מסכת בבא מציעא דף ע״א עמוד ב׳

ערב למאן מי הוא המלוה שאני מותר לעשות לו ערב:

אלו עוברין משום לא תשימון (שמות כב):

והא כיון דנכרי בתר ערבא אזיל אינו תובע אלא את הערב:

הוא ניהו דשקיל רבית ערב זה הלוה מן הנכרי וחזר והלוה לישראל:

לדון בדיני ישראל יתבע מן הלוה תחילה וכשלא ימצא אצלו יגבה מן הערב והשתא אין הערב לוה מתחילה הלכך כי פרע לנכרי ההיא שעתא הוא דאוזפיה לחבריה ומאי דמוזיף ליה שקיל מיניה:

אסור דהוא ניהו דקא מוזיף ליה ברבית:

ואם העמידו אצל נכרי אע"פ שישראל נותנו לחבירו במצות הנכרי:

מותר דשלוחו הוא:

מצאו ישראל אחר אמר לו תנם לי ואני אעלה לך כו' ואם תאמר מאי איריא ואני אעלה לך אפילו אמר אני אעלה לנכרי אסור דלא שרי אלא בהעמידו אצל נכרי כיון דמלוה מעותיו לחבירו כדי שיפרע לנכרי רבית בשבילו פשיטא דהוי רבית דאפילו לא היה המלוה חייב לנכרי רבית כיון דמשכר הלואה נותן לנכרי הרבית ע"פ המלוה הרי הוא כנותן למלוה עצמו מדין ערב כמו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב בפ"ק דקדושין (דף ז.) וכן קשה בסיפא וי"ל דנקט לך משום העמידו לאשמועינן רישא דאפילו מקבל ישראל רבית שרי כיון שמקבלו בשביל נכרי וכן בסיפא כשהעמידו אצל ישראל אסור אפילו מקבל הנכרי רבית:

בשלמא סיפא לחומרא תימה אמאי לא הוי רבית גמור כשהעמידו אצל ישראל אפילו מקבל הנכרי רבית שהרי נעשה ישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מידו של נכרי וי"ל דאפילו שיוכל לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו דנהי אם היה נכרי מפקיר מעותיו היה יכול לזכות לחבירו השתא מיהא שהנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו למלוה על ידי זה הלוה אין לו כח לזכות שאם כן היה ישראל המקבל שלוחו של נכרי לזכות במעותיו של ישראל ואין שליחות לנכרי וה"ל להיות מותר אפי' העמידו אצל ישראל אי לאו דלחומרא אמרינן דיש שליחות לנכרי אלא רישא אמאי שרי בהעמידו אצל הנכרי כיון דאין שליחות לנכרי נמצא דישראל שני לא זכה בקבלתו לנכרי ואינו חייב לנכרי כלום אלא לישראל וכשנותן רבית לנכרי הרי הוא נותן עבור ישראל המלוה ופוטרו נגד הנכרי והוי כנותן לישראל עצמו ומשני דאמר ליה הניחם ע"ג קרקע והפטר והלוה יטלם מעל גבי קרקע בציווי הנכרי להתחייב לו קרן ורבית ואפילו שלא הפקיר ישראל המעות כשנתנם ע"ג קרקע והוי עדיין שלו כשנטלם ישראל שני מכל מקום כשפורע לנכרי רבית אינו בשביל ישראל ראשון שהרי כבר פטרו הנכרי אבל כשלא הניחם ע"ג קרקע אלא אמר תן לפלוני ישראל והפטר ואני אתנה עמו שיתן לי קרן ורבית היה אסור אע"פ שעתה נמי אינו פורע לו רבית לפטור את הראשון שהרי כבר פטרו הנכרי מכל מקום כיון שקבל המעות מיד ישראל הראשון שהיה עד עתה המעות באחריותו נראה כנותן לו רבית אע"פ שאינו מתנה עמו אלא הנכרי:

כגון שנשא ונתן ביד אומר רבינו תם דהשתא תו לא אמרינן סיפא לחומרא כדהוה אמרינן מעיקרא אלא מיירי נמי כגון שנטל ונתן ביד שקיבל ישראל המעות מן הנכרי ונתנם לחבירו וקמ"ל דלא אמרינן אדעתא דנכרי גמר ומקני ליה וה"נ איכא בשלמא בס"פ ארבעה אחין (יבמות דף לד.) דלא קאי גבי בשלמא כולהו משכחת להו דשוו שליח ומתוך פ"ה ור"ח משמע דלעולם סיפא לחומרא כתוב בירושלמי ישראל שמנהו נכרי אפוטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית ונכרי שמנהו ישראל אפוטרופוס או סנטר אסור ללוות ממנו ברבית מעותיו של נכרי שמופקדין ביד ישראל אסור ללוות ממנו ברבית מעותיו של ישראל שמופקדין ביד נכרי מותר ללוות ממנו ברבית זה הכלל כל שהוא באחריות ישראל אסור באחריות נכרי מותר ובתשובה אחת כתב רבינו תם דהיתר גמור הוא כהאי גוונא שישלח ישראל הלוה משכנותיו על ידי נכרי או על ידי עבדו והמלוה יקבל משכונות מיד נכרי ויתן. המעות לנכרי או אפי' לישראל אך שיאמר המלוה אני מלוה לך בשביל הנכרי ולא יהא סומך המלוה כלל על הלוה כ"א על המשכונות והלוה הוא מסולק מן המשכון שהרי אם אבד אין לו דין ודברים עם המלוה שהרי לא קבלו אלא מיד נכרי ומותר לישראל להיות ערב בשביל נכרי דישראל המלוה לא בתר ערבא אזיל אלא בתר לוה אזיל ואי לא יפרע הנכרי יפרע הערב הקרן והרבית דהשתא הוא דמוזיף לנכרי:

אלא ערב לנכרי כלומר כשלוה ישראל מנכרי וישראל נעשה לו ערב. ואקשינן סוף סוף כיון דאי בתר ערב אזלינן אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא. כלומר כיון שהם יכולים לתבוע הערב תחלה אע״פ שהוא מוצא נכסים אצל הלוה, נמצא דישראל הערב כשפורע לנכרי המלוה וחוזר וגובה הרבית מישראל הלוה, הרי הוא כאלו הוא הלוה לישראל חברו ברבית. כגון שקבל עליו נכרי המלוה לדון בדיני ישראל. שלא יתבע מן הערב עד שיתבע הלוה תחלה כדינינו. כך פירש רש״י ז״ל, וכן פירשוה המפרשים שראיתי. ונמצא לפי פירושם, דכל שנעשה הישראל קבלן לנכרי המלוה אסור, ועכשיו דיניהם (שלמי') [של גויים] ללכת אחר מי שירצו, אפילו הכי לא נמנעו ישראל בכל מקומות אלו מהיות ישראל לוה מנכרי וישראל חברו נעשה לו ערב, ואע״פ שאינו מקבל הנכרי לדון בדיני ישראל, ולא ראיתי לאחד מן הגדולים שמיחה בדבר. ועוד קשיא לי, דאי כדברי המפרשים, היכי קאמר דאשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא, דלא הוי למימר אלא ישראל קא שקיל רביתא, דאילו אזל נכרי מנפשיה (נכרי) [וגבי] מן הלוה, נמצא דישראל הערב לא עבר ולא מידי, אלא דאלו פרע לנכרי המלוה והדר שקיל מישראל הלוה קא עבר מהשתא, משום דהשתא שקיל רביתא. ומיהו מצאתי קצת נסחאות דכתיב בהו, אשתכח דישראל קא שקיל רביתא. ומכל מקום לא ניחא לי דאם כן אף כשיקבל לדון בדיני ישראל אמאי שרי, דהא אי לא משכח לאתפרעא מלוה חוזר הוא על הערב וחוזר הערב ונוטל מן הלוה, נמצא דישראל קא שקיל רביתא, מאי קאמרת סוף סוף לא על הערב נתרבה אלא על הלוה. וכשהערב פורע וחוזר וגובה מן הלוה אינו כנוטל ממנו רבית אלא מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו לנכרי המלוה, והילכך בקבלן נמי לא על הקבלן מתרבה אלא על הלוה, אלא שיש לו לגבות בין מזה בין מזה, וכשגובה מקבלן וחוזר קבלן וגובה מן הלוה, מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו הוא שחוזר וגובה מן הלוה. ועוד דאם כן קבלן עובר בכל הלאוין כמלוה ולוה ועדים ואין לך עובר בכלן חוץ ממנו, ואם איתא, אביי דמחלק לאוין לכולהו בשלהי פרקין (עה, ב) ואמר מלוה עובר בכולן, כלומר חוץ מבל תשיך, ולוה עובר משום בל תשיך, ערב ועדים אינן עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך, א״כ לימא ערב וקבלן עובר בכלן ואף אלאו דבל תשיך ולאחיך לא תשיך, אלא ודאי משמע דאין לך ערב שעובר [אלא] על לא תשימון עליו נשך. ואע״ג דמשמע לכאורה בריש פרקין (בבא מציעא סב, א) בברייתא דר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב, דאף הערב עובר משום בל תקח מאתו נשך ותרבית, מדאתא לאוקמי הא דר' יוחנן דאמר אף רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין כתנאי, [דתניא] ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עשה, מאי קום עשה, לאו דאמרינן להו קומו אהדורו, אלמא אף ערב לדידיה בקום אהדר, ומאי ערב, ערב קבלן, דאלו ערב בעלמא אינו כנוטל רבית ולא עבר אלא אלאו דשימה. לא קשיא, דדילמא מאן דסבירא ליה כר' יוחנן הוא דסבר ליה הכי, אבל אנן הא דחינן לה התם, לא מאי קום עשה קרועי שטרא וקא משמע לן דשומא מילתא היא כדאיתא התם. אלא מסתברא לי דאין ערב ואפילו ערב קבלן עוברים אלא בלאו דשימה, לפי שאין הרבית מתרבה עליו אלא על הלוה, וערב דנכרי ערב שלוף דוץ הוא, ויכול הלוה לדחות את המלוה אצל הערב, ואמר לו כלום הלויתני אלא על הערב הרי הערב לפניך, והרי הוא כערב שלנו שנשא ונתן ביד דנפטר לוה מיניה דמלוה (כב״ב קמב, א) והכי משמע בשלהי גט פשוט דערב דידהו ערב שלוף דוץ הוא, דתנן התם (ב״ב קעג, א) המלוה את חברו על ידי ערב לא יפרע מן הערב, וקא סלקא דעתך דלא יפרע מן הערב כלל קאמר, ואבעיא להו בגמ' מאי טעמא, ואמרינן רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו גברא אשלמת לי גברא אשלמא לך, ואתקיף לה רב נחמן האי דינא דפרסאי הוא, ואקשינן אדרבה דינא דפרסאי בתר ערבא אזלי, כלומר בהפך הדין שאמרת, שלא יפרע מן הלוה כלל אלא בתר ערבא קא אזלי דאמר ליה גברא אשלמית לך. ולפיכך משתכח דישראל קא מוזיף ברביתא דאיהו ניהו לוה מזה ומלוה לזה, והילכך עד שיקבל עליו הנכרי לדון בדיני ישראל אסור. וא״ת אם כן כל שישראל לוה מן הנכרי וישראל חברו נעשה לו ערב, מאי קאמר שקבל עליו הנכרי לדון בדיני ישראל, דמשמע שהנכרי מוותר על דינו, אדרבא הא טבא ליה, דאי בעי אזיל בתר לוה ואי בעי אזיל בתר ערבא, ובשקבל עליו ישראל הלוה קיימא מילתא. לא היא, דאע״ג דקבל עליו ישראל הלוה שלא לדחותו אצל הערב, אם לא קבל עליו הנכרי דינו הוא שחוזר על הערב בלחוד, ואפילו בא לוה לפרעו אין מקבל ממנו אם ירצה, ונפקא ליה מיניה, אם יש עדית לערב ואין ללוה אלא זיבורית, דבדינינו אם רצה לוה לפרעו זיבורית שלו אינו יכול לחזור על הערב אפילו בערב קבלן, כדמוכח בהדיא בגיטין ריש פ' הנזקין וכמו שכתבתי שם (מט, ב ד״ה הניחא), ואלו בדיניהם אינו חוזר אלא על עדית דערב, דאמר ליה ללוה אין לי עסק אלא עם הערב, ועכשיו ויתר על דינו כשקיבל לדון בדיני ישראל. גם מדברי הראב״ד נראה כן, דערב שלהן ערב שלוף דוץ הוא, וזה לשונו שכתב כאן, אבל אתה נעשה לו ערב, אוקימנא כשנעשה לו ערב לנכרי, וכשקבל עליו הנכרי לדון בדיני ישראל שלא ילך אחר הערב עד שיתבע את ישראל הלוה, וכל שכן אם המלוה ישראל שהלוה לנכרי ברבית, שאין ישראל אחר רשאי להיות לו ערב אלא אם כן התנה הנכרי שלא ידחה אותו אצל הערב כל זמן שיהיה בידו לפרוע, עד כאן לשון הרב ז״ל, ואע״פ [שהרב] ז״ל נראה שסובר דכל שיכול ללכת אחר הערב כקבלן אסור כמו שנכתוב בסמוך (בד״ה תוספתא). תוספתא (פ״ה ה״ח) ישראל שלוה מנכרי ונכרי שלוה מישראל, ישראל [אחר] נעשה לו ערב ואינו חושש משום רבית. מכאן מוכח דישראל המלוה לנכרי ברבית מותר לישראל לעשות ערב מחמת הנכרי, וכן משמע נמי מדגרסינן בירושלמי בכתובות פרק הכותב (ה״ח) גבי הנפרעת שלא בפניו, ונפרעין מן האדם שלא בפניו, אמר ר' (אבין) [ירמיה] תפתר כשרבית אוכלת בהן. וב״ד גובין רבית, תפתר כשערב לו מן הנכרי, כלומר שערב לו בשביל נכרי שלוה ממנו, וכן כתב הראב״ד ז״ל וכמו שכתבתי למעלה בסמוך, והוא שקבל עליו הנכרי הלוה שלא לדחותו אצל הערב. וכתב עוד הרב ז״ל, ואע״ג דמחזיא מילתא דהכא אע״ג דקביל עליה הכי אסור, משום דכי לית ליה לנכרי סוף בתר ערבא אזיל וקא שקיל מיניה רבית, אפילו הכי אי קביל עליה מותר, דהכי אשכחן בתוספתא. והאידנא קא חזינא דדינא דנכרים נמי הכי דייני, דכי משכחת ליה ללוה לאפרועי מיניה לא שקלי מערבא, הילכך כמי שקבל עליו לדון בדיני ישראל הוי ומותר, עד כאן לשון הרב ז״ל. ומכאן נראה שהוא ז״ל מפרש, דכל שיכול ללכת אחר הערב תחלה כקבלן אסור, וכמו שכתבתי למעלה, וכבר כתבתי מה שנראה לי. וכן הורגלו במקומות האלו לעשות ערבות לנכרי מחמת ישראל הלוה, ואע״פ שהנכרים הללו גובים ממי שירצו תחלה, ומפרשין כן בשטרותיהם ליפרע ממי שירצה תחלה.

ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו, אסור. אעלה לך לאו דוקא, אלא אפילו אמר ואני אעלה לו אסור, אלא ואני אעלה לך אעלה תחתיך קאמר. אי נמי משום סיפא דקתני ואני אעלה לך, תנא נמי הכא אעלה לך.

בשלמא סיפא לחומרא, אלא רישא כי העמידו אצל נכרי מאי הוי, והא אין שליחות לנכרי. קשה לי, סיפא מאי חומרא, מדינא נמי אסור, דכיון שהעמידו אצל ישראל ואמר לו ישראל לנכרי תנם לישראל חברי, או שאמר לו ישראל לישראל חברו קבלם לי, זכה לו ישראל חברו, ואע"ג דאין שליחות לנכרי מי גרע ממגביה מציאה לחברו למאן דאמר קנה חברו, (לעיל בבא מציעא ח, א) והכא לכולי עלמא זכה לו כיון דאיכא דעת אחרת מקנה. ולא היא, דכיון דנכרי אינו בתורה שליחות, אינו בתורה זכייה כלל דאין אדם זוכה לו ולא זוכה לאחרים בשלו, והילכך ישראל שני לא זכה לראשון כלל, וכשהוא (זוכה לו אפי' קץ) [נותן לו אפילו קרן – ש"מ] מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה, והילכך אפילו העמידו אצל ישראל אינו אלא לחומרא דעלמא, אבל רישא מדינא אסור, דהא לא זכה לו ישראל לנכרי ונמצאו מעות אלו עדיין דישראל ראשון, ואלו רצה ישראל ראשון חוזר ונוטלו מישראל שני והילכך אסור, דשכר מעותיו של ישראל עומד ונותן.

אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב [אחא בריא דרב] איקא, כגון דאמר ליה, הניחם על גבי קרקע והפטר. וא"ת, למה לי הניחם על גבי קרקע, אפילו כי אמר ליה נמי תנם לישראל חברך והפטר, דהא אסתלק ליה מיניה. יש אומרים דאין הכי נמי אלא אוחרא דמילתא נקט. ואינה, דאדרבה אורחא דמילתא טפי למימר תנם לו והפטר. ועוד דשייך טפי אלישנא דברייתא, דקתני ואם העמידו אצל נכרי, דמשמע העמידו אצלו ואמר ליה תנם לו. והרמב"ן ז"ל כתב, דוקא נקטיה, דאלו בתנם לו והפטר הא לא פטרו אלא לאחר שיתנם לישראל שני ובתורת הלואה, ונמצאת הלואה קודמת לפטור והילכך אסור, אבל כשאמר לו הניחם על גבי קרקע והפטר כבר קדם פטורו להלואתו והילכך שרי. ולדידי ק"ל, דאי משום הא משרא שרי שהרי פטורו והלואתו באין כאחד, דאי לא תימא הכי, תקשי לן לרבינא דאוקמה משום דזכייה מדרבנן אית ליה, ואם איתא, אימת זכי ליה בעידן הלואה, ועם הלואתו זכי ליה ואסיר, אלא דזכייתו והלואתו באין לו כאחד, והכא נמי מאי שנא. אלא שהרב ז"ל הרגיש בקושיא, ואמר דלא משכחת לדרבינא אלא בדאמר לו נכרי זכה בשבילי במעות הללו ולוה ממני. ואין דברים אלו מחוורים כלל, שאם כן היה לו לפרש אלא מסתברא דטעמא דמילתא כדאמרן לעיל דאינן בתורת זכייה כלל, וכיון שכן כי אמר ליה תנם לישראל חברך והפטר, נהי דישראל ראשון אפטר מיניה, מיהו ישראל שני לא זכה ליה, וזוזי דישראל נינהו, ואי בעי הדר שקיל להו מישראל שני, דלדעת שיזכה לנכרי נתנם לו, וכל שלא יזכה מחמת נכרי אף הוא חוזר ונוטלם. ואפשר דבכי הא רבית קצוצה ליכא, דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, איסורא מיהא איכא, משום דמחזי כנותן רבית מחמת מעותיו של ישראל. ואי נמי, כיון דזוזי דישראל נינהו ובתורת הלואת רבית שקלינהו, הוה ליה כמלוה מעותיו ליתן אגר לאחר דאסור דבר תורה, דמחמתיה יהיב, כך נראה לי. ולהאי אוקימתא [נמי] סיפא משום חומרא (נמי) היא, דאי אמר ליה ישראל לנכרי הניחם על גבי קרקע והפטר והניחם, איהו אסתלק ליה, אבל ישראל לא זכי בהו, וכי הדר שקלינהו ישראל, מן ההפקר זכה בהן, והילכך כי יהיב ליה בין קרן בין רבית, מדינא מתנה דעלמה הוא דיהב ליה.

אי הכי מאי למימרא וא"ת לימא ליה דילמא משום סיפא. לא היא, דאם איתא, ברייתא מתרצא, אבל מתניתין דלא תנא דינא דהאי סיפא מאי איכא למימר.

אמר (רבא) [רב פפא] כגון שנטל ונתן ביד ומשמו של ר"ת ז"ל אמרו, דלאוקימתא דרב פפא כלה מתניתין דינא קתני ולא מחמרי בהא מילתא מידי, דסיפא נמי דוקא כשנטל ישראל ונתן ביד לישראל חברו, אבל כשלא נטל ונתן ביד רישא אסור וסיפא מותר, דאין שליחות לנכרי אפילו לחומרא. אבל מדברי רש"י ז"ל נראה, דבסיפא אפילו לא נטל ונתן ביד אסור לחומרא, שהוא ז"ל כתב בהא דאמרינן מהו דתימא נכרי גופיה אדעתא דישראל קא עביד, שהביאו אצלו והרי הנכרי שלוחו ונחמיר מדרבנן כדמחמיר בסיפא, עכ"ל הרב ז"ל, אלמא משמע, דאפילו להאי לישנא אכתי בסיפא אחמורי מחמרינן, ולאו למימרא דבנטל ונתן ביד הוא דאמרינן דהוי משום חומרא, דבכי האי גוונא רבית קצוצה היא, אלא נאמר דמחמיר כדמחמיר בסיפא בדלא נטל ונתן ביד אלא שהעמידו אצלו. גם מה שאמר הרב ז"ל, נחמיר בה ברישא כדמחמיר בסיפא, לאו למימרא דאם נטלן נכרי מחמת שליחותיה דישראל ונתנן לישראל שני שאינו אסור אלא לחומרא, דאלו פירש כן נכרי דאדעתא דהכי קא עביד, רבית גמורה הויא, דנהי דאין שליחות לנכרי מכל מקום מעות דישראל נינהו ובאחריותו קיימי, והוה ליה כמעות דישראל ביד נכרי ואסור להלוותם ברבית, אלא הכי קאמר מהו דתימא נחמיר ונימא דאע"ג דנטל נכרי ונתנן ביד, לאו מחמתיה קא עביד אלא מחמת שליחותיה דישראל, קא משמע לן. מכל מקום למדנו מדברי הרב ז"ל, דאכתי נחמיר בשליחות דנכרי, וכן דעת ר"ח ז"ל. ולאוקימתא דרב פפא ורב אשי בתרייתא ודרבינא לכלהו סיפא משום חומרא הוא. אבל הרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדברי ר"ת ז"ל מהא דגרסינן בירושלמי (דפרקין ה"ה), מלוה ישראל מעותיו של נכרי וכו', ואם העמידו אצל הנכרי מותר, אמר ר' יוסי והוא שהעמידו עם הנכרי, פי' שנשא הנכרי ונתן בידו. וכן נכרי שלוה מעות מישראל וכו', ואם העמידו אצל ישראל אסור, אמר ר' יוסי והוא שהעמידו עם ישראל, כלומר ונשא ישראל ונתן בידו. מכאן נראה כדברי ר"ת ז"ל להקל דאין שליחות לנכרי ואפילו לחומרא, ועד שישא ישראל ויתן ביד מותר. ומכל מקום אף לדברי הראשונים ז"ל שאמרו דיש שליחות לחומרא, וסיפא אסור אפילו העמידו אצלו ולא נטל ונתן ביד, הני מילי לכתחלה הוא דאסור אבל אם עבר וגבה לא מפקינן מיניה, דלא גרע מאבק רבית דאין מוציאין מזה לזה. והרמב"ם ז"ל (הל' מלוה ולוה פ"ה, ה"ד) כתב שהוא רבית קצוצה, ולא ידעתי טעמו דהא בגמ' לחומרא קאמר.

רבינא אמר נהי דשליחות לנכרי (לא הוי) [לית ליה] זכייה מדרבנן אית ליה, מידי דהוה אקטן, קטן לאו אף על גב דשליחות לית ליה זכייה מדרבנן אית ליה. הקשה הרמב״ן ז״ל, ואי מדרבנן אמאי מותר, דהא רבית דאורייתא [הוא]. והוא ז״ל תירץ, דכיון דזוזי לנכרי הוא דפרע להו, והאי רבית נמי לכיסו של נכרי הוא דנופל, דילמא לא אסיר מדאורייתא אלא מדרבנן, ואתא דרבנן ואפקע דרבנן. ואין תירוצו של רבנו ז״ל מחוור. ומסתברא דכל דבר שבממון משום הפקר בית דין נגעו בה, ומתנין בו לעקור דבר מן התורה, כדאמרינן ביבמות פרק האשה רבה (יבמות פט, ב). עוד הקשה הרב ז״ל דקטן אית ליה זכייה אף מדאורייתא, כדאיתא בריש פרק [האיש] מקדש (מב, א), מניין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר נשיא אחד וכו', אלמא זכייה לקטן מדאורייתא אית ליה. ותירץ הוא ז״ל, דכיון דאקשינן עלה התם ותסברא הא זכות הוא חובה הוא, דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה וכו', ואוקמה כדרב דאמר מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם וכו', לא תפשוט שזוכין לאדם שלא בפניו בדבר שאין לו, דהתם שלהם היתה וחלוקתן גלוי מלתא בעלמא היא ובית דין מעמידין אפוטרופוס לכך, אבל זכייה לקטן מדאורייתא לית ליה כי היכי דלית ליה שליחות, ואע״ג דזכייה לא מטעם שליחות היא כדאיתא התם בקדושין. והא דאמרינן בכתובות (יא, א), גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. שזכין לו לאדם שלא בפניו, ומשמע דגר גמור הוא מדאורייתא, איכא למימר זכות גרות שאני, אבל בעסקי ממון אין לו זכייה אלא מדרבנן. ואין דבריו מחוורים בעיני, דבכולי תלמודא משמע דאית ליה מדאורייתא זכייה, דהא אית ליה חצר אפילו במציאה כר' יוחנן בפרק קמא דמכלתין בחצר (י, ב), וחצר מדין זכייה הוא כידה, וכדאמר ר' יוסי בר חנינא (לעיל בבא מציעא יא, א) זכתה לי חצרי זכתה לו חצרו, ואמרינן (שם יב, א) חצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לו לאדם שלא בפניו, גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לאדם שלא בפניו. ורש״י ז״ל פי' שם בקדושין, דאמסקנא נמי תפשוט שזכין לאדם אפילו לחוב על מנת לזכות. והראב״ד ז״ל נראה דגריס זכייה מדאורייתא אית ליה מידי דהוה (אקניין) [אקטן], ומשום הכי רישא מותר, דישראל זכי ליה, דאמר ליה נכרי לישראל הב ליה, וישראל זכי ליה לנכרי מן התורה ומשום הכי מותר, וסיפא דאמר ישראל לנכרי הב ליה ואע״ג דנכרי לא מזכי ליה לישראל מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא זכי ומשום הכי אסור, ע״כ. ואף זה אינו מחוור, שאין (היום) [הנוסחאות מודות – שם] לו, אבל משמע דנכרי לית ליה זכייה אפילו לרבינא אלא מדרבנן, אבל קטן אית ליה זכייה מדאורייתא, והכי קאמר נכרי אע״ג דלית ליה שליחות אפילו מדרבנן, זכייה מדרבנן מיהא אית ליה, מידי דהוה אקטן, דאע״ג דלית ליה שליחות מדאורייתא אית ליה זכייה מדאורייתא, ולאו לדמויינהו לגמרי אמר, אלא לומר דכי היכי דקטן אית ליה זכייה אע״ג דלית ליה שליחות, כך נראה לי. ואני תמיה, מנין שאין זכייה לנכרי מדאורייתא דהיכא אימעיט, אי משום דילפינן ליה משליחות, והא זכייה לאו מדין שליחות היא כדמוכח התם בקדושין, וכי תימא כל דלא אשכחן דאית ליה זכייה, ממילא לית ליה, והא שליחות גופיה אי לאו דכתיב אתם גם אתם [מה אתם] בני ברית אף שלוחכם בני ברית (קידושין מא, ב) דמעטיה קרא בהדיא, הוה אמרינן דיש שליחות אפילו לנכרי. וניחא לי, דודאי כל דלא רבייה קרא בהדיא לזכייה לית ליה, ותדע לך, דהא אפילו בישראל נמי, הא אמרינן התם בקדושין, מנין שזכין לאדם שלא בפניו, שנאמר נשיא אחד ונשיא אחד, אלמא אי לאו דגלי קרא הוה אמרינן דאין זכין לו לאדם ואפילו לישראל, והדין נותן, דאיזה זכות או שעבוד יש לו לאדם על חברו שיזכה על ידו, אלא דרבייה רחמנא, וכיון דנכרי לא אשכחן דרבייה רחמנא לזכייה, שמע מינה לישראל דרבי קרא אית ליה, נכרי דלא רבי לית ליה. וא״ת אם כן למה הוצרך הכתוב למעטו משליחות. י״ל דכיון דרבי בהדיא בתרומה להיות שלוחו כמותו מיעט נכרי, אבל בזכייה לא רבייה בהדיא דלצטריך למעוטי נכרי, אלא גלויי מילתא בעלמא דגלי קרא דאית ליה זכייה לישראל נשיא אחד נשיא אחד, (וכיון) [והיכא] דגלי גלי, דהיינו בישראל ממש כן חלוקת הארץ, בעלמא לא גלי, אלא אדרבה מכיון דאשכחן בשליחות דחלק הכתוב בין ישראל לנכרי אף בזכייה כן, כך נראה לי. תוספתא (פ״ה, ה״ח) ישראל שאמר לנכרי, הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור. נכרי שאמר לישראל, הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר, אבל אסור מפני מראית העין. מעותיו של ישראל מופקדות אצל הנכרי מותר ללוות ממנו ברבית, ושל נכרי המופקדות אצל ישראל אסור להלוותן ברבית, זה הכלל, כל שבאחריות ישראל אסור וכל שבאחריות נכרי מותר, כך הגרסא בכל הנוסחאות, וכך היא גם בפר״ח ז״ל. כתבתיה בריש פרקין (בבא מציעא סא, ב, בד״ה יש מי) גבי תולה מעותיו בנכרי, וכבר כתבתי מה שנראה לי בפירושה, והכי קאמר, מעות של ישראל המופקדות ביד נכרי שלא להלוותם אלא מופקדות בידו סתם אין הנכרי רשאי [ליגע – ש״מ] בהן להלוותם, ולפיכך אם בא הנכרי לשלוח בהן יד ולהלוותם ברבית, הרי המעות באחריות של נכרי, וכדידיה דמו, ולפיכך מותר להלוותם ברבית, ואע״פ שהוא נותן הרבית לישראל המפקיד, מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ואיפכא במעות של נכרי המופקדות [ביד] (ב)ישראל. וכלפי מה ששנה ברישא, ישראל שאמר לנכרי הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור, תנא הכא שאם לא אמר לו להלוותם ברבית [מותר]. כך נראה לי פירושה. ומקצת מרבותי ז״ל שבשו גרסת (התוספות) [התוספתא], ואמרו דמשובשת היא בנוסחאות, ואיפכא גרסינן, מעות של נכרי המופקדות ביד ישראל מותר להלוותן ברבית, ומעות של ישראל ביד נכרי אסור להלוותן ברבית. ואינה אלא כמו שכתבתי, ואין לדחוק ולהפך את הנסחאות וכל שכן שכתבה כן ר״ח ז״ל. וסוף אותה תוספתא, ישראל שנעשה לנכרי אפטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית, ונכרי שנעשה לישראל אפטרופוס או סנטר אסור ללוות ממנו ברבית. כך הגרסא בנסחאות, וקא משמע לן הך סיפא, שאף מפני מראית העין אין כאן, דקול יוצא לאפוטרופסות ולסנטרות, ומידע ידעי דמעות של נכרי הם ומותר. והא דקתני רישא דתוספתא, נכרי שאמר לו לישראל הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית מותר, יש מי שאומר, דוקא בשקצץ ליתן לו דינר בין הרויח בין הפסיד, אבל אם אמר פליגנא לך ברוחא אסור, ואע״ג דלית ליה בהפסד כלום, לפי שהוא מרויח ברבית דישראל. ויש שמתירין, (ו)הואיל ולא משום כספו בא לו ועמלו קא שקיל, וכן דעת הרמב״ן ז״ל מסכמת. נשאלה שאלה לפני רבנו יצחק הזקן ז״ל הידוע בעל התוספות, בישראל שאמר לנכרי לוה לי מעות מישראל בשמך ומאי דיהבת בהו קרנא ורביתא עלי, והמלוה אינו יודע שבשביל ישראל הוא לוה אותם, מאי, מי אמרינן אין שליחות לנכרי ושרי, כיון דישראל זה אין לו עסק עם ישראל המלוה, או דילמא כיון דיש שליחות לנכרי לחומרא, הא נמי אסור, ומלוה נמי אי ידע לבסוף אסור ליטול ממנו רבית. והשיב, נראה לי שהוא מותר, משום דאם תימצי לומר נמי דאסור היכא דשוייה שליח, הכא לא מחזקינן אינשי ברשיעי דנימא שליח שווייה, אלא דעתו היה שילוה הנכרי מישראל ויחזור וילום לו, ואפילו פירש בפירוש בפני עדים שיהא שלוחו, לא מחמרינן כולי האי, ולא דמי לחומרא דקתני סיפא דברייתא, דהתם שניהם יודעים בדבר, ומתכוין ישראל ליטול רבית הבאה מכיסו של ישראל, אבל הכא לא, וליכא אסורא לא לגבי לוה ולא לגבי מלוה. ועוד נשאל הרב ז״ל, אי יהיב ליה ישראל לנכרי משכונו ללות עליו מעות מישראל מאי, מי שרי מלוה ליטול אותו ריבית אי לא. ואף בזה הורה להתיר, משום דאקנויי מקנה ליה ישראל משכונו ללוות בו ברבית. והרמב״ן ז״ל חלק עליו בזו, ונראית דעת רבינו יצחק ז״ל דלא שביק ישראל היתרא ואכיל אסורא, וכי היכי דלא להגיע לידי רבית דאורייתא אקנויי מקנה ליה משכון לנכרי, וקני ליה נכרי במשיכה. ומיהו אף הרמב״ן ז״ל מודה, בישראל שהשאיל משכונו לנכרי ללות עליו לעצמו שהוא מותר, ואע״פ שהלך לו הנכרי ופרע ישראל זה קרן ורבית לישראל, דהא מקני ישראל לנכרי וקני ליה נכרי במשיכה, דמשיכה בנכרי קונה. ומשכונו של נכרי ביד ישראל, והלך ישראל ולוה עליו מישראל חברו ברבית, אמרו משמו של ר״ת ז״ל שהוא מותר, ובלבד שאמר לו ישראל, הריני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך עליו ולא לך עלי על מעותיך, דכגון זה לאו לוה הוא, אלא מוכר זכות שיש לו בו, ואם לאחר זמן רצה שני זה לחזור וליטול מן הראשון קרן ורבית ולהחזיר לו משכונו מותר, מפני שהוא כחוזר ומוכרו לו. אבל הראב״ד ז״ל נשאל על זה ואסר, והרמב״ן ז״ל כתב כדברי ר״ת ז״ל.

כבר ביארנו שכל המשתדל בהלואת רבית עובר בלאו המלוה והלוה והערב והעדים והסופר והסרסור מעתה ישראל שעבר ולוה מישראל אין ישראל אחר רשאי להיות לו ערב כלל לוה מן הגוי ונעשה לו ישראל ערב אף זה אסור שהגוי חוזר לערב ואין לו מוסר לתבוע ללוה תחלה אפילו יש לו נכסים וסומך רבית זה על ישראל הערב ונפרע ממנו קרן ורבית ואח"כ בא ישראל ותובעו ללוה כל מה שפרע והרי הוא כנוטל רבית שנתחייב הוא בה מישראל חברו וכל שכן במתנה בשטר לפרע ממי שירצה תחלה ומ"מ אם קבל עליו לדון בדיני ישראל בענין זה ר"ל שלא יתבע לערב תחלה מותר הואיל ויש נכסים ללוה ואפילו נתמסכן הלוה והוצרך הגוי לגבות מן הערב קרן ורבית חוזר זה הערב וגובה הכל מחברו הישראל שמאחר שדין הגוי ליפרע מן הלוה תחלה ועליו הוא סומך את הרבית כל זמן שמאריכו כל מה שפרע לו ישראל נעשה כמי שהלוה דבר זה ללוה באותה שעה ואינו נוטל אלא מה שהלוהו והוא שאמרו בירושלמי של שבועות פרק כל הנשבעין וכי נפרעין לאדם שלא בפניו תפתר בשרבית אוכלת בו וכי בית דין גובין רבית תפתר בשערב לו מן הגוי:

לוה גוי מישראל ונעשה ישראל ערב עשאוה בתוספתא כישראל שלוה מן הגוי והוא שנאמר בה גוי שלוה מישראל וישראל שלוה מגוי ישראל נעשה בהם ערב ואינו חושש מעתה אחר שדיננו לתבוע מן הלוה תחלה מותר שלא נסמך ברבית זה אלא על הגוי וכשנתמסכן הגוי ובא ליפרע מישראל אחר שתבע את הגוי אותה שעה נעשה לו ערב וכאילו הלוהו באותה שעה כל מה שנתחייב לו הגוי הא אם התנה ליפרע ממי שירצה תחלה הרי סמך הרבית על הישראל ואסור ליטול ממנו הרבית ויש חולקין עם התוספתא ואוסרין בו אף בתובע לגוי תחלה שלא התירו בראשונה אלא בשישראל הערב פרע רבית לגוי ואינו נוטל מחברו אלא מה שפרע ואף בשיכול לתבוע לערב תחלה היה ראוי להתיר אלא מאחר שאף הוא סומך ברבית זה עליו נעשה הוא כמתחייב בה וכנוטל רבית מתחלה מישראל חברו אבל זה שלא פרע כלום ושכר מעותיו הוא נוטל היאך יטול שכרו מישראל חברו והדברים נראין:

יש מפרשים באיסור ערבות ישראל לגוי כשלא קבל עליו דין חכמים ליפרע מן הלוה תחלה שהטעם מפני שזה כמי שלוה הערב מן הגוי בשליחותו של ישראל וחזר הוא והלוה אותם המעות לישראל זה שלמדו מכאן בישראל שאמר לחברו לוה לי מעות מן הגוי ואני מסלקך מכל נזק שהוא אסור ובמסכת ערכין בפרק שום היתומים בשמועת אין נזקקים לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם קצת ראיה לזה לפי דעתם אלא שאין בה הכרח:

בתלמוד המערב אמרו ישראל שמנה את הגוי אפטרופוס או סנטר מותר ללות ממנו ברבית ישראל שנתמנה מחמת הגוי אפטרופס או סנטר מותר ללות ממנו מעות של גוי ומופקדין ביד ישראל אסור ללות הימנו מעות של ישראל ומופקדין ביד גוי [מותר ללות הימנו ומ"מ כבר ביארנו על התולה מעותיו ביד גוי] שהקולאר תלוי בצוארו:

כבר ביארנו שיש מפרשים תולה מעותיו ביד גוי שמלוה אותם ואומר של גוי הם ומשמע שמותר לישראל להלות מעות הגוי שלא נאסר אלא תולה שהוא שקרות אבל כל שהדבר כן מותר ואף בירושלמי אמרו גוי שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי מותר אלא שאסור מפני מראית העין ר"ל שיחשדוהו שהם שלו הא כל שאין שם חשד כגון שאינו אמיד או שנתברר שכן הוא מותר והיאך אמרו כאן מעות של גוי ומופקדין ביד ישראל אסור ותירצו שכל שעומדים באחריות הגוי מותר ומה שאמרו כאן אסור כשעומדין באחריות ישראל ואף בירושלמי שנויה בחלוקה זו ומ"מ למטה יתבארו בה דרכים אחרים מצד שליחות:

גוי שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר וישראל מביא לגוי וגוי לישראל ואם העמידו אצל ישראל אע"פ שלא הניחם על גבי קרקע ולא נטלם ישראל ראשון אלא שהגוי נתנם במצותו לישראל שני וסלקו מאחריותו הרי זו רבית ואע"פ שאין שליחות לגוי מ"מ הואיל ונסתלק הגוי החמירו בו כאלו היא הלואת ישראל לא אמרו אין שליחות לגוי אלא להחמיר וגדולי המחברים כתבו שהיא רבית קצוצה ולא נראו דבריהם נמצא שכל שהמעות של ישראל וגוי מלוה בשליחותו אסור מצד שליחות הישראל כשהמעות של גוי וישראל מלוה בשליחותו אסור מצד שאין שליחות לגוי ומ"מ מעות של ישראל ומלוה אותם לגוי באמצעות ישראל מותר שלא הוזכר שליחות גוי אצל ישראל ושל ישראל אצל גוי אלא כשישראל נותן הרבית וישראל אחר מקבלו אבל כל שהגוי נותנו או מקבלו אע"פ שהסרסור אמצעי בין הגוי ובין הישראל אין כאן זכר שליחות מגוי לישראל או מישראל לגוי ולא עוד אלא שהסרסור נעשה שלוחו של ישראל והרי הוא כאלו ישראל המלוה עצמו מוסרם לגוי וכל שכן גוי שלוה מישראל לצרך ישראל שמותר וכן ישראל שלוה מן הגוי באמצעות ישראל שאף בזו הסרסור הוא שליח הישראל להביא משכונו לו ולהביא לו מעותיו ומה שאסרו בישראל שאמר לחברו לוה לי מעות מן הגוי פירושו בדרך שאחריותו על הלוה וחזר זה ולוה מחברו נמצא שכל שאמרנו אין שליחות לגוי פירושו שאין ישראל נעשה לו שליח ולא הוא לישראל לשום דבר שבכל התורה שהשליח והמשלח כלם צריכים להיות בני ברית וכמו שאמרו לענין תרומה אע"פ שעושה אדם שליף להפריש תרומותיו דוקא בני ברית שנא' אתם גם אתם לרבות השליח ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ומשם אנו למדים לכל שליחות שבתורה וכן אין לו תורת זכייה שיהא ישראל זוכה בשבילו שאע"פ שזכין לקטן כמו שיתבאר בבבא בתרא אע"פ שאין לו שליחות אינו דומה שהקטן מ"מ עתיד לבא לכלל שליחות מה שאין כן בגוי:

זה שכתבנו בישראל שלוה מן הגוי ובא ישראל אחר ובקשם ממנו והעמידם אצל גוי שאינו מותר בכך אלא אם כן הניחם על גבי קרקע ונטלם האחר במצות הגוי יש מתירין אפילו נטלם ישראל ראשון מן הקרקע במצות הגוי ונתנם לישראל אחר שאין ההושטה כלום הואיל והגוי לשם ואף הם שואלים הואיל ומ"מ נסתלק זה מאחריותם מה הוצרכנו להנחה על גבי קרקע שהרי בתוספתא אמרו גוי שאמר לישראל הלוה מעותי לזה מותר ומ"מ כבר שנו בה שאסור מפני מראית העין ומ"מ הם מפרשים שמה שאמרו בגמ' סמוך עלאי עוקר לגמרי ענין והפטר שכל שאמר סמוך עלאי חזר לאחריותו ופירשו שכל שנשא ונתן הגוי ביד או שהניח הראשון על גבי קרקע ונטלם השני או שהראשון נתנם לו במעמד הגוי מותר אע"פ שלא נסתלק הלה מן האחריות ויש נמשכים לשטה זו אלא שחולקים בה בהנח על גבי קרקע דבההיא ודאי כל שאמר סמוך עלאי אסור וראיה לדבריהם שהרי כשתירצו ענין הנח על גבי קרקע שאלו מאי למימרא ותירצוה שנשא ונתן ביד ותמה על עצמך והלא עכשו היה ראוי להקשות יותר מאי למימרא אלא שכונתו היתה לומר נשא ונתן ביד ואמר סמוך עלי ואע"פ שאמר סמוך עלאי הואיל ונשא ונתן ביד מותר ומ"מ בהנח על גבי קרקע אם אמר סמוך עלאי אסור:

חכמי התוספות החמירו בקצת דברים כנגד מה שכתבנו והוא שהם למדו מסוגיא זו שאסור לישראל לשלח את הגוי שילוה לו מעות מישראל ברבית כשם שאסור לומר לו הלוה מעותי ברבית לישראל חברי ואע"פ שאין שליחות לגוי והיה לנו לדונו כאלו עשה מעצמו מ"מ כיון שהרבית בא מיד ישראל ליד גוי על דעת ליתנו לישראל שנתן לו מעותיו על מנת להלוותם לישראל אחר אסור וכמו שאמרו בבריתא ישראל שאמר לגוי צא והלוה מעותי ברבית אסור ואף בזו כששולח את הגוי ללות מישראל הרי המעות יוצאין מישראל חברו על דעת להלוותם ברבית לישראל ואף אם לא היה המלוה יודע בגוי שלצורך ישראל הוא תובען מ"מ אסור ללוה לומר לגוי שילוה לו מישראל חברו דמה לי להלוות לישראל אחר שאסור לומר לגוי מה לי ללות אבל אם אמר לו ללות מן הגוי ולוה לו מישראל נסתפקו בה חכמי הצרפתים:

בד"ה מצאו ישראל כו' דאפילו לא היה המלוה חייב לעכו"ם כו' עכ"ל ר"ל למאי דאיירינן בשמעתין דחייב המלוה רבית לעכו"ם ודאי דאסור שהוא פורע הרבית לעכו"ם בשביל המלוה החייב לעכו"ם אלא אפילו לא היה המלוה חייב כו' אסור מדין ערב כדין תן מנה לפלוני כו' ודו"ק:

בד"ה כגון שנשא ונתן כו' ויתן המעות לעכו"ם או אפי' לישראל אך שיאמר המלוה אני (מלוה) [פורע] לך בשביל העכו"ם כו' עכ"ל כן הוא בספרים שלפנינו ור"ל שישראל המלוה נתחייב לעכו"ם המעות בקבלתו המשכון ממנו והעכו"ם נתחייב מעות ללוה בקבלתו המשכון ממנו והרי המלוה פורע ללוה בשביל העכו"ם ושרי וק"ל:

גמ' אמר רב אשי כי אמרינן אין שליחות לנכרי כצ"ל:

רש"י ד"ה אבל אנן לדידהו וכו' עד ואתם שולחים לא נאמרה וכו' כצ"ל:

ד"ה זכייה מדרבגן וכו' עד בהלואה זו מישראל ראשון כצ"ל:

תוס' ד"ה כגון שנשא ונתן ביד וכו' אלא מיירי כגון שנטל ונתן ביד וכו' וקמ"ל דלא אמרי' אדעתיה דעכו"ם גמר ומקני וכו'. ויש לדקדק דאיך סלקא דעתין לומר דהישראל כשנוטל מהעכו"ם ונותנו לישראל שני אדעתיה דעכו"ם הוא נותנו ומקני ליה לישתרי והא אין שליחות לעכו"ם וא"כ איך נעשה הישראל ראשון שלוחו של העכו"ם לקולא דיהא מותר בשביל זה וצריך לומר דלא מטעם שליחות ה"א דלישתרי אלא מטעם דהוה אמינא דאפי' היכי דהישראל ראשון נטלו מן העכו"ם ונתנו לישראל שני אינו פוטר את העכו"ם מחובו והמעות הן עדיין של העכו"ם אלא שהוא מטריח עצמו בשבילו לקחת אותן מידו ולתת אותן ליד הישראל והישראל שני הוא לוה של העכו"ם לא של הישראל ראשון והוי כאלו הוא אפוטרופוס של עכו"ם ומלוה מעותיו של העכו"ם לישראל ברבית שהוא מותר כמו שכתבו התוס' בסמוך בדבור זה ולזה נתכוין הרא"ש שכתב וז"ל וקמ"ל דלא אמרינן אדעתיה דעכו"ם גמר ומקני ליה ולא שיפטר ישראל הראשון את העכו"ם ויתחייב לו ישראל השני ועי' שם ונפקא מינה דלר"ת אפי' לחומרא אין שליחות לעכו"ם ואינו אסור בסיפא אלא כשנושא ונותן ביד:

אלא ערב לגוי כלומר בשלוה ישראל מגוי וישראל נעשה לו ערב. ואקשי סוף סוף כיון דגוי בתר ערבא אזיל אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא. כלומר כיון שהן יכולין לתבוע הערב תחלה אף על פי שהוא מוצא נכסים אצל הלוה נמצא דישראל הערב כשפורע לגוי המלוה וחוזר וגובה הרבית מישראל הלוה הרי הוא כאלו הוא הלווה לישראל חבירו ברבית. ואוקימנא כגון שקבל עליו גוי המלוה לדון בדיני ישראל שלא לתבוע את הערב עד שיתבע את הלוה תחלה בדיננו כן פירש רש"י. וכן פירשוה המפרשים שראיתי. ועכשיו דיניהם של גוים ללכת אחר מי שירצה ואפילו הכי לא נמנעו ישראל בכל מקומות אלו מהיות ישראל לוה מגוי וישראל חברו נעשה לו ערב ואף על פי שאינו מקבל הגוי לדון בדיני ישראל ולא ראיתי לאחד מן הגדולים שמיחה בדבר. ועוד קשיא לי דאם כדברי המפרשים היכי קאמר אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא דלא הוה ליה למימר אלא ישראל קא שקיל רביתא דאלו אזל גוי מנפשיה ואתפרע מן הלוה נמצא דישראל הערב לא עבד ולא מידי אלא דאלו פרע לגוי המלוה והדר שקיל מישראל הלוה קובר מהשתא משום דהשתא שקיל רביתא.

ומיהו מצאתי בקצת נוסחאות דכתיב בהו אשתכח דישראל קא שקיל רביתא ומכל מקום לא ניחא לי דאם כן אף כשקבל לדון בדיני ישראל אמאי שרי דהא אי לא משכח לאתפרעא מלוח חוזר הוא על הערב וחוזר הערב ונוטל מן הלוה נמצא דישראל קשקיל רביתא מאי קאמרת סוף סוף לאו על הערב נתרבה אלא על הלוה וכשהערב פורע וחוזר וגובה מן הלוה אינו כנוטל ממנו רבית אלא מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו לגוי המלוה והילכך בקבלן נמי לא על הקבלן מתרבה אלא על הלוה אלא שיש לו רשות לגבות בין מזה בין מזה וכשגובה מקבלן וחוזר קבלן וגובה מן הלוה מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו הוא שחוזר וגובה מן הלוה. ועוד דאם כן קבלן עובר בכל הלאוין כמלוה ואין לך עובר בכולן חוץ ממנו ואם איתא אביי דמחלק לאוין לכלהו בשלהי פרקין ואמר מלוה עובר בכולן כלומר חוץ מבל תשיך ולוה עובר משום בל תשיך ערב ועדים אינם עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך אם כן לימא וערב קבלן עובר בכולן ואף אלאו דאל תשיך ולאחיך לא תשיך אלא ודאי משמע דאין לך ערב שעובר אלא על לא תשימון עליו נשך. ואף על גב דמשמע לכאורה בריש פרקין בברייתא דרבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב דאף הערב עובר משום בל תקח מאתו נשך ותרבית מדאתינן לאוקמי הא דרבי יוחנן דאמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים כתנאי דתניא רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עשה מאי קום עשה לאו דאמרינן להו קומו אהדורו אלמא אף ערב לדידיה בקום אהדר ומאי ערב ערב קבלן דאלו ערב דעלמא אינו כנוטל רבית ולא עבר אלא אלאו דשימה. לא קשיא דדילמא מאן דסבירא ליה כרבי יוחנן הוא דסבר לה הכין אבל אנן הא דחינן ליה התם לאו מאי קום עשה קרועי שטרא וקמשמע לן דשימה מילתא היא וכדאיתא התם. אלא מסתברא לי דאין ערב ואפילו ערב קבלן עוברין בכלום אלא בלאו דשימה לפי שאין הרבית מתרבה עליו אלא על הלוה. וערב דגוי ערב דשלוף דוץ הוא ויכול הלוה לדחות את המלוה אצל הערב ואומר לו כלום הלויתני אלא על הערב הרי הערב לפניך והרי הוא כערב שלנו שנשא ונתן ביד דנפטר לוה מיניה דמלוה והכין משמע בשלהי גט פשוט דערב דידהו ערב דשלוף דוץ הוא דתנן התם המלוה את חברו על ידי ערב לא יפרע מן הערב וקסלקא דעתין דלא יפרע מן הערב כלל קאמר ואיבעיא להו בגמרא מאי טעמא ואמרינן רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו גברא אשלמת לי גברא אשלמא לך ואתקיף עלה רב נחמן האי דינא דפרסאי הוא ואקשינן אדרבה דינא דפרסאי בתר ערבא אזלי כלומר בהפך הדין שאמרת שלא יפרע מן הלוה כלל אלא בתר ירבא קאזלי דאמר ליה גברא אשלמית לך ולפיכך אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא דהוא ניהו לוה מזה ומלוה לזה והילכך עד שיקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל אסור. ואם תאמר אם כן כל שישראל לוה מן הגוי וישראל חברו נעשה לו ערב מאי קאמר שקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל דמשמע שהגוי מוותר על דינו אדרבה הא טבא ליה דאי בעי אזיל בתר לוה ואי בעי אזיל ליה בתר ערבא ובשקבל עליו ישראל הלוה קיימא מילתא. לא היא דאף על גב דקבל עליו ישראל הלוה שלא לדחותו אצל הערב אם לא קבל עליו הגוי דינו הוא שחוזר על הערב בלחוד ואפילו בא לוה לפרעו אין מקבל ממנו אם ירצה ונפקא ליה מינה אם יש עדית לערב ואין ללוה אלא זיבורית דבדיננו אם רצה לוה לפרעו זבורית שלו אינו יכול לחזור על הערב ואפילו בערב קבלן כדמוכח בהדיא בגיטין ריש פרק הנזקין וכמו שכתבתי שם ואלו בדיניהם אינו חוזר אלא על עדית דערב דאמר ליה ללוה אין לי עסק אלא עם הערב ועכשו ויתר על דינו כשקבל לדון בדיני ישראל גם מדברי הראב"ד נראה כן דערב שלהם ערב שלוף דוץ הוא וזה לשונו שכתב כאן. אבל אתה נעשה לו ערב. אוקימנא בשנעשה לו ערב לגוי ובשקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל שלא ילך אחר הערב עד שיתבע את ישראל הלוה וכל שכן אם המלוה ישראל שהלוה לגוי ברבית שאין ישראל אחר רשאי להיות לו ערב אלא אם כן התנה הגוי שלא ידחה אותו אצל הערב כל זמן שיש בידו לפרוע. עד כאן לשון הרב. ואף על פי שהרב נראה שסובר דכל שיכול ללכת אחר הערב כקבלן אסור כמו שנכתוב בסמוך.

תוספתא ישראל שלוה מגוי וגוי שלוה מישראל וכו' מכאן מוכח דישראל המלוה לגוי ברבית מותר לישראל ליעשות ערב מחמת הגוי וכן משמע מדגרסינן בירושלמי דכתובות פרק הכותב וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. וכן כתב הראב"ד וכמו שכתבתי למעלה בסמוך והוא שקבל עליו הגוי הלוה שלא לדמותו אצל הערב. וכתב עוד הרב ואף על גב דמחזיא מילתא דהכא אף על גב דקביל עליה הכי אסור משום דכי לית ליה לגוי סוף בתר ערבא אזיל וקא שקיל מניה רבית אפילו הכי אי קביל עליה מותר דהכי אשכחן בתוספתא. והאידנא קא חזינן דדינא דגוים נמי הכי דכי משתכח ליה ללוה לאיפרועי מיניה לא שקלי מערבא הילכך כמו שמקבל עליו לדון בדיני ישראל ומותר עד כאן לשון הרב. ומכאן נראה שהוא מפרש דכל שיכול ללכת אחר הערב תחלה כקבלן אסור וכמו שכתבתי למעלה. וכבר כתבתי מה שנראה לי. וכן הורגלו במקומות האלו לעשות ערב לגוי מחמת ישראל הלוה אף על פי שהגוים הללו גובין ממי שירצו תחלה ומפרשין כן בשטרותיהן ליפרע ממי שירצה תחלה. הרשב"א.

אמר רב ששת שקבל עליו גוי לדון בדיני ישראל וקסלקא דעתין דבעי לומר שקבל עליו לדון ביניהם בדין ישראל כישראל חברו ולהכי פרכינן דאם כן רבית נמי לא לישקול. ופרקינן שקבל עליו לזו ולא לזו כלומר דלענין גוביינא דערב קבל עליו לדון בדיני ישראל דלא ליזיל בתר ערבא אבל לענין הרבית לא קיבל עליו אלא שיהיה דינו כגוי בישראל. ובין לדיננו ובין לדיניהם גובה הגוי רבית מישראל. כן פירש רבינו.

דליכא למימר שאם קבל עליו סתם לדון בדיננו לענין הרבית דדיינינן ליה דלא לשקול רבית. שזה אינו דהא מהיכא תיתי אין לנו אלא מה שאמרו בפרק הגוזל אם אתה יכול לזכותו בדין ישראל זכהו בדיני גוים זכהו. אשתכח השתא דישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ונעשה לו ישראל ערב דאי בתר ערבא אזיל אסור ואי לא שרי. הריטב"א.

ואני אעלה לך אעלה לך לאו דוקא אלא אפילו אמר ואני אעלה לו אסור אלא ואני אעלה לך אעלה תחתך קאמר. אי נמי משום סיפא דקתני ואני אעלה לך תנא נמי הכא אעלה לך. הרשב"א. וכתב הריטב"א ז"ל ומיהו ישראל שהיה חייב אלף זוז לגוי לזמן ואמר לו ישראל אחר תן לי חמש מאות מאותו חוב ואני אשעבד עצמי ונכסי לך שאסלק הגוי מעליך קודם זמנו הורה רבינו הגדול בתשובת שאלה שזה מותר שאין זה הישראל נוטל כלום מן הישראל בתורת מלוה אלא בתורת שכירות ובשכר עמלו וטרחו ואף על פי שקונס עצמו שאם לא יסלקהו שיפרע לו אלף דינרין או יותר זה קנס הוא ואינו רבית ודומה זה למה שאמרו בפרק בתרא דעבודה זרה לא יאמר אדם לגוי פול תחתי לאוצר אבל אומר לו מלטני מן האוצר דכי אמר ליה פול תחתי שליחא שוייה וכי יהיב ליה לאוצר יין נסך במקום ישראל יהיב וישראל פורע חובו ביין נסך אבל כשאומר לו מלטני מן האוצר קבלנות הוא דקביל ליה ומאי דיהיב גוי לאוצר מדידיה יהיב הכא נמי לא שנא וכן הביא ראיה מן התוספתא. ע"כ.

בשלמא סיפא לחומרא קשיא לי סיפא מאי חומרא מדינא נמי אסור דכיון שהעמידו אצל ישראל ואמר לו ישראל לגוי תנם לישראל חברי או שאמר ישראל לישראל חברו קבלם לי זכה לו ישראל חברו דאף על גב דאין שליחות לגוי מי גרע ממגביה מציאה לחברו למאן דאמר קנה חברו והכא לכולי עלמא זכה לו כיון דאיכא דעת אחרת מקנה. ולא היא כיון דגוי אינו בתורת שליחות אינו בתורת זכייה כלל דאין אדם זוכה לו ולא זוכה לאחרים בשלו והילכך ישראל שני לא זכה לראשון כלל דכשהוא נותן לו אפילו קרן מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה והילכך אפילו העמידו אצל ישראל אינו אלא לחומרא בעלמא אבל רישא מדינא אסור דהא לא זכה לו ישראל לגוי ונמצאו מעות אלו עדיין דישראל ראשון ואלו רצה ישראל ראשון חוזר ונוטלן מישראל שני והילכך אסור דשכר מעותיו של ישראל עומד ונותן. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לגוי הוא וכו'. פירוש שורת הדין דסיפא מותר כיון ראין שליחות לגוי כשנתן הגוי מעות של ישראל המלוה לישראל הלוה אינו נעשה שלוחו של ישראל המלוה ועדיין המעות באחריותו של גוי כבתחלה כי אף על פי שנתנה לישראל זה לא נפטר הגוי מן הישראל המלוה ואין דעתו של גוי לתת כלום לישראל זה אלא על דעת שיהיה פטור מישראל המלוה שלו וכיון דאינו נפטר ממנו הוו להו מעות שנתן לישראל ברשותו של עצמו והגוי חייב לישראל כבתחלה וישראל זה חייב לתת מעותיו לגוי ואינו חייב לישראל כלום ומיהו אמרו רבנן שיהא שליחות לגוי לחומרא והמעות שנתן גוי לישראל שיהא בזכות ישראל הראשון וכאלו ישראל זה האחרון לוה אותם מישראל הראשון וחומרא זו אמר רבינו דחומרא בטעמא הוא פירוש חששו חכמים שזמנין שהגוי יתן לישראל זה האחרון שיזכה בהם לגמרי בשביל ישראל הראשון לא מפני שליחותו בלבד שאמר לו תנם לי אלא אפילו בלאו הכי נמי שפורע לבעל חובו וסומך ובוטח על ישראל המלוה שיקבל בפרעונו ולא ילך עמו בעקיפין ובודאי דגוי שזיכה מעות לישראל על יד ישראל זכה בהן אותו ישראל דכי אמרינן דגוי לית ליה זכייה היינו שאין לו יד לזכות הוא בשביל ישראל או שאין ישראל זוכה לגוי אבל ודאי מזכה הוא לישראל על יד ישראל ומשום דזימנין דהוי הכי ונמצא ישראל זה זוכה לישראל הראשון שהלוה לו מעות של גוי כשיקבלם והוה ישראל לוה מישראל ברבית אסרו חכמים בכל ענין ואפילו כשהגוי נותנם לישראל בשליחותו של ישראל ראשון ועל דעת להפטר והיינו דאמרינן בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא אמאי מותר דהא כיון דאין שליחות לגוי מאי דיהיב ישראל לישראל אינו אלא כאלו נתן מעצמו ומשלו ואינו נפטר מחיובו של גוי ומה שישראל זה מקבל ממנו אינו זוכה לגוי אלא לישראל הנותן הוא מתחייב. ע"כ.

בתוספות בד"ה מצאו ישראל כו' וי"ל דנקיט לך משום העמידו כו' דאפי' מקבל ישראל רבית שרי כו' עכ"ל. ואף למסקנא דמוקמינן דאיירי שנטל העכו"ם ונתן ביד וא"כ כבר נסתלק לו הישראל הראשון לגמרי אפ"ה איירי בכה"ג שחזר העכו"ם וצוה לישראל הראשון שיקבל הקרן והריבית מיד הישראל השני וקמ"ל דאפ"ה שרי וכן הוא להדיא בהגהות מרדכי ע"ש. אלא שיש טעות סופר שם ובין ראשון לשני נתחלף בדפוס ועיין מה שאכתוב בסמוך:

בד"ה בשלמא סיפא לחומרא כו' וי"ל דאפי' שיוכל לזכות לחבירו במציאה כו' השתא מיהא שהעכו"ם אינו מפקירן אלא בא לזכות כו' אין לו כח לזכות כו' עד סה"ד. ונ"ל דמה שכתבו התוס' שכיון שהעכו"ם אינו מפקירן אין לו כח לזכות כו' כוונתם בזה דכיון שהישראל הראשון אין לו כח לזכות במעות עבור ישראל חבירו נמצא שעדיין הם ברשות העכו"ם שהעכו"ם יכול לחזור ולתבוע דמיו מישראל השני שלקחן מידו דהא בישראל נמי כה"ג מי שהיה חייב מנה לחבירו ונתן המנה לאיש אחר שאינו שליח המלוה וא"ל הולך מנה לפלוני שאני חייב לו היה יכול לחזור בו וליקח המנה מידו אי לאו משום דקי"ל הולך כזכי וא"כ בעכו"ם דלא שייך לא שליחות ולא זכייה א"כ נראה שיכול העכו"ם לחזור בו ולהוציא המנה מיד ישראל השני. ועוד נרא' שאדרבא אם יתבע הישראל הראשון לשני מצי השני למימר ליה לאו בעל דברים דידי את לפי שאני לא זכיתי במעות לצורכך ואע"ג דבודאי יכול הראשון להוציא מן השני מדרבי נתן כדאיתא בח"מ סי' פ"ו גבי משכון של עכו"ם ע"ש. מ"מ לא איכפת לן בזה לענין ריבית דסוף סוף העכו"ם הוא הבע"ד של הישראל השני ומה"ט יש לו להיות מותר אף בהעמידו אצל ישראל. ואין להקשות אכתי אמאי לא הוי ריבית גמור ומאי שנא מהא דקי"ל מעותיו של ישראל מופקדות ביד עכו"ם דלא שרי בתוספתא שהביאוה התוספות בסמוך אלא דווקא כשהם באחריות העכו"ם והיינו שהעכו"ם הלוה אותם מדעתו ואם לא ישלם הישראל יתחייב העכו"ם לשלם ומש"ה שרי אבל אם הם באחריות הישראל המפקיד לענין פרעון אסור כדאיתא בש"ע י"ד סימן קס"ט סעיף י"ג ומשמע שם דריבית קצוצה נמי הוי ע"ש בט"ז וש"ך. וא"כ ה"נ הרי הם באחריות הישראל הראשון לענין הפרעון שהרי העמידו העכו"ם אצל השני ונתרצה להלוותם לו. אלא דיש לחלק דשאני פקדון דברשותיה דמרא קמא קיימי וא"כ אף דאין שליחות וזכיה לעכו"ם מ"מ ממילא הם של ישראל ראשון וכיון שמקבל עליו אחריות ה"ל לגמרי כישראל המלוה לישראל משא"כ הכא שהעכו"ם קיבלם בתורת הלואה מישראל הראשון וה"ל כדידיה דמלוה להוצאה ניתנה אלא שאנו רוצים לאסור כיון שהישראל הראשון מצווה לעכו"ם ליתנם לישראל השני בתורת פרעון א"כ בזה אמרינן שפיר דכיון דאין שליחות וזכיה לעכו"ם א"כ אכתי לא נפקי מרשותיה ויש לו להיות מותר אלא דלחומרא אמרינן יש שליחות כן נ"ל בכוונתם ועיין בהגהת מרדכי. וכן יש לפרש מ"ש התוספות עוד אלא רישא אמאי שרי בהעמידו אצל העכו"ם כו' נמצא דישראל שני לא זכה בקבלתו לעכו"ם כו' עכ"ל. כוונתם נמי על הענין שכתבתי דכיון שהישראל השני לא זכה בשביל העכו"ם א"כ אין יכול העכו"ם לתובעו דמצי למימר ליה לאו בע"ד דידי את שאף שצוית לישראל ראשון ליתן לי מ"מ לא זכיתי בשבילך אלא הרי הם עדיין ברשות ישראל הראשון שיכול לתבוע את השני וממילא שנשאר תביעת העכו"ם על הראשון ושל הראשון על השני וא"כ ה"ל ריבית קצוצה וע"ז כתבו דמשני בגמרא כגון דא"ל הניחם על קרקע והפטר והלוה יטלם בציווי העכו"ם וא"כ העכו"ם הוא הבע"ד של השני וע"ז כתבו עוד דאע"ג שהראשון לא הפקיר המעות כשהניחם ע"ג קרקע והוי עדיין שלו כוונתם בזה דאע"ג שהישראל לא הניחם על דעת הפקר אלא ע"מ שיטלם הישראל השני לצורך העכו"ם כמו שהתנה תחלה תנם לי ואני אעלה לך דעליה קאי ואם העמידו אצל העכו"ם וא"כ יש סברא קצת לומר כיון דסוף סוף לא זכה בהם השני על דעת העכו"ם וא"כ נתבטל התנאי וממילא ה"ל של ישראל הראשון כמו מעיקרא אפ"ה שרי כיון שכבר פטרו העכו"ם בפירוש ומשום מראית עין נמי ליכא כיון שלא לקחם מהישראל אלא מע"ג קרקע ותיכף שהניחם ע"ג קרקע לא נשאר שם לוה עליו וכתבו עוד דכשלא הניחם ע"ג קרקע אלא א"ל תן לישראל והפטר אע"ג שא"ל אני אתנם אפ"ה אסור משום דנראה כנותן לו ריבית ונ"ל דאיסור זה אינו אלא משום מראית עין כדאיתא בפוסקים בשם התוספות גבי מעותיו של עכו"ם שמופקדים ביד ישראל והם באחריות העכו"ם לענין הפרעון וה"נ דכוותיה וזה שדקדקו לכתוב שא"ל אני אתנם פירוש דבזה אסור רק משום מראית עין אבל אם א"ל סתם תן לישראל והפטר והישראל יתנה עם השני על הקרן והריבית אפשר דמדינא נמי אסור שהרי לא יסתלק הישראל הראשון מהעכו"ם אלא לאחר שקיים התנאי ונתנם להשני ע"מ שיתן קרן וריבית וא"כ תחילת הנתינה ופסיקת הריבית הוא באיסור שבשעת הנתינה עדיין מעות שלו הם משא"כ כשהישראל לא התנה עם השני אלא שהעכו"ם התנה עמו א"כ אין תחילת הנתינה באיסור שהרי הישראל אינו יכול לתבוע את השני אלא שהעכו"ם הוא הבע"ד שלו שהתנה עמו ומש"ה אין לאסור אלא משום מראית עין כן נראה לי בכוונתם. אלא דעדיין קשיא לי מהיכן הוציאו התוספות דין זה דכשא"ל העכו"ם תן לישראל והפטר ואני אתנה עמו שיהא אסור משום מראית עין דמהתוספתא גבי מעותיו של עכו"ם שמופקדים ביד ישראל אין ראיה דהתם נמי איירי פשטא דמילתא שמתנה ישראל עם הישראל. ולכאורה נראה שהתוספות הוציאו כן מדמוקי תלמודא הכא מעיקרא שא"ל הניחם ע"ג קרקע והפטר ולא מוקים בפשיטות שא"ל תן לישראל והפטר ואני אתנה עמו אע"כ דנהי דבכה"ג אין זה ריבית גמור מ"מ אסור משום מראית עין. אמנם לענ"ד אין מכאן ראיה דהא דלא מוקי לה בהכי היינו משום דפשטא דברייתא משמע שהישראל הראשון מתנה עם השני כדקתני תנם לי ואני אעלה לך ועלה קתני ואם מעמידו אצל העכו"ם משמע דמ"מ התנאי במקומו עומד עם הישראל וצ"ע. מיהו נראה לי דמה שכתבו התוספות בזה דאסור היינו דוקא בענין שחוזר הישראל הראשון ומקבל מהשני הקרן והריבית בדרך אפוטרופסות בשביל העכו"ם דבהכי איירי הברייתא לדידהו כמ"ש לעיל בד"ה מצאו העכו"ם בשם הגהת מרדכי ע"ש משא"כ כשנסתלק הראשון לגמרי אפשר דאפילו מראית עין נמי ליכא כיון שלא התנה עמו כלום מעיקרא ולבסוף נמי אין לו שום עסק עמו וצ"ע. ועפמ"ש יש ליישב קצת לשון הגהת רמ"א בסי' קס"ט סעיף ג' ממה שהשיגו עליו הב"ח והט"ז והש"ך ע"ש ואין כאן מקומו להאריך ודוק היטב שהוצרכתי להאריך להעמיד דברי התוספות על בוריין ולאסבורי מלתא בטעמא כאשר בינותי בספרים ועיין הגהות מרדכי:

בפרש"י בד"ה אבל אנן לדידהו כו' וסיפא לחומרא כדאמרן כו' עכ"ל והקשה בספר לחם אבירים אמאי הוצרך רש"י לפרש אליבא דרב אשי סיפא לחומרא ותיפוק ליה דבלא"ה א"ש דסיפא ריבית גמור הוא כמו שהקשו התוס' בד"ה בשלמא משום דישראל השני שלוחו של ראשון הוא לקבל מיד העכו"ם ומה שתירצו שאין יכולת ביד הישראל לזכות לחבירו בקבלתו דא"כ היה המקבל שלוחו של העכו"ם לזכות במעותיו של ישראל כו' וכל זה לא שייך אליבא דרב אשי דהא קושטא דמלתא אנן לדידהו הוינא שליח. וא"כ לפ"ז יש יכולת ביד הישראל לזכות לחבירו והדר הו"ל ישראל השני שלוחו של ראשון ואסור עכ"ל ועיין מה שתירץ שם ולענ"ד נראה דרש"י לא ס"ל כלל כקושיית התוספות משום דאיכא למימר דהברייתא לא איירי כלל שהישראל השני עשאו שליח לישראל ראשון דהכי משמע פשטא דברייתא דקתני ואם העמידו אצל העכו"ם משמע שהעכו"ם העמיד לישראל השני אצל הראשון ואומר לו העכו"ם הריני מעמיד לך גברא בחריקאי ונתרצה הראשון לדבריו שיתנם לו בשליחות וא"כ זה הל' משמע להדיא שהעכו"ם עושה כן בשליחות ישראל אבל הישראל השני לא דיבר כלום עם הראשון שיעשנו שליח לקבל מעותיו מיד העכו"ם וא"כ למה ניתלי לאיסור אי לאו משום דלחומרא יש שליחות. וכמו שכתבתי נראה להדיא מלשון הטור י"ד ריש סימן קס"ט שאם הישראל השני מקבל המעות מיד העכו"ם בתורת שליחות של ישראל ראשון אפי' לר"ת אסור מדינא וכתבו שם הב"ח והש"ך דהיינו דוקא כשעשאו הישראל ראשון שליח בפירוש א"כ כ"ש שי"ל כן אליבא דרש"י ודו"ק:

בגמרא רבינא אמר נהי כו' זכייה מדרבנן אית ליה כו' ואע"ג דלסברת המקשה ריבית דאורייתא הוא אפ"ה משני רבינא שפיר משום דקי"ל הפקר ב"ד הפקר וא"כ שזיכו החכמים המעות ואוקמוה ברשות העכו"ם אין כאן איסור ריבית כלל דממונא גמור דעכו"ם נינהו והדברים ברורים וכ"כ הריב"ש:

גמ' ע"ג קרקע והפטר עיין לקמן דף קיב ע"א תוס' ד"ה חוזר:

תוס' ד"ה מצאו וכו' כנותן למלוה עצמו עיין לעיל דף נז ע"ב תוס' ד"ה לספק: