות דמיירי בשאין פועלים מוצאין להשכיר עצמן ותנא אורחא דמילתא נקט דמסתמא כל היכא שלא הלכו בעל הבית מיד הוא חוזר קודם שיעבור זמן שכירות הפועלים אבל כשהלכו וחזרו מסתמא כבר עבר זמן שכירותם ולא ימצאו מי שישכירם וכן פירש רבינו. והוא הדין אם הלכו ומצאו שדה כשהיא לחה וחזרו בבקר בעוד שבני אדם מבקשים פועלים לא היה נותן שכרן לפי שיאמר להם שעדיין יכולין להשתכר אצל אדם אחר. וגם לא הלכו לשדה והוא חזר בו אמרי שיעכבם עד שעה שאין בני אדם שוכרין עוד פועלים לפי שנמלך מלעשות מלאכתו היום נותן להם שכרן. משאנץ. אבל הרמב"ן פירש דמשכחת לה אפילו כשהלכו דוקא כשאין מוצאין להשכיר את עצמן וכגון דאינהו נמי בלאו הכי לא היו מוצאין תחלה מי שישכיר ונמצא שלא הפסידו כלום מפני הבטחתו של בעל הבית ולפיכך פטור כשלא הלכו אבל הלכו כיון שהתחילו במלאכת שכירותם בהליכה בעלמא נתחייב להם בשכרם שכשם ששאר דברים נקנין בקנין כך שכירות פועלים נקנה בתחלת מלאכה. והא דפועל חוזר בו בחצי היום גזרת הכתוב הוא משום כי לי בני ישראל עבדים הילכך כיון שאין מוצאין עצמן לשכור חייב בעל הבית בשכרן. ואין מוסיפין על פירוש רבינו דסיפא לאו משום דהתחלת מלאכה עבדא קנין אלא משום דיכלי למימר ליה אף על גב דמעיקרא לא הוינא משכחין לאיתגורי הוה טרחינן ומשכחינן בעוד שהלכנו למלאכתיך. והפירוש הראשון יותר נכון.

ואם תאמר והא בעל הבית אנוס הוא במה שמצאו שדה לחה או שלא מצאו תבואה. ויש לומר כדפירש הראב"ד דמתניתא לאו בשכר חמרים לקנות לו תבואה מן השוק ולהביאה לו והלכו ולא מצאו דכל כהאי גוונא כיון דבעל הבית לא הוה ליה למידע טפי מפועלים פסידא דפועלים הוא והוה ליה דומיא דפסק נהרא ואתא מיטרא דאמרינן לקמן דהוי פסידא דפועלים והכא במאי עסקינן שהשכירן להביא תבואה שלו שהיה לו במקום פלוני דהשתא איהו הוה ליה למידע אם ישנה שם אם לאו ופשיעה דבעל הבית הוא בלחוד והוה ליה כי ההיא דאמרינן לקמן בפועלים דלאו בני מתא והיינו דקתני לה דומיא דההיא שמצאו שדה שהיא לחה דהויא פשיעה דבעל הבית כיון דלא סיירוה פועלים לארעא מאורתא. עד כאן.

במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה וכו' בתחלה פירש חזרה דבעל הבית בהתחלה עתה מפרש חזרה דפועלים אם חזרו בהם מה יהיה ענשן. ולתנא קמא יד פועל על העליונה ויד קבלן נמי על העליונה ונותן להם שכרם כפי מה שעשו. ולרבי דוסא ידן על התחתונה ונותן להם כדי שלא יפסיד כלום בחזרתן שאם תתיקר המלאכה אותו היוקר הם מפסידים כדמפרש ואזיל. והתחלה גבי פועלים לא שייכא דלתנא קמא דאמר נותנין להם מה שעשו הכא לא עשו ולא כלום ומה יתן להם ולרבי דוסא נמי דאמר שמין מה שעתיד להעשות ואם תתיקר המלאכה פוחתין להם אותו היוקר ממה שעשו הני מילי במה שעשו שאין מוציאין מיד בעל הבית אלא לפי היוקר כדי שלא יפסיד בחזרה כלום ומאי דתפיס תפיס אבל אם לא עשו כלום אף על פי שהלכו והויא התחלה אין מפסידין אלא טרחן בהליכה ובחזרה שהן גרמו לעצמן ולא הועילו לבעל הבית כלום אבל ביוקר המלאכה אין ממשכנין אותן לגבות מהן אותו היוקר. חוץ מדבר האבד שאפילו לא התחילו כלל ששוכר עליהן או מטען ודבר זה למדנו אותו ממשנתנו דתנן השוכר את האומנין והטעו זה את זה דהיינו חזרו אין להן זה על זה אלא תרעומת והא ודאי בשלא הלכו ועלה קתני שכר את החמר ואת הקדר להביא וכו' וכל דבר שהוא אבד שוכר עליהן או מטען שמע מינה אפילו לא הלכו בדבר האבד שוכר עליהן או מטען. הראב"ד.

וכתב הר"ש די וידש וזה לשונו צריך עיון על מה שכתב הרב ודבר זה למדנו אותו ממשנתנו וכו'. עד דהיינו חזרו דבגמרא אמרינן חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו. עד כאן.

במה דברים אמורים בשלא התחילו במלאכה פירוש במה דברים אמורים דכיון דליכא דבר האבד ליכא אלא תרעומת לדברי הכל כשלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה פלוגתא דרבנן ורבי דוסא דלרבי דוסא ידן על התחתונה מיהת ואף על גב דליכא דבר האבד דאלו איכא דבר האבד אפילו רבנן מודה כדקתני סיפא דברייתא בהדיא והא דנקט במה דברים אמורים משום רבי דוסא הוא דאיהו מפליג בין שהתחילו ללא התחילו דאלו לרבנן לא שני לן בינייהו ואפילו רבי דוסא נמי דוקא בשהתחילו בגופה של מלאכה עצמה ממש כדקתני בהדיא דהוה ליה מעין דבר האבד שאין אדם רוצה שתהא מלאכתו מותחלת אף על פי שהוא יכול להמתין ומיירי בשאין מוצא עכשיו פועלים להשלימה כדקתני סיפא בהדיא. והא פרישנא במתניתין דבחזרת בעל הבית בפועלים אפילו רבנן מודו משום דהוה ליה דבר האבד. והא דקתני בגד לארוג בשני סלעים וארגו חציו מיירי בשלא משכו צמר אלא כדי חציו שאלו קבלו כל הצמר מיד נתחייבו במלאכה דאומן שמשך כלי שנתנו לו לעשות מיד זכה בשעבודו לשכרו ואין בעל הבית יכול לחזור בו ובההיא הנאה נמי נשתעבד אומן לעשותו ואינו יכול לחזור בו שהרי תקנו בשומרים משיכה מפי רבי. הריטב"א.