בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא מציעא דף נ״ד עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא מציעא דף נ״ד עמוד א׳

    מסכת בבא מציעא דף נ״ד עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־402 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    הבעלים נותנין על כרחן עשרים ושש שאי אפשר לתת לזה באחד ועשרים שנמצא הקדש נפסד בחמשה סלעים ולבעלים נמי לא פחתינן מן הקרן ששמאה איש אחר הלכך נותנין כ"א לקרן וחמשה לתוספת חומש ועל עילויו של זה שהעלה בדמיו סלע אין מוסיף חומש אלא על קרן ששמאה הוא:

    עשרים וחמש הבעלים נותנין שלשים והתם (ערכין ד' כז:) פריך ונימא לגיזבר אתא גברא בחריקאי הרי בא אחר תחתינו שחפץ ליתן כמה שעולה קרן וחומש שאמרתי ואין הקדש נפסד ולמה נכוף את זה לתת שלשים וסיום המשנה אמר אחד הרי הוא שלי בעשרים ושש. אומר הגעתיך:

    ש"מ חומשא מלבר מדקתני חומש על עשרים סלעים חמש סלעים הרי חומש מן החוץ:

    הוא וחומשו חמשה היינו חומש מלבר שהוא רביע של קרן:

    חומש מעכב אכילה חוץ לחומה עד שיתן החומש:

    אכנפשיה מאיליו אינו בכלל הפדיון שארבעה הזוזים פדו מעשר שהוא כנגדם:

    או דלמא ארבעה בחמשה פריק כך הוא גזירת הכתוב שהחומש מן הפדיון הוא ואין שוה ארבעה נפדין בפחות מחמשה:

    הדמאי מעשר שני של דמאי שחייבו חכמים להפריש הלוקח מעם הארץ:

    ועוד 26 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Metzia 54a · Sefaria

    תוספות

    או דלמא ד' בה' פריק וחומש מעכב וא"ת והלא בהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ומסתמא הוא הדין במעשר וי"ל דודאי אם אמר הוא וחומשו מחולל על פרוטה (פחות) מועיל אבל כי לא מזכיר בהדיא החומש לא מהני:

    אמר רבי נראין כו' סבר חומש לא מעכב ולכך בשבת חילל אבל בחול לא חילל דחיישינן לפשיעה ובשבת לא חיישינן משום עונג:

    מכלל דפליג אפילו בהקדש תימה לישני דה"ק נראין דברי ר' אליעזר לר' יהושע בהקדש שאף ר' יהושע לא פליג אלא במעשר דהכי משני בפ"ק דחולין (דף יב.) ואי גרסינן הכא תרי זימנין נראין ונראין אתי שפיר ולספרים דגרסינן נתן לו מוכח בהדיא דמיירי בהקדש דנתן לו משמע לגזבר:

    הקדש אינו מתחלל על הקרקע הא דאמר שמואל לקמן (בבא מציעא דף נז:) בונין בחול ואח"כ מקדישין למ"ד (חולין דף טז.) תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש אתי שפיר ואפי' למ"ד חשוב כמחובר מ"מ כיון דאם לא היה קדוש סופו ליעקר מקרי תלוש:

    ונתן הכסף וקם לו וא"ת אי כסף דוקא מטלטלין נמי לא ואי גמרי' מנזקין ועבד דכתיב בהן (שמות כא) ישיב לרבות שוה כסף ככסף א"כ קרקע נמי וי"ל דדרשינן בכלל ופרט ויסף חמישית כלל כסף פרט והיה לו חזר וכלל וכן משמע פ' יש בכור (בכורות ד' נא.) דתנן אין פודין את הבכור בקרקעות כו' ולא בהקדשות ומפרש בגמ' ולא הקדשות בכל אלו והתם גבי בכור דריש בכלל ופרט וכלל וא"ת דאי לא הוה כתב אלא כסף לחודיה ה"א שוה כסף ככסף והשתא דכתיבי כללי ממעטינן קרקעות וי"ל דהכא כסף מיותר דה"מ למכתב חמישית ערכך וגבי בכור נמי ופדויו מבן חדש תפדה בערכך ה' שקלים ומדכתיב כסף למדרשיה לפרטא הוא דאתא:

    עליו לרבות שחומשו כמותו וא"ת והלא אין חומש מעכב א"כ אין חומש כמותו ובסמוך גבי מעשר נמי אמרינן דאין מוסיף חומש על החומש וי"ל דעליו לא מיירי אלא בדבר שמשלם קרן משלם חומש:

    אף אנן נמי תנינא ה"מ לאתויי מתני' דמייתי בסמוך דמשלם חומשא דחומשא וכיון שנעשה החומש תרומה א"כ משתלם מדבר הראוי להיות קודש ומיהו יש לדחות דמצי לשלם בכל דבר וכי משלם דבר הראוי להיות קודש אז נעשה תרומה אי נמי מהך דהכא עדיפא ליה לאתויי דקתני בהדיא חומש מן החולין:

    Tosafot on Bava Metzia 54a · Sefaria

    רשב"א

    מאי לאו בהא קא מפלגי דר' אליעזר סבר חומש לא מעכב ור' יהושע סבר חומש מעכב. ורבי דאמר נראין דברי ר' יהושע, [לאו מטעמיה, דלדידיה] חומש מעכב ולטעמיה אפילו בשבת נמי לא יאכל, אלא נראין לי קאמר ומשום פשיעותא, אבל חומש לא מעכב, ולפיכך בשבת יאכל.

    אמר קרא עליו לרבות חומשו כמותו ולאו לכל דבר קאמר שיהא חומשו כמותו, דהא במעשר אין מוסיף חומש על חומש, וגם אין החומש מעכב, אלא לא נאמר אלא שיהא חומש משתלם ממה שהקרן משתלם, הקדש מן המטלטלין, ומעשר על דבר שיש בו צורה, ותרומה מן החולין, והיינו דלקמן (בבא מציעא נד ע"ב) לא דייקינן שיהא מוסיף חומש על חומש דהקדש מעליו, אלא מחמשית כסף ערכך.

    Rashba on Bava Metzia 54a · Sefaria

    מאירי

    חומש זה שצותה תורה להוסיף בפדיון מעשר לא מעיקר הפדיון הוא לומר שלא יהא המעשר פדוי כלל עד שיפדה בכשכנגדו ובתוספת חומש שכל שנפדה בשכנגדו פדוי ומחולל ואין החומש מעכב וכשנתן את הקרן ולא נתן את החומש אם אכל חוץ לירושלם אינו לוקה ומ"מ מדברי סופרים שלא יאכל עד שיתן את החומש ואפי' בשבת חוששין לפשיעה דשמא אחר שהותרה אכילתו יפשע ולא יתן את החומש כך כתבוה גדולי המפרשים ויש חולקין להתיר מיהא בשבת מפני שהם דברי המכריע בסוגיא זו:

    הדמאי מפרישין ממנו מעשר שני כשאר תרומות ומעשרות שבו ואינו אוכל מעשר שני זה אלא בירושלם כשאר מעשר שני עד שיפדהו וכשפודהו אינו מוסיף בו חומש:

    כבר ידעת שכל שנה שלישית לשמטה מבערין כך מתנות שיש לו בבית ומתודה ואומר בערתי הקדש מן הבית וכו' כמו שכתוב בפרשה ומתנות הראויות ליתנן נותנן כראוי לו תרומה ותרומת מעשר לכהן מעשר ראשון ללוי מעשר עני לעניים היה בידו מתנות שאין ראויות ליתנן כגון מעשר שני ונטע רבעי או מעות פדייתן שורפן או מטילן לים ומ"מ מעשר שני של דמאי אינו חייב לבערן אלא משאירן ברכה ליום טוב הבא ואוכלן בירושלם:

    כבר ביארנו למעלה על ההקדש שכל שהבעלים פודין אותו מוסיף חומש אף בזה אין החומש מעכב וכל שנתן את הקרן יצא ההקדש לחולין ומותר ליהנות בו מן התורה ומדברי סופרים שלא ליהנות עד שיתן את החומש שמא יפשע ומ"מ הואיל ואין הפשיעה מצויה בו כל כך שהרי הגזברים תובעים אותו אם באה שבת ולא נתן עדין את החומש מותר לאכול בשבת מפני כבוד השבת הקלו בכך אע"פ שאסרו לענין מעשר מפני שבזו הגזברין תובעין אותו כמו שביארנו:

    כל שחששנו בחומש זה לפשיעה יש אומרים שאם נתן משכון על החומש אין כאן עוד חשש פשיעה ורשאי לאכול אף בחול:

    ההקדשות אין פודין אותם בקרקע שהרי נאמר בו ואם המקדיש יגאל וגו' ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו כסף והדומה לו יצאו קרקעות ועבדים ושטרות וכן החומש שהוא מוסיף חומש אינו נותנו בקרקע אלא במטלטלין:

    זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש ותשלומין אלו לא בכסף ולא בשוה כסף אלא פירות כאותן פירות שאכל שנאמר ונתן לכהן את הקדש כאותו הקדש שאכל ולא ממין על שאינו מינו ואינו משלם אלא פירות של חולין מתקנין ראויים להיות תרומה אבל לא ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו או ממעשר שני והקדש שלא נפדו ומ"מ אם נפדו מותר אע"פ שלא נפדו כהלכתן וכן משתלמת מן הלקט והשכחה והפאה ומן ההפקר וממעשר ראשון שניטלה תרומתו ומן החדש על הישן וחומשו משתלם כדין הקרן:

    כבר ביארנו במעשר שני שאינו נפדה באסימון אלא במטבע שיש עליו צורה כשם שאמרו בקרן כך אמרו בחומש נאמר בפסוק חמישיתו עליו לרבות חומשו כמותו לענין זה:

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Bava Metzia 54a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה הרי אמרו כו' ואם המקדיש יגאל וגו' ויסף חמישיתו וגו' עכ"ל דונתן הכסף וקם לו אינו פסוק בכל התורה אבל התלמוד קיצרו כמה שכתבו התוספות בעלמא מיהו קרא דכתיב גבי הקדש שדות ה"ל לאתויי שהוא יותר קרוב ללשון התלמוד אבל רש"י הביא המקרא דכתיב גבי הקדש בתים לפי שהתלמוד הביאו לקמן בשמעתין ודו"ק:

    תוס' בד"ה מכלל דפליג אפילו כו' תימה לישני דה"ק נראין דברי ר"א לר"י כו' עכ"ל והתימה למה לא סמכו תמיהתם לעיל גבי מכלל דפליגי אפילו בשבת דאימא דה"ק נראין דברי ר"א לר"י בשבת שאף ר"י לא פליג אלא בחול דבחול לא חילל דחיישינן לפשיעה ובשבת לא חיישינן משום עונג אבל לכ"ע חומש אינו מעכב ואפשר דלעיל היתה גירסת ספרים שלהם נראין ונראין ב' זימנין וק"ל:

    בא"ד ולספרים דגרסינן נתן לו מוכח בהדיא דמיירי בהקדש כו' עכ"ל יש לדקדק דא"כ לאותה גירסא ל"ל לתלמודא לאוכוחי מדקאמר נראין דברי חכמים במעשר מכלל דפליגי אפילו בהקדש דבפשיטות הו"ל לאוכוחי דפליגי בהקדש מדקתני ונתן לו ויש ליישב דה"ק דהשתא דתנן ונתן לו ע"כ בהקדש פליגי ליכא למימר כדאקשינן לפרש נראין דברי ר"א לר"י בהקדש כו' אלא דע"כ אית לן לפרש נראין לי דברי ר"א בהקדש ומכלל דפליגי במעשר ונראין לי דברי חכמים כו' ודו"ק:

    בד"ה ונתן כו' וא"ת דאי לא הוה כתיב אלא כסף לחודיה ה"א שוה כסף כו' עכ"ל מצינן למימר השתא דכסף דהכא דוקא ולא גמרינן ליה מנזקין ועבד אלא דניחא להו למימר דכסף דהכא נמי כסף ואפי' שוה כסף וגמרינן ליה מנזקין ועבד וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 54a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    איבעיא להו חומשא מעכב או וכו' ואם האמר ותפשוט ליה מהא דתנן בכמה דוכתי מעשר שני והקדש שנפדו ואוקימנא בשנתן את הקרן ולא נתן את החומש וקמשמע לן שאין החומש מעכב. יש לומר דההיא לאו מהכרחא דמתניתין מוקמינן לה בהכי אלא דסמכינן אמסקנא דהכא דאלו ממתניתין הוה אמינא שנפדו לגמרי שנתן קרן וחומש ודקאמרת פשיטא איירי דקתני רישא שלא נפדו לרבותא דמפרש התם נקט סיפא שנפדו. הריטב"א.

    דמר סבר חומש מעכב ורבי סבירא ליה חומש לא מעכב אלא דבחול חייש לפשיעותא. והא דקאמר נראין דברי רבי יהושע בחול לאו מטעמיה דטעמא דרבי יהושע משום דחומש מעכב וטעמא דרבי משום דחייש לפשיעותא וחומש לא מעכב. עד כאן משאנץ.

    והכא בחיישינן לפשיעותא קמיפלגי ואם תאמר מעיקרא דקאמר דפליגי בחומש מעכב או לא אם כן קשה דמאי טעמיה דרבי דקאמר נראין דברי רבי אליעזר בשבת וכו' אי קסבר חומש מעכב אם כן אפילו בשבת נמי אמאי יאכל ואי קסבר חומש לא מעכב אם כן בחול נמי יאכל. ויש לומר דהוא ידע שפיר דרבי קסבר דחומש לא מעכב אלא דבחול חייש לפשיעותא דאי סבירא ליה חומש מעכב לא הוה מפליג והא דקאמר נראין דברי רבי יהושע בחול לאו מטעמיה דטעמא דרבי יהושע משום דחומש מעכב וטעמא דרבי משום דחייש לפשיעותא. וקשה לי כיון דידע טעמא דפשיעותא היאך סלקא דעתיה לאיתויי תנאי לימא דבחייש לפשיעותא פליגי. ונראה לי דלא מסתבר ליה למימר דמשום פשיעותא יחמיר רבי יהושע לאסור אפילו בשבת. ומשני דבפשיעותא פליגי והכי קאמר נראין דברי רבי אליעזר לרבי יהושע בשבת שדברי רבי יהושע לא היו אלא בחול אבל בשבת מודה הרא"ש.

    והא תניא נתן לו את הקרן נראה דלא גרסינן לו מדאיצטריך למידק דפליגי בהקדש מדקאמר נראין דברי חכמים במעשר דהוה ליה למידק מדקתני לו דמשמע נתן לו לגזבר. ומיהו נראה דגרסינן לו מדלא תירץ דהאי דקאמר וכו' ככתוב בתוספות. אבל אי גרסינן לו ניחא ואף על גב דמדקדק מדקאמר נראין דברי חכמים במעשר אלו קסמיך. הרא"ש

    הכל מודים בשבת וכו' פירוש והני הוו חדא ועוד דצריכי אהדדי דתרווייהו טעמא בעינן כחדא דאי משום טעם שבת לחוד אפילו במעשר נמי ואי משום טעם גזברים תובעים אפילו בחול נמי אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א.

    ונתן הכסף וקם לו ואם תאמר אי כסף דוקא וכו' ככתוב בתוספות ואיכא מאן דפריש דבגזרה שוה נפק לן מפדיון הבן שאינו נפדה אלא במטלטלין חומש הקדש מהו שיתחלל על הקרקע. תימה דהא בהאי קרא חמישה כסף ערכך כתיב ואם כן דרשא דדרשינן על החומש הוא גם כן. ויש מתרצים בתוספות דאנן לא דרשינן אלא מכסף ערכך דהיינו קרן. הריטב"א. וזה לשון הרא"ש: והא דמיבעיא ליה חומש מהו שיתחלל על הקרקע אף על גב דבהאי קרא דכסף כתוב חומש מכל מקום כסף משמע דאערכך דוקא קאי ויש לפרשו דהכי קאמר קרא ויסף חמישית מכל דבר על כסף ערכך. הרא"ש. הקדש אין מתחלל על הקרקע הא דאמרינן לקמן בונין בחול ואחר כך מקדישין שהיו חוזרין ומחללין על הבנין מעות של הקדש ואפילו למאן דאמר בפרק קמא דחולין דתלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר לענין הכשר זרעים והוא הדין נמי לענין הקדש ואם כן היאך מחללין עליו. ויש לומר שהיה הבנין עומד ליעקר אם לא מתחלל עליו ההקדש כי צריך לבנותו משל הקדש אם כן חשוב הוא כתלוש.

    ותלמיד הר"ף כתב וזה לשונו ויש לומר דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש לענין מעילה. עד כאן.

    תרומה אינה משתלמת אלא מן החולין ולא מן הלקט ולא מן השכחה והפאה וההפקר ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שלא נפדו משום דכתיב ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש כלומר דבר שהיה ראוי להיות ממנו תרומה. הראב"ד.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 54a · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא ש"מ חומשא מלבר ש"מ וממילא דה"ה בכל היכא דאיכא חיוב חומש היינו מלבר ואע"ג דלענין חומשא מצריך לקמן קרא בכל א' בפני עצמו וכן לענין חומשא דחומשא נמי אינן שוין מ"מ שאני הכא דגילוי מילתא בעלמא הוא דלשון חומש דקרא היינו חומש מלבר וממילא דבכל דוכתין פשטא דקרא היינו חומש מלבר:

    בפירש"י בד"ה עשרים וחמש כו' והתם פריך כו' וסיום המשנה כו' עכ"ל ויש לתמוה על כל אריכות לשונו שאין ענינו כלל לכאן ואפשר דקשה לרש"י אמאי הביא הפשטן כל המשנה כצורתה דהא מבבא דרישא לחוד הוי מצי למיפשט מדנקיט שכשהבעלים אומרים עשרים והלה אומר כ"א הבעלים נותנין עשרים ושש ע"כ היינו חומשא מלבר ואף אי ס"ל דמוסיף חומש ג"כ על עילויו של זה אכתי אי ס"ד חומש מלגיו כ"ה וחומש ה"ל למיתני וכ"ו מאי עבידתיה אלא ע"כ דהיינו מלבר לכך הביא רש"י והתם פריך נימא ליה אתא גברא בחריקאי שהרי בסיום המשנה כשהלה אומר כ"ו א"ל הגעתיך א"כ ה"ה בכ"ה נמי שייך הגעתיך. ובאמת משני התם ע"ז בגמרא דהא דקאמר מעיקרא הבעלים אומרים עשרים היינו יותר מעשרים אלא כיון דלא הוי סלע שלם לא קחשיב ואם כן לקושטא דמילתא מבבא דרישא לחוד לא מצי למיפשט דכיון דעשרים לאו דוקא י"ל דאיירי שהבעלים אמרו מעיקרא עשרים ומחצה והלה אומר כ"א ומחצה ומש"ה נותנין הבעלים כ"ו דהיינו כ"א ומחצה קרן והחומש ואי ס"ד דמוסיף על עילויו של זה אף אי חומש מלגיו אכתי ה"ל החומש ארבעה וחומש ומחצה וה"ל כ"ו פחות חומש ובההיא חומש נמי אפשר דלא דק ועוד דאפשר שהלה אמר מעיקרא כ"א וג' חומשין או ד' אלא משום דלא הוי סלע שלם לא קחשיב מש"ה הוצרך להביא סוף המשנה שאין מוסיף חומש על עילויו של זה וא"כ פשיט שפיר ודו"ק:

    בתוספות בד"ה מכלל דפליג כו' תימא לישני דה"ק נראין כו' עיקר קושיית התוספות דמשום האי דיוקא ה"ל לסתמא דתלמודא לדחות מימרא דרבי יוחנן ולאוקמי בגוונא אחריתי ויותר ה"ל לפרש דה"ק נראין דברי ר"א כו' כי היכי דתיקו שפיר מימרא דר' יוחנן כדאמר מעיקרא דהכל מודים בהקדש משא"כ לעיל דקאמר לימא כתנאי לא שייך להקשות כן דנימא דה"ק נראין דאטו בכל דוכתא דקאמר נראין נפרש בהכרח דאדרבא יותר שייך לפרש כפשוטו אלא דוקא היכא דאיכא איזו קושיא מוכרח לפרש כן והתם בלא"ה רב פפא מוקי לה שפיר וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 54a · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה או דלמא וכו' וא"ת והלא בהקדש לקמן נז ע"א ועיין ר"ה דף לא ע"ב תוספות ד"ה וביקש ועיין בבכורות דף ל ע"א תוס' ד"ה באתריה:

    Gilyon HaShas on Bava Metzia 54a · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    תד"ה מכלל דפליג ולספרים דגרסי ונתן לו. ע"ש במהרש"א. ולענ"ד בפשוטו יש ליישב. בפשטא לא הוי מצי למיפרך די"ל דהא דאמרי' הכא בהקדש וכו' קאי רק על פלוגתא דר"א ור"י. דס"ל לר"י דסברי דמדאורייתא אינו מעכב ופליגי רק בפשיעות מש"ה ס"ל דמודה במעשר. אבל רבנן דהך ברייתא דהקדש י"ל דס"ל דמדאורייתא מעכב. וכדמצינו בהרבה מקומות דלישנא דהכל מודים לא הוי כללא רק על הפלוגתא דקאי עלייהו דאינהו מודים. ולזה פריך הש"ס מדא"ר נראין והיינו דע"כ ל"ל דרבנן ס"ל דמדאורייתא לא חילל. דא"כ ממילא ס"ל לרבנן דאפי' בשבת לא חילל. וא"כ איך אמר ר' דנראין דברי חכמים במעשר דמשמע כי היכי דס"ל לרבנן בהקדש ס"ל לר' במעשר. דהא ר' אמר לעיל דבשבת נראין דברי ר"י. אע"כ דבאמת הנך חכמים דמחמרים בהקדש ס"ל ג"כ דבשבת חילל. א"כ מוכח דס"ל דמה"ת הוי חילול וע"כ בחולין הטעם משום פשיעותא ושפיר פריך:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia 54a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא מציעא, דף נ״ד, עמוד א׳, בהיקף של כ־402 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 125 מילים

      נפתחת ב״הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ. עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם –…״

    2. קטע 220 מילים

      נפתחת ב״עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ – הַבְּעָלִים נוֹתְנִין שְׁלֹשִׁים, לְפִי…״

    3. קטע 318 מילים

      נפתחת ב״כְּתַנָּאֵי: ״וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו״, שֶׁיְּהֵא הוּא וְחוּמְשׁוֹ…״

    4. קטע 424 מילים

      נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: חוֹמֶשׁ מְעַכֵּב, אוֹ אֵינוֹ מְעַכֵּב?…״

    5. קטע 512 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבִינָא, תָּא שְׁמַע: הַדְּמַאי – אֵין…״

    6. קטע 619 מילים

      נפתחת ב״הָא קֶרֶן יֵשׁ לוֹ. מַאי טַעְמָא? קֶרֶן…״

    7. קטע 729 מילים

      נפתחת ב״לֵימָא כְּתַנָּאֵי: נָתַן אֶת הַקֶּרֶן, וְלֹא נָתַן…״

    8. קטע 820 מילים

      נפתחת ב״מִדְּאָמַר נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּשַּׁבָּת, מִכְּלָל…״

    9. קטע 916 מילים

      נפתחת ב״מַאי לָאו בְּהָא סְבָרָא קָמִיפַּלְגִי: דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר…״

    10. קטע 1022 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא חוֹמֶשׁ…״

    11. קטע 1113 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים בְּהֶקְדֵּשׁ –…״

    12. קטע 1230 מילים

      נפתחת ב״וּבְהֶקְדֵּשׁ לָא פְּלִיגִי? וְהָתַנְיָא: נָתַן אֶת הַקֶּרֶן,…״

    13. קטע 1322 מילים

      נפתחת ב״מִדְּאָמַר נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּהֶקְדֵּשׁ –…״

    14. קטע 1425 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אִי אִתְּמַר, הָכִי אִתְּמַר: אָמַר רַבִּי…״

    15. קטע 1522 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הֲרֵי אָמְרוּ הֶקְדֵּשׁ…״

    16. קטע 1622 מילים

      נפתחת ב״תְּרוּמָה אֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא מִן הַחוּלִּין. דְּרַחֲמָנָא…״

    17. קטע 1721 מילים

      נפתחת ב״מַעֲשֵׂר אֵין מִתְחַלֵּל עַל הָאֲסִימוֹן. דְּרַחֲמָנָא אָמַר:…״

    18. קטע 1813 מילים

      נפתחת ב״אִתְגַּלְגַּל מִלְּתָא וּמְטָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לְהוּ:…״

    19. קטע 1929 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבִינָא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, הַגּוֹנֵב…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ. עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם – הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע. בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ – הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה. בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע – הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע.

    עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ – הַבְּעָלִים נוֹתְנִין שְׁלֹשִׁים, לְפִי שֶׁאֵין מוֹסִיפִין חוֹמֶשׁ עַל עִילּוּי שֶׁל זֶה. שְׁמַע מִינַּהּ חוּמְשָׁא מִלְּבַר. שְׁמַע מִינַּהּ.

    כְּתַנָּאֵי: ״וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו״, שֶׁיְּהֵא הוּא וְחוּמְשׁוֹ חֲמִשָּׁה, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: חֲמִישִׁיתוֹ חוּמְשׁוֹ שֶׁל קֶרֶן.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: חוֹמֶשׁ מְעַכֵּב, אוֹ אֵינוֹ מְעַכֵּב? אַרְבְּעָה בְּאַרְבְּעָה פָּרֵיק, וְאַכְּנַפְשֵׁיהּ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, אַלְמָא חוֹמֶשׁ לָא מְעַכֵּב. אוֹ דִּלְמָא אַרְבְּעָה בְּחַמְשָׁה פָּרֵיק, וְחוֹמֶשׁ מְעַכֵּב.

    אָמַר רָבִינָא, תָּא שְׁמַע: הַדְּמַאי – אֵין לוֹ חוֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִּיעוּר.

    הָא קֶרֶן יֵשׁ לוֹ. מַאי טַעְמָא? קֶרֶן דִּמְעַכֵּב בִּדְאוֹרָיְיתָא – אִיתַהּ בִּדְרַבָּנַן, חוֹמֶשׁ דְּלָא מְעַכֵּב בִּדְאוֹרָיְיתָא – לֵיתַהּ בִּדְרַבָּנַן.

    לֵימָא כְּתַנָּאֵי: נָתַן אֶת הַקֶּרֶן, וְלֹא נָתַן אֶת הַחוֹמֶשׁ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יֹאכַל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא יֹאכַל. אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּשַּׁבָּת, וְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּחוֹל.

    מִדְּאָמַר נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּשַּׁבָּת, מִכְּלָל דִּפְלִיגִי אֲפִילּוּ בְּחוֹל. מִדְּאָמַר נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּחוֹל, מִכְּלָל דִּפְלִיגִי אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת.

    מַאי לָאו בְּהָא סְבָרָא קָמִיפַּלְגִי: דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר חוֹמֶשׁ לָא מְעַכֵּב, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר חוֹמֶשׁ מְעַכֵּב?

    אָמַר רַב פָּפָּא: לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא חוֹמֶשׁ לָא מְעַכֵּב. וְהָכָא בְּחָיְישִׁינַן לִפְשִׁיעוּתָא קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר חָיְישִׁינַן לִפְשִׁיעוּתָא. וּמַר סָבַר לָא חָיְישִׁינַן לִפְשִׁיעוּתָא.

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים בְּהֶקְדֵּשׁ – שֶׁחִילֵּל, הוֹאִיל וְגִזְבָּרִין תּוֹבְעִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק.

    וּבְהֶקְדֵּשׁ לָא פְּלִיגִי? וְהָתַנְיָא: נָתַן אֶת הַקֶּרֶן, וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַחוֹמֶשׁ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חִילֵּל, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא חִילֵּל. אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּהֶקְדֵּשׁ, וְדִבְרֵי חֲכָמִים בְּמַעֲשֵׂר.

    מִדְּאָמַר נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּהֶקְדֵּשׁ – מִכְּלָל דִּפְלִיג אֲפִילּוּ בְּמַעֲשֵׂר. מִדְּקָאָמַר נִרְאִין דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּמַעֲשֵׂר – מִכְּלָל דְּאִינְהוּ פְּלִיגִי אֲפִילּוּ בְּהֶקְדֵּשׁ!

    אֶלָּא אִי אִתְּמַר, הָכִי אִתְּמַר: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁבָּת בְּהֶקְדֵּשׁ שֶׁחִילֵּל. חֲדָא – דִּכְתִיב: ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג״. וְעוֹד, הוֹאִיל וְגִזְבָּרִין תּוֹבְעִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק.

    אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הֲרֵי אָמְרוּ הֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ מִתְחַלֵּל עַל הַקַּרְקַע, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״. חוּמְשׁוֹ מַהוּ שֶׁיִּתְחַלֵּל עַל הַקַּרְקַע?

    תְּרוּמָה אֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא מִן הַחוּלִּין. דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ״, דָּבָר הָרָאוּי לִהְיוֹת קֹדֶשׁ. חוּמְשָׁהּ מַהוּ שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם שֶׁלֹּא מִן הַחוּלִּין?

    מַעֲשֵׂר אֵין מִתְחַלֵּל עַל הָאֲסִימוֹן. דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״, לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו צוּרָה. חוּמְשׁוֹ מַהוּ שֶׁיִּתְחַלֵּל עַל הָאֲסִימוֹן?

    אִתְגַּלְגַּל מִלְּתָא וּמְטָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לְהוּ: אָמַר קְרָא ״עָלָיו״, לְרַבּוֹת חוּמְשׁוֹ כְּמוֹתוֹ.

    אָמַר רָבִינָא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, הַגּוֹנֵב תְּרוּמָה וְלֹא אֲכָלָהּ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל דְּמֵי תְרוּמָה. אֲכָלָהּ – מְשַׁלֵּם שְׁנֵי קְרָנִים וָחוֹמֶשׁ. קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ מִן הַחוּלִּין, וְהַקֶּרֶן דְּמֵי תְרוּמָה.