מסכת בבא מציעא דף ס״ה עמוד ב׳

והלכתא כר' אלעזר דרבית קצוצה יוצאה בדיינין:

מתני' ה"ג במתניתין מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא מותר המעות שעליך וטול שדה שלך:

אסור לעשות כן ודוקא דאמר ליה לכי מייתית מותר המעות קנה מעכשיו לפיכך אסור לעשות כן שאם יאכל מוכר פירות בתוך כך לכשיביא זה המעות נמצא שהשדה קנויה לו מיום המכר וזה אכל הפירות בשכר המתנת מעותיו ואם יאכל לוקח פירות מעכשיו. שמא לא יביא מותר המעות ויחזור לו זה מה שקיבל ונמצא שלא היתה שדה קנויה לו דהא לכי מייתית קני מעכשיו אמר ליה והא לא אייתי ומעות הראשונות כמלוה בעלמא היו אצל מוכר וזה אכל פירות בשכרו:

גמ' מי אוכל פירות מכר וקבל מקצת מי אוכל פירות בתוך כך:

מוכר אוכל פירות לקמיה מוקי שפיר כדמפרש ולא פליגי כו':

משלשין מפקידין אותו ביד שליש אם יגמור מקחו יתנם ללוקח ואם לא יחזיר המוכר מה שקיבל ויטול פירותיו:

הא דאמר ליה לכי מייתית קני מוכר אוכל פירות שאין השדה קנויה לו אלא מכאן ולהבא ועד השתא דידיה אכל:

הא דאמר לכי מייתית קני מעכשיו אין זה אלא תנאי שאם יקיים תנאו יהא השדה קנוי לו מן היום ואם קיים תנאו נמצא שאכל המוכר פירות של לוקח עד עכשיו בשכר המתנת מעותיו:

והלכתא כרב חמא אור"ת דהלכתא נמי כר"נ בטרשא מדקאמר לקמן (בבא מציעא דף סח.) לית הלכתא כטרשא דפפונאי מכלל דבהנך הוי הלכתא והא דנקט הכא הלכתא כרב חמא לא אתא לאשמועינן אלא לאפוקי דרב פפא והיינו טעמא דר"נ לא שרי אלא בדלא קץ אבל רב פפא ורב חמא איירו אפילו בקץ או כשהשער קבוע דהוי כקץ ורב פפא אשינויא דרב נחמן קאי דשאני הכא דקץ לה ולא גרסי' במילתא דרב פפא טרשא דידי ודאי שרי דמשמע לישנא דודאי דיותר שרי מדרב נחמן אלא גרסינן טרשא דידי שרי ואי גרס ליה איכא למימר דלסברא דרב פפא דלא אזיל בתר לוקח שרי טפי אבל לפי האמת דרב נחמן שריא ודרב פפא אסור וכן פסק רב האי גאון בשער מ"ב דהלכתא כטרשא דרב נחמן אך פירש טרשא דר"נ בע"א ממה שאנו מפרשים:

רב הונא אמר מוכר אוכל פירות כו' ולא רצו לפרש לוקח אוכל פירות וכדאמר ליה ארעא קנויה לך מעכשיו וזוזי ליהוי הלואה גבך כדבסמוך דאמתני' קיימי דקתני הבא מעות וטול את שלך ומשמע להו וטול את שלך זכי את שלך וקני מקחך דע"י הבאת מעות קני מעתה או למפרע ולא משמע להו טול את שלך שכבר קנית אלא שבתורת משכון נשאר בידו:

לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור מה שפירש בקונטרס פסק לו דמים מועטין להוסיף על מעות הללו להעמידה בידו אם בא למוכרה משום דלאו אורחא דמילתא הוא שימחול לו לגמרי בדמי הלואה דלמה יעשה כן דטוב לו שתהא בתורת משכון שיפדה מתי שירצה ובחנם פירש כן דבלאו תוספת דמים פוסק עמו להצמיתה בידו אם בא למוכרה דכשידחוק אותו מלוה ממעותיו ע"כ יהא זקוק לפדותה או למוכרה וא"ת אמאי אסרינן הכא והא תנן לקמן (בבא מציעא ד' סה.) הלוהו על שדהו וא"ל אם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי הרי היא שלו ומסתמא איירי בלוקח בפחות משויה וכן משמע בגמרא (לקמן בבא מציעא סו.) דקאמר לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו וי"ל דלמאי דמוקי לה מעכשיו א"ש דלא הויא הלואה ואפילו למאן דמוקי לה בלא מעכשיו מ"מ התם הלוה היה יכול למכור מן השדה לאחר כנגד המלוה וליקח לעצמו המותר וכשהוא מניח לו כולה אינו עושה משום רבית אלא מילתא בעלמא הוא דעבד (מלוה לגביה) שמחל לו בחנם:

לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור דלא כרבי יהודה ולא דמי למשכנתא בלא נכייתא (לקמן בבא מציעא ד' סז:) דהכא אם לא יפדה אין זה מלוה אלא מכר אבל משכנתא יכולים לעולם לפדות או הוא או יורשיו אבל כאן נהי דהוא יכול לפדות יורשיו אין יכולין לפדות:

טרשא דרב חמא פירשה רש"י ז"ל, שהיה מוכר [במקום] הזול כמקום היוקר, ואחריות הליכה עליו, ושם מוכרים לצורך רב חמא כיוקרא דהתם, וקונין לעצמן סחורה שם באותן המעות והריוח לעצמן ואחריות החזרה עליהן. והר"ז הלוי ז"ל הקשה עליו שאם כן למה לן טעמא דנקטי להו שוקא ושבקי להו מכסא, בלאו הכי נמי שרי, דהא תניא לקמן (בבא מציעא עב, ב) המוליך חבילה ממקום למקום, ומצאו חברו ואמר לו תנם לי ואני אעלם לך כדרך שמעלים לך במקום פלוני, ברשות מוכר מותר, ברשות לוקח אסור. על כן פירשה הוא ז"ל שאף בהליכה היתה הסחורה ברשות הלוקחים, ואפילו הכי מותר משום דנקטי להו שוקא ושבקי להו מכסא, ונכון הוא. אבל אפשר להעמיד דברי רש"י ז"ל, דההיא דלקמן כשהוא לגמרי ברשות מוכר, ולומר שהוא מעלה להם שכר עמלם בהליכה, והא דרב חמא כשאינו מעלה להם שכר עמלם, והיינו דאיצטריך להו טעמא דנקטי להו שוקא ושבקי להו מכסא.

ורב ענן אמר משלשין את הפירות ואוקימנא, בדאמר ליה לכי מייתי קני מעכשיו. ומסתברא לי, דהא דרב ענן אתיא כרבא (לעיל בבא מציעא סג, א) דאוקי פלוגתא דר' יהודה ורבנן ברבית על מנת להחזיר, דאי כמאן דאמר צד אחד ברבית איכא בינייהו, ורבית על מנת להחזיר לכולי עלמא שרי, הכא נמי למה משלשין, יאכלו שניהם ובעל מנת להחזיר, וכל מקום שאמרו משלשין דוקא היא, וכדמשמע נמי הכא, כדתני רב (חסדא) [ספרא] ברבית דר' חייא שניהם אסורים, ועני רבא בתריה בדאמר ליה לכי מייתי קני מעכשיו, ומדקתני שניהם אסורים שמע מינה דלית להו תקנתא אלא במשלשין את הפירות, וכן הוא נמי בההיא דגיטין (מ, ב) אמרינן, נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן, כדרבה משלשין את הפירות כדאיתא התם, ואי אפשר להם בלאו הכי מן הדין. ומינה דהלכה כרבא, וכיון שכן בדזבין ולא איצטריכו ליה זוזי דאמרינן (כתובות צז, א) דהדרי זביני, ואי נמי בדזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל, דקיימא לן בקידושין (נ, א) דאי לא סליק ואי נמי סליק ולא איתדר ליה דהדרי זביני, לא אפשר ללוקח למיכל פירות, ואפילו בתנאי, עד דידעינן בברי דליקום ליה זביניה, (ואפילו בתנאי) משום דהוה ליה רבית על מנת להחזיר, דקיימא לן כתנא קמא דר' יהודה דאסר, ואי נמי אפשר דהלכה כר' יהודה משום דסתמיה דכלהו מתניתין כותיה, כדבעינן למכתב לקמן (בז, א בד"ה עבד) בשמעתתא דאת ונוולא, אלא דאנן כרבנן עבדינן לחומרא, ואע"ג דהתנה להחזיר פירות שאכל אם יתבטל המכר, כך נראה לי.

דא"ל, ארעא קניא לך מעכשיו, זוזי ליהוו הלואה גבך מסתברא, דלאו למימרא שיהא צריך לומר לו כך בפירוש זוזי ליהוו הלואה גבך, דמסתמא נמי דינא הכי כל דלא עייל ונפיק אזוזי, דכיון שהחזיק בקרקע או שקנה או[תה], בכסף או בשטר, קנה הקרקע לגמרי, וזוזי הוו מלוה על פי על הלוקח (לקמן בבא מציעא עז, ב), וכדמוכח נמי בפ"ק דב"ב (ה, א), גבי סמך לו כותל אחד מגלגלים עליו את הכל, בחזקת [שלא] (ש)נתן עד שיביא ראיה (שלא) [ש]נתן, אלא דהכא אגב דינא תנא טעמא, כלומר לוקח מותר בדאמר ליה קנה מעכשיו, וטעמא מאי, משום דהוה ליה כמאן דאמר ליה ארעא קניא לך מעכשיו וזוזי להוו הלואה גבך, כך נראה לי.

הא דאמר בדמים הללו אסור לאו למימרא שיהא מה שעשה עשוי אי לאו משום אסורא דרבית, אלא לעולם לא קנו ואפילו קנו מידו, דהא כל זמן שמוכר בדמים יתרים מדמים אלו אונס הוא, ויש טענת אנוס בממון, וכדאמרינן ע"א פ' השוכר (עב, א), ההוא גברא דאמר ליה לחבריה, אי מזבנא להאי ארעא לדידך מזבנא לה במאה זוזי, אזל זבנה במאה ועשרין, אמר רב כהנא קנה קמא, מתקיף לה רב (בר) יעקב מנהר פקוד האי זוזי אנסיה, כלומר דאי לאו דיהבו ליה מאה ועשרין לא הוה מזבין לה, והלכתא כרב יעקב מנהר פקוד. וההיא בשקנו מידו מעקרא, דאי לא היכי קאמר רב כהנא קנה קמא, דבמה קנאה. וכן כתב הרי"ף ז"ל בפ' בית כור (ב"ב קז, ב). אלא הכא אפילו מכרה לו לאחר כמה (בדמים הללו) [ימים] באותן דמים מחמת תנאו הראשון והיא שוה יותר, יש בו משום רבית, אבל אם אינם שוה יותר, ורוצה למוכרה באותן דמים, מותר למכור לו כדרך שהוא מוכרה לאחר, ואם קנו מידו בתחלה ומכרה לאחר בדמים הללו קנה קמא, וכההיא דע"א וכדאמרן. אבל הרמב"ן ז"ל כתב, דאפילו מוכרה לאחרים בדמים הללו אסור למוכרה לזה, דכיון דהתנה על ידי הלואה מחזי כרבית, וצריכה לי עיונא.

המשנה הרביעית והכונה בה ככונת משנה שלפניה ואמר על זה מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא מעות וטול את שלך אסור אמר הר"ם כשיקח אדם קרקע ופרע קצת הדמים הדין באלה הפירות של מי הם צריך ביאור וזה שאם אמר המוכר ללוקח אימתי שתביא שאר מעותי קנה הפירות למוכר ואם אמר לו לכשתביא מעות קנה מעכשו הפירות אסורות לשניהם כל אותו הזמן ויהיו מופקדות על ידי שליש אם קיים הלוקח תנאו ינתנו לו ואם לא קיים הלוקח תנאו יהיו הפירות כלם למוכר:

אמר המאירי מכר לו את שדהו ונתן לו מקצת הדמים כגון שמכרו באלף ונתן לו חמש מאות ואמר לו המוכר אימתי שתרצה הבא מותר המעות עד תשלום דמי כלו וטול את שלך ר"ל שיהא השדה בחזקתך אסור ומשנה זו בשאמר לו לכשתביא תקנה השדה מעכשו ואמר שאסור לעשות כן הן שיאכל המוכר פירות הן שיאכלם הלוקח ששניהם אסורים לאכול המוכר אסור שמא יביא הלוקח מעות ונמצאת השדה שלו למפרע ונמצא מוכר אוכל פירות בשכר המתנת המעות שנשארו מן הפירעון ואם יאכלם לוקח שמא לא יביא לזמן הידוע ביניהם או לעולם ונמצאת שדה של מוכר וצריך להחזיר אותן חמש מאות שבידו ונמצא שלא היו ביד המוכר אלא בתורת מלוה ונמצא לוקח אוכל בשכר מעותיו ואע"פ שאפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה הרי אמרו צד אחד ברבית אסור ומכל מקום יתבאר בגמרא שאם לא אמר לו מעכשו אלא לכשתביא תקנה ולא למפרע אלא מאותו היום מוכר אוכל פירות ולא לוקח ואם אכלן לוקח מוציאין מידו וכן יתבאר שאם אמר לו מוכר קנה מעכשו ולא אמר לו לכשתביא אלא מעכשו במוחלט וחמש מאות הנשארים יהו מלוה בידו לוקח אוכל ולא מוכר ואם אכל מוכר מוציאין מידו ואם אמר לו קנה מעכשו כשיעור מעותיך שניהם אוכלין זה כשיעור מעות שנתן וזה כשיעור מעות שנשארו נמצא דבר זה חלוק על ארבעה פנים פעמים ששניהם אסורים פעמים ששניהם מותרין פעמים שמוכר אסור ולוקח מותר פעמים שלוקח אסור ומוכר מותר וכל ששניהם אסורים יתבאר בגמ' שמשלישין את הפירות ביד נאמן עד שיתברר המקח למי וינתנו לו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך האמור עליה בגמרא ודברים שנאמרו על משנה זו בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

יש שואלין כשאומר לו לכשתביא קנה לך מעכשו נאמר שהגוף קונה מעכשו והפירות לכשיביא ויאכל המוכר פירות בנתים שהרי במהיום ולאחר מיתה אין אומרים כן כמו שיתבאר במקומו יראה שכל שנתן מקצת הדמים מתכוין הוא ליהנות לאלתר ודעתו על הפרי מהיום:

זה שבארנו במשנה אימתי שתרצה הבא מעות פירושו שהמוכר אמר כן ללוקח וכמו שביארנו ויש מפרשים שהלוקח אומר כן למוכר ולא יראה כן שאם כן מאי איריא נתן מקצת דמים אפילו נתן לו כלם כן שזה כמלוה הוא ולא כמקח:

מי שמשכן לחברו בית או שדה והיה בעל הקרקע מחזיק בקרקעו ואוכל פירותיו או שהיה המלוה אוכל פירות ובנכיתא ועל הצדדין שהותרה משכון בנכיתא כמו שיתבאר אלא שיש כאן רבית מצד אחר והוא שהלוהו על קרקע זה מנה ושוה מאתים והתנה עמו הריני מלוה לך מנה עליו על מנת כן שכל זמן שתמכרהו לא תמכרנו אלא לי ובסך כך וכך ר"ל במאה וחמשים שאוסיף לך חמשים ותהא שלי והרי שבשכר מעותיו מרויח חמשים וענין זה דוקא במעכשו שאם לא כן אסמכתא היא ואמר על זה שהוא אסור הואיל ומפחית דמיה מפני ההלואה ואם אמר על מנת שתמכרנו לי בשוויו מותר שאין כאן שכר הלואה:

מכר לו בית או שדה והתנה המוכר ללוקח לכשיהיו לי מעות תחזור לי קרקעי אין זה מכר ואסור ללוקח לאכול פירות ואם אכל הרי זה רבית קצוצה וכן אם התנה לוקח למוכר על ידי תביעת המוכר לכשיהיו לך מעות החזירם לי ואחזיר לך ביתך או שדך ואם אמר לו כן שלא מדרך תנאי אלא דרך פטומי מילי כלומר לא תתעצב על מכירתך שכל שיהיו לך מעות החזירם לי הרי זה כמי שאמר לו אם יהו לך מעות ודעתי על כך הריני מחזיר לך קרקעתך ואין זה כלום ולוקח אוכל פירות בלא שום פקפוק ומכל מקום לענין התנאי כתבו גדולי המחברים שהתנאי קיים ולא יראה כן שכל כיוצא בזה כשאמרו מי שאין צריך לאמרו אינו כלום ואפילו בשעת מעשה שאם לא בשעת מעשה אין ספק שאין זה כלום אפילו מדרך תנאי שכל תנאי שאינו בשעת מעשה במה יזכה אלא אם כן קונה עליו מתחלה אבל בשעת מעשה כל שאמרו מוכר ודאי דרך תנאי הוא וכל שאמרו לוקח אינו אלא דרך פטומי מילי לא לענין רבית ולא לענין הדין ושניהם תלויין זה בזה שמאחר שאין תנאו קיים לענין הדין אין כאן רבית ואפילו קיים לו תנאו מדרך חסידות עד עכשו היתה שלו וחוזר ומוכרה לו ואלו היה תנאו קיים לענין הדין ומחזיר קרקעו על כרחו הרי מכל מקום המעות כהלואה והיה אסור לענין רבית וגדולי המחברים שכתבו שלענין הדין תנאו קיים דבריהם צריכין עיון:

מעשה היה באחד שמכר קרקע שלא באחריות וראה המוכר שהיה הלוקח מתעצב על כך ואמר מה אתה מתעצב והלא אם חס ושלום טורפין אותה מידך הריני משלם לך היא ושבחה ופירותיה מעידית שבנכסי ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אין זה אלא פטומי מילי ודבר זה גדולי הפוסקים פרשוה בתשובותיהם מפני שכבר היה נגמר המעשה ולדעתם כל שבשעת מעשה קיים בין התנה לוקח בין התנה מוכר וכל שאחר מעשה אינו כלום בין שהתנה מוכר בין שהתנה לוקח ומכר לו בית מכר לו שדה שבהתנה מוכר אמר שהוא קיים ובהתנה לוקח אמר שאינו כלום לא נאמר כן אלא לפי סתם מנהג בני אדם שהמוכר דרכו להתנות קודם מעשה ומכל מקום אף בלוקח קיים והלוקח דרכו לומר כן לאחר מעשה להפיס דעת המוכר ומפני זה אינו אלא פטומי מילי ומכל מקום אף במוכר כן ושמא תאמר והרי היה רב אשי רוצה ללמוד מדברי רבא בסוגיא זו שכל שלא אמר מדעתו אף בלוקח תנאו קיים ואם לאחר מעשה היאך אפשר לומר כן שמא עדין היו עסוקים באותו ענין ושיטה זו הוחלפה ביד גדולי הצרפתים וגדולי המפרשים נסכמים עמהם לומר שאפילו בשעת מעשה דוקא כשאמרה מי שצריך לכך אבל כשאמרה האחר אינו כלום אף בשעת מעשה וכמו שביארנוה בסמוך ומעשה זה קודם גמר מעשה היה ויש ראיה לשטה זו למטה בענין משכונה שאמרו פשיטא באתרא דמסלקי ואמר לא מסתליקנא הא אמר לא מסתליקנא אלא באתרא דלא מסלקי ואמר מסתליקנא צריך למיקנא מיניה או לא ופסקו שם צריך למיקנא מיניה ודבר זה בשעת מעשה הוא שאם לאחר מעשה הוא היאך עלה על דעת האחר לומר שאין צריך לקנות ולא עוד אלא אף במקום שמסלקין ואמר שאינו מסתלק היאך פשוט לו שלא יצטרך לקנין וודאי צריך וצריך אלא ודאי בשעת מעשה הוא ואעפ"כ פסקנו שצריך לקנות הואיל והתנה מי שאין צריך לו בכך ואף מזו אתה למד שאפילו אמרה דרך תנאי אינו כלום הואיל ולא קנו מידו וכן בפרק השוכר את הפועלים אמרו מתנה שומר חנם להיות כשואל ופירשנוה דוקא כשקנו מידו הא משיכה על דעת כן אינו כלום אפילו בשעת מעשה הואיל והתנה מי שלא היה עליו להתנות:

גמ' מי אוכל פירות רב הונא אומר מוכר וכו' פירוש הא דקאמר שאסור לעשות כן לפי שאכילת פירות הן באיסור למי הן אסורין רב חונא אמר מוכר אוכל פירות אבל אסורין הן ללוקח וכו' כן הוא באשר"י ע"ש:

רש"י ד"ה תני רב ספרא ולא היה מפורש במשנה וכו' כצ"ל:

מתניתין מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא מעות וכו'. יש מפרשים שהלוקח אמר לו למוכר. קשיא לי מאי טעמא איירי מתניתין בשנתן לו מקצת דמים ואם נתן לו כל הדמים ואמר לו כך כמו כן היה הלוקח אסור מפני שהוא כמלוה ולא כמקח. ונראה לי דרבותא אשמועינן שהלוקח אסור והמוכר מותר וכדאמר ליה לכי מייתית קני כדמוקמינן לה לקמן וסלקא דעתך אמינא כיון דאכתי מחייב ליה לוקח מעות מוכר נמי ליתסר דמיחזי דבשביל שכר מעותיו הוא אוכל קמשמע לן. והעיקר שהמוכר אמר ללוקח וכך היא הסוגיא באמת ואין עוד קושיא. והפירוש הראשון אינו כי אם בלשון אחר נאמר בגמרא לכשיהיו לי מעות אחזירם לך וכו' הא דאמרינן שלוקח מותר ומוכר אסור דאמר ליה ארעא קני מעכשיו וזוזי ליהוו גבך הלואה הכי קאמר דלא ליזול וליפוק אזוזי אלא שימתין אותו כאדם שממתין לחבירו בהלואה דכהאי גוונא האי ארעא מיקניא במקצת דמים. הראב"ד.

משכן לו בית משכן לו שדה כתב ר"מ מסתברא דסיומא דברייתא דרבי חייא דאייתי לעיל פעמים ששניהם מותרים היא מדלא קאמר תניא. הרא"ש. צד אחד ברבית לרבי יהודה שכיון שאמר ליה לכי מייתית לזמן פלוני קני מעכשיו ואפשר שיביא לאותו זמן הילכך לרבי יהודה לוקח מותר בו בדמים הללו נמי אפשר שישוה יותר ואפשר שלא ישוה אי נמי אפשר שירצה למכרו ואפשר שלא ירצה וכשירצה הדבר תלוי בדעת עצמו וכמוזיל גביה מדעתיה דנפשיה דמי וזה עיקר. וזה הענין כגון שנתרצה למכרו לסוף שנה או שתים למשכונה וזה מחזיק בו בתורת מכר יסבור לאכול משם ואילך בלא נכייתא אומרים לו אסור אתה מפני שלא נתקיים זה המכר בידך בתורת היתר כי מחמת הלואתך אוזיל גבך ועכשיו שוה יותר ואם תרצה לאכול בתורת משכונה בנכייתא כמו שהיית אוכל מותר אבל בלא נכייתא אסור. הראב"ד.

לא תמכרם אלא לי בדמים הללו הקשו בתוספות אמאי אסרינן הכא והא תנן לקמן הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים וכו' והראב"ד ז"ל פירש דהכא שאני שהדבר תלוי ברצונו של מוכר אם ירצה למכור אבל התם תנאי מכירה היא אם לא יפרענו ליום פלוני הילכך בשעת מתן המעות קנה הכל או בדאמר ליה מעכשיו או באסמכתא כרבי יוסי מפני שאין אונאה לקרקעות ותנאי מכירה היא. אי נמי קנה אמרינן אבל איסור רבית איכא. ומיהו אבק רבית הוא דכל על ידי מכירה אבק רבית הוא ולא מסלקינן ליה כן כתב הרב. ואינו מחוור בעיני כלל דעל כרחך אין התם איסור רבית כלל שהרי שנינו וכן היה ביתוס בן זונין עושה על פי חכמים. ועוד שאם היה בו איסור רבית ולא שנו כאן אלא לענין דינא כיון ששנאוה הכא גבי איסור רבית לא היה שונה סתם הרי היא שלו אלא היה לו לשנות ואסור לעשות כן מפני איסור רבית וכיוצא בלשון זה. אלא ודאי אין כאן עסק לאיסור רבית דכללא דרביתא כל אגר נטר לי אסור הא כל שאין בו אגר נטירה מותר וברייתא דהכא שהלוהו על תנאי שכל זמן שימכרנה ואפילו לאחר שיפרענו לא ימכרנה אלא לו ובסך ידוע ואפילו תשוה יותר הרי יש כאן אגר נטר לי ואסור. אבל במתניתין ליכא אגר נטר לי כלל לא קודם הזמן שקבע לו ולא לאחריו ולא נתכוון זה אלא שיפרענו בזמנו ואם לא שיסתלק ממנו לגמרי ונמצא שאם פרעו בזמנו קרקע חוזר לבעליו ואין כאן שכר המתנה ואם לאו הרי השדה מכורה לו מיד ואין כאן המתנה וגדולה מזו אמרו במעות ממש שההעלאה נכרת בהם יותר ומיחזי טפי כרבית שכן שנינו בפרק גט פשוט מי שפרע מקצת חובו והשליש וכו' רבי יוסי אומר יחזיר וכו' ופלוגתייהו באסמכתא קניא או לא קניא הא לאו הכי כלהו מודו דיחזיר ולא חיישינן בה משום רבית אלא שהטעם כמו שכתבתי לפי שאין שם אגר נטר לי כלל לא בתחלה ולא בסוף. ונראה שכן דעת ה"ר יוסף הלוי ז"ל בפרק גט פשוט וזה נכון וברור. ומכל מקום אפשר שאין הדבר מותר לכתחלה לעשות כן ולא גרע מרבית מאוחרת שנותן לו לאחר הפרעון שכל שמקבל מיד הלוה יותר ממה שנתן לו אסור משום מראית העין ואלא מיהו קיל טפי מאבק רבית ועל כן שנאוה סתם במשנתנו להתיר ובמשנת גט פשוט וכללן כולן רבן גמליאל במשנתנו ברבית מוקדמת ורבית מאוחרת ורבי שמעון שאמר יש רבית דברים. כן נראה לי. הרשב"א. וזה לשון הריטב"א: משכן לו בית משכן לו שדה ואמר לו לכשתרצה ותמכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור פירוש אסור לעשות ולקיים כן והוה ליה רבית קצוצה ומשום שכר מעותיו מוזיל גביה ואף על גב דכהאי גוונא יכול הממשכן לחזור בו ויכול הוא למכרה למי שירצה כדאיתא בהדיא בפרקא בתרא דעבודה זרה ואפילו קנו מידו דאמרינן זוזי אנסוהו. אפילו הכי כיון שהתנה כן עם המלוה וקיים דברו אסור לעשות כן דכל שאומר ועושה בענין רבית אסור ואף על פי שהיה יכול לחזור בו שהרי הפוסק על הפירות שאין לו יכול לחזור בו ואפילו בלא מי שפרע ואפילו הכי אסור כשלא יצא השער או כשלא בא באיסרו לידו. ואם תאמר ומאי שנא מהא דתנן לקמן הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלו ומיירי התם אף על גב דקא מוזיל גביה ואיכא מאן דמוקי לה בגמרא בדלא אמר ליה מעכשיו ומאן דבעי מעכשיו אינו מטעם רבית אלא משום דלא תיהוי אסמכתא. ויש לומר דשאני התם דאי בעי מצי לזבוני למאן דבעי ולא עקר תנאיה דמעיקרא אבל הכא דלפום תנאיה לית ליה לזבוני לאחריני כלל וללוקח הזה לית ליה לזבוני אלא בדמים הללו הרי זו רבית קצוצה כן תירצו בתוספות. עד כאן.

סיפא דאמר ליה מדעתיה נראה לי כגון שאמר לו אם יהיה לי זה הדעת באותה שעה והדבר אצלו בספק אולי לא יהיה שאם אמר לו אם ארצה פשיטא שאין זה תנאי אלא שאמר לו עכשיו אני רוצה ואם ארצה באותה שעה אקבל אותם ממך מותר שגם זה אינו תנאי. הראב"ד ז"ל.

במשנה מכר לו את השדה כו' אסור הלוהו על שדהו כו' הרי היא שלו ופרש"י אסור לעשות כן ודוקא דא"ל להכי מייתית כו' קני מעכשיו עכ"ל. והיינו כרב ענן דבסמוך דלא כרב הונא ומה שפירש רש"י כרב ענן נ"ל משום דפשטא דלישנא דקתני אסור משמע טפי כר' ענן דלדידיה תחלת המכירה היא באיסור כיון שאסור לשום א' מהם לאכול הפירות וממשלשין לא איירי מתניתין דמילתא דלא שכיחא היא ועוד דהכי משמע פשטא דמתניתין כיון דאי לאו שהטיל המוכר תנאי זה לומר הבא מעות וטול את שלך היה הלוקח אוכל הפירות מיד כיון שנתן מקצת הדמים דקי"ל ערבון כנגד כולו הוא קונה וא"כ נראה שהמוכר הטיל תנאי זה כדי שהוא בעצמו יאכל הפירות עד שיביא הלוקח מותר המעות. וע"ז נקיט במתני' דאסור למוכר לעשות כן משא"כ לרב הונא לא שייך שפיר לשון אסור. מיהו לרב הונא גופא מצינן למימר דמתניתין אורחא דמילתא קתני כיון דפשטא דמילתא כשהלוקח נותן מקצת הדמים אוכל הפירות מיד מש"ה מסיק במתני' דכשהתנה המוכר שלא יקנה עד שיביא מותר המעות שוב אסור ללוקח לאכול הפירות אפילו ברצון המוכר משום איסור ריבית. ועי"ל דהא דפי' רש"י כר' ענן היינו משום דסיפא דמתני' דהלוהו על שדהו מסקינן לקמן דאיירי בדא"ל מעכשיו וא"כ מסתמא רישא נמי איירי בכה"ג דא"ל מעכשיו דומי' דסיפא אבל רב הונא לטעמיה דס"ל לקמן דבבא דהלוהו על שדהו אף בדלא א"ל מעכשיו איירי דכיון שהתנה בשעת מתן מעות מהני מש"ה מוקי ברישא נמי בדלא א"ל מעכשיו ולכך מוכר אוכל פירות. מיהו איכא למידק דהאי בבא דהלוהו על שדהו למאי דמוקמינן לה לקמן דא"ל מעכשיו ע"כ נמי שאין המלוה אוכל פירות ולא הלוה תוך שלשה שנים אלא משלשין את הפירות למאי דקי"ל כרבנן דר' יהודא דצד אחד בריבית אסור כמ"ש רש"י לקמן בהדיא מיהו לפי מה שאפרש שם יש ליישב ומכ"ש דלרב ענן מתניתין גופא ע"כ אתיא דלא כר' יהודא וא"כ כיון דבסיפא נמי משלשין כמו ברישא מ"ש רישא דקתני אסור ומ"ש סיפא דקתני הרי הוא שלו ובר מן דין נמי קשה דלכל האוקימתות ע"כ מתני' דקתני הרי היא שלו אלאחר שלש שנים קאי וא"כ מאי ענין זו הבבא לדיני ריבית דהא לאחר שלש לא שייך שום ריבית ולענין ריבית דשייך באכילת פירות דתוך שלש אכתי לא שמעינן ממתניתין לא איסורא ולא היתרא אלא אסברא חיצונה סמכינן וכדכתיבנא. ועוד דלמאי דמוקמינן למתניתין דהלוהו על שדהו במעכשיו א"כ אף לענין דין אסמכתא לא שמעינן בהדיא ממתניתין דאי אתא לאשמעינן דמעכשיו דוקא מסלק דין אסמכתא א"כ העיקר חסר מן הספר ומפשטא דמתניתין משמע יותר דאסמכתא גרידא נמי קניא אע"כ דאסברא חיצונה קא סמיך וא"כ הבבא מיותר לגמרי. מיהו אפשר לפרש דאתי' לאשמעינן דלאחר שלש לא שייך שום ריבית דסד"א דזה התנאי גופא צד ריבית הוא דדמי להא דאמרי' בסמוך משכן לו בית וא"ל כשתרצה למוכרם לא תמכור אלא לי בדמים הללו דאסור וא"כ ה"א דה"נ דכוותא וקמ"ל דשרי וכמ"ש התוס' בד"ה לא תמכרם דלא דמי למתני' כנ"ל ודו"ק ולענין קושיא קמייתא ראיתי שבעל תוי"ט הרגיש בזה עיין עליו וצ"ע:

בפרש"י בד"ה קני מהשתא כשיעור זוזך כו' זה אוכל פירות קרקע המגיע לדמים שנתן והמוכר אוכל השאר עכ"ל. עיין בספר תורת חיים שהאריך לסתור פרש"י וכתב שמותר לכל א' לאכול כל הפירות. ובאמת נ"ל שדינו דין אמת וליכא מאן דפליג עליה בהא דלא שייך כלל איסור ריבית בדא"ל קני כשיעור זוזך אלא דמ"מ הוצרך רש"י לפרש שכל א' מהם אוכל כשיעור מעותיו לחוד משום דלישנא דברייתא משמע דאיירי שלא התנו כלום בשעת מקח על אכילת הפירות. ומש"ה מסתמא כל א' אינו אוכל אלא כשיעור מעותיו דנהי דאיסור ריבית ליכא אם א' אוכל הכל מ"מ גזל מיהא איכא ותדע דברייתא איירי בדלא התנו דאל"כ הי' יכול למצוא כמה מיני היתר דאף בדא"ל לכי מייתית קני מעכשיו מותר ללוקח לאכול פירות וכגון שהתנה מעיקרא שיאכל הוא הפירות ואם לא יוגמר המקח ינכה לו דבר מועט דנלע"ד שזה מותר לכ"ע אף למאן דאסר בריבית ע"מ להחזיר כמ"ש התוספות לעיל דף ס"ג ד"ה ריבית ע"מ להחזיר ואף דבס' טורי זהב לי"ד סי' קע"ד כתב דלהנמוקי יוסף בשם הרשב"א אסור אף בדהתנה לנכות ודקדק כן מלשונו כמו שיתבאר מ"מ לענ"ד א"א לומר כן בשום ענין דלא גרע ממשכנתא בנכייתא דמתיר הרשב"א ז"ל בכל ענין אף לכתחלה וכ"ש הכא דזבינא הוא דמותר כשהתנה כשלא יוגמר המקח יהא בנכייתא ומה שדקדק הט"ז מדלא קתני הכא בברייתא היתירא בכה"ג כמו שדקדק הרשב"א עצמו. לפמ"ש לא קשה מידי דברייתא איירי בדלא התנו כלום על אכילת הפירות. אבל הרשב"א דקדק שפיר כמו שיתבאר בסמוך:

בגמרא מאן תנא שניהם אסורין אמר רב הונא בריה דר"י דלא כר' יהודא. לכאורה נראה דזה דלא כרבא דאסיק לעיל דף ס"ג דכ"ע בצד א' בריבית אסור והכא בריבית ע"מ להחזיר אסור פליגי וא"כ יש לתמוה אמאי פסקו הפוסקים דריבית ע"מ להחזיר אסור אף בצד א' בריבית דהא רב הונא בריה דר' יהושע בתראה הוא ומוקי לפלוגתא דר"י ורבנן בצד א' בריבית א"כ לא שמעינן שום מאן דאסר בריבית ע"מ להחזיר. אמנם לפמ"ש שם דאף למאן דמתיר בריבית ע"מ להחזיר היינו דוקא בצד א' בריבית א"כ מצינן למימר דרב הונא ברי' דר"י גופא כרבא ס"ל וה"ק מאן תנא שניהם אסורין בכל ענין ע"כ דלא כר' יהודא דאי לר' יהודא הי' מותר ללוקח לאכול הפירות ולחשוב בדעתו שאם לא יוגמר המקח ישלם הפירות דאף למ"ש דברייתא איירי שלא התנו מעיקרא על אכילת הפירות מ"מ אי ס"ד דריבית ע"מ להחזיר שרי לעולם יכול הלוקח להתנות על אכילת הפירות אף בלא דעת המוכר ע"מ להחזיר אע"כ דריבית ע"מ להחזיר אסור. אח"ז מצאתי שהנמוקי יוסף כ"כ בשם רשב"א ז"ל דמוכח מדרב הונא בריה דר"י דס"ל ריבית ע"מ להחזיר אסור אלא שהקשה עליו ע"ש ויש ליישב. אלא דאכתי קשה לי דהא רב הונא בריה דר"י בסמוך גבי לכשתרצה למכרם מסיק נמי דלא כר' יהודא והתם לא שייך כלל פלוגתא דריבית ע"מ להחזיר א"כ משמע להדיא דלא ס"ל כאוקימתא דרבא אלא מוקי לפלוגתייהו בצד אחד בריבית גרידא וצ"ע ויש ליישב שיטת הפוסקים בזה ואין כאן מקומו להאריך:

בפרש"י בד"ה צד א' כו' אבל סיפא קתני מוכר כו' אפילו ר"י מודה עכ"ל. עיין מה שאכתוב לקמן בזה גבי ואיבעית אימא בדא"ל מעכשיו:

שם משכן לו בית כו' בדמים הללו אסור בשווייהן מותר כתב הנמוקי יוסף דתנאי זה אינו מועיל אלא אם יתרצה אח"כ למכרה בדמים הללו אבל אם מכרה לאחר ביותר בלא איסור ריבית נמי לא מהני התנאי ובתרא קני משום דאמרינן זוזי הוא דאנסוהו כדאמרי' במס' ע"ז פרק השוכר את הפועל דף ע"ב ההוא דא"ל לחברי' כי מזבנא להא ארעא לדידך מזבנינא לה במאה אזל וזבנה לאחר במאה ועשרים דמסקינן דבתרא קני דזוזי אנסוהו עיין בנ"י באריכות שלשונו צריך קצת ביאור ואין כאן מקומו. מיהו בעיקר דבריו קשיא לי במ"ש שעיקר התנאי אינו מועיל אלא שיקחנו המלוה באותן הדמים שהוא מוכרה לאדם אחר ותיפוק ליה שעל זה לא הי' צריך להתנות דבלא"ה זוכה בה בעל המשכונא מדין מצרנות ועדיף מיניה כדאיתא בח"מ סימן קע"ה. ובשלמא להנ"י גופא דאזיל לשיטתו שאין בעל המשכונא כמו מצרן אלא לענין שאם קדם וקנה אין המצרן יכול להוציא מידו אבל לרוב הפוסקים החולקים וס"ל דבעל המשכונא דוחה את המצרן א"כ קשיא להו שמעתא דהכא ממ"נ תנאי זה אינו מועיל דאם ימכרה לאחר ג"כ בזה הסך לא הוצרך להתנות דבלא"ה זוכה מדין מצרנות וממילא דלא שייך איסור ריבית בזה כיון שהדין הוא כן בכל המשכונות ואם ימכרה לאחר ביותר מזה הא קנה בתרא. מיהו מצינן למימר כיון דלשיטת הפוסקים זוכה מדין המצרנות לענין אם ירצה ליתן אותן הדמים כפי שמכרה לאחר א"כ ע"כ תנאי זה ה"ל כאילו התנה בפירוש שאף אם יבא אחר ויוסיף בה דמים אפ"ה יזכה בה בעל המשכונא בדמים הללו שפוסק עכשיו ובכה"ג כ"ע מודו דלא דמי לההיא דהשוכר את הפועל דהתם לא התנה בפירוש על תוספת דמים וא"כ אמרינן זוזי אנסוהו משא"כ אם התנה בפירוש מהני כדאיתא בהגהות מרדכי בשמעתין וה"נ כיון שלא הוצרך להתנות על דין קדימה ע"כ נתכוון להתנות על תוספת דמים וק"ל. ועיין מ"ש בסמוך בלשון התוספות:

בתוספות בד"ה לא תמכרם כו' מה שפירש בקונטרס כו' משום דלאו אורחא דמילתא כו' דלמה יעשה כן דטוב לו שתהא בתורת משכון כו' עכ"ל. פירוש דודאי לאו אורחא דמילתא להתנות שאם יתרצה הלוה בשום פעם למכור הקרקע יזכה בה המלוה בדמי הלואה בתורת מכר דא"כ לעולם לא יתקיים זה התנאי דמהיכי תיתי יתרצה הלוה למכור כיון שאין מכירתו מועלת כלום ואדרבא מגרע כחו שע"י זה הריצוי יוצא נקי מנכסיו ובודאי שתיקותו יפה מדיבורו שלעולם לא יתרצה למוכרה אלא להניחה בתורת משכון לכך הוצרך רש"י לפרש שיוסיף לו מעט דמים לבסוף וא"כ אפשר שיתרצה הלוה למכור ע"י ריצוי מעט הכסף וע"ז הקשו התוס' דבלא הוספת דמים נמי סוף תנאי זה להתקיים דכשידחוק המלוה אותו לפדות בע"כ יאמר רוצה אני למכור. מיהו מ"ש התוספות דטוב לו שתהא בתורת משכון שיפדה מתי שירצה ה"ה דהוו מצי למימר דטוב לו שתהא בתורת משכון כדי שיאכל הוא הפירות דמסתמא בהכי איירי במתניתין וברייתא דשמעתין בלא נכיית' כמו שכתבתי וא"כ המוכר שהוא הלוה אוכל פירו' כל ימי המשכונא ועוד דהכא אליבא דרש"י קיימינן ושמעינן לרש"י ז"ל לעיל דמשכונת בית אסור למלוה אפילו בנכייתא והכא מכר לו בית קתני אלא דתוספות מילתא דפסיקא נקטו דטוב לו ג"כ שיפדה מתי שירצה ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך:

בא"ד וא"ת אמאי אסרינן הכא כו' וי"ל דלמאי דמוקי לה מעכשיו א"ש דלא הוי הלואה גבי' עכ"ל. ויש לתמוה דהא מאי דמוקי למתני' לקמן במעכשיו היינו משום דלא ליהוי אסמכתא וא"כ ברייתא דהכא נמי ע"כ צריך לאוקמי במעכשיו דאל"כ לא מהני זה התנאי למאי דקי"ל אסמכתא לא קניא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי אסור בדמים הללו הא לא הוי הלואה גביה כיון דאיירי במעכשיו דומיא דסיפא דבשווייהן מותר היינו ע"כ במעכשיו דבלא"ה אכתי ה"ל אסמכתא וכ"כ הראב"ד להדיא על דברי הרמב"ם בפ"ז מהל' מלוה שכתב דין זה דבדמים הללו אסור בשווייהן מותר דע"כ במעכשיו איירי וכ"כ המגיד משנה שם. איברא מצינן למימר דההיא דבשווייהן מותר משמע להתוספו' שפיר אף בלא מעכשיו דכיון דלא גזים מידי דהא בשווייהון א"ל א"כ לית ביה משום אסמכתא משא"כ לקמן שהתנה להעמידה בידו לאחר שלש בפחות משווייהן דהיינו בדמי הלואה א"כ גזים טובא והוי אסמכתא ומש"ה מוקי לה במעכשיו ובאמת נראה שכן היא שיטת התוס' בדיני אסמכתא. אבל מ"מ האי בבא דבדמים הללו אסור ע"כ במעכשיו איירי דאל"כ לא הוי תנאי כלל דאסמכתא הוא דהא גזים להעמידה בידו בפחות משויו. ועוד דלשיטת התוס' כ"ש שמעמידה בידו בדמי הלואה גרידא וא"כ ה"ל לגמרי כההיא דהלוהו על שדהו דמתניתין ומאן דמוקי למתני' במעכשיו משום דחשיב ליה אסמכתא דגזים ה"נ ההיא דבדמים הללו והדרא קושיא לדוכתא אם לא שנדחוק לפרש דהתוספות כאן נחתו לשיטת הנמוקי יוסף שכתבתי בסמוך דמה שמתנה להעמידה בידו היינו אם לא יוסיף אחר בדמים אבל אם יוסיף אחר בדמים יקנה השני וא"כ אפשר דבכה"ג לא מיקרי גזים אלא דהאמת יורה דרכו דמכל לשון התוס' בזה הדיבור משמע דלא נחתו לשיטת הנמוקי יוסף אלא דבכל ענין מתנה להעמידה בידו שאי אפשר בשום ענין למכרה לאחר וכן מסיק הרא"ש ז"ל להדיא בכוונת דבריהם במה שכתבו ואפי' למאן דלא מוקי לה במעכשיו כו' ע"ש. ועוד דמל' התוס' לקמן בדף הסמוך בד"ה ואי א"ל הני לגוביינא משמע דאף בכה"ג מיקרי גזים כיון שאין אדם רגיל למכור קרקעותיו כו' וה"נ אע"ג דא"ל לכשארצה למכור מ"מ הרי כתבו התוס' כאן דבע"כ יהא זקוק לפדותה או למוכרה לו והמעיין בצדק ישפוט דלפ"ז ההיא דהכא הוי טפי אסמכתא מההיא דקני לגוביינא אף לשיטת הנמוקי יוסף וא"כ אכתי צריך לאוקמי במעכשיו והדרא קושיא לדוכת' אמאי חשיב ליה ריבית טפי מההיא דמתניתין וצ"ע. מיהו בלא"ה נמי יש לדקדק דלמאי דפרישית דההיא ברייתא דהכא איירי במעכשיו א"כ היאך פסיק ותני בשווייהן מותר דהא היכא דא"ל מעכשיו שניהם אסורין לאכול הפירות כדפרש"י לקמן גבי ואיבעית אימא בדא"ל מעכשיו וא"כ לא שייך לשון מותר שהרי בסתם משכונות הנאמרים במשניות ובברייתות הדין פשוט שהלוה אוכל הפירות דלא איירי מנכייתא כמ"ש ויתבאר עוד ומכ"ש הכא דקתני נמי מכר לו בית ודוחק לומר לשון מותר כיון ששניהם אסורים לדור בבית זה וזה מילתא דלא שכיחא כלל ואף למה שאפרש לקמן בלשון רש"י דבדא"ל מעכשיו אין באכילת המוכר משום ריבית כיון דלא מיחזי כאגר נטר שהרי אין הלוקח חייב לו כלום ובדמי הלואה קמייתא קנינהו מ"מ הכא דא"ל בשווייהן שיצטרך הלוקח להוסיף דמים אח"כ וא"כ דמי לגמרי לנתן לו מקצת הדמים דמתני' דשניהם אסורים לאכול הפירות בדא"ל מעכשיו וא"כ קשה ממ"נ וצ"ע ודוק היטב. ועי"ל דהתוספות סברי דדוקא לקמן צריך לאוקמי מתניתין דהלוהו על שדהו בדא"ל מעכשיו משום דקתני בהדיא הרי היא שלו משמע שקונה אותה ע"פ הדין ואין הלוה יכול לחזור בו משא"כ הכא דקתני בשווייהן מותר ולא קתני תנאו קיים אפשר דאיירי באמת אף בענין שהיא אסמכתא ויכול הלוה לחזור בו אלא דהכא לא איירי מחזרה אלא היכא שאין הלוה חוזר בו קאמר דמותר משום ריבית משא"כ בדמים הללו אף אם רוצה הלוה לקיים התנאי ברצון אפ"ה אסור משום ריבית ואע"ג דבסמוך גבי נעשה כמאן דא"ל מדעתיה משמע דכיון שיכול לחזור בו לית ביה משום ריבית אם רוצה לקיים התנאי התם טעמא אחרינא הוא דמכירה חדשה היא וגם זה צ"ע:

תד"ה לכשיהיה לי מעות אבל כאן נהי דהוא יכול לפדות יורשים א"י לפדות. יש לע' לפ"ז בסוגיין דמגלה (דף כט) דאין מוכרים בהכ"נ אלא על תנאי שאם ירצו יחזירו. ומוקי לה התם כר"י דצד א' ברבית מותר. ואמאי מהני הא היכא דלעולם יכולים לפדות הוי כמו משכנתא. וע' במ"ש תוס' בעירובין (דף לא ע"א) ד"ה והתני' ה"ז רבית גמורה וכו' בסוף דבריהם וצ"ל דרבית גמורה מדרבנן קאמר וכו'. יש לע' לפ"ז לר"י יהא משכנתא ר"ק דליכא ילפותא מבתי ערי חומה דשאני התם דצד א' ברבית הוא משא"כ משכנתא דלא הוי צד א' וכמ"ש תוס' אח"כ בדיבור שלאחריו. ודוחק לומר דר"י ס"ל מסברא דמשכנתא לא הוי ר"ק דבזה לא מצינו דפליגי. וצ"ע:

בהגהת אשר"י סי' נ"ג כ' בערב שלא בשעת מ"מ על הקרן והרבית ועשה קנין נתחייב בקרן ולא ברבית דלא מהני קנין: ויש לעיין טובא דגם לקרן לא תהני לשיטת פוסקים דקני את וחמור לא קנה כלל. ואמ"ו דודי הרב הגאון מו"ה וואלף איגר השיב לי דשאני זאת דבר קנין הוא רק ארי' הוא דרביע עלה ודומה לסברת ר"ש שהבאתי בסמוך. ואנכי השבתי לו דשאני סברת ר"ש דבההוא גופא בר קנין הוא בשארי קנינים משא"כ שם רבית אינו בר התפסת קנין. ודמיתי אותו לההוא דקדושין (דף נא) והא קני את וחמור הוא ע"ש. אף דהאשה זאת בת קנין היא רק דשם אחותו לאו בת התפסת קנין היא ה"ה הכא וע', ודברי הגהת אשרי בלא"ה תמוהים לי שאסור הישראלי ליקח הרבית עד שיתן העכו"ם. ולא ידעתי מה מהני שיתן העכו"ם הלא הערב הוי הלוה ונתחייב העכו"ם רבית להערב א"כ מה שנתן להמלוה הוי כנותן בשביל הערב. וצע"ג: