בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא מציעא דף נ״א עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא מציעא דף נ״א עמוד א׳

    מסכת בבא מציעא דף נ״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־636 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    משום הכי חזרו שהם היו מוכרין ואינן נהנין בהרחבת זמן החזרה דר' טרפון שהרי אפי' לרבנן לעולם חוזרים:

    אמאי חזרו לדידהו נמי מהני הרחבת זמן החזרה דאי טעו אינהו נהדרו בהו:

    ורשכי קשורי משי שקורין בינדיל"ש:

    קרי שיתא שואל בדמיהם ששה זוזים:

    מבעל הבית תכשיטין וכלי תשמיש שלו חביבין עליו ואינו מוכרן אלא ביוקר והוה ליה כמפרש יודע אני שיש בו אונאה דאמרינן לקמן אין לו עליו אונאה כך מצאתי בשאילתות דרב אחאי (פ' בהר סי' קיג):

    כיפי נזמים:

    הוי מחילה לאלתר דהוה ליה פחות משתות:

    ואתבעיה בדינא בכדי שיראה לתגר:

    ועוד 23 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Metzia 51a · Sefaria

    תוספות

    והתנן כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר פירוש לאפוקי מר' יהודה דאמר תגר אין לו אונאה כשמכר בזול לפי שהוא בקי ואחולי אחיל ליה והאי דזבני' הכי משום דאתרמי ליה זבינתא אחריתי כדאמרי' בסמוך והשתא פריך שפיר דע"כ מיירי בהדיוט מוכר מדתלי תגר בהדיוט דטעמא דידע ומחיל לא שייך אלא במוכר וא"ת ומנ"ל דמיירי בהדיוט שמוכר ביוקר ונתאנה לוקח דילמא מיירי בהדיוט שמכר בזול ונתאנה דהשתא הוי דומיא דתגר וי"ל דאונאה משמע בכל ענין בין שהוא מאנה בין שהוא מתאנה:

    Tosafot on Bava Metzia 51a · Sefaria

    רבנו חננאל

    ומעשה דההוא גברא דהוה נקיט ורשכי לזבוני וכו' פי' ורשכי מרגליות.

    וההוא דהוה נקיט כיפי פי' כיפי סרבוטין דינם שוה.

    רבה ורב חסדא שניהן שוין כי זה ששנו בברייתא שתות קנה ומחזיר אונאה בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית מכלי ביתו אין לו לקונה ממנו אונאה כלומר אין יכול הלוקח לטעון על בעל הבית שמכר מכלי תשמישו ולומר לו תן לי מה שאניתני דאמרי' מני תשמישתיה דאיני שיקרי עליה ואי לאו דהוו יהבי ליה דמי יתירי לא הוה מזבין להו. מיהא שמעינן מהני תרי עובדי עובדא דורשכי ועובדא דכיפי דידעו מקמי דליזבון להו דאית בהו אונאה וזבנינהו ובתר הכי קמו על המוכר [וטענו] טענתייהו טענה ולא דחאום אלא מפני שקנו מבעל הבית ולא יכלי למימר להו ידעיתו ומחליתו אלא אם יפרש לו שחפץ זה אינו שוה את הדמים הללו ורצה וקיבל אין לו לחזור והוא הדין למוכר והני מילי בכדי שיראה לתגר או לקרובו בלבד. והני מילי בבעל הבית המוכר מכלי תשמישו אבל בעל הבית המוכר דברים העשוין לסחורה יש להן אונאה.

    רב יהודה אומר אין לתגר אונאה.

    אמר רב נחמן אמר רב תגר ספסר שנינו תניא כוותיה ר' יהודה אומר תגר אין לו אונאה מפני שהוא בקי. פי' אמרי' ידע ומחל משום דאיתרמי ליה זבינתא אחריתי ובעי למיזבנה:

    מתני' אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה ת"ר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך. וכי תמכרו ממכר אל תונו אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין ת"ל או קנה ואיצטריך וכו' ופשוטה היא. מי שהוטל עליו ידו על העליונה כו' איתמר על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה.

    לימא רב דאמר כר' מאיר דסבר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ושמואל דאמר כר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים.

    דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל וכו'.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 51a · Sefaria

    רשב"א

    תגרי לוד לא שכיחי דטעו וא"ת למאי דסליק אדעתין דתגרי לוד נמי שכיחי דטעו, במאי שמחו מעקרא, י"ל משום מקח קיים.

    אמר ליה לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר, מאי טעמא, לוקח נקיט ליה מקחו בידו וכו', מוכר אין מקחו בידו ולא ידע אי טעה אי לא טעה עד דאתרמיא ליה זבינתא כזבינתיה. וכתב הרי"ף ז"ל, דאי איכא סהדי דאתרמי ליה זבינתא כזבינתיה, וידע דטעה ולא הדר ביה, תו לא מצי למיהדר, דאחולי אחיל. ותימה הוא בעיני, דאם כן היאך אמר רב נחמן אבל מוכר לעולם חוזר, לא הוה ליה למסתם לישניה, אלא לפרושי עד דמתרמי ליה זבינתא כזבינתיה. ועוד אושפזיכניה הא ידע דטעה ועציב דהוה סבור דאינו יכול לחזור בו, ונתיאש מחזרת אונאתו, ואפילו הכי קאמר ליה רב נחמן דיכול לחזור בו, ואי משום דלוקח לא הוה ידע, מי יהבי ליה רבנן עצה למהדר במאי דאי ידע לוקח הוה טעין וטענתיה טענה. ואלמלא שאמרה הרב ז"ל, הייתי אומר דמוכר לעולם חוזר, דכיון דלא ידע אי טעה אי לא טעה עד דמתרמיא ליה זבינתא כזבינתיה, ולא מצו רבנן למיהב שעורא, אמרו דלעולם חוזר כדי שלא תחלוק בשעורין. והרמב"ם ז"ל (בפי"ב מהל' מכירה ה"ו) כתב שאם היה המקח דבר שאין במינו שינוי והוא כולו שוה, כגון פלפלין וכיוצא בהן, הרי זה אינו חוזר אלא עד כדי שישאל על שער שבשוק בלבד. וגם זה אינו מחוור בעיני, שאם אתה אומר כן, כי אקשינן לעיל (בבא מציעא מט, ב) עליה דרב הונא דאמר שתות מקח שנינו ממתניתין דהאונאה ד' כסף מכ"ד כסף לסלע שתות למקח, מאי לאו דזבין שוה (פרוטה) [עשרים] בעשרים וארבעה ודחי לא דזבין שוה עשרים וארבעה בעשרים, ואקשינן (אי הכי) מי נתאנה מוכר, אי הכי אימא סיפא, עד מתי מותר לחזור בו עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, ואמר רב נחמן לא שאנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר, ואם איתא מאי קושיא, דילמא בזביני דליכא במיני שנוי. ועוד דהא בכסף וסלעים שנינו, ובכרכים הרי שלחנים מצויים ועד כדי שיראה לשלחני דוקא ולא יותר, ובכפרים עד ערבי שבתות, וכדתנן (לקמן בבא מציעא נב, א) בסלע שנמצאת חסרה, אלא משמע דלא קבעו זמן למוכרים בשום דבר, הואיל ואי אפשר להם לקבוע זמן בכל, דלא פלוג רבנן בתקנותיהם, כך נראה לי.

    לא שנו אלא לוקח מן התגר אבל לוקח מבעל הבית אין לו אונאה. ולאו דוקא אונאה, אלא אפילו בטול מקח, דאי לאו דיהבי ליה דמי יתירי לא מזבין מאניה. ודוקא כשנתאנה לוקח, הא נתאנה בעל הבית יש לו אונאה. וא"ת אם כן מאי קא קשיא להו, והא אנן תנן כשם שאונאה להדיוט, מאן הדיוט לאו בעל הבית, הא בעל הבית נמי אית ליה אונאה כשנתאנה הוא. י"ל, כיון דתגר יש לו אונאה על כל צד, אם איתא דבעל הבית אינו כן, לא הוה תלי תגר בבעל הבית. ועוד, דכשם שאונאה להדיוט אמאי דתני לעיל מינה קאי, דתנאי אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה.

    ואוקימנא בצרדויי והוא הדין לכל סחורה, דלא אמרינן אלא במאני תשמישתיה דוקא דיקירי עליה.

    אבל מוכר דאמרי אינשי זבין אוביד אימא לא, קא משמע לן הקשה הראב"ד ז"ל, על כרחין קרא לאו במאני דבעל הבית, דהא לית ליה אונאה אלא בתגר, ואטו תגר דמזבין מי מוביד, אדרבה ארווחי מרווח. וסלקא ליה בקושיא. ולי נראה דהאי צריכותא בכל דהו סגי ליה, ולא טעמא רבה היא, ומשום דאיכא מוכר דמוביד, כבעל הבית במאני תשמישתיה, ואי נמי בקרקעותיו, הוה אמינא דליכא אונאה לשום מוכר דלא חלקה תורה, ומשום הכי אצטריך.

    Rashba on Bava Metzia 51a · Sefaria

    מאירי

    דין אונאות אלו שהזכרנו אינן אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מן בעל הבית אין לו דין אונאה ולא בטול מקח לא ללוקח ולא למוכר ויש אומרים שיש לו אונאה אם נתאונה הוא ואין זה כלום אלא אין לו אונאה לא לו ולא ללוקח הימנו בד"א בשמכר כלי תשמישו שהדבר ידוע שאין בעל הבית מוכר כלי תשמישו אלא בדמים יקרים וכשמכר ביוקר מחל הלוקח וכשמכר בזול אף הוא בדק בכליו וידע ומחל הא אם מכר דברים של סחורה כגון בגד פשתן ודברים העומדים לימכר דינו אצל אותם הדברים כתגר ויש במשאו ומתנו דין אונאה על הצדדין שהזכרנו בין נתאונה הוא בין נתאונה לוקח ממנו וכמו שביארנו בתגר שכמו שיש אונאה להדיוט כך לתגר אע"פ שהוא בקי:

    שתות זה שאמרנו עליו שהוא בדין חזרת אונאה יש שואלין בה והלא אמרו המשתכר אל ישתכר בפחות משתות הא שתות מ"מ ישתכר ואין זו שאלה שהראוי להשתכר בו אין בו דין אונאה אלא כל שהוקיר או הוזיל בשתות על השער היוצא בעיר שכבר נכלל בו הראוי להשתכר בו מחזיר אונאה ואף עיקר דין משתכר בשתות פסקו גדולי המחברים שלא נאמר אלא בנושא ונותן באמונה שאין בו דין אונאה ונושא ונותן באמונה פירושו שהוא אומר בכך לקחתי ובכך אני מוכר וזה אין בו דין אונאה ומ"מ תקנו בו שלא ישתכר ביתר משתות ודוקא בדברים שיש בהם חיי נפש הא בשאין בהם חיי נפש כגון המור והלבונה ודומיהם ישתכר כמו שירצה כמו שיתבאר במקומו ואף בהם אם מכר בסתם ושלא באמונה יש בהם אונאה:

    אונאות אלו שהזכרנו דוקא שלא נתאונו אלא בדמי המקח הן חסר הן יתר אבל אם היה שם מום בכל שהוא חוזר ובטל מקח ואפי' היה המוכר רוצה ליתן פחת המום אם לא רצה לוקח לקבלו בטל המקח ואם היה הלוקח רוצה בהחזרת פחת המום רשאי המוכר לומר לו או מחול או החזר המקח הא אם רצה לוקח לקבל ולמחול במומו ורצה המוכר לחזור אם הוקר אינו יכול לחזור:

    מי שנתאונה ונתברר שהרגיש בשעת מקחו באונאתו לא הופקעה חזרת אונאתו בכך ואין אומרים מאחר שהרגיש ודאי מחל שאף הוא יכול לומר לזו כונתי שהרגשתי בך שלא תתן את המקח בשוויו וכונתי ליתן לך בו שתות על שוויו כדי להעמיד מקחי ושאתבעך על השתות וכן הדין במוכר ודבר זה אתה למד ממעשה שהוזכר בכאן באחד שהיו בידו תכשיטין של משי והיה מכריז על מכירתם והיו שוים חמשה והוא מכריז עליהם בששה ואלו היו נותנין לו חמשה וחצי היה נותנן ברצון ובא אחד ואמר אם אני נותן לו חמשה וחצי נמצאת אונאתה בפחות משתות אלא הריני נותן ששה כדבריו ונמצא אונאתי בשתות ואתבענו לדין עליה ואלמלא שהיה מוכר זה בעל הבית היינו שומעין את דבריו:

    המשנה השלישית והכוונה בביאור החלק השלישי ואמר אחד הלוקח ואחד המוכר יש להם אונאה כשם שיש אונאה להדיוט כך אונאה לתגר ר' יהודה אומר אין לתגר אונאה מי שהטיל עליו ידו על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי מה שנתאוניתי אמר הר"ם אמרו מי שהוטל עליו ידו על העליונה הוא דעת ר' יהודה הנשיא ואין הלכה כמותו אבל הדין הוא שתות קנה ומחזיר אונאה על שתות בטל מקח ולאותו שהונה משניהם יש לגרוע לו חברו:

    אמר המאירי אחד הלוקח ואחד המוכר בדין אונאה והטעם שהרי הוזכרו שניהם במקרא שנא' וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו וכן הלכה כשם שאונאה להדיוט והוא שאינו בקי בסחורה ומשא ומתן כך אונאה לתגר ואין אומרין לו הרי אתה בקי בסחורה וודאי הרגשת באונאתך ומחלת בה שמא נזדמן לך מקח שמצוי בו ריוח גדול או הרגשת בסחורה זו שהיא מתיקרת וידעת ומחלת אלא בין תגר בין הדיוט יש להם אונאה וכן הלכה ר' יהודה אומר אין לתגר אונאה אחר שהוא בקי ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא כמו שביארנו:

    מי שהוטל עליו ר"ל מי שהתאונה ידו על העליונה אם ירצה יתקיים המקח ויחזיר לו הלה אונאה ואם ירצה יתבטל המקח והוא שאמר שבידו לומר אי זו שירצה תן לי מעותי או תן לי מה שהוניתני ואין הלכה כן שכל שרצה הלה ליתן לו אונאתו אין ביד המתאונה לבטל את המקח כמו שביארנו:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Bava Metzia 51a · Sefaria

    מהר"ם

    גמ' מתניתין קתני לוקח ברייתא קתני מוכר פרש"י ברייתא כר' יהודה הנשיא קתני מוכר דהיכא דנתאנה מוכר הוא דידו על העליונה אבל אם נתאנה לוקח לא וצ"ע לפי זה דפירש דמוכר מסתבר טפי לומר דידו על העליונה מלוקח היאך יתיישב הא דקאמר מה ששייר במתניתין וכו' דהא כיון דקתני במתניתין לוקה כ"ש מוכר לפי סברא זאת וא"כ מה שיור שייך הכא וכן הדיקא נמי דקאמר רב אשי ובו' ש"מ שיורי שייר לא יתיישב ואי הוה אמרינן דהסברא היא איפכא דלוקח מסתבר טפי לומר שיהא ידו על העליונה הוי אתי שפיד טפי וק"ל. ויש לישב דהמקשה הוה ס"ל דהסברא הוא שמוכר מסתבר טפי לומר שיהא ידו על העליונה מלוקח ולכך פריך מתניתין קתני לוקח ברייתא קתני מוכר כמו שפירש רש"י והמתרץ השיב שאין זה מסתבר טפי מזה אלא ששניהם שוין שיירי' ומה ששייר במתניתין קא מפרש בברייתא וק"ל:

    Maharam on Bava Metzia 51a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    אלא אי אמרת מוכר נמי כלוקח דמי מאי נפקא להו מינה ואם תאמר ולמאי דסלקא דעתין השתא דתגרי לוד נמי שכיחי דטעו במאי שמחו מעיקרא. ויש לומר דאין הכי נמי דקשיא ליה אמאי שמחו אלא חד מינייהו נקט והכי פירושו אמאי חזרו ושמחו ועוד אומר מורי רבי דהא דפריך אמאי חזרו היינו משום דמצי למפרך לכולהו לישני אבל קושיא דאמאי שמחו לא מצי למפרך ללישנא דאמר דפחות משתות לרבנן בכדי שיראה דהא פירשנו לעיל דשמחה הוי בשתות ויותר משתות והנפקותא הוי בתוך שיעור דכדי שיראה דלרבנן דסברי אונאה הוי אם כן רצה קנה רצה חוזר ולרבי טרפון דמחילה הוי אם כן קנה ומחזיר אונאה והשתא ניחא שפיר דאי פרכת אמאי שמחו הא כשהיו מאונים היו מפסידים בדרבי טרפון דאינם יכולין לחזור זה לא קשה מידי דמזה ההפסד לא חוששים כלל דאדרבה ניחא להו לעולם שיהא מכרם קיים כיון שמחזירים להם האונאה ואם כן להך לישנא לא שייך למפרך כלל אבל פירכא דאמאי חזרו שייך שפיר לכלהו לישני דלשום לישנא לא הוי חזרה משום קיום מקח אלא הוי משום השיעורים דזמן ומזה היו מרויחים טפי לרבי טרפון מלרבנן כשהיו מאונים ואמאי חזרו. תוספות חיצוניות.

    וזה לשון גרסות תוספות אלא אי אמרת מוכר כלוקח דמי וכו'. כמו כן היה יכול להקשות אמאי שמחו מעיקרא. ובתוספות רבינו שמשון נראה דלא היה יכול להקשות אמאי שמחו למאי דאמרינן לעיל דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן דשמחו ברבי טרפון משום דניחא להו שיקיים המקח. עד כאן וכתב עליו הגליון וזה לשונו: בגליון תוספות נראה דלא היה יכול להקשות אמאי שמחו למאי דאמר לעיל דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן פירוש ופחות משתות בכדי שיראה וכן פחות משליש כדפירשו תוספות לעיל ולכך שמחו שאם יחזרו בכדי שיראה יתקיים המקח. וכן אם הם יתאנו וידעו בכדי שיראה יחזירו להם האונאה ויתקיים המקח דאי הוי מחילה לאלתר אז לא היו שמחים כלל למאי דסלקא דעתין כיון שאין המקח מתקיים אלא בכך שלא יחזירו גם האונאה אם יש להם לדאוג שגם הם יתאנו ויפסידו ומאי ירויחו. ובזה ניחא דלא תיקשי אמאי לא תימא דקסבר בטול מקח לוולם חוזר ומעיקרא שמחו דהיו סבורים דהוי לרבי טרפון רק בכדי שיראה ואז יתקיים המקח וכי אמר להם כל היום חזרו משום שתות עצמו דהוי לרבנן לאחר כדי שיראה קיום מקח. אלא יש לומר דלא מצי למימר שמחו בשביל שיתקיים המקח לאחר כדי שיראה שאם יתקיים אז צריך להיות שגם האונאה תהיה מחול אם כן יחושו שגם הם יתאנו כדפירשתי אלא רק שמחו כי אמרינן שיכולים לתבוע אונאתן אם יתאנו ואף על פי כן יתקיים המקח כדפירשתי. ואין להקשות למה הוצרך הגליון תוספות לומר דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן אפילו אי הוה פחות משליש לרבי טרפון כשתות לרבנן אכתי נימא דיתיישב שפיר שמחו דנימא דפחות משתות מכדי שיראה ומעיקרא שמחו בשביל שתות עצמו דהוי לרבי טרפון המקח קיים ולרבנן ידו על העליונה. ויש לומר דהא פשיטא כיון דשתות הוי דבר מצומצם ואין בו שום ריוח אלא שהמקח קיים זה לא היה חשוב ריוח ויותר היו מפסידים ביתר משתות שלרבי טרפון יד המתאנה על העליונה. ולרבנן שניהם חוזרים שתגרי לוד היו קונים ומוכרים כל פעם וזימנין איתרמי להו זבינא ולא היה להם מעות ולא היו יכולים לחזור. עד כאן.

    אמר ליה לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר מאי טעמא וכו'. כתב הריא"ף דאי איכא סהדי דאיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה וידע דטעה ולא הדר ביה תו לא מצי למיהדר דאחולי אחיל. ותימה הוא בעיני דאם כן היאך אמר רב נחמן אבל מוכר לעולם חוזר לא הוה ליה למיסתם לישניה אלא לפרושי עד דמיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה. ועוד אושפזיכניה דרמי בר חמא הא ידע דטעה ועציב דהוא סבר דאינו יכול לחזור בו ונתייאש מחזרת אונאתו ואפילו הכי קאמר ליה רב נחמן דיכול לחזור בו ואי משום דלוקח לא הוה ידע מי יהבי ליה רבנן עצה למיהדר במאי דאי ידע לוקח הוה טעין וטענתיה טענה ואלמלא שאמרה הרב הייתי אומר דמוכר לעולם חוזר דכיון דלא ידע אי טעה אי לא טעה עד דמיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה ולא מצו רבנן למיהב שיעורא אמרו דלעולם חוזר כדי שלא תחלוק בשיעורין. הרשב"א.

    וכבר תירץ הרא"ש קושיות אלו ככתוב לעיל עוד כתב הרשב"א והרמב"ם כתב שאם היה המקח דבר שאין במינו שינוי והוא כולו שוה כגון פלפלין וכיוצא בהן הרי זה אינו חוזר אלא עד כדי שישאל על שער שבשוק וגם זה אינו מחוור בעיני דאם אתה אומר כן כי אקשינן לעיל עליה דרב דאמר שתות מקח שנינו ממתניתין דהאונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות למקח מאי לאו דזבין שוה עשרים בעשרים וארבעה ודחי לא דזבין שוה עשרים וארבעה בעשרים ואקשינן אי הכי מי נתאנה מוכר אי הכי אימא סיפא עד מתי יכול לחזור עד כדי שיראה לתגר או לקרובו והאמר רב נחמן לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר ואם איתא מאי קושיא דילמא מיירי בזביני דליכא במינייהו שינוי. ועוד דהא בכסף וסלעים שנינה ובכרכין הרי שלחנים מצוים ועד כדי שיראה לשלחני דוקא ולא יותר ובכפרים עד ערבי שבתות וכדתנן נמי בסלע שנמצאת חסרה אלא משמע דלא קבעי זמן למוכרים בשום דבר הואיל ואי אפשר לקבוע זמן בכל דלא פלוג רבנן בתקנותיהם. כן נראה לי. עד כאן.

    ורש"י כתב לעולם חוזר אם לא נתייקרו טליתות בנתיים ונראה שרצונו לומר שאם עכשיו טליתות נתייקרו יותר משעת המכר שאינו יכול לחזור בו שאי אפשר לומר עד עכשיו לא הכיר באונאתו ועכשיו ראה טלית אחרת שכמותה נמכרת בדמים יקרים והכיר באונאתו שהרי נתייקרו טליתות אלא בשעת הזול ראה והכיר ושתק עד עכשיו וכבר מחל. הרמב"ן. ואין דין זה מחוור אצלי כלל שאפשר שלא ידע ביוקר אי נמי ידע ושאל היוקר מכמה נתייקרו ואף לפי היוקר ראה שנתאנה ואין לומר בשביל כן שמחל כלל. ודעתו של רש"י מעולם לא היה כמו שאמר רמב"ן אלא דעתו לומר שיכול לחזור בו כל זמן שראה טלית כמותו שנמכר בדמים יקרים שלא מחמת שנתייקרו טליתות אלא מחמת שטעה ונתאנה. וזה דבר ברור בלי ספק. כן נראה לי. שיטה.

    ההוא גברא דהוה נקיט ורשכי פירוש מרגליות קרי שתא וכו'. מהא שמעינן דאף על גב דידע הקונה דאיתא במנא אונאה וקנאו דיש לו מן הדין לחזור על המוכר וליטול ממנו האונאה ואינו יכול לומר לו ידעת ומחלת. אלא אם יפרש לו שחפץ זה אינו שוה הדמים הללו ורצה וקבל אין לו לחזור עליו וכן דין המוכר דינם שוה. רבינו חננאל.

    אבל בלוקח מבעל הבית מסתברא דדוקא שתות וכו' ויראה לי וכו' עד צריך שידו הקונה שהמוכר הוא בעל הבית עד על ידי סרסור יש לו אונאה כמו שכתוב בפוסקים. והנהו עובדי דכיפי ורשכי אף על גב דהלוקח לא מחל על אונאתו כיון דמבעל הבית לקח לא פלוג רבנן דאם לא כן יש חילוק בין לוקח עם הארץ או תלמיד חכם אלא חכמים השוו מדותיהם דכל היכא שהלוקח ידע שהמוכר בעל הבית אין לו אונאה. הרא"ש. אבל הרשב"א והר"ן כתבו דלוקח מבעל הבית אפילו בטול מקח אין לו דאי לאו דיהבי ליה דמי יתירי לא מזבין מאניה. עד כאן.

    מאן הדיוט לאו בעל הבית ותימה מאי קושיא דילמא איירי בבעל הבית הקונה מאחרים או במוכר והוא נתאנה. ויש לומר מדתלא תגר בהדיוט מכלל דהדיוט יש לו אונאה בכל ענין. הרא"ש.

    ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 51a · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא אלא אי אמרת מוכר נמי כו' מאי נפקא להו מיניה כו' והקשה בספר קיקיון דיונה למאי דס"ד עכשיו דתגרי לוד נמי שכיח דטעי תיקשה ליה אמאי שמחו מעיקרא באונאת שליש הא זימנין רעה הוא לדידהו היכא שנתאנו הם והאריך שם בזה עי"ש ולענ"ד גברא חזינא תיובתא לא חזינא דהא אסקי' לעיל דמשתות ועד שליש לר"ט כשתות עצמו לרבנן ואם כן כשהיה הדין בכל זה כדין אונאה דהיינו בכדי שיראה שפיר שמחו דכשנתאנו הם לא איכפת להו כלל דכיון שהם היו מוכרים כמ"ש התוספות אם כן היו יכולים לחזור לעולם אבל כשנתאנה הלוקח מהם שהיו סבורים שדינו בכדי שיראה שמחו שפיר ומש"ה לא קשיא ליה אלא ממה שחזרו ואף למ"ש התוס' לעיל דף נ' ע"א דלמסקנא חוזר הש"ס לסברא הראשונה דפחות משליש לר"ט כפחות משתות לרבנן דלאלתר הוו מחילה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי שמחו מעיקרא הא זימנין שנתאנו הם ביותר משתות וניחא להו כדרבנן דלר"ט לאלתר הוי מחילה בין בלוקח בין במוכר דלענין לאלתר לא שייך לחלק בין מקחו בידו כו' אלא די"ל דמ"ש התוס' לעיל היינו למסקנא דהכא דתגרי לוד לא שכיח דטעו אבל למאי דס"ד מעיקרא דאינהו נמי טעי ע"כ היה צ"ל דמשתות ועד שליש לר"ט כשתות עצמו לרבנן כי היכי דלא תיקשה במאי שמחו וק"ל:

    בתוספות בד"ה והתנן כו' וא"ת ומנ"ל דמיירי בהדיוט כו' וי"ל דאונאה משמע בכל ענין כו' עכ"ל. ועי"ל דפשטא דמילתא איירי שנתאנה הלוקח כדקתני סיפא דמתני' תן לי מעות או תן לי מה שאניתני והיינו משום דאונאת לוקח שכיח טפי דמוכר קים ליה בזבינתא וכמו שאפרש בסמוך:

    בגמרא מני מתניתין כו' אי ר"י הנשיא מתניתין קתני לוקח ברייתא קתני מוכר. לכאורה נראה דברייתא משמע ליה דדוקא נתאנה מוכר ידו על העליונה אבל נתאנה לוקח לא דאל"כ ה"ל למיתני מי שנתאנה ידו על העליונה דהוי משמע בין נתאנה מוכר או לוקח דהא רישא דברייתא נמי סתמא קתני אבל במתני' לא שייך לדייק דדוקא בנתאנה לוקח ידו על העליונה משא"כ במוכר דהא כללא קתני מי שהוטל עליו ידו על העליונה דמשמע בין מוכר בין לוקח והא דמסיים תן לי מה שאניתני דמשמע דבנתאנה לוקח איירי ע"כ דחדא מינייהו קתני דאטו כי רוכלא ליתני ואם כן עיקר קושית הש"ס דמתני' משמע אפי' נתאנה לוקח ידו על העליונה ובברייתא משמע דוקא מוכר ולא לוקח וכן נראה לכאורה להדיא מדקדוק פרש"י ובהכי הוי א"ש נמי הא דמשני רבא מאי דשייר במתני' מפרש בברייתא דאכתי היא גופא קשיא אמאי שייריה במתני' ולמאי דכתיבנא א"ש דבלא"ה לא הוי קשיא ליה מתני' דהא משמע בין מוכר בין לוקח ועיקר הקושיא היה מברייתא וע"ז משני שפיר דמשום דלא קתני במתני' מוכר בהדיא הוצרך רבי יהודה הנשיא לפרש וממילא ידעינן דכ"ש לוקח דאיתא בהדיא במתני' אלא דלפ"ז לא א"ש הא דמסיק רב אשי מתני' נמי דיקא ופירש"י דיקא נמי דמתני' במוכר נמי ס"ל הכי עכ"ל. משמע מזה הלשון להדיא דמעיקרא הוי ס"ד דמתני' דווקא לוקח קתני ולא מוכר וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי ס"ד למימר הכי דהא מצינן למימר שפיר דנקיט לוקח וה"ה למוכר דהא כללא קתני מי שהוטל עליו ונלע"ד דהא דמשמע ליה האי דיוקא היינו משום דמסברא אית לן למימר דדוקא בנתאנה לוקח אמרינן ידו על העליונה משום דמוכר קים ליה בזבינתיה ואם כן נתכוון להונות את הלוקח ועביד איסורא מש"ה שייך למקנסיה שיהא יד הלוקח על העליונה משא"כ בנתאנה מוכר לא שייך האי סברא ולא שייך לקנוס את הלוקח ואם כן אי ס"ד דמתני' בין לוקח בין מוכר משמע אלא דחדא מינייהו קתני וה"ה לאידך יותר ה"ל למיתני בנתאנה מוכר והוי ידעינן דכ"ש בנתאנה לוקח אבל עכשיו דקתני נתאנה לוקח משמע דדוקא קתני ובברייתא נמי משמע ליה דדוקא מוכר קתני אף ע"ג דמסברא איכא למימר דכ"ש בלוקח אלא דקשיא לן אמאי נקיט כלל יד מוכר על העליונה ליתני סתמא מי שנתאנה דמשמע כללא והדר מפרש תן לי מקחי דמשמע שפיר דבמוכר איירי וה"ה ללוקח אבל מדנקט בהדיא יד מוכר משמע דדוקא קתני ולפ"ז למסקנת הש"ס דמתני' משמע בין מוכר בין לוקח צ"ל דהא דמסיק למילתא בלשון נתאנה לוקח דקתני תן לי מעות היינו משום דמילתא דשכיח נקיט דנתאנה מוכר לא שכיח דהא קים ליה בזבינתא ודו"ק:

    שם אמר רב אשי דיקא נמי דקתני אחד הלוקח כו' ומפרש ליה ללוקח ש"מ שיורי שייריה למוכר. ולכאורה יש לתמוה טובא מה דיוק הוא זה דלמא אדרבא הא דקתני לוקח ושבקי' למוכר היינו משום דבמוכר אין הדין כן שיהא ידו על העליונה כדקס"ד מעיקרא ויש ליישב דהכי קשיא ליה דאי ס"ד דלוקח דווקא קתני אכתי לא ידעינן בנתאנה מוכר מה דינו אי אמרינן דבע"כ של שניהם קנה ומחזיר אונאה או אמרינן דבטל המקח לגמרי ושניהם יכולין לחזור דהא אכתי לא שמעינן האי דינא בשום דוכתא אע"כ מדלא נחית לפרש דין נתאנה מוכר היינו דמלוקח ילפי' ליה וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 51a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' איני יודע מי שנאה יבמות דף כז ע"ב וש"נ:

    Gilyon HaShas on Bava Metzia 51a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא מציעא, דף נ״א, עמוד א׳, בהיקף של כ־636 מילים ב־22 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 22 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 13 מילים

      נפתחת ב״מִשּׁוּם הָכִי חָזְרוּ.…״

    2. קטע 225 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מוֹכֵר נָמֵי כְּלוֹקֵחַ דָּמֵי,…״

    3. קטע 35 מילים

      נפתחת ב״תַּגָּרֵי לוֹד לָא שְׁכִיחַ דְּטָעוּ.…״

    4. קטע 450 מילים

      נפתחת ב״אוּשְׁפִּיזְכָנֵיהּ דְּרָמֵי בַּר חָמָא זַבֵּין חֲמָרָא וּטְעָה.…״

    5. קטע 533 מילים

      נפתחת ב״מַאי טַעְמָא? לוֹקֵחַ מִקָּחוֹ בְּיָדוֹ, כֹּל הֵיכָא…״

    6. קטע 654 מילים

      נפתחת ב״הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה נָקֵט וַרְשְׁכֵי לְזַבּוֹנֵי, קָרֵי…״

    7. קטע 756 מילים

      נפתחת ב״הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה נָקֵיט כִּיפֵּי לְזַבּוֹנֵי קָרֵי…״

    8. קטע 840 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב דִּימִי: יִשַׁר. וְכֵן אָמַר…״

    9. קטע 938 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמּוֹכֵר יֵשׁ לָהֶן…״

    10. קטע 1026 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְכִי תִמְכְּרוּ…״

    11. קטע 1128 מילים

      נפתחת ב״וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב לוֹקֵחַ וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב מוֹכֵר, דְּאִי…״

    12. קטע 1228 מילים

      נפתחת ב״וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לוֹקֵחַ – מִשּׁוּם דְּקָא…״

    13. קטע 1312 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אוֹנָאָה לַתַּגָּר. מִשּׁוּם…״

    14. קטע 1428 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: בְּתַגָּר סַפְסָר…״

    15. קטע 1535 מילים

      נפתחת ב״וְהַשְׁתָּא מִיהָא קָא הָדַר בֵּיהּ! רַב אָשֵׁי…״

    16. קטע 1616 מילים

      נפתחת ב״מִי שֶׁהוּטַּל עָלָיו יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה וְכוּ׳.…״

    17. קטע 1722 מילים

      נפתחת ב״אִי רַבִּי נָתָן – מַתְנִיתִין קָתָנֵי ״רָצָה״,…״

    18. קטע 183 מילים

      נפתחת ב״(סִימָן זָב רָשׁ)…״

    19. קטע 1952 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אוֹנָאָה זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ…״

    20. קטע 2030 מילים

      נפתחת ב״אִיתְּמַר: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ…״

    21. קטע 2132 מילים

      נפתחת ב״דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי…״

    22. קטע 2220 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לְךָ רַב: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    מִשּׁוּם הָכִי חָזְרוּ.

    אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מוֹכֵר נָמֵי כְּלוֹקֵחַ דָּמֵי, מַאי נָפְקָא לְהוּ מִינַּהּ? כִּי הֵיכִי דְּעָבְדִי לַיהּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא לְלוֹקֵחַ, הָכִי נָמֵי עָבְדִי לַיהּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא לְמוֹכֵר!

    תַּגָּרֵי לוֹד לָא שְׁכִיחַ דְּטָעוּ.

    אוּשְׁפִּיזְכָנֵיהּ דְּרָמֵי בַּר חָמָא זַבֵּין חֲמָרָא וּטְעָה. אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיבַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: זַבֵּינִי חֲמָרָא וּטְעַאי. אֲמַר לֵיהּ: זִיל הֲדַר בָּךְ. אָמַר לֵיהּ: הָא שְׁהַאי לִי יוֹתֵר מִכְּדֵי שֶׁאַרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבִי! שַׁדְּרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר – לְעוֹלָם חוֹזֵר.

    מַאי טַעְמָא? לוֹקֵחַ מִקָּחוֹ בְּיָדוֹ, כֹּל הֵיכָא דְּאָזֵיל מַחְוִי לֵיהּ וְאָמְרִי לֵיהּ אִי טְעָה, אִי לָא טְעָה. מוֹכֵר דְּלָא נָקֵט מִקָּחֵיהּ בִּידֵיהּ עַד דְּמִיתְרְמֵי לֵיהּ זְבִינְתָּא כִּזְבִינְתֵּיהּ, וְיָדַע אִי טְעָה וְאִי לָא טְעָה.

    הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה נָקֵט וַרְשְׁכֵי לְזַבּוֹנֵי, קָרֵי שִׁיתָּא וְשָׁוְיָא חַמְשָׁא, וְאִי הֲווֹ יָהֲבִי לֵיהּ חַמְשָׁא וּפַלְגָא הֲוָה שָׁקֵיל. אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא וְאָמַר: אִי יָהֵיבְנָא לֵיהּ חַמְשָׁא וּפַלְגָא הָוְיָא מְחִילָה. אֶתֵּן לֵיהּ שִׁיתָּא וְאֶתְבְּעֵיהּ לְדִינָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת – אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה.

    הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה נָקֵיט כִּיפֵּי לְזַבּוֹנֵי קָרֵי שִׁתִּין וְשָׁוֵי חַמְשִׁין, וְאִי הֲווֹ יָהֲבִי לֵיהּ חַמְשִׁין וְחַמְשָׁא הֲוָה שָׁקֵיל. אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא וְאָמַר: אִי יָהֵיבְנָא לֵיהּ חַמְשִׁין וְחַמְשָׁא הָוְיָא מְחִילָה, אֶתֵּן לֵיהּ שִׁיתִּין וְאֶתְבְּעֵיהּ לְדִינָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא. אֲמַר לֵיהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִן בַּעַל הַבַּיִת – אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה.

    אֲמַר לֵיהּ רַב דִּימִי: יִשַׁר. וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: יִשַׁר. וְהָא אֲנַן תְּנַן: כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה לְהֶדְיוֹט כָּךְ אוֹנָאָה לַתַּגָּר. מַאן הֶדְיוֹט, לָאו בַּעַל הַבַּיִת? אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּצַדְרְיָיתָא. אֲבָל מָאנֵי תַשְׁמִישְׁתֵּיהּ, דְּיַקִּירִי עֲלֵיהּ, לָא מְזַבֵּין לְהוּ אִי לָאו בִּדְמֵי יַתִּירֵי.

    מַתְנִי׳ אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמּוֹכֵר יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה. כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה לַהֶדְיוֹט כָּךְ אוֹנָאָה לַתַּגָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אוֹנָאָה לַתַּגָּר. מִי שֶׁהוּטַּל עָלָיו – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה אוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי מְעוֹתַי, אוֹ תֵּן לִי מַה שֶּׁאֹנֵיתַנִי.

    גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ... אַל תּוֹנוּ״ – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּתְאַנָּה לוֹקֵחַ, נִתְאַנָּה מוֹכֵר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ קָנֹה... אַל תּוֹנוּ״.

    וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב לוֹקֵחַ וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב מוֹכֵר, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא מוֹכֵר – מִשּׁוּם דְּקִים לֵיהּ בִּזְבִינְתֵּיהּ, אֲבָל לוֹקֵחַ – דְּלָא קִים לֵיהּ בִּזְבִינְתֵּיהּ, אֵימָא לָא אַזְהֲרֵיהּ רַחֲמָנָא בְּ״לֹא תּוֹנוּ״.

    וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לוֹקֵחַ – מִשּׁוּם דְּקָא קָנֵי, דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: זְבַנְתְּ קְנֵית. אֲבָל מוֹכֵר דְּאֹבוֹדֵי קָא מוֹבֵיד, דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: זַבֵּין אוֹבֵיד, אֵימָא לָא אַזְהֲרֵיהּ רַחֲמָנָא בְּ״לֹא תּוֹנוּ״, צְרִיכָא.

    רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אוֹנָאָה לַתַּגָּר. מִשּׁוּם שֶׁהוּא תַּגָּר אֵין לוֹ אוֹנָאָה?!

    אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: בְּתַגָּר סַפְסָר שָׁנוּ. מַאי טַעְמָא – מִידָּע יָדַע זְבִינְתֵּיהּ כַּמָּה שָׁוְיָא, וְאַחוֹלֵי אַחֵיל גַּבֵּיהּ. וְהַאי דְּזַבְּנַהּ הָכִי – מִשּׁוּם דְּאִתְרַמְיָא לֵיהּ זְבִינְתָּא אַחֲרִיתִי.

    וְהַשְׁתָּא מִיהָא קָא הָדַר בֵּיהּ! רַב אָשֵׁי אָמַר: מַאי אֵין לַתַּגָּר אוֹנָאָה – אֵינוֹ בְּתוֹרַת אוֹנָאָה, שֶׁאֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה חוֹזֵר. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, תַּגָּר אֵין לוֹ אוֹנָאָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּקִי.

    מִי שֶׁהוּטַּל עָלָיו יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה וְכוּ׳. מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי נָתָן וְלָא רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא.

    אִי רַבִּי נָתָן – מַתְנִיתִין קָתָנֵי ״רָצָה״, וּבָרַיְיתָא לָא קָתָנֵי ״רָצָה״. אִי רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא – מַתְנִיתִין קָתָנֵי ״לוֹקֵחַ״, בָּרַיְיתָא קָתָנֵי ״מוֹכֵר״.

    (סִימָן זָב רָשׁ)

    אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אוֹנָאָה זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מִי שְׁנָאָהּ. רַבָּה אָמַר: לְעוֹלָם רַבִּי נָתָן הִיא, וּתְנִי נָמֵי בְּבָרַיְיתָא ״רָצָה״. רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הִיא, וּמַאי דְּשַׁיַּיר בְּמַתְנִיתִין קָא מְפָרֵישׁ בְּבָרַיְיתָא. אָמַר רַב אָשֵׁי: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמּוֹכֵר״, וּמְפָרֵשׁ לֵיהּ לְלוֹקֵחַ, שְׁמַע מִינַּהּ שַׁיּוֹרֵיה שַׁיְּירֵיהּ לְמוֹכֵר. שְׁמַע מִינַּהּ.

    אִיתְּמַר: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה. רַב אָמַר: יֵשׁ לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. לֵימָא רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי מֵאִיר, וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה.

    דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וּתְנָאוֹ בָּטֵל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן – תְּנָאוֹ קַיָּים.

    אָמַר לְךָ רַב: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָתָם, אֶלָּא דְּיָדְעָה וְקָא מָחֲלָה,