מסכת בבא מציעא דף מ״ד עמוד א׳

גמ' אמר לעבדו שישלח יד וכן עשה:

מנין שהוא חייב:

לא שנו דהיכא דנטל ולא הגביה כל החבית פטור:

אלא נשברה דאונס הוא והרי לא קנאה שיתחייב באונסין:

אבל החמיצה פשיעה היא ומזיק בידים הוא דבשביל שחיסרה החמיצה שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר:

גירי דידיה אהנו לה חצים שלו גרמו לה להחמיץ:

דניחא ליה דתיהוי כולה חבית בסיס להאי רביעית שתשמר אותה רביעית ולא תחמיץ ולעולם שליחות יד בדבר אחר צריכה חסרון והנוטל פקדון ומגביהו על מנת לשלוח בו יד כל זמן שלא חסרו אינו מתחייב בהגבהתו הואיל ולא נטלו ע"מ לגזול את כולו אלא לשלוח בו יד ושליחות יד בלא חסרון ליתיה אבל יין שאינו משתמר אלא בכלי מלא הוה ליה כמי שנטל והניחו עם השאר להשתמר ונעשה שואל על כל שאר החבית:

הגביה ארנקי ליטול דינר ולא נטל לשמואל מהו:

מתני' הזהב הנחושת קונה את הכסף. האי איצטריך דאע"ג דבאתרא דמסגי פריטי חריפין טפי [מכספא] הוו פירא משום דאיכא אתרא דלא מסגי כדאמר בגמרא (עמוד ב) אך תימה אמאי איצטריך למיתני דמעות הרעות שנפסלו דמקרו פירי השתא נחשת דסגי טובא הוי פירי כל שכן מעות שנפסלו ותו דכל המטלטלים קונין זה את זה מוקי בגמ'. במעות חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה כל שכן דמעות שנפסלו דמקרו פירי לגבי כסף לכך נראה דמעות הרעות היינו שיוצאות קצת ואסימון אצטריך לפרש"י דמפרש אסימון הוי שעשוי כתקון המטבע היוצאת בעיר ואין חסר רק צורה אשמועינן דאפילו הכי הוי פירי אע"ג דאינו חסר כ"א מעט דבדבר מועט יטביעו הרבה מהם ולרבינו תם דמפרש אסימון שיש עליו צורה ואינה יוצאה בהוצאה צ"ל שיוצאת בדוחק אך לא כל כך בדוחק כמו מעות הרעות ומטלטלין קונין מטבע אשמועינן דקונין אפילו מטבע כמו מעות הרעות ואסימון דמקרי פירי לגבי כספא ולגבי מטלטלין מקרי טבעא:

אסימון פרש"י שאין בו צורה כלל וקשה לרבינו תם דבפרק במה אשה (שבת דף סה. ושם ד"ה ליעבד) אמרו יוצאין בסלע שעל גבי הציצית אי משום צורתא ליעביד ליה פולסא משמע דפולסא יש עליו צורה ובגמרא מפרש לקמן מאי אסימון פולסא וי"ל לפרש"י דכל דבר שאינו כתקונו קרי אסימון או שאין בו צורה או שיש בו צורה שאינה חשובה וא"ת מה בין אסימון שאין עליו צורה למעות הניתנין לסימן בבית המרחץ דאמרי' בגמ' (שם) ושוין רבי דוסא דאמר מחללין על אסימון מודה שאין מחללין על מעות הניתנין כו' ויש לומר דאסימון הם מעות שנעשו ברוחב ובעובי ובמשקל המטבע היוצא בעיר ובדבר מועט יטביעו הרבה מהם ולכך מחללין על אסימון ור"ת מפרש דאסימון יש בה צורה ואינה יוצאה בהוצאה וא"ת בגמרא קאמר רבי דוסא דאמר מחללין על אסימון ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד דתניא וצרת הכסף לרבות כל דבר הנצרר ביד דברי רבי ישמעאל ר"ע אומר לרבות דבר שיש בו צורה משמע דרבי ישמעאל לא בעי צורה ואסימון יש בו צורה וא"כ היאך אמרו דבר אחד ויש לומר לרבות כל דבר הנצרר ביד אע"פ שאינו יוצא בהוצאה אך שיהיה בו צורה כל דהו ור"ע בעי צורה חשובה שתצא בהוצאה אך יוצאה לגמרי לא בעי מדאיצטריך לרבויי ולפי' רש"י אתי שפיר:

היטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא [רביעית] פי' כגון שהיטה את החבית ונטל ממנה רביעית והושיבה כמו שהיתה יושבת ואחר כך נשברה ודוקא חיטה ולא טילטלה ולא נטלה הוא שמשלם הרביעית בלבד ודוקא נשברה אבל החמיצה משלם כולה שהוא גרם לה להחמיץ שכל זמן שהיא מליאה אינה מחמצת ואם מפחית מעט ממנה ממהרת להחמיץ. וזה פי' גיריה דידיה אהנו ליה.

הגביה ונטל ממנה רביעית ונשברה משלם כולה אוקמה שמואל כיון שהגביה ליטול ממנה אע"פ שלא נטל משלם כולה דניחא ליה דתיהוי הא חבית כולה בסיס לרביעית זו כי בהיות זו הרביעית בתוך החבית משתמרת ואינה מפיגה טעמה ולא ריחה.

אבל המגביה ארנקי ליטול ממנה דינר ולא נטל ונגנב או נאבד עלתה בתיקו:

הדרן עלך המפקיד.

הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב כך היה רבי שונה בזקנותו מאי טעמא איידי דכסף הוא חריף הוי טיבעא דהבא דליתיה חריף הוי פירא.

וקני ליה פירא לטיבעא וכן הלכה ובילדותיה היה שונה הכסף קונה את הזהב.

הזהב קונה את הכסף והוה הדין לנחשת, ואין הנחשת קונה אותו, דהא אפילו לגבי כספא הוי חדוש כדאיתא בגמ' [ע"ב], משום דחריף טפי.

מעות הרעות קונות היפות פירש רש"י ז"ל שנפסלו, ולדבריו אפילו את הזהב הן קונות, דפירא גמור נינהו, וכדאמר ריש לקיש בגמרא (לקמן בבא מציעא מו, ב) כל המטלטלין קונין זה את זה, אמר ריש לקיש אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, ותרגמה ר' אבא חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה, ואם כן מאי שנא קונות את היפות דחריפי טפי, אפילו לגבי דהבא דלא חריפי הוי פירא, ורבותא טפי הוה משמע לן אי תנא מעות הרעות קונות את הזהב. ועוד, דלמה ליה לתנא למתנייה כלל, והלא בכלל כל המטלטלין קונין זה את זה הוא כדעת ריש לקיש, והשתא לגבי דידיה הוי פירא, לגבי כספא מבעיא. אלא נראה שפירוש מעות הרעות דשיפי וסומקי, דיצאים הם אלא שאינן יוצאים להדיא, והשתא אשמעינן רבותא טפי, דאף על גב דסגיאן, כיון דלא חריפי הוו פירא לגבי (פירות) [מעות] היפות דחריפי, כנ"ל. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל.

אסימון קונה את המטבע פירש רש"י ז"ל, אסימון פלדו"ן בלע"ז, כסף שאין לו צורה. ולכאורה ודאי הכי משמע בגמרין, דאמר (לקמן בבא מציעא מז, ב), מאי אסימון, א"ר יוחנן פולסא, ואזדא ר' יוחנן לטעמיה, דאמר ר' יוחנן ר' דוסא ור' ישמעאל אמרו דבר אחד, ר' דוסא הא דאמרן, דאמר מחללין מעשר שני על אסימון, ר' ישמעאל מה היא, דתניא, וצרת הכסף בידך, לרבות דבר הנצרר ביד, דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר דבר שיש לו צורה, אלמא אסימון דהיינו פולסא הוי דבר שאין עליו צורה. ואיכא דקשיא ליה, דהא תנן בפרק במה אשה יוצאה (שבת סה, א), ובסלע שעל גבי הצינית. ואמרינן עלה בגמ'. אי משום (שותפא) [שוכתא] ליעביד לה טסא, ואלא משום צורתא ליעביד לה פולסא, אלמא פולסא דבר שיש עליו צורה הוא. ורש"י ז"ל נשמר ממנה שם, ופירש אי משום צורתא ליעביד לה פולסא וליעביד לה צורתא, ואינו מיושב. ויש מפרשים, שהפולסא הוא שיש עליו צורה, אלא שנסדקה צורתו ואינה יוצאה, דבטלה צורתו ואינו עומד אלא למשקולות, ופולסא היינו מלשון ושקל בפלס הרים (ישעיה מ, יב). והא דתנן (מעשר שני פ"א מ"ב), אין מחללין מעשר על אסימון, וטעמא משום דבעינן דבר שיש לו צורה, התם משום דבר החשוב מחמת צורתו בעינן והאי בטלה צורתו, ואין חשיבות עליו מחמת צורה כלל, וזה נכון.

גמ' אלא אי אמרת כספא לגבי דהבא טבעא הוי, השתא לגבי דהבא וכו'. תמיה לי, לילדותו נמי למאי אצטריך, דהא בתר חשיבות קא אזלינן, והשתא כספא לגבי דהבא, דאיהו חריף, משום דדהבא חשיב קצת טפי מיניה, הוי פירא, נחשא לגבי כספא, דאיהו חשיב טובא ואיהו חריף טובא, מבעיא דנחשת לגביה הוי פירא. וי"ל, דעיקר טעמיה דרב אשי אינו אלא משום חלוף הדינין, (כילדותו) לילדותו אצטריך לאשמועינן דאע"ג דלגבי דהבא פירא הוי, לא לכל מילי הוי פירא, אלא לגבי חשיב מיניה הוי פירא, לגבי גריע מיניה הוי טבעא, אבל לזקנותיה, דבין לגבי כספא בין לגבי נחשא חד דינא אית ליה, למה לי לאשמועינן, לשתוק (קרא) מיניה ואנא ידענא, דבמאי איכא למטעי ולחלופי דיניה לגבי נחשת. ודחינן אצטריך סלקא דעתך אמינא הני פריטי באתרא דסגיין אינהו חריפי טפי מכספא אימא טבעא הוי לגבי כספא, קא משמע לן. והקשה הרמב"ן ז"ל מכל מקום מתניתין גופה קשיא לכולי עלמא, דלמה ליה למתני תו המטלטלין קונין את המטבע, פשיטא, השתא דהבא לגבי כספא דאיהו חשיב וטביע לגבי כספא הוי פירא, משום דכספא חריף מיניה, מטלטלין דלא חשיבי כמטבע, ואיהו טביע ואינהו לא טביעי, מבעיא. ותירץ הוא, דהאי מטבע לאו מטבע כסף קאמר, אלא כלל הוא לכל המטבעות דמתניתין, זהב וכסף ונחשת, וזה כדעת רבינו אלפסי ור"ח ז"ל שכתבו, דדהבא לגבי פירי טבעא הוי, כדבעינן למכתב לקמן בס"ד. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דהא דהדר ותנא מטלטלין קונין את המטבע, משום דקא בעי למיהב טעמא לכולה מתניתין, אי נמי משום דקבעי למיתנא וכל המטלטלין קונין זה את זה בתורת חליפין, עכ"ד. ואפשר נמי, משום דאצטריך למתני הזהב קונה את הכסף והנחשת קונה את הכסף, [איידי] דתנא הני תנא נמי הני, דאורחא דמתניתין הוא דאגב דתני הא תני הא, אבל מעיקרא הוה סבירא לן דלזקנותיה דרבי לא הוה צריך למתני אלא חדא, קשיא ליה לרב אשי למאי אצטריך תו למתני הנחושת קונה את הכסף, אבל מכיון דאצטריך למתני תרתי, תני כולהו, דאי לא, תקשי לן נמי אסימון קונה את המטבע למאי אצטריך, הא תנא מעות הרעות קונות את היפות, אלא שהראב"ד ז"ל נשמר גם מזו, ואמר דאסימון קונה את המעות הרעות קאמר, וקא משמע לן דאסימון פירא הוי אפילו לגבי מעות הרעות.

אלא אי אמרת פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסור למה שר"ח והרי"ף ז"ל מסכימים, דדהבא טבעא הוי לגבי פירי ושאר מטלטלי, איכא למידק, לימא ליה לעולם קסבר ר' חייא דהבא לגבי כספא פירא הוי, אבל לגבי נפשיה טבעא הוי, דהא אפילו לגבי פירי ומטלטלי טבעא הוא, וכדאמרינן לקמן (בבא מציעא מה, א) גבי כסף לבית הלל, אילימא דינר של כסף בדינר של כסף, כסף לגבי נפשיה מי איכא למ"ד לאו טבעא הוי, ואלו היו דנרי זהב (כספא) [פירא] לכל מילי כדעת מקצת הפוסקים, לא היה קשה כלל, משום דדהבא כיון דהוי פירא לכל מילי, לגבי נפשיה לענין רבית נמי הוי פירא, אבל אי טבעא הוי לגבי מטלטלי ופירי, כל שכן דלגבי נפשיה הוי טבעא. וי"ל, דהכא אמסקנא סמיך, דאסיקנא שאני הלואה כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא, לגבי הלואה נמי שויוה רבנן כפירא, דאלמא לענין הלואה לא שרי אלא מידי דהוה טבעא גמור לכל מילי. ותמהני, דאם כן נחשא נמי ליתסר, דהא שויוה רבנן כפירא לגבי כספא. וההיא דלקמן לאו ראיה גמורה היא, דאיכא למימר דהכי קאמר כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא לגבי כספא ונחשא ואפילו לגבי פירי, שויוה רבנן נמי כפירא לגבי הלואה, ותדע לך, דאי לא, לוקמה בדינר של כסף לבית הלל ואפילו לגבי נפשיה כפירא [הוי], כיון דלמקצת מקח וממכר שויוה כפירא דבית הלל כילדותיה דרבי סבירא להו, דאמר כספא לגבי דהבא פירא הוי. אלא דאיכא למימר דשאני דהבא, דכיון דלגבי מקח וממכר לכל המטבעות, בין דכספא בין דנחשא הוי כפירא, לגבי הלואה נמי שויוה כפירא אפילו לגבי נפשיה, אבל כספא אע"ג דהוי כפירא לבית הלל לגבי דהבא, לגבי נחשא מיהא הוי טבעא, וכיון שכן לגבי נפשיה כל שכן דחשבינן ליה טבעא ושרי, והוא הדין לנחשא לזקנותיה דרבי, דכיון דלגבי (טבעא) דהבא טבעא הוי, לענין הלואה נמי חשבינן ליה טיבעא, כך נראה לי לדעת ר"ח והרי"ף ז"ל.

הא ד אמר שאני רב דדינרי הוו ליה והוה ליה כהלוני עד שיבא בני. קשיא לי, אם כן מאי קא מבעיא ליה, מתניתין היא בהדיא בפרק איזהו נשך (לקמן בבא מציעא עה, א) לא יאמר אדם לחברו הלוני כור חטים וכו', אבל אומר לו הלוני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח, וקיימא לן הכי. וי"ל דדילמא אסתפק ליה אי הלכה כהלל דאסר, וכדתנן התם הלל אוסר, ואיכא אמוראי נמי התם דפסקי כוותיה דהלל, ואמר ליה ר' חייא זיל הב לה דינרין טבין ותקילין, לומר דלית הלכתא כהלל. וא"ת, מעיקרא מאי סבר רב כי יזיף מינה. איכא למימר דמעיקרא הוה פשיטא ליה כתנא קמא, ולבסוף אסתפקא ליה, כך נראה לי.

משער תנא במידי דאוקיר וזיל וכו' וא"ת, אלא מאי כספא פירא, והא קמשער ביה תנא. כדתניא (קדושין יב, א), פרוטה שאמרו אחד משמונה באיסר האיטלקי. י"ל, דלא משער ביה אלא נחשא, משום דנחשא לגבי כספא פירא הוי, וכספא טבעא לכולי עלמא, ונפקא מינה, דהיכא דקאי כספא בשעוריה לגבי דהבא, ולגבי נחשא זיל ויקיר, תלינן יוקרא וזילא בנחשא, ובעינן לשעוריהו פרוטת קדושין בכסף זה, אבל כספא אי דלקא דעתך טבעא הוי לגבי דהבא, היכא משער תנא כספא דהוי טבעא, בדהבא דאיהו פירא לגביה.

מחלוקת בסלעין על דינרין דבית שמאי סברי כספא טבעא הוי ודהבא פירא פי' דבית שמאי סברי כזקנותיה דרבי, ובית הלל סברי כילדותיה, ופירא וטבעא דקאמר הכא, בין לענין מקח וממכר בין לענין מעשר קאמרינן, וכן דעת הרי"ף ז"ל, ולא לענין מעשר דוקא קאמר כדעת מקצת מרבוותא ז"ל (בעל המאור). ויש לי ללמד, חדא מדמייתי לה הכא, לענין שמעתין קא מייתי לה, ודבר הלמד מעניינו הוא, דאי לענין מעשר דוקא מאי שנייה הכא. ועוד, דאי לענין מעשר דוקא קאמר, לומר דאם בא לחלל זה על זה, משום חשיבות דמעשר לא מחללינן חשיבא על גבי גריעא מיניה, אם כן, מאי קאמר מידי דהוה אכסף לב"ה, דהא כספא בין לבית שמאי בין לבית הלל [טיבעא גמור הוי לענין מקח וממכר, ולגבי דהבא במעשר בלחוד הוא דפליגי, וא"כ – ש"מ] מאי ראיה קא מייתי מינה להדבא, דאפילו [לגבי] מקח וממכר הוי פירא, אלא ודאי כדאמרנא, כך נראה לי.

הזהב קונה את הכסף וכבר בארנו בתחילת המסכתא של זה הפרק שיסוד ענינו אמנם הוא בא על שני ענינים האחד בעניני הקנאות שמטלטלין על הכלל הידוע שמשיכת דבר הנקנה מחייבת את הקונה במעות ולא המעות קונות את הדבר הקנוי אם החליף איזה דבר בדבר אחר ולא לקח מעות איזה מהם נקרא מטבע אצל חברתה שתהא קנויה במשיכת חברתה והשני בדיני הונאה שבמקח וממכר וענין האונאה אמנם יחלק לארבעה חלקים ועל זה הצד יחלקו רב עניני הפרק לחמישה חלקים הראשון בעניני בעניני הסחורות איזו נקראת מטבע אצל חברתה השני בשיעור האונאה אם בשיעור הכמות רוצה לומר עד כמה נקרא אונאה ואם בשיעור הזמן רוצה לומר עד מתי הוא חוזר השלישי מי הוא שיש לו דין אונאה ואם יצא שום אדם מכלל זה הרביעי בדברים שאין בהם אונאה החמישי בדין אונאה הנעשית בידים כגון עירוב פירות בפירות וכיוצא בזה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו דברים מענין מעשרות הקדושות ושאר דברים על ידי גלגול דברים שהזכרנו כמשפט סוגית התלמוד כמו שקדם.

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הזהב קונה את הכסף הכסף אינו קונה את הזהב הנחשת קונה את הכסף הכסף אינו קונה את הזהב מעות הרעות קונות את היפות היפות אינן קונות את הרעות אסימון קונה את המטבע מטבע אינו קונה את האסימון מטלטלין קונין את המטבע מטבע אינו קונה את המטלטלין וכל המטלטלין קונין זה את זה כיצד משך ממנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מדור המבול הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו ר' שמעון אומר כל מי שהכסף בידו ידו על העליונה אמר הר"ם העיקר בכל זה מה שקדם לך פירושו בפרק ראשון מקדושין כי קנית המטלטלין תהיה במשיכת הסחורה לא בנתינת הדמים והזהב והנחשת והמעות שאינן עוברין באותו מקום ובאותו הזמן והם נקראים מעות הרעות וכמו כן חתכות כסף שאינן מצויירות והם הנקראים אסימון כלם הם סחורות כנגד המעות המצויירות שהם מטבע שלוקחין ומוכרין בהם ודע כי דינרי זהב הדינרים המצויירים העוברים לסחורה באותו זמן ובאותו מקום גם הם דמים ואין הפרש ביניהם ובין המעות אלא הכל הם דמים לא פירות כיצד וכו' עיקר הדין והראוי שהמעות קונות אבל אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר מוכר ללקוח נשרפו חטיך בעליה באונס שאין המוכר חייב לשלם ללקוח ולפיכך תעמוד הסחורה ברשות המוכר ובאחריותו עד שימשך אותה הלוקח ור' שמעון אומר כי כשקיבל המוכר דמים ולא משך הלוקח סחורתו אלא שהם בבית הלוקח ואותו בית מושכר למוכר אין הלוקח יכול לחזור בו ולומר למוכר תן לי דמים שנתתי לך כי חזרתי בי מן המקח אלא המוכר שהדמים תחת ידו אם ירצה יקיים המכר לפי שהבית שלו מעיקרו ודברי תורה מעות קונות ונסתלק מה שנאמר גזרה שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה לפי שהסחורה היא בביתו ואם רצה לא יקיים המכר ויחזיר לו הדמים לפי שהסחורה בבית המושכר לו וכמו כן אם מכר זה השוכר למשכיר סחורה והיא בזה הבית שעקרו ללוקח אם רצה גם הוא יתקיים בידו המכר לפי שהסחורה בביתו ואם רצה חוזר בו לפי שהסחורה בשכירות המוכר וזהו טעם ר' שמעון כל שהכסף בידו ידו על העליונה ואין הלכה כר' שמעון אבל הדין שכל זמן שיכול המוכר לחזור בו יכול הלקוח גם הוא לחזור וכל עוד שלא ימשך הסחורה יכול כל אחד מהם לחזור בחברו הן שיחזיר המוכר הדמים ויקבל עליו מי שפרע או יתבע הלוקח הדמים ויקח אותם אחר שיקבל עליו מי שפרע והוא ענין מה שאמרו כדרך שתקנו משיכה במוכרים כך תקנו משיכה בלקוחות וכשהבית מעיקרו ללוקח והוא בשכירות המוכר אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא שתתקיים המכירה בהיות הסחורה באותו הבית כמו שבארנו ואמרו מי שפרע הוא צעקה על אותו האיש אשר חזר בדבורו והוא דין מדיני אותו אותו שלא קיים מה שפסק עמו כי יש לו לצעוק עליו הצעקה במעמד האיש ההוא שהוא טעון ובאיזה מקום שירצה וזה לשון אותה צעקה מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו.

אמר המאירי הזהב קונה את הכסף וכו' והוא שכבר ידעת שהלוקח סחורה או חפץ בדמים ואין שם לא נתינת מעות ולא משיכת חפץ אין זה אלא דברים בעלמא ומותר לחזור אלא שבקצת דברים יש בו משום חסרון אמנה כמו שיתבאר ואם פרע איש הדמים את דמיו ולא משך את החפץ או את הסחורה כל אחד מהם רשאי לחזור כמו שיתבאר במשנה זו שאין המעות קונות ואם חזר אחד מהם מחזיר הלה את המעות אלא שבזו החוזר מקבל עליו מי שפרע כמו שיתבאר ואם משך בעל הדמים את החפץ אע"פ שלא פרע מעותיו קנה ואין אחד מהם יכול לחזור והרי המעות חוב אצלן ואם לא היתה הקנאה במעות אלא חפץ בחפץ אף זו משמשך אחד את החפץ קנה האחר את שכנגדו ואם הקניה דמים בדמים ממין מתכת אחד כגון כסף טבוע בכסף טבוע הרי שתיהן מעות ולא קנה האחד עד שימשכו שניהם את מעותיהם אבל כשאינו לוקח במעות ולא מחליף חפץ בחפץ אלא אלא שמחליף דבר בדבר במטבעות חלוקות במינים חלוקים של מתכת אלא שכלם טבועים יש דברים שהאחד מהם קרוי מטבע אצל חברו ליתן למשיכתו דין משיכת מעות והדבר האחר הוא פרי אצלו והוא נקרא דבר הקנוי ומשיכתו קונה את הדבר האחר והוא שאמרו בתוספתא כל הנקנה קונה ועל דבר זה באה משנה זו לבאר שהזהב קונה את הכסף וכבר למדת ממה שהקדמנו שענין זה אמור במטבע של זהב וכן של כסף לא בחתכות ואמר שהמטבע של זהב נעשה פרי וסחורה אצל הכסף והכסף הוא מטבע אצלו ומתוך כך אם היו ביד פלני דינרי זהב ומחליפם בדינרי כסף אם משך בעל הכסף את הזהב נגמר הקנין ונקנה הכסף לבעל הזהב בכל מקום שהוא ואין אחד מהם יכול לחזור אבל משיכת הכסף אינה קונה את הזהב אלא רשאי לחזור ומקבל עליו מי שפרע והטעם שאע"פ שהזהב חשוב יותר מ"מ אין מקבעות שבו יוצאות כל כך בכל מסחר כמטבעות של כסף.

הנחשת קונה את הכסף גם זו ביאורה במטבע ולא בחתכות ופירושו שהפרוטות של נחשת שאם בא להחליפם במטבע של כסף נעשו הפרוטות סחורה אצל הכסף והכסף מטבע אצלם ולא מצד חשיבות הכסף לבד אלא מצד שמטבע הכסף שווה להיותו יוצא ברוב מקומות אבל פרוטות של נחשת אע"פ שבמקום שיוצאות יוצאות הרבה ובחריפות גדול מ"מ אינם יוצאות ברוב מקומות.

מעות הרעות קונות את היפות וכו' מעות הרעות הוא שפסלתן מלכות או מדינה או שנפסלו מאליהם מצד שנמחקה צורתן לרוב ישנן או לסבה אחרת או שלא נתרעעו מחמת עצמן אלא שאין יוצאין במדינה זו ובעלים צריכים לשנותן למטבע אחר היוצא במדינה זו כל אלו נעשין סחורה אצל היפות והיפות נעשין מטבע אצלן.

אסימון קונה את המטבע וכו' אסימון הוא חתיכת כסף שאין בו צורת מטבע אלא צורה אחרת או שאין בו צורה כלל ומתוך שאין שם צורה או שאין צורתו כשאר צורות שבמטבע הוא כחתכת כסף שאין בו צורה והוא נקרא סחורה אצל כסף הטבוע בצורה היוצאת או שאר מטבעות היוצאין והמטבע איזה מטבע שיהיה נקרא מטבע אצלו ואינו קונה את האסימון ויש מפרשים באסימון דפוס העשוי לעשות המטבע עליו וצורתו שוקעת כדי להיותה בולטת במטבע.

מטלטלין כגון פרה וטלית ופירות וכל מיני סחורות כגון חתכות כסף וזהב ושאר מרגליות ושאר הדברים כלן משיכתן קונה את המטבע והמטבע אינה קונה אותם כל המטלטלין קונין זה את זה ר"ל כל המטלטלין האחרים שאין לומר באחד מהם שיהא מטבע אצל חבירו כגון מחליף פרה בטלית או טלית בטבעת או חתיכת כסף בחתכת זהב או חתכת נחשת בחתכת כסף או ברזל או כל דבר באיזה דבר שלא יהא באחד מהם צורת מטבע כלם אם בא להחליפם זו בזו נקנית האחת במשיכת חברתה ולא סוף דבר בתורת חליפין אלא אפילו בתורת דמים כגון שמכרן זה בזה ולא סוף דבר בשלא היה שם שומת דמים כגון שהחליפו אחד בחברו בלא שום עילוי אלא אף אם היתה שם שומת דמים והוצרך האחד לעלות בחליפיו כגון שהיתה טליתו של זה שוה חמש סלעים ופרתו של זה ששה שנמצא הטלית צריך להחזיר סלע בדמים מכיוון שמשך האחד נתחייב האחר במה שהתנה ולא נאמר שתהא סחורה אחת מטבע אצל חברתה אלא בדברים שיש עליהם צורת מטבע על הדרכים שבארנו ויש חולקין לומר שבתורת דמים כגון אני מוכר לך זה בזה צריכים הם למשיכת שניהם ולא יראה כן כמו שיתבאר למטה.

כיצד משך הימנו פירות וכו' בא לבאר איזה דין יוצא לנו במה שנקרא זה מטבע אצל חברו והביא מה שכבר בארנו בתחילת המשנה והוא שאם משך ממנו פירות או הדבר שהנחנו עליו שם פרי או סחורה אצל חברו ולא נתן הלה מעות או הדבר שהנחנו עליו שם מטבע אין אחד מהם יכול לחזור אבל אם נתן זה מעות או הדבר שהנחנו עליו שם מטבע ולא משך ממנו הפירות או הדבר שהנחנו עליו שם פרי או סחורה אצל חברו כל אחד מהם יכול לחזור אלא שהחוזר ולא נסכם חברו בחזרתו מקבל עליו קללת מי שפרע והוא שחברו קובל עליו בבית דין ובית דין מביאין אותו ומודיעין לו שאין זה מעשה הראוי ואם לא רצה בכך מקללין אותו ואומרים מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה ומאנשי סדום ומן המצרים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו ואח"כ חוזרים הדמים והולכים להם.

תוס' בד"ה הנחושת קונה כו' ותו דכל המטלטלים קונים כו' וחד פסלתו מדינה כ"ש דמעות שנפסלו דמקרו פירא לגבי כסף כו' עכ"ל ק"ק דאימא לא זו אף זו קתני לא זו דמעות שנפסלו הוו פירא לגבי כספא אלא אפי' לגבי דנפשייהו מיקרו פירא ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד ולגבי מטלטלין מקרו טבעא עכ"ל ונ"מ שאין קונין את המטלטלין עכ"ל מהרש"ל ועוד נראה דנ"מ דאין נקנין בחליפין של מטלטלין למ"ד דאין מטבע נקנית בחליפין וק"ל:

בד"ה אסימון פרש"י כו' אך יוצא לגמרי לא בעי כו' עכ"ל ויוצא ע"י הדחק לא סגי לרבי עקיבא ולרבי ישמעאל סגי ע"י הדחק כמ"ש התוס' לעיל לפר"ת וק"ל:

ד"ה הנחושת קונה את הכסף וכו' חריפי טפי מכספא כצ"ל:

בא"ד ותו דכל המטלטלין וכו' כ"ש דמעות שנפסלו דמקרו פירות לגבי כסף ר"ל מעות היוצאות ולאו דווקא של כסף:

ד"ה אסימון וכו' וי"ל לפרש"י דכל דבר שאינו כתיקונו קרוי אסימון וכו' ור"ל והכא מיירי באסימון שאין בו צורה כלל ושם בפ' במה אשה מיירי ביש בו צורה שאינה חשובה:

בא"ד וא"ת מה בין אסימון שאין עליו צורה למעות הניתנים לסימן בבית המרחץ וכו' שאין מחללין וכו'. ויש להקשות מה מקשים התוס' הלא כיון שפירשו דלפרש"י יש שני מיני אסימון דלמא בגמרא איירי באסימון שיש עליו צורה קצת דומיא דאסימון דפ' במה אשה ולכך מחללין עליו ויש ליישב דע"כ צ"ל דלקמן ס"ל דבכל מיני אסימון מחללין אפילו באותו שאין עליו צורה דאל"כ לא הל"ל ושוין שאין מחללין על מעות הניתנים לסימן בבית המרחץ אלא ה"ל למיתני ושוין שאין מחללין על אסימון שאין עליו צורה וק"ל:

גמרא שיכול אין לי אלא הוא אמר לעבדו או לשלוחו ושלח בו יד במצותו מנין שהוא חייב דהא קיימא לן בעלמא שאין שליח לדבר עבירה לחייב השולח תלמוד לומר על כל דבר פשע לחייבו על עסקי דבורו דרבי רחמנא הכא שתהא שליחות לדבר עבירה וכן הלכה. הריטב"א.

אבל בהחמיצה חייב בהטייה בלבד מאי טעמא גירי דידיה אהנו בה כי הנדנוד גרם לי להחמיץ. הגביה ארנקי וכו' ועלה בתיקו מיהו כיון דקיימא לן דשליחות יד אינה צריכה חסרון לא שנא חבית ולא שני ארנקי וכן כל פקדון שהגביה לשלוח בו יד משעת הגבהה הוא חייב באונסיו. הראב"ד.

אמר שמואל לא נטל נטל ממש וכו' פירוש והא דקתני סיפא נטל אגב רישא נקט ליה. ומהדרינן דשאני הכא דניחא ליה דתהוי האי חבית בסיס להאי רביעית. פירש רש"י דבעלמא שליחות יד צריכה חסרון דכל כמה שלא חסרה אמרינן שלא גמר בדעתו לגזול ומהדר הדר ביה אבל הכא אינה צריכה חסרון ומה שלא נטל אינו מפני שלא גמר בדעתו לגזול אלא לפי שהיין אינו משתמר אלא בכלי מלא הניחו שם וכיון דכן הוה ליה כאלו נטלו כבר וחזר והניחו שם להשתמר ונעשה עליו שואל וחייב על שאר החבית כדין שואל דבכהאי גוונא שואל שלא מדעת שואל הוי דהא ליכא בהאי קפידא שאלה לבעלים. נמצא דברביעית שחשב לשלוח יד חייב כדין גזלן מדין שליחות יד ובשאר החבית אינו חייב מדין שליחות יד כדין גזלן אלא כדין שואל. זה תורף פירוש רש"י ז"ל. ונראה מדבריו ז"ל שמגביה את הפקדון על דעת לשלוח יד במקצתו אי ששלח יד במקצתו אינו חייב אלא במה ששלח יד ולא בשאר הפקדון אף על פי שהוא גוף אחד אלא אם כן מתחייב עליו מדין שואל. והקשו עליו מהאי דרועה שנכנס לעיר ובא זאב וטרף שהוא חייב לפי שהניח מקלו ותרמילו עליה ומשום שליחות יד והתם לא משמע שנתכוון לשלוח יד בכל הפרה אלא שישתמש בה וחסר את קצתה בתשמישו. ותירצו דשאני התם שהוא דבר שאינו ראוי ליחלק וכיון ששלח יד במקצתו נתחייב בכולו מה שאין כן בחבית ובארנקי שראוי ליחלק ומכל מקום עדיין קשה לפירוש רש"י ז"ל דכיון דאמר לא נטל נטל ממש משמע דכל שכן אם נטל ממנה רביעית שהוא חייב בדמי כולה ואמאי דהא לא משמע לישנא הכי. לכך פירשו דהכי קאמר ניחא ליה דתיהוי האי חבית בסיס להאי רביעית והוה ליה כאלו נטל וחסר דשליחות יד צריכה חסרון וכיון דשלח יד במקצתה נתחייב בכולה מדין שליחות יד. ודכוותה הא דבעי רב אשי גבי ארנקי. וכיון דקיימא לן דשליחות יד אינה צריכה חסרון אתיא דשמואל כפשטה דחייב בדמי כולה אף על פי שלא נטל ולא בעינן טעמא דניחא ליה דתיהוי חבית בסיס לרביעית. וכן פירשו בתוספות וכן עיקר. ויש למורי פירוש אחר כתבתיו במהדורא קמא. הריטב"א ז"ל. ועיין במיימון בפרק ג' מהלכות גזלה ואבדה. סליק פרק שלישי #20 הזהב קונה את הכסף פירוש לא שקונה ממש מדין מעות קונות דהא קיימא לן דמעות אינן קונות במטלטלין או מדאורייתא או מדרבנן. ולא שקונה מדין חליפין דאם כן אף כסף קונה את הזהב דכל שהוא מדין חליפין כיון שזכה זה זכה חברו ועוד דהא קיימא לן שאין מטבע נעשה חליפין ולא נקנה בחליפין אלא האי קונה היינו בתורת דמים דכל שנתן זהב בכסף הזהב הוא הנקנה והכסף הוא הקונה והדמים וצריך שימשוך הדבר הנקנה. ומתניתין בזקנותו דרבי דדהבא פירא וכספא טיבעא הילכך משך הזהב קנה במשיכתו ונתחייב לתת לו את הכסף לא משך את הזהב אף על פי שזה נתן את הכסף לא קנה דמעות אינם קונות וקונה דקתני בכולה מתניתין אינו קונה ממש אלא רוצה לומר מחייב כדאיתא בגמרא. ואף על פי שאין לשון קנין גמור אלא בשקנה דבר מסוים נקט קונה לפי שאינו יכול לשנותו ממטבע למטבע ואפילו מארנקי ישנה וכו'.

הנחשת קונה את הכסף פירוש משום דנחשת פירא וכספא טיבעא ואף על גב דלזקנותיה דרבי כל דחריף טפי הוי טיבעא ונחשת חריף טפי דמסגי בכל דוכתא. הא פירשו בגמרא דאפילו הכי כספא עיקר הוי טיבעא דלא משמשי בפריטי אלא בדברים דקים דלא אפשר בכספא דכל דאפשר בכספא לא משמשי אלא בכספא ושמעינן מהאי טעמא דדוקא לגבי כספא הוי נחשת פירא אבל לגבי דהבא נחשא טיבעא הוי דהא נחשא חריף ודהבא לא חריף כלל. ואם תאמר אם כן אמאי לא קתני הזהב קונה את הנחשת והנחשת אינו קונה את הזהב. ויש לומר דאי תנא הכי הוה אמינא דוקא נחשת דחריף טובא ומסגי בכל דוכתא להכי קתני דאפילו לגבי כספא דחשיב קצת ולא חריף כולי האי בכל דוכתא הוי דהבא פירא לגבי דידיה וכל שכן לגבי נחשא דחריף טפי ומסגי בכל דוכתא. הריטב"א.

וכתב בגליון תוספות על מה שכתבו בתוספות האי אצטריך דאף על גב דבאתרא דמסגו וכו'. ולפי זה זהב ונחשת דהבא פירא ונחשא טיבעא כיון דאי לאו סיפא הוה אמינא אפילו גבי כספא הוי נחשת טיבעא כל שכן לגבי דהבא. ולמאי דשנה בילדותיה הוי דהבא טיבעא ונחשא פירא דהא אפילו לגבי כספא הוי דהבא טיבעא כל שכן לגבי נחשא דהא נחשא פירא אפילו לגבי כספא. עד כאן.

וכתב עליו הגליון וזה לשונו כתוב בגליון תוספות כיון דאי לאו סיפא הוה אמינא אפילו לגבי כספא וכו'. ואין לומר בתר דגלי לן סיפא דלא מהני סברא באתרא דסגיין חריפי טפי אז נאמר דהוי פירי אפילו לגבי דהבא. דיש לומר אם כן לימא סיפא הנחשת קונה הזהב וכל שכן ידעינן דקונה הכסף. עד כאן ולקמן האריכו הרמב"ן והרשב"א בזה אי דהבא הוי פירא לגבי נחשא אי לא. עיין שם. כתוב בתוספות אך תימה דאמאי אצטריך למתני דמעות הרעות וכו'. ולא מצי לתרוצי דנקטיה משום דבעי למיתני סיפא ומטלטלין קונים את המטבע דהוי פירושו אפילו מטבע דמעות הרעות שהזכיר כבר כדפירשו תוספות בסמוך. דיש לומר דלא שייך למימר לא זו אף זו אלא אם כן היו שנויות שני הבבות בשוה אבל הכא דתנא בבבא קמייתא והיפות אינן קונות הרעות ובשניה קונין זה את זה לא שייך למימר לא זו אף זו. גליון. וזה לשון תלמיד הר"ף: כולה מתניתין לא זו אף זו קתני לא זו הזהב קונה הכסף דפשיטא משום דדהבא לא חריף הוי פירא אלא אפילו נחשת דאיכא אתרא דסגיאן טפי וסלקא דעתך אמינא דטיבעא הוי מכל מקום הוי פירא. ולא זו נחשת דפשיטא דפירא הוי כיון דאיכא אתרי דלא סגי כלל אלא אפילו מעות הרעות דבכל מקום יוצאין מיהא על ידי הדחק וסלקא דעתך אמינא דהוו טיבעא קמשמע לן דהוו פירא. ולא זו מעות הרעות דפשיטא דלאו מטבע נינהו אלא אפילו אסימון דאינו מחוסר אלא צורה וסלקא דעתך אמינא דהוי מטבע קמשמע לן דהוי פירא. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד הזהב קונה את הכסף וכו'. אשמועינן מתניתין כספא לגבי דהבא ונחשא משום חורפיה טיבעא הוי. הדר אשמועינן מעות הרעות לגבי יפות פירא הוי ואפילו שניהם כסף. הדר אשמועינן אסימון פירא הוי ואפילו לגבי מעות הרעות. הדר אמר מטלטלין קונין את המטבע יהיב טעמא לכולה מתניתין. אי נמי משום דקא בעי למיתני וכל המטלטלין קונין זה את זה בתורת חליפין. עד כאן.

עוד כתוב בתוספות ואסימון אצטריך לפירוש רש"י וכו' ולרבינו תם וכו' צריך לומר שיוצאה בדוחק. ור"מ תירץ דמטבע דאסימון היינו אפילו מעות הרעות וחשיב מטבע לגבי אסימון. וטובא אשמועינן דמעות הרעות פירא נינהו לגבי היפות ולגבי אסימון טבעא הוי. הרא"ש ועיין לקמן בלשון הרשב"א בדבור המתחיל: אצטריך וכו'.

בגמרא אמר שמואל לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביהה ליטול כו' וכתבו התוספות לעיל דף מ"א דאפילו הגביהה ליטול ממנה רביעית ולא נטל כלום אפ"ה מיקרי שולח יד אבל הראב"ד בהשגותיו לדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות גזילה כתב דכשנתכוון מעיקרא ליטול רביעית לא שייך לחייבו על השאר משום שליחות יד אף אם נטל הרביעית אלא תחלת כוונתו צריך שיהיה לשלוח יד בכולו אלא דמסיים במתניתין דאפילו לא נטל בסוף אלא רביעית אפ"ה חייב וע"ז קאמר שמואל דכשהגביה ליטול כולו אפילו לא נטל כלום אפ"ה חייב והא דקתני במתניתין רביעית רבותא קמ"ל דלא אמרינן דאיגלי מלתא דתחילת הגבהתו נמי אדעתא דהכי הוי ליטול רביעית וביטל מחשבתו הראשונה קמ"ל דלא וע"ז מפרש ג"כ האיבעיא דארנקי בסמוך ואליבא דמ"ד שיצ"ח קמבעיא ליה ועיין שם בהרב המגיד דאפילו למ"ד אצ"ח נמי קמיבעיא ליה ע"ש באריכות ובאמת לשיטת הראב"ד לא ידעתי לפרש הא דמקשה בסמוך לימא קסבר שמואל כו' ומשני שאני הכא דניחא ליה דכולה חבית תיהוי בסיס להאי רביעית ולפירושו מאי ענין האי רביעית לענין מימרא דשמואל דהא במחשבתו נתכוון לשלוח יד בכולו ובסוף אפילו רביעית לא נטל ויש ליישב וצ"ע:

סליק פירקא

הזהב פרק רביעי

משנה הזהב קונה את הכסף כו' ואסיקנא דטעמא משום דדהבא פיר' וכספא טבעא כדפרש"י משום דקי"ל מעות אינו קונה אבל במשיכת הפירות קונה המעות ואיירי מתניתין שלא יחד לו הכסף שמקנה לו אלא שמתחייב במשיכת הזהב ליתן לו הכסף בתורת דמים ליתן לו איזה כסף שירצה רק שיהיה באותו המטבע שהתנה עמו והכסף באחריותו עד שיגיע ליד חבירו אבל אם יחד לו הכסף כגון שא"ל מטבעות אלו של כסף אתן לך תחת אלו של זהב דהיינו תורת חליפין בזה לא יתכן לומר הזהב קונה את הכסף שיהא הכסף מעתה באחריות מי שנתן הזהב דכיון דזהב פירא היא הא קי"ל פירי לא עבדי חליפין אע"כ בתורת דמים איירי כולה מתניתין והכי אוקימנא להדיא לקמן דף מ"ה דהא דהזהב קונה את הכסף פירושו שמחייב את הכסף ובתורת דמים ע"ש:

שם הכסף אינו קונה את הזהב והיינו משום דטיבעא לא קני לפירי דקי"ל מעות אינן קונות וקשה לי דהא טעמא דמעות אינן קונות היינו מדרבנן דקי"ל כרבי יוחנן דגזרו שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה והקשו התו' לעיל דף מ"ג דא"כ עכשיו נמי דמעות אינן קונות יאמר לו המוכר נשרפו מעותיך בעליה ותירצו דבמעות לא יכול לומר נשרפו מעותיך בעליה משום דקי"ל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע וא"כ למה הכסף אינו קונה את הזהב דנהי דטיבעא הוי מ"מ הא לא שייך הכא הטעם שיאמר לו נשרף הזהב בעליה כיון דזהב נמי אין לו שמירה אלא בקרקע ומאי איכפת לן אי הוי פירי לגבי כספא ואף למאי דמסקו התוספות לעיל בא"ד דהא דלא חששו שיאמר המוכר נשרף מעותיך בעליה היינו משום דהמעות נמי באחריות המוכר הוא משום דמותר להשתמש בהם וא"כ איכא למימר דשייך לומר נשרפו המעות בעליה אי לאו מטעמא דהיתר תשמיש אפ"ה הקושיא בכאן במקומה עומדת מאי איכפת לן בחשיבות המטבע דמש"ה לא יקנה החשוב את שאינו חשוב דטיבעא לפירא לא קני הרי עיקר הטעם דמעות אינן קונות משום נשרפו חיטך בעליה ואי שייך האי טעמא במטבעות של כסף שייך נמי בזהב ואי לא שייכא בחדא לא שייכי בכולהו ועוד דבאמת לא שייך הכא לומר נשרף הזהב בעלייה כיון דלא יחדן לו ואף אי אמרינן דקונה הזהב אפ"ה יהיו באחריות עד שיגיעו ליד חבירו ומל' הסמ"ע סימן ר"ג נראה דהא דמעות אינן קונות לא פלוג רבנן אבל מסוגיא דגמרא דלקמן משמע להדיא דהיכא דלא שייך טעמא דנשרפו חטיך לא תקנו וצ"ע ודו"ק:

שם הנחושת קונה הכסף וכתב הרא"ש ז"ל בשם התוספות דנחושת לגבי דהבא טיבעא הוי והוא הכריע דנחושת פירי הוי לגבי דהבא ובס' ת"ח הקשה על סברת התוספות שהביא הרא"ש דא"כ ליתני הזהב קונה את הנחושת ונחושת את הכסף דהוי רבותא טפי וממילא ידעינן במכ"ש דזהב קונה את הכסף ומחמת זה הכריע כהרא"ש ז"ל דנחושת פירי הוי לגבי דהבא ומה מאד אני תמה על הת"ח דאדרבא לדברי הרא"ש קשה יותר דא"כ ליתני הנחשת קונה את הזהב והזהב את הכסף וידעינן במכ"ש דנחשת קונה את הכסף לכך נראה כמ"ש בשם התוספות דנחשת לגבי דהבא טיבעא הוי אבל אין כוונתם בזה כמו שהבין בעל ת"ח דנחושת הוי טיבעא ודהבא פירי וא"כ יקנה הזהב את הנחושת דא"כ הוי להו למימר איפכא דדהבא לגבי נחושת פירא הוי אלא נראה לי כוונתם דדהבא לגבי נחושת תרווייהו טיבעא הוי לגבי הדדי כמו דאינון טיבעא כל חד לגבי דנפשיה ומה"ט לדברי התוספות הזהב והנחושת אין קונין זה את זה כמו שזהב אינו קונה את הזהב וכסף את הכסף ובזה נתיישב היטב הא דלא נקט האי דינא במתני' משום דלא קתני אלא הנהו דאחד קונה חבירו ולא נקנה בקנין חבירו וכן הנהו דקונין ומקנין כדקתני במטלטלין אבל הנהו דאין קונין ולא מקנין זה את זה לא קתני הכא וכנ"ל ברור ונ"ל שכן כוונת הטוח"מ סימן ר"ג בכוונת התוספ' ע"ש ועיין בנמוקי יוסף וק"ל. מיהו קשיא לי על שיטת התוספות שכתבו דנחושת הוי טיבעא לגבי דהבא דהיאך אפשר לומר כן שהרי משנה שלימה שנינו במסכת מעשר שני והביאו התוספות לקמן שאין מחללין כסף על נחושת אלא מדוחק ולא שיתקיים כן אלא חוזר ומחללן על הכסף הרי דמהפכין מטרתי כמה זימנין כדי שלא יהא תחלת החילול כסף על נחושת ואילו בזהב קיימא לן כב"ה דמחללין כסף על זהב לכתחילה וכדקתני בסיפא אמר רבי עקיבא אני עשיתי לרבן גמליאל ולרבי יהושע את כספן דנרי זהב ובשלמא ללישנא בתרא דלקמן דלענין מעשר שאני דטעמא דב"ה משום דדרשינן כסף כסף ריבה ומדאורייתא לא אזלינן לא בתר חשיבותא ולא בתר חריפותא ואפילו כסף וזהב על נחושת שרי אלא שהחמירו חכמים שלא לחלל כסף על נחושת משום בזיון דמעשר אלא מדוחק ואפילו הכי חוזר ומחללן על הכסף אלא דאכתי קשה אלישנא קמא דלקמן דמדמינן מעשר למקח וממכר בזהב וכסף ונחושת והיינו בחדא לגבי חבריה ומדינא דאורייתא אם כן הדרא קושיא לדוכתא כיון דכסף על נחושת לא התירו אלא מדוחק ובזהב מותר לכתחילה אלמא דדהבא עדיף אלא דבזה אפשר לומר דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לקמן דללישנא קמא למאי דקיימא לן כזקנותו דרבי דדהבא לגבי כספא פירי הוה ליתא להך מתני' דמעשר דמתירין ב"ה לכתחילה אלא צריך לומר דמוחלפת השיטה או כמו שכתב הרא"ש דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. אמנם לענ"ד הוא דוחק גדול א"כ דתקשי מעשה דר' עקיבא ורבן גמליאל אטו כבית שמאי סבירא להו ולפי' הרא"ש ז"ל דלא כמאן. וכמו כן קשיא לי לשיטת הרא"ש וסייעתו הרמב"ן והר"ן ז"ל שכתבו להיפך שאין סברא לומר שחריפות הנחשת ידחה חשיבות הזהב והיאך אפשר לומר כן דהא לקמן בלישנא קמא מקשינן למ"ד פירות על דינרין מחלוקת מהך מתניתין דהפורט סלע ממעות מעשר שני השתא פירי על נחושת מחללינן על דהבא מיבעיא ומשני הש"ס דנחושת באתרא דסגי חריפי טפי ולפי זה מה שכתבו כל הקדמונים בפשיטות דללישנא קמא נמי כזקנותו דרבי אתיא וליתא להך מתניתין דמעשר ולא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ולכולי עלמא אין מחללין כסף על זהב כלל וכסף על נחושת שרי מיהו מדוחק. ועוד מי שיש לו פירות של מעשר שני ואי אפשר לו לחלל על כסף כי אם על זהב או על נחשת ובא לימלך לפנינו הרי שאנו מורין לו לכתחילה לחלל על נחושת ולא על זהב הרי לפנינו דחשיבות של נחושת דוחה חשיבות הזהב אפילו במעשר דשייך טפי טעמא דחשיבות משום קדושת מעשר וכ"ש במקח וממכר ולענ"ד צריך עיון גדול ויתיישב לפי מה שיתבאר בסמוך:

בתוספות בד"ה הנחשת כו' ולפר"ת דמפרש אסימון שיש עליו צורה ואינה יוצאה בהוצאה צ"ל שיוצאה בדוחק אבל לא כ"כ בדוחק כמו מעות הרעות עכ"ל. וקשיא לי דמי הכריחם לפרש דאסימון הוי יותר טיבעא ממעות הרעות אדרבא היה להם לפרש דאסימון גרע ממעות הרעות והא דקתני אסימון קונה מטבע האי מטבע היינו אפילו מעות הרעות והיא גופא קמ"ל דמעות הרעות לגבי אסימון טיבעא הוי ואסימון פירא ואין זה דוחק לפרש סתם מטבע אפילו על מעות הרעות שהרי בכה"ג מסקו התוספות עצמם בהא דמטלטלין קונין מטבע דהיינו אפילו מעות הרעות ואסימון אף על גב דברישא משמע דאסימון לאו בכלל מטבע הוא אם כן יותר שייך לפרש נמי מטבע דרישא לענין מעות הרעות ואין להקשות דאם כן בבא דמטלטלין קונין את המטבע מאי קמ"ל דאי לענין מעות הרעות ממילא ידעינן כיון דאסימון קונה אותם כ"ש שמטלטלין יקנו אותן דהא אפ"ה איכא למימר דמטלטלין קונין מטבע קמ"ל רבותא שקונין אפילו את האסימון כדמסקו התוספות עצמם דאסימון נמי בכלל מטבע דסיפא ויש ליישב דבשלמא למה שמפרשים התוספות דהאי מטבע דרישא היינו מטבע טובה היוצאת בכ"מ בטוב אם כן לא תקשי לך הא דמפרשי דבכלל מטבע דסיפא היינו אפילו מעות רעות ואסימון דאף ע"ג דחזינן להדיא דאסימון לאו בכלל מטבע הוא מדקתני רישא אסימון קונה מטבע לא קשיין אהדדי דמטבע דרישא היינו מטבע עובר לסוחר מש"ה אין אסימון בכלל אבל מטבע דסיפא היינו שנקרא בשם מטבע לשום אדם ומשו"ה הוי שפיר אסימון בכלל מטבע לגבי מטלטלין אבל אם נפרש מטבע דרישא על מעות רעות וא"כ חזינן להדיא דאסימון לא שייך כלל להיות נקרא בשם מטבע מדקתני אסימון קונה מטבע והאי מטבע ע"כ היינו משום מטבע כיון דאמעות הרעות קאי אם כן מוכח דאסימון אפילו שם מטבע ליכא עליה וא"כ תו לא מצינן לפרש מטבע דסיפא על אסימון דהא אסימון לאו מטבע הוא ועל מעות הרעות נמי ליכא לפרש מטבע דסיפא דתקשה מאי קמ"ל הא שמעינן לה במכ"ש מבבא דרישא דאסימון קונה מטבע דאוקמינן במעות הרעות אע"כ דמטבע דרישא היינו מטבע טובה. וא"כ קשה מאי קמ"ל אע"כ דאסימון עדיף ממעות רעות כ"נ לי נכון לשיטתם ודו"ק. ובסמוך אכתוב עוד תירוץ אחר בזה:

בא"ד ומטלטלין קונין מטבע אשמעינן דקונין אפילו מטבע כמו מעות הרעות ואסימון כו' ולגבי מטלטלין מיקרי טבעא עכ"ל. מה שכתבו אשמעינן דקונין אפילו מעות הרעות ואסימון כו' הלשון אינו מדוקדק דמה חידוש הוא זה ומהיכא ידעינן בזה דטבעא הוי דהא אפילו אי הוי פירא לגבי מטלטלין אפ"ה במשיכת המטלטלין קונה אותם דכל המטלטלין קונין זה את זה אלא עיקר החידוש במה דמסיק דמטבע דהיינו מעות רעות ואסימון אין קונין את המטלטלין והיינו ע"כ משום דטבעא הוי לגבי מטלטלין א"נ י"ל דמ"ש הל' ומטלטלין קונין מטבע אשמעינן כו' היינו דבמה שכוללן התנא בשם מטבע אשמעינן דשם מטבע מיהו עלייהו לגבי מטבעות כמ"ש בסמוך ואין להקשות לשיטת התוספות דאסימון היינו נמי בכלל מטבע דסיפא אף על גב דלא הוי בכלל מטבע דרישא ואם כן איכא למיטעי דבסיפא נמי לאו בכלל ויותר היה לו לתנא דמתני' למתני מטלטלין קונין אסימון והוי ידעינן דמכ"ש שאר מטבעות הא ליתא שהרי לשיטת התוספות מעות הרעות גריעי טפי מאסימון ואם כן אי הוי תנא בסיפא אסימון לחוד ה"א דדוקא אסימון אינו קונה את המטלטלין אבל מעות הרעות דגריעי פירא נינהו אפילו לגבי מטלטלין וקונין את המטלטלין דמטלטלין קונין זא"ז מש"ה איצטריך למתני בסיפא לשון מטבע שכולל מעות הרעות ואסימון ואפשר שמזה עצמו הוכרחו התוספות לפ' דמעות הרעות גריעי מאסימון כי היכי דלא תקשי ליתני אסימון להדיא בסיפא ודו"ק. מיהו כ"ז כתבתי לשיטת התוספות אבל לולי דבריהם היה נראה לומר דודאי אסימון גרע טפי ממעות הרעות דאסימון ליתא בכלל מטבע כדמשמע מבבא דרישא ואם כן יש לנו לומר דפירי גמירי נינהו אפילו לגבי מטלטלין וקונין זא"ז וכן נראה להדיא מלשון הרמב"ם וכמו שפירש שם ה"ה וכן משמע מל' הנימוקי יוסף ע"ש אלא שלשונו מגומגם קצת ואין להקשות דא"כ דאסימון בכלל מטלטלין נינהו ליערבינהו וליתנינהו אסימון ומטלטלין קונין את המטבע ואין מטבע קונה אסימון ומטלטלין דהא בבבא דרישא נמי יש להקשות כן ליתני הזהב והנחשת קונין את הכסף ואין הכסף קונה את הזהב ונחשת אע"כ דמילי מילי קתני וא"כ כל מה שיש לפרש שם יתפרש ג"כ בבבא דסיפא ואין להאריך:

רש"י ד"ה כל המטלטלין וכו' בין בתורת דמי' וכו' נראה דכוונת רש"י דקונה בתורת דמי' דהוי בכלל יש דמי' שהן כחליפין דהוא מלתא דל"ש וכדעת הרז"ה במאור, ואולם מ"ש רש"י לקמן (דף מז ע"א) ד"ה חליפין ומקפיד כו' וזה מקפיד לראות שיהא שוה כל כך או דלמא דהוי כדמיו והו"ל מעות, ואין קושיתו מבואר דס"ל בכה"ג מעות אין קונות ולא הוי בכלל יש דמיו שהן כחליפין דזהו רק במכר לו השור ואח"כ קונה בדמיו הפרה וכמ"ש הרמב"ן במלחמות, ואפשר לדחוק דבאמת האיבעי' דלקמן חליפין ומקפיד עליהן קאי לס"ד דר"ה מכור לי באלו מדין חליפין ולא היה הכרח דס"ל כר"י ולזה האיבעי' אליבא דר"ל דמעות מה"ת אינן קונות וגם ר"א בר אהבה דבעי למפשט מברייתא דמקפיד עליהן לא קני ס"ל כר"ל, אבל במתני' נקט רש"י לדינא דקיי"ל כר"י וקנה בתורת דמי' דהוא בכלל יש דמים שהן כחליפין, וברייתא דלקמן כאוקימתא דרבא לא משך הטלה, ובלא"ה צ"ל דר"א בר אהבה דבעי למיפשט מברייתא דחליפין ומקפיד עליהן לא קנה ס"ל כר"ל לפ"מ דמפרשים בכוונת רש"י דלקמן (ע"ב) ד"ה כך תקנו דלוקח (יכול) לחזור קודם האונס, אבל לאחר שנאנס א"י לחזור, א"כ עדיין יקשה בברייתא דמיירי דמת החמור הא אם חליפין ומקפיד הוי דמי לקני בתורת דמי' דהא אף דמעות אין קונות מ"מ כיון דנאנס א"י לחזור, אע"כ דס"ל כר"ל. אמנם זה יש לדחות די"ל כיון דהחמור הוא בעולם אלא דמת לא מקרי נאנס ויכול לחזור וכמ"ש הרז"ה, אבל לא הכי סברת בעל המאור, כיון דקנה ממנו שיתן לו בשר שחוטה, והוא בשר נבילה לא מקרי נאבד, א"כ הכא בברייתא ל"ש כן, ונצטרך לומר דרב אדא ס"ל כר"ל, ועדיין צ"ע:

"מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וְדּוֹר הַפְלָגָה וּמֵאַנְשֵׁי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּמִמִּצְרַיִם שֶׁטָּבְעוּ בַּיָּם, הוּא עָתִיד לִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ". קשא מה שייכות יש לזה שאינו עומד בדבור לאנשים הנזכר? ועוד למה אומרים 'שֶׁטָּבְעוּ בַּיָּם' יאמרו 'וּמִמִּצְרַיִם' בסתם כי הוא יתברך נפרע מהם בארץ מצרים ובים דלקו כאן וכאן? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הפסוקים פרשת שמות) דשלשה דורות אלו של מבול ושל הפלגה ואנשי סדום כולם היו מניצוצות קרי של אדם הראשון באותם ק"ל שנה שפירש מאשתו אחר אכילת עץ הדעת עיין שם. גם ידוע דהנחש לא היה יכול לפתות את חוה שתאכל מעץ הדעת אלא על ידי שנוי דברים ששינה אדם הראשון במצותו יתברך כי השם יתברך צוהו על האכילה לא אסר לו הנגיעה (בראשית ב יז) והוא שינה ואמר לחוה שגם הנגיעה אסרה לנו (בראשית ג, ג) ועל ידי כך מצא הנחש מקום להכנס בו לעשות מזמתו כי הוא לא היה יכול להאכילה בחוזק יד אך בנגיעה יכול עליה כי היתה עומדת לפי תומה אצל עץ הדעת ובא הנחש ודחה אותה עליו ואמר לה הרי נגעה ולא מתה כן באכילה תאכל ולא תמות ואכלה ואחר שאכלה הוכרח גם אדם הראשון לאכול כי באה עליו בטענה וכיון שאכל נטרד מגן עדן ופירש מאשתו ק"ל שנה וכיון שפירש מאשתו הוליד באותם ק"ל שנה מן הקרי לאותם נשמות שהיו במבול ובהפלגה ובסדום ולכך הרשיעו ולא נתקנו. נמצא אלו השלשה דורות נתהוו מסיבת אכילת עץ הדעת ואכילה של עץ הדעת נעשית מסיבת שינוי דברים ששנה אדם הראשון במצותו יתברך, לכן זה המשנה דבריו ואינו עומד בדיבורו תלו עונשו בעונש שלשה דורות הנזכר. ומה שתלו אותו במצרים גם כן, מפני כי מצרים לקו בעבור קושי השעבוד שעשו לישראל וידוע במה יכלו לעמוד על רוחם ולהקשות עליהם בשעבוד יותר מכוחם הוא בערמה שעשו להם תחלה בפה רך שאמר להם 'עשו עמי בטובה' והיה כל אחד מישראל עוסק יותר מכדי יכלתו כי אמר לשעה היא זו טוב שאעשה רצון המלך אחר כך אותו רשע שם סך שעבודם לחק שצריך ליתן לבנים ביום סך כך וכך וזהו קושי השעבוד שעשה אליהם והוא שינוי דברים ששינה מן פֶּה רַךְ ל'פָרֶךְ' (שמות א, יג) גרם לו הפרענות של מלקות. ומה שפירש על פרענות שלקה בים היינו כי הסיבה שסיבבה לו לֶאֱסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ לִשְׂפַת הַיָּם (שמות יד, ו) הוא שינוי הדברים ששינה להם בתחלת שעבודו בם אשר בתחלה דבר בפה רך באומרו 'עשו עמי בטובה' כי מחמת שדיבר בערמה לכך אמר לו תחלה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר (שמות ח, כג) שיחשוב שאומרים לחזור אליו ומחמת כן מצא לו פתח לרדוף אחריהם בחשבו שהם שינו ועברו על דבריו יתברך כי הוא אמר שילכו דרך שלשת ימים ויחזרו והם ברחו לגמרי ולכך רדף אחריהם, אבל אם היה אומר לו בפירוש מעיקרא שישלחם לגמרי לא היה חוזר בו לרדוף אחריהם כי היה ירא לנפשו. והנה מה שהטעהו בכך הוא מדה כנגד מדה כיון שהוא הטעה אותם בתחלת שעבודו בם שאמר לו תחלה 'עשו עמי בטובה' ואחר כך חזר בו ושעבדם בפרך לכך הטעהו בדבר של שלשת ימים וזה היה סיבה שירדוף אחריהם וילקה על הים ולכך תולין פרענות זה המשנה ואינו עומד בדבורו לפרענות פרעה על הים.