מסכת בבא מציעא דף נ״ב עמוד א׳

שמונה פונדיונות שתות כשאר אונאה:

בכרכים שיש שם שולחני עד כדי שיראה לשולחני:

בכפרים שאין שם שולחני:

עד ערבי שבתות שבא להוציאה בערב שבת לסעודת שבת אז ידע אם יוכל להוציאה ויקבלוה ממנו:

ואם היה הנותן מכירה:

אפילו לאחר י"ב חודש כו' בגמרא פריך הא אמרת עד ערבי שבתות:

ואין לו עליו אלא תרעומת מפרש בגמרא:

ונותנה בחילול מעשר שני ובגמ' מפרש אם בשויה אם בסלע יפה לפי שאינה מדה זו של פוסלי מטבע בשביל חסרון מעט אלא נפש רעה:

שני פונדיונים לדינר והא דלא אמר מעה לדינר משום דרבי יהודה נקט פונדיון קאמר איהו שני פונדיונים וא"ת תקשה לרב דאמר שתות מקח שנינו ולא שתות מעות דהכא לר' שמעון אם מכר סלע שוה כ' מעות בכ"ד הוי אונאה והיינו שוה ה' בו' דהוי לרב ביטול מקח ובגמ' מוקי מתני' דלעיל כר' שמעון ואפי' לשמואל דאמר שתות מעות שנינו תקשה דבשתות מקח מודה דהוי נמי אונאה וה"ק ב' פונדיונות לדינר הוי אונאה אבל ב' פונדיונות פחות פרוטה הוי מחילה אע"ג דאכתי הוי שתות מקח וי"ל דמיירי שמכר לו טלית שוה כ"ד מעות בסלע ונתן לו סלע שחסר ד' מעות דהיינו שתות מקח מיהו לעיל פי' טעם דמ"ד שתות מקח לפי שהאונאה והטעות תלוי בחפץ שצריך שומא ולא במעות והכא הטעות והאונאה הוי בסלע:

תנא דידן קחשיב מלמטה למעלה דאין אונאה עד ד' איסרין ולא עד בכלל דבד' איסרין יש אונאה דבגמרא אמרינן מאן תנא טלית ר"ש היא דאמר ח' פונדיונין הויין אונאה:

ותנא ברא קחשיב מלמעלה למטה אי גרסינן בברייתא עד כמה אתי שפיר דחשיב מלמעלה למטה וסבר עד ועד בכלל אבל אי לא גרסינן עד לא הוה צריך למימר דחשיב מלמעלה למטה אלא כמשמעו כמה יהא אונאה ד' איסרין ואגב דקאמר לתנא דידן מלמטה למעלה נקט לתנא ברא מלמעלה למטה:

עשיק לגביך וא"ת התינח נתאנה לוקח נתאנה מוכר מאי איכא למימר והתינח כסות פירות מאי איכא למימר וי"ל דלא פלוג רבנן ועי"ל דעיקר הטעם הוי סלע כיון דלא סגי לא מחיל:

ולא קתני עד רביע ואע"ג דרובע מצי למהוי נמי רובע דינר כדתנן בפ"ק דכריתות (דף ח.) בו ביום עמדו ברבעתיים והיינו רובע דינר כדפי' התם וכן אמרינן התם גר שנתגייר צריך שיפריש רובע לקינו מ"מ אי מיירי הכא ברובע דינר ה"ל למיתני רביע דלא נטעי ברובע שקל:

אמר אביי פחתה סלע יותר מכדי אונאה איסר אסור להוציאה פרש"י ביפה וא"ת פשיטא ורבא נמי שהקשה אפילו משהו נמי היה לו להקשות אפי' כדי אונאה נמי וי"ל דמיירי אפי' בדעתו להחזיר האונאה אסור כיון דהמקח טעות הוא אבל כדי אונאה מותר להוציאה ביפה ובלבד שיחזיר האונאה אם יתבענו הלה קודם שיראה לשולחני ומותר כיון שהמקח מתקיים ופחות מכדי אונאה מוכרה ביפה אפילו אם אין דעתו להחזיר אונאה משום דהוי לאלתר מחילה רבא אמר פחתה איסר לדינר אסור להוציאה ביפה אם אין דעתו להחזיר משום דהוי אונאה כר"מ ועוד יש לפרש אמר אביי כו' אסור להוציאה אפילו בשויה וסבר כמ"ד בסמוך יתר על כן יקוץ אבל פחות מאיסר שרי דלהפסד מרובה חששו ולא להפסד מועט ורבא דקאמר אפי' משהו נמי לית ליה האי סברא ומצי נמי סבר רבא בין כמ"ד יקוץ בין כמ"ד יקיים:

והתקינה אם צריכה מעשה כמו חיתוך אתי שפיר דנקט התקינה דמידי דמחוסר מלאכה אין טמא במחשבה כדאמרינן במרובה (ב"ק דף סו:) ואי אינה צריכה חיתוך הוי התקינה לאו דוקא דכל הכלים יורדים לידי טומאתם במחשבה:

יתר על כן יקוץ ולא ימכרנו לתגר מצי נמי קאי אפחתה יתר מכדי אונאתה וה"פ אפילו ע"מ לנוקבה לא ימכרנו לתגר ולחרס אבל לאחרים ימכור על מנת לנוקבה ולמ"ד יתר על כן יקיים לא ימכרנה לתגר לא קאי אלא אבסלע עד שקל דאמר פחתה יותר משקל אפילו פרוטה אסור לקיימה ואהא קאי לא ימכרנה לתגר כו':

אמר רבא מאן תנא טלית ר' שמעון היא כן היא גרסת הרי"ף ז"ל, ומשום הכי פסק כר' שמעון אפילו בדינר, משום דסתמא דמתניתין דטלית כוותיה, וכבר פסק רבא לעיל [בבא מציעא נ, ב] פחות משתות נקנה מקח שתות קנה ומחזיר אונאה. ואע"ג דלפום מאי דאוקימנא השתא, סתים מתניתין דטלית כר' שמעון, הוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת, וקיימא לן בכל מקום כמחלוקת דמתניתין, וכדכיילינן ביבמות פרק החולץ (יבמות מב, ב), אין למדין מן הכללות כל היכא דאיכא אמורא דפסיק איפכא. ואלא מיהו הכא איכא למימר דרבה גרסינן, דהוא רבה בר נחמני דהוא ניהו רביה דאביי, ומשום הכי אקדמיה הכא לאביי, דאלו רבא בריה דרב יוסף בר חמא לעולם מקדים ליה לאביי בכל מקום, והלכך לא קיימא לן כי הא דרבה אלא כאביי וסתם מתניתין דטלית כולי עלמא היא, ובדינר קיימא לן כר' יהודה דאמר פונדיון לדינר דהוא אחד מי"ב לדינר, דר' יהודה לגבי ר' מאיר ולגבי ר' שמעון הלכה כר' יהודה, וכדאפסיקא הלכתא כוותיה בערובין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מו, ב).

בסלע עד שקל ואוקימנא לקמן (בבא מציעא נב ע"ב) בדנפלה לאור ופחתה לה בחד זמנא. ומסתבר לי דעד שקל ואונאתו קאמר, דמאי שנא שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל, [משקל] ודינר מעיקרו, דמותר לקיימם ולהוציאם [דיפין – ש"מ] עד כדי אונאתן.

גדולי המחברים כתבו שלא נאמר שיעור זה במטבע אלא שהוציאו דרך מנין אבל אם הוציאו דרך משקל אף בפחות מכדי אונאה חוזר שהמשקל אצל מטבע כמדה ומנין בשאר סחורות וכל המוכר במדה או במשקל או במנין אף בטעות כל שהוא חוזר ואפילו קנו מידו שהקנין בטעות חוזר:

לעולם אסור לרמות בני אדם במקחו וממכרו ואפילו בפחות מכדי אונאה הן ישראל הן שאר אומות וכל שכן בעניני המטבעות שהבקיאות אינה מצויה בו לרוב בני אדם לפיכך כל שיש בידו מטבע שהדבר קרוב לטעות בו אל יקיימהו מכאן אמרו שכל סלע שנפגמה ביתר מכדי אונאתה מוכרה בשוויה להתיך ומ"מ לא ימכרנה לרוצחים ולא לאנסים והם הנקראים בסוגיא זו הרגין וחרמין אפילו על דעת להתיך מפני שאין נאמנין בכך ומרמין בה אחרים ומתוך היראה אין אדם מדקדק עמהם בכך אבל רשאי הוא לנקבה ולתלותה בצואר בנו ובתו וכן מוכרה לאחרים בשוויה להתיך וכשהוא נוקבה נוקבה באמצע ולא מן הצד שהרי יש לחוש שמא יגלח אותו הסדק או הפגם ויוציאנה או הוא או הלוקחה ממנו ומתוך כך לא ימכרנה להם כמות שהיא ולא יעשנה משקל בין משקלותיו ולא יזרקנה בין גרוטאותיו ר"ל שברי כספים שלו אלא ישחק או יחתוך או יוליך לים המלח או יקבנה באמצע כמו שביארנו וכן כל כיוצא בזה:

הסלע הוא המטבע הגדול שבמטבעות הכסף והוא שוה ארבעה דינרין והמעה הוא המטבע הקטן שבמטבעות הכסף ושש מהם בדינר ולא היה עוד אצלם מטבע של כסף מעיקרו והשקל והדינר פעמים היו עושין אותם מטבע לבדו ומעיקרו ופעמים היו חולקין את הסלע לשנים וכל פלח ממנו הוא שקל והשקל עוד לשנים וכל פלח ממנו דינר חסר הסלע ועמד על מחצה יקיים שהרי בחזקת סלע אינו יכול להוציאו ואם יוציאנה בחזקת שקל וכן הדין עמד על פחות ממחצה יקוץ שמא יוציאנה בחזקת שקל וכן אם עמד על יתר ממחצה שמא יוציאנו בחזקת שלם ואם לא חסרה אלא פחות משתות יקיים אע"פ שלכתחלה לא יוציאנה אלא בשוויה כמו שאמרו יתרה על כן מוכרה בשוויה ר"ל יתרה על כן שלא פחתה בכדי אונאה ויש אומרים שאף לכתחלה יוציאנה כיפה ומפרשים מוכרה בשוויה בשווי היפה ולדברי הכל אם הוציא נמחל חסר בשתות יש אומרים שאף זה מקיים הואיל וישנו בחזקת אונאה כאביי שאמר פחתה מסלע איסר יתר על האונאה אסור הא אם פחתה באונאתה יקיים ומ"מ לענין איסור לדברי הכל לא יוציאנה אלא בשווייה ויש חולקים בזו לומר שלא יקיים כרבא שאמר פחתה סלע איסר לדינר שהוא אונאה לדעת ר' מאיר אסור ואע"פ שאין הלכה כר' מאיר מ"מ מדבריו אנו למדין לר' שמעון וגדולי המפרשים כתבו שכל כדי אונאתה יקיים ויוציא ולא נאמרו דברי רבא אלא בדינר הבא משקל שטעותו מצויה אבל מטבע מעיקרו כל כדי אונאתו יקיים ויוציא ואין הדברים נראין אלא שהם מביאים קצת ראיה ממה שאמרו למטה האי מאן דמוקים אזוזי מתקרי נפש רעה:

דינר הבא משקל ר"ל שפחת השקל ונעשה דינר מותר לקיימו ולהוציאו בתורת דינר אבל דינר הבא מסלע ר"ל שפיחת הסלע עד שעמד על רביעו אסור להוציאו אף בתורת דינר שמא מתוך שבא ממטבע עב וגס יטעו בו בשקל וכן כל כיוצא בדברים אלו לפי המטבעות ולפי דעתם של בני אדם:

כל המשקלות של מתכת מקבלות טומאה ככלים גמורים ואם נשברו טהרו ואם חזר ותיקן שבריהם למשקל קטן הרי חזרו לדינן לקבל טומאה סלע שנפסלה והתקינה להיות שוקל בה משקולת הרי זו מקבל טומאה כשאר כלי מתכות הפשוטים שמקבלין טומאה אע"פ שאין להם בית קבול הואיל ויש להם שם כלי בפני עצמו כמו שיתבאר במקומו:

בפרש"י בד"ה מאי קאמר כו' דאם עמד סלע על פחות משקל כו' אפילו משהו נמי דהא אמר בסלע עד שקל ותו לא עכ"ל אבל הנ"י כתב דוקא בשפיחת שתות שהוא שיעור אונאה דאל"כ מ"ש שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל מדינר ושקל מעיקרן דמותר לקיימן ולהוציאן ביפים עד כדי אונאתן עכ"ל ונראה ליישב פרש"י דלא דמי משום דודאי אסור לאדם להונות את חבירו אפי' פחות משתות אם הוא שוה פרוטה אלא דחכמים שיערו דעד שתות אדם עשוי למחול כמ"ש הרא"ש ולהכי בסלע ושקל ודינר הטבוע כך מעיקרא פחת שלו ניכר ואנו תולין לומר דידע ביה המקבלו בפחתו ומחיל עד שתות אבל שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל אין פחת שלו ניכר לגבי שקל או דינר דמתוך שהוא רחב שבתחלה הי' סלע כו' כפרש"י לעיל אין פחתו ניכר ולא ידע דמחיל ואסור אפילו בכל שהוא דבקל יבא לשוה פרוטה ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר אביי פחתה כו' ומצי נמי סבר רבא כו' בין כמ"ד יקיים עכ"ל ודקאמר א"ה אפילו משהו נמי היינו לפי סברת אביי דסבר כמ"ד יקוץ וק"ל:

בד"ה יתר ע"כ יקוץ כו' מצי נמי קאי אפחתה יותר מכדי אונאתה כו' עכ"ל פחתה יותר מכדי אונאה אינו מפורש בהדיא בהך ברייתא ואפשר דמ"ד יקוץ הכי משמע ליה הא דקתני עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה כו' דכל יותר מכדי אונאה אסור לקיימה עד שיעמוד על שקל וק"ל:

גמ' אם היה מכירה אפי' וכו' פי' שהוא נתנה לו. כן הוא בהר"ן:

שם פחות מכן איסר אסור מאי קאמר וכו' כצ"ל ומה שכתוב בספרים להוציאו ט"ס הוא:

תוס' ד"ה אמר אביי וכו' עד ורבא דקאמר אפילו משהו נמי לית ליה האי סברא ומצי נמי סבר רבא בין כמאן דאמר יקוץ וכו'. ר"ל דרבא לא אמר אלא דסברא זו שאתה מחלק בין הפסד מרובה להפסד מועט ליתא דכיון דס"ל יקוץ מאי איריא פחות מכן איסר אפילו משהו נמי משום דאתי להוציאה ביפה והא דקאמרו התוס' לית ליה האי סברא ר"ל סברא דנימא דלהפסד מרובה שחוא איסר חששו ולפחות מכאיסר לא חששו:

שנים פונדיון לדינר האי דלא נקט רבי שמעון ארבעה מעות מעה לדינר כי היכי דנקט רבי מאיר ארבעה איסרין ורבי יהודה ארבעה פונדיונות. משום דפונדיון היה מטבע הרגיל בימיהם כדאמרינן בפרק הספינה השולח בנו אצל חנוני להביא לו באיסר שמן ומדד לו וכו' ולא פירשו במשנה מה מטבע נתן לבן להוליך לחנוני אלא שלא הוצרך לפרש כי המטבע הרגיל ליתן בהוצאה בימיהם היה פונדיון שהוא ב' איסרין. הרא"ש.

על מה שהקשו בתוספות תיקשי לרב וכו' ותירצו דמיירי שמכר לו טלית וכו'. ואם תאמר והא הוי נתאנה מוכר שמכר הטלית שהיה שוה סלע יפה והלוקח נתן לו סלע חסר ואמרינן לעיל דמוכר לעולם חוזר ואם כן קשיא דהא קאמר בהך משנה דאין לו שהות לחזור בו אלא כדי שיראה. ויש לומר מאי טעמא אמרינן מוכר לעולם חוזר משום דלא נקיט המקח בידיה שאינו יכול להראות אם נתאנה והכא האונאה הוא מן הסלע והוא בידו ויכול להראותו למי שירצה. תלמיד הר"ף. ולעיקר קושיית התוספות תירץ הרא"ש דאי נמי מיירי בשחייב לחברו סלע או דינר ונתן לו את זה שחסר בתורת יפה ואפילו נתן מחמת טלית או חפץ אחר שקנה ממנה אין לנו לשער אלא בדינר זה או בסלע זה שנתן לו שהרי התנה לתת לו סלע סתם או דינר סתם ונתן לו את זה בתורת יפה ונפקא מינה אם היה בטלית אונאה פחות משתות ואם תחשוב אונאת הפרעון נגד הטלית נמצא מציל שאין אנו משערים אלא כנגד הסלע שהוא חייב לו והוי אונאה. עד כאן.

ותנא ברא קחשיב מלמעלה למטה בחנם דחק לומר כן דברייתא מפרשה שפיר כפשטא ולא מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה. ואפילו גרסינן במשנה ובברייתא עד מפרשא שפיר ברייתא כמתניתין ממטה למעלה עד כמה תחסר הסלע ויהא בה אונאה עד ארבעה איסרים ועד ועד בכלל אבל בפחות מכאן לא הגיע עדיין לכלל אונאה אלא ניחא ליה לפרושי ברייתא כעין מתניתין וכענין זה בפרק הכונס גבי עברה גדר גבוה ארבע אמות. תוספות שאנץ. בין גרסינן בהו עד בין לא גרסינן בהו עד כמו דמפרשה מתניתין עד כמה תחסר ולא יהא בה אונאה כמו ברייתא עד כמה תחסר ועדיין יש בה אונאה. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל נראה לי דהכי גרסינן רבי מאיר אומר עד ארבעה איסרות וכו'. רבי יהודה אומר עד ארבעה פונדיונות וכו' וממטה למעלה קחשיב עד ארבעה ולא ארבעה בכלל דארבעה איסרים אונאה הוו וכן תנא דברייתא עוד עד קתני ומלמעלה למטה קא חשיב ועד ועד בכלל דוק ותשכח. עד כאן. ואם תאמר אימא איפכא לתנא דידן קאמר עד ועד בכלל דארבעה נמי אין בהם אונאה ותנא ברא קאמר עד ולא עד בכלל עד ארבעה ולמעלה יהא בה אונאה אבל ארבעה גופיה אין בה אונאה. ויש לומר דלא מצינו למימר עד ועד בכלל וארבעה לא הוי אונאה דהא מתניתין דקאמר רבי שמעון שמונה פונדיונות היינו שתות ושתות סבר רבי שמעון דהוי אונאה ואם כן מרבי שמעון נשמע לרבי יהודה. תלמיר הר"ף.

אמר רבא מאן תנא טלית וכו' הקשה ר"מ היאך פסק רבא לעיל דפחות משתות מחילה והא סתם לן מעיקרא כרבי שמעון גבי טלית ואחר כך מחלוקת גבי סלע וסתם ואמר כך מחלוקת אין הלכה כסתם דהדר ביה רבי ואף על גב דהכא נראה דגרסינן רבה שהוא מוזכר קודם אביי מכל מקום לא מצינו בשום מקום בתלמוד שחלק שום אמורא בין טלית לסלע. ותירץ דהוי ליה סתם ומחלוקת ואחר כך סתם דתנן לקמן האונאה ארבעה כסף. וליכא למימר דילמא ארבעה כסף קאמר לשני סלעים וסתמא כרבי יהודה. דמסתמא היינו ארבעה כסף לכסף שמוזכר ברישא. ואם תאמר אם כן מאי פריך לקמן תנינא חדא זימנא האונאה ד' כסף לישני דהדר איצטריך למסתם לן כרבי שמעון ויש לומר דלקמן פריך אליבא דאביי דהכא. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א איכא דקשיא ליה כיון דרבא סובר דמתניתין דלעיל רבי שמעון היא היאך פסק הלכה לעיל וכו'. ולאו קושיא היא דהא פרישנא לעיל דאין סומכין על הכללות ופעמים שהאמוראים פוסקים בהפך הכללות. עד כאן.

אמר רבא מאן תנא טלית רבי שמעון ואם תאמר אם כן תיקשי לרב וכו' ככתוב בתוספות. ועוד קשה יותר דהכא אמרינן ב' פונדיונין לדינר הוי אונאה פחות מכאן לא ודינר שלא חסר בן פונדיונין לגמרי אלא עדיין יש בו עשרה פונדיונין ומשהו אם קנאו בשנים עשר פונדיונין לא הוי אונאה וכו' והלא זהו יותר משתות וקרוב לחומש. ויש לומר דהכא מיירי בשחייב לחבירו סלע אחד או דינר אחד ונתן לו את זה שחסר בתורת יפה ואפילו חייב לו מחמת טלית או חפץ אחר שקנה ממנו אין לנו לשער אלא או בדינר זה או סלע זה שנותן לו שהרי התנה לתת לו סלע סתם או דינר סתם ונתן לו את זה בתורת יפה. שאנץ.

דאמרי אינשי עשיק וכו' ואם תאמר תינח טלית פירי מאי איכא למימר. ויש לומר דלא פלוג דלא יוכלו חכמים לקבוע לכל מקח ומקח שיעור אונאה לבד. ועוד דלכריסיה נמי זימנין דזבין איניש ביוקר. ואם תאמר תינח לוקח מוכר מאי איכא למימר. ויש לומר דניחא ליה למוכר שישערו בלוקח משום דלוקח עביד דטעי טפי דמוכר קים ליה בזביניה. ואף על גב דאמרינן לעיל תגרי לוד לא שכיחי דטעו ומשמע הא שאר תגרין שכיחי דטעו. תגרי לוד בקיאי טוב שאר תגרין לא בקיאי כולי האי מכל מקום בקיאי קצת ויותר שכיח טעות בלוקח מבמוכר. הרא"ש.

בפרש"י בד"ה יתר על כן כו' שלא פחתה כדי אונאה מוכרה בשוויה בסלע יפה עכ"ל. ואף ע"ג דבעלמא קיימא לן דפחות משתות נהי דהוי מחילה היינו בדיעבד אבל מ"מ לכתחילה אסור להונות אפילו פחות משתות היינו במה שאדם לוקח לעצמו או להשתכר בו שהרי נמצא מפסיד ע"י אונאה זו ואף ע"ג דפחות משתות הוא אסור משא"כ במטבע דלהוצאה ניתנה וכל כמה שלא נפחתה כשיעור אונאה שם המטבע עליה וכל מי שאינו מקבלה מיקרי נפש רעה נמצא שזה אינו מפסיד כלום ומש"ה מותר לכתחילה כל זה מלשון הרא"ש ז"ל ע"ש באריכות אבל עדיין קשיא לי מי הכריחו לפרש כן ולחלק בין פחות מכדי אונאה דמטבע לשאר מיני סחורה דלמא במטבע נמי לכתחילה אסור פחות מכדי אונאה והא דקתני הכא מוכרה בשוויה היינו בשוויה ממש ולא ביפה וכן נראה לכאורה מלשון הש"ס לקמן דמקשי עליה דרב הונא אהא דקאמר יתר על כן יקוץ מההיא דקתני יתר על כן מוכרה בשוייה מאי לאו שפחתה יתר מכדי אונאה מוכרה בשוויה ואם כן ע"כ האי בשוויה היינו בשוויה ממש ולא ביפה וע"ז משני לא דאכתי לא פחתה בכדי אונאתה מוכרה בשוויה אם כן משמע להדיא דהאי בשוויה נמי היינו בשוויה ממש משא"כ לפירוש רש"י ז"ל דהאי בשוויה לסברת התרצן אין פירושו כמו בשוויה שהזכיר המקשה וזה דוחק לפרש כן אלא דרש"י פירש כן בהדיא לקמן וצ"ע מי דחקו לפרש כן. ובשלמא על הרא"ש ז"ל שכתב כן לא קשיא דאיהו אזיל לשיטתיה דהא דקתני במתניתין שאינו אלא נפש רעה אפחות מכדי אונאה קאי דאי יתר מכדי אונאה אסור לקיימה אליבא דרב הונא דאמר יתר ע"כ יקוץ ואם כן משמע להדיא במתניתין דמי שאינו נפש רעה צריך ליקחה ביפה וליכא למימר דנפש רעה אינה מקבלה אפילו בשוויה דמהיכא תיתי כיון שאינה חסירה כדי אונאה אבל לפרש"י דמשמע מפירושו לקמן דנפש רעה דמתניתין איתר מכדי אונאה קאי שאינה מקבלה אפילו בשוויה ואם כן אין לנו שום הכרח לפרש דפחות מכדי אונאה יהא מותר לכתחלה להוציאו ביפה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אלא דאפשר דרש"י ז"ל סובר דבשאר דברים נמי ליכא איסורא בפחות מכדי אונאה אפי' לכתחילה ואין בזה תימא דהא הרא"ש נמי מספקא ליה ודו"ק:

בגמרא מסייע ליה לר' אמי כו' דינר הבא מסלע אסור לקיימו וקשה מאי איריא דינר ותיפוק ליה דמשהגיע הסלע לפחות משקל הרי זה אסור לקיימו ואפשר דלרבותא נקט דינר הבא מסלע דאף ע"ג דנפיל לנורא ועמד על דינר וסד"א דכיון שכבר עמד על חצי השקל תו לא אתא לאפוקי בשקל כמו בסלע שעמד על שקל קמ"ל דלא אבל הנמוקי יוסף לא כ"כ מיהו יש לספק בדינר הבא מסלע ונפחת פחות מדינר אם נאמר שמותר לקיימו דכיון שנפחת כ"כ מינכר פחיתתו ומש"ה נקיט ר' אמי דינר הבא מסלע לאפוקי פחות מדינר או דלמא לא שנא וצ"ע:

שם מאי קאמר ופרש"י הא ליכא למימר כו' דאם עמד סלע על פחות משקל כו' איסר אפי' משהו נמי כו' עכ"ל. ויש לתמוה למה יהא אסור במשהו פחות משקל דהא ליתא בכדי אונאה ואפי' לכתחילה מותר להוציאו בשקל כדפרש"י לעיל בפחתה פחות מכדי אונאה שמוכרה ביפה וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב דשאני התם דכיון דפחתה ניכר ידע ומחיל משא"כ הכא כיון דאין פחתה ניכר מתוך שהיא עבה לא ידע דמחיל ואסור אפי' בפחות מכדי אונאה וגם ע"ז קשה דכיון דקי"ל דפחות מכדי אונאה מיקרי נפש רעה מי שאינו מקבלה אלמא דלאו בידע ומחיל תליא מילתא אלא כל היכא דלא נפחתה בכדי אונאה לא קפדי אינשי ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי אסור לקיימה כשנפחת במשהו פחות משקל ועוד דהא אמרינן דאפי' בכדי אונאה מותר להחזיר עד ערבי שבתות או בכדי שיראה לשולחני אלמא דאין הפחת ניכר כ"כ אפי' בכדי אונאה מכ"ש בפחות מכדי אונאה לכך נ"ל דהא דאסור במשהו פחות משקל אפי' לקיימו היינו משום דכיון שדרך המטבע להיות פוחת והולך אם כן דלמא מיפחת טובא יותר מכדי אונאה ולאו אדעתיה כיון שאין הפחת ניכר מתוך שהוא בא ממטבע עבה וכיון שזה היזק מצוי לכך גזרו חכמים ונתנו גבול לדבר דמיד שנפחת יותר משקל יהא אסור לקיימו משא"כ בסלע שנפחת פחות מכדי אונאה לא שייך לגזור שמא יופחת עוד יותר דתו לא שכיח למטעי דפחתה טובא ומינכרא מילתא וק"ל:

בתוספות בד"ה אמר אביי כו' אבל פחות מאיסר שרי דלהפסד מרובה חששו ולהפסד מועט לא חששו. לכאורה יש להקשות דא"כ אמאי לא מוקי אביי בפשיטות דהא דקתני פחות מכאן איסר היינו שנפחת הסלע עד איסר פחות משקל ואז אסור לקיימה דשמא יוציאה בתורת שקל והוי הפסד מרובה אבל אם הוא יותר מכאיסר פחות משקל הוי הפסד מועט ומותר ואי משום דקתני עד שקל מותר לקיימה היינו למעוטי יותר משקל דהא קי"ל לאביי כמ"ד יתר על כן יקוץ ולעולם דבעינן יתר מכדי אונאה מיהו כיון דאביי ס"ל יתר ע"כ יקוץ ניחא ליה לאביי לאוקמי בכה"ג דאפי' איתר משקל נמי קאי דאסור לקיימם אם נפחת איסר יותר מכדי אונאה ודו"ק: