מסכת בבא מציעא דף ל״ט עמוד ב׳

ואפי' הגדיל הקטן משירד לתוכו ואכלו ג' שנים בפניו משהגדיל לא הויא חזקה דהואיל ותחילת ירידתו לתוכו הוה קטן לא ידע כשהגדיל שהן של אביו ולפיכך לא מיחה דאי ס"ל לרב הונא דמחזיקין בהן משהגדיל היכי מחתינן נכרי לנכסי קטן שמא יהא בידו משיגדיל ויטעון אתה מכרת לי משגדלת ואכלתים שני חזקה:

ולא אמרן דאין מורידין קרוב לנכסי קטן:

אלא באחי דאבא אחיו מאביו שיטעון בהן צד ירושה:

ארעתא שדות:

אבל בבתי לית לן בה שהשכנים מעידין עליהם שבאו לחלקו של קטן:

עיטדא שטר חלוקה כשחלקו מתחילה (מלכים ב י״ב:ד׳) רק הבמות לא סרו מתרגמינן במתא לא עטדו לא הפליגו מהם:

לא שנא אחי דאמא פן יאמר של אמי היו נכסי מלוג ואביו של קטן בעל אמי היה מוחזק בהן מחמת שהוא אוכל פירות והוא מת קודם לאמי ולא ירשה ואני יורש חציין מחמת אמי:

היכי ליעבד בנכסי דסבתא שאין אנו יודעין אם קיימת אם מתה:

לא שנא עביד עיטדא לא מחתינן וא"ת דבח"ה (ב"ב דף כט: ושם ד"ה אבל) אמרינן עטדא קלא אית לה וי"ל ביתומים החמירו יותר:

דלמא שכיבא סבתא וא"ת הא דתנן פרק כל הגט (גיטין דף כח. ושם ד"ה והניחו) המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נותנין לה בחזקת שהוא קיים וי"ל דסבתא הגיעה לגבורות דהתם אמרינן כי הגיע לגבורות חיישינן אך קשה דבסמוך אמרינן הלכך פלגא יהבינן לאחתא תרי תלתי הוה לה למיתב דאפילו שכיבא סבתא מסתמא ברתא לא שכיבא דליכא למימר דברתא נמי הגיעה לגבורות דאם כן סבתא איתפלגא ותו ליכא למיחש דלמא שכיבא כדאמר בגיטין (שם) כיון דפלג פלג וי"ל דגבי גט דוקא אמרינן בחזקת שהוא קיים משום עיגונא וכן בשביל אכילת קרבן ותרומה אבל הכא אדרבה החמירו בנכסי יתומים להחזיק הסבתא וברתא במתה דאמרינן לעיל דאפי' בעביד עיטדא לא מחתינן אע"ג דאית לה קלא אי נמי הכא שנשבו חיישינן טפי דלמא מתו לפי שעשו להם יסורין:

מוקמינן ליה אפוטרופוס ואם תאמר והא אין מורידין קטן לנכסי שבוי ומסתמא אפי' על ידי אפוטרופוס דהא משמע דאי ודאי לא שכיבא סבתא הוה יהבינן כל נכסי לאחתא ואמאי נוקי פלגא לינוקא על ידי אפוטרופוס אלא ודאי בכל ענין אין מורידין קטן דכיון שהקטן אדון האפוטרופוס אולי ישמע לקטן שלא לחרוש ושלא לזרוע וי"ל דהא דקאמר פלגא מוקמינן ליה אפוטרופוס לינוקא לא לאכול כל הפירות כדין קרוב היורד לנכסי שבוי אלא שישמור האפוטרופוס כדין אריס בחזקת סבתא ויתפרנס הקטן מזה וזה טוב מלתתם לאחתא שתאכל כל הפירות חנם כדין קרוב היורד לנכסי שבוי:

שיצא בלא חתימת זקן הוא הדין אם יצא בחתימת זקן דאין נאמן לומר שהוא אחיו דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה העשירים שכל אחד יאמר אני אחיך ועוד דהא תנן בפ' יש נוחלין (ב"ב דף קלד.) האומר זה אחי אינו נאמן אלא הכא מרי בר איסק לא היה טוען ברי אלא לא ידענא לך ולכך אם יצא בחתימת זקן אינו נאמן כיון שאינו מכחישו אלא אמר לא ידענא ליה:

זי"ל את אייתי סהדי דלאו אחוך הוא וא"ת וכי כל אדם עשיר אלם יצטרך להביא עדים שאין התובעו אחיו וי"ל דשאני הכא שאותו אמר שיש לו עדים ויראים להגיד א"ל רב חסדא שיעשה עמהם שיעידו ומרי בר איסק א"ל סוף סוף דהשתא נמי יעידו שקר מיראתי ויאמרו שאינו אחיו או יאמרו שאינם יודעים אע"פ שיודעין ומשני תרתי לא עבדי חדא שישתקו מלהעיד וחדא שישקרו ויאמרו אין אנו יודעים או שיאמרו אינו אחיו:

ומדקמדייק רבא משמעתיה דרב הונא ש"מ היל' כרב הונא והני מילי במקרקעי אין מורידין קרוב לנכסי קטן אבל מעות ומטלטלי אם היה הקרוב נאמן מורידין אותו וכך אמרו הגאונים דבמטלטלי לא חיישינן לקרוב. ועוד ממעשה דההיא סבתא דהות לה תלת בנתא אישתבאי סבתא וחדא ברתא ומתה חדא מתרתי בנתא דאישתיירו ושבקא ינוקא.

ושמעו דשכיבא סבתא אמרי תילתא יהבינן לברתה דהיא חולקאה ותילתא יהבינן לינוקא דהיא חולקא דאימיה ואידך תילתא אימור ברתה דנשבת בחייה היא והוינן מחתי הני קרובין בחולקא מיהו חד מינייהו הוא ינוקא ואין מורידין קטן לנכסי שבוי הילכך מוקמינן אפוטרופא לדנקא שהוא חצי השליש שהיה ראוי להיות ביד הינוקא ומיגו דמוקמינן אפוטרופא להאי דנקא מוקמינן נמי אאידך דנקא. האי מעשה דייקא כשמואל וכרב הונא:

מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי אמר ליה לא ידענא לך אייתי סהדי דהוא אחוה. אמר ליה רב חסדא זיל פלוג בהדיה אפי' בפרדיסי ובוסתני דשתלת דהאי אחוך הוא ואין מורידין קרוב בנכסי קטן ושלא ברשות ירדת לפיכך אין שמין לך כאריס אבל קרוב לנכסי גדול כי האי גוונא שמין לו כאריס. וכן נמי אי ידע דאית ליה אחי זעירי ומשבח השבח לאמצע דתנן הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע וכן אמר רבא:

והא דאמרינן ד אי עבוד עטרא לית לן בה לומר, דכיון דעבוד עטרא קלא אית ליה איזה קרקע הגיע לחלק הקטן, ומודיעין את הקטן לאחר שיגדיל. ואסיקנא, דאפילו עבוד עטרא אין מורידין, משום דאין זוכרין איזה מן הנכסים הגיעו לזה ואיזה הגיעו לחלק הקטן, ואף זה אין מודיעין את הקטן ולא ידע למחויי ביה, כלומר לערער עליו.

אין מורידין קרוב לנכסי קטן כתב הרי"ף ז"ל משמיה דרב צמח גאון ז"ל, מעות קטן ממנין עליהם אפילו קרוב, דאמרינן (לקמן בבא מציעא ע, א) מעיינין איניש דמעלי ושפי נכסי, ולא פלוג רבנן בין רחוק לקרוב, ואף רב הונא דאמר לא קרוב לנכסי קטן, במקרקעי קאמר ולא במעות, הילכך מעות קטן יהבינן אפילו לקרובים, ע"כ. וקרקעות נמי דאין מורידין להן קרוב, כתב הראב"ד ז"ל דדוקא כשהוא חלוק ממנו ואין נזונין ומתפרנסין ביחד, או אפילו לא חלקו, כל שהקטן אינו ניזון ומתפרנס עם הקרוב, אין מורידין, גזרה שמא יאמר חלקנו וזה בא לחלקי, וכדמוכח מעשה דמרי בר איסק דעדיין לא חלקו, ומפני שלא היה מתפרנס עמו אמר רב חסדא דלא נחת ברשות דאין מורידין לנכסי קטן, אבל כל זמן שלא חלקו והם מתפרנסים יחד מן האמצע בחזקת האחין והשותפין רשאין הגדולים לירד ולהשביח, ואם אמרו לבית דין ראו מה שהניח לנו אבינו השביחו לעצמן, כלומר, נוטלין בחלק אחיהם כאריס כל זמן שהן זנין ומתפרנסין יחד, ומשום כך נותנין להן בית דין רשות לירד לנכסים ולהשביח לעצמן, ומעשה דסבתא, משום שאין הקטן מתפרנס יחד עם ברתה דאשתארה, אלו דברי הרב ז"ל ודברים נכוחים הם.

הא דאמר רבא מגו דמוקמינן אפוטרופא לדנקא מוקמינן אפטרופא לאידך דנקא תמיה לי, לתילתא דינוקא נמי לוקי אפטרופא, דהא בעלמא נמי אפטרופא מוקמינן לניקוי, דבית דין אביהן של יתומים לחוש להפסד נכסיהם ולמנות עליהן אפטרופא, הלכך לוקי אפטרופא לתילתא דינוקא ולאידך תרי דנקי. וי"ל, דתילתא דינוקא אי נחית ליה ינוקא עד דמוקמינן עליה אפטרופא לית לן בה, אבל בהא לא נחית ליה כלל, אלא דוקא ביד אפטרופא מוקמינן ליה, לינוקא לא יהבינן. אי נמי, אפשר דהא ינוקא לאו קטן ממש הוה, אלא דעדיין קטן היה שלא היה ראוי למנותו בשל אחרים.

אמר ליה לא ידענא לך, אתא לקמיה דרב חסדא, אמר לי שפיר קאמר לך, דכתיב ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו. איכא למידק, למה ליה לרב חסדא להאי טעמא, הא ודאי [דינא] קאמר ליה, דאם אמר דלא ידע ליה, דליתי ראיה דאחוה הוא, ואפילו הניחו בחתימת זקן, ואיהו נמי מאי קא מתרעם (נמי) [מיני'] קמיה דרב חסדא. וי"ל, דמשום דהוה מוחזק בגברא אלמא ושקרא, הוה קביל מיניה קמיה דרב חסדא לומר דמחמת רמאותו הוה טעין כך, ואהדר ליה רב חסדא דבטענה זו לא מנכר דרמאות קאמר, דכיון דהניחו בלא חתימת זקן הא גרמא ליה, דכתיב, ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו. ופירש רש"י ז"ל, דמרי בר איסק הניחו להאי אחא בלא חתימת זקן, ולומר דמחזא חזא ליה בקטנותו ובלא חתימת זקן, ובודאי הכין משמע, מדאמר ליה רב חסדא שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, דאלמא איהו נמי משום דהניחו בלא חתימת זקן הוא. ועוד, דאי לא ידע ליה כלל מאי קביל (מיניה) [עליה קמיה] דרב חסדא. אלא דקשיא לי, מדאמר אביי בסמוך, התם ידעי וקא מחלי הכא מי ידע דניחול, כלומר, דלא ידע דאית ליה אחא בי חוזאי כלל. וכי תימא דשמעו בו שמת הוה, ולא ידע ליה השתא קאמר, לא היא, דאם כן מאי קאמר רב חסדא ועוד קטן היה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן, אטו קטן שנשבה ושמעו בו שמת אין מורידין קרוב לנכסיו, הא ודאי כי היכי דאין מורידין קטן לנכסי שבוי כשלא שמעו בו שמת, כי שמעו בו שמת מורידין, (אין) הכי נמי מורידין קרוב לנכסי קטן כששמעו בו שמת, אע"פ שאין מורידין כשלא שמעו בו שמת. ושמא נאמר כי לטענתו דמרי קאמר, כלומר, הא קאמר דלא ידע ליה, לומר ששכח לאחר שנפרד משם. וכי תימא אם כן היכי מהמנינן ליה דהא רמאה הוא, י"ל דחזקה לא משקר בהא, דאי ידע ליה, לבי דינא הוה אזיל והוה מתנה בפני בית דין לומר ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אני עושה ואוכל, דתנן התם בפרק מי שמת (ב"ב קמג, ב) דהשביחו לעצמן. ואינו מחוור בעיני עדיין, דמלתא דלא שכיחא היא כלל דמי שיש לו אח במדינת הים וראהו שיהא שוכח לבסוף לגמרי שלא היה לו אח, ושמא מרי היה טוען שלא היה בי חוזאי מעולם ולא ידעו כלל, וכי קאמר ליה רב חסדא להאי אחא שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף את אחיו, לדבריו קאמר ליה, אף לדבריך דאמרת דמידע ידע לך ואיהו הוה בי חוזאי, אפילו הכי אפשר דהשתא מיהא לא ידע לך, משום דבאת בחתימת זקן.

הכי גרסינן והכי איתא במקצת הנוסחאות אמרי ליה זיל אייתינהו. כלומר, אייתינהו להני סהדי דקא טעין האי דאית ליה, ולא גרסינן זיל אייתי סהדי, דאע"ג דגברא אלמא הוא, לא מזדקקין ליה לאתויי סהדי דלאו אחוה הוא, דאם כן לא שבקת חיי לכל אלם דטעני עליה ויצטרך לאתויי סהדי ולא משכח, אבל הני דקא טעין בעל דיניה דידעי בהסדותיה, הנהו הוא דמצרכינן ליה לאתויי, ולא נראה כן מדברי רש"י ז"ל.

דתנן השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע ואע"ג דאסיקנא התם (ב"ב קמג, ב) דדוקא בהשביחו נכסים מחמת נכסים, אבל השביחו מחמת עצמן השביחו לעצמן, מרי בר איסק נמי מוחזק הוה דלא הוה ליה נכסי אחריני אלא הני דשבק אבוה, ומינייהו הוה אגר אגירי ומשבח להו לנכסים, והיינו דלא בעא מיניה אם מנכסי דידיה עבד אי מנכסי דאבוה, והילכך השביח לאמצע. אלא דאכתי לא ניחא לי, דאם כן מאי קאמר אביי הכא דלא ידע דניחול, ואי אשבחו נכסי מחמת נכסי מדינא השביחו לאמצע, ומה לנו ולמחילתו. אבל רש"י ז"ל כתב, דרב חסדא לא סבירא ליה הכין, אלא אפילו השביחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע. ומה שמחק רש"י ז"ל גרסת הספרים ואמר דלא גרסינן וכן אמר רבה, שאין זו שטת הגמרא להביא דברי האמוראים סיוע למשנה, ועוד דרבה תלמיד היה לרב חסדא, ולא יאמר רב חסדא שמועה משמו של רבה תלמידו, אלא אי גרסינן רב הונא גרסינן, כלומר דרב חסדא מביא ראיה מרב הונא רביה, דמתניתין סתמא קתני השביחוהו לאמצע, ולעולם, ואפילו השביחו נכסים מחמת עצמן. ואין צורך למחוק הגרסא מהספרים, ולא לסייע את המשנה הביאה, אלא לומר דמעשה זה של מרי בא גם לפני רבה וכן דינא כרב חסדא, ואביי שהיה יושב בפניו הקשה לו מי דמי, התם ידעי הכא לא ידעי. ותדע לך דאלו רב חסדא אמרה, לא היה אביי משיבו, שלא היה לפניו בבית המדרש.

שבוי שנשבה על אחד מן הדרכים שמורידין קרוב לנכסיו וקרוב זה שנשאר בכאן הוא קטן עדין אין מורידין אותו לנכסי שבוי בשום פנים שהרי אינו בן דעת בדברים אלו ונמצאו נכסים אובדים מאליהם ואפי' חריף ומפלפל במשא ובמתן אלא מורידין אחר בתורת אריסות עד שתתברר מיתתו וכן אם היה השבוי עצמו קטן אין מורידין קרוב לנכסיו בשום פנים שמא יטעון לאחר זמן שמחמת חלקו בא לידו וקטן נטל מצד אחר וקטן אין יודע בעניני מחאה עד שישתדל על כך ולא סוף דבר קרוב הראוי לירש אלא אף אותו שאינו ראוי לירש כגון בן אחיו וכיוצא בו ולא אחוה שמצד האם אע"פ שאינו ראוי לירש ולא קרוב מחמת קרוב הרחקה יתרה עשו בדבר זה ולא סוף דבר בשדות שאין הדבר מפורסם והטעות קרוב בהם אלא אף בבתים ואפילו היה זה הרוצה לירד כותב שטר שמחמת אריסות הוא יורד או שהיה שם שטר חלוקה שמא לאורך הזמן שטרות אובדין וקטן זה מפסיד אלא בית דין מעמידין אפטרופוס לנכסי הקטן השבוי ומתעסק בהן בכל דיני אפטרופסות ואם היו השבויים שנים אחד גדול ואחד קטן והירושה אחת אע"פ שביארנו שאין מטריחין אפטרופוס בנכסי גדול מתוך שמעמידין אפטרופוס לקטן מעמידין לגדול מעשה היה בזקנה אחת שהיו לה שלש בנות ונשבית היא ואחת מבנותיה והשתים שנשתיירו כאן מתה אחת מהן ונשאר ממנה בן קטן והרי שלא היו יכולין להוריד הבת שנשארה שמא מתה הזקנה ויש לקטן זה חלק בנכסים ואין מורידין קרוב לנכסי קטן ואע"פ שזו לא היתה ראויה לירשו מ"מ הואיל וראויה לירש עמו באותם הנכסים עצמן אין מורידין אותה ולא היו יכולין להוריד את הקטן בנכסים שמא לא מתה הזקנה ואין מורידין קטן לנכסי שבוי ואמרו חכמים מעמידין אפטרופוס בשביל קטן ומכיון שהוזקקנו להעמידו מעמידין אותו על כל נכסי הזקנה לסוף מתה הזקנה והורידו הבת לשליש הנכסים בחלק ירושתה וכן הורידו הקטן בשליש הנכסים בחלק ירושת אמו שמתה והשליש הנשאר לבת השבויה העמידו ביד אפטרופוס על הדרך שהזכרנו וכן אתה למד לכל כיוצא בזה:

קטן אין חזקה בנכסיו ר"ל שכל היורד לנכסיו והחזיק בהם שלש שנים אין זה טענה שהקטן אינו בר מחאה וכן אם אכלה שתי שנים בחיי האב ושנים רבות בקטנותו של זה וטוען שאביו מכרה לו אין כאן טענה וכן כל שהתחיל להחזיק בקטנותו של זה בתחלת שנה ראשונה אפילו אכלה סוף שנה ראשונה וכל שתי השנים הנשארות משהגדיל וטען שאביו מכרה לו אינה טענה וזהו שאמרו אפילו הגדיל ר"ל אפי' השלימן משהגדיל ואין לפרשו בשטען שהוא מכרה לו שהרי אין מכירת הקטן כלום כמו שיתבאר במקומו ונמצא שאין טענה עד שיחזיק שלש שנים בחיי האב או שלש שנים אחר שיגדיל הקטן וכן הדין בשבוי ובורח מחמת נפשות שאין מחזיקין בנכסיהם וגדולי המפרשים כתבו שאף אם אכלה שלש שנים משהגדיל הואיל וירד בקטנותו אין כאן טענה ולא יראה כן וגדולי המחברים כתבו כדעת ראשון:

מי שהיה מחזיק בנכסי אביו ובא לו אח קטן ממדינת הים והביא ראיה שהוא אחיו חולק לו בירושה ובשבח שהשביח שכל שהניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע אא"כ אמרו בפירוש שהם עושין לעצמן על הצדדין שיתבאר במקומו ואע"פ שאין זה מתפרנס עמו ולא ידע בו והיה לנו לומר שזה כמי שהתנה שלעצמו הוא עושה אינו כן אלא הואיל ואלו ידע היה יורד שלא ברשות שאין מורידין קרוב לנכסי קטן חולק עמו בשבח ר"ל באותן שהשביחו הנכסים מחמת נכסים כגון שמן הפירות שיצאו מכר ונטע אילנות וגפנים וכיוצא בזה ועמלו וטרח עבודתו מחול אצל הקטן ואם היה זה הבא גדול הואיל ולא נודע שהיה לו אח וברשות ירד שהרי אפילו ידע מורידין קרוב לנכסי שבוי שמין לו בחלק שבחו של זה כאריס:

בא"ד וי"ל דגבי קרוב סבר שאומר אמת וכו' מקשין העולם א"כ מה תירצו התוס' לעיל מזה דאי לאו רב הונא ממה שמעמידין אפוטרופוס לנכסי יתומים אין להוכיח וכו' אבל מדאמר רב הונא אין מורידין קרוב וכו' וגם אית ליה דלא ידע למחות בקרוב וכו' א"כ בנכרי ג"כ לא ידע וכו' והלא כתבו התוס' השתא דגבי קרוב שאני משום דגבי קרוב סבר שאומר אמת וכו' משא"כ גבי נכרי וצ"ל שהתוס' ס"ל דלומר לנכרי הבא עדים וראיה על המכירה מסיק אדעתיה כל קטן אבל גבי קרוב לא מסיק אדעתיה לומר הבא עדים משום שהוא סבר שאומר אמת משום שהרי של אביהם היה השדה אבל אם יש להקטן דעת לומר להקרוב הבא עדים יש לאותו קטן ג"כ דעת למחות לנכרי בסוף כל ג' שנים דשני דברים הללו שקולין ושוין הן ולכך קאמר רבא ש"מ מדרב הונא דאמר אין מורידין קרוב וכו' אין מחזיקין בנכסי קטן דמדאמר אין מורידין קרוב לנכסי קטן א"כ ש"מ דאית ליה דאין דעת בקטן למחות בקרוב א"כ בנכרי נמי לא ידע למחות וק"ל:

רש"י ד"ה תרתי לא עבדי וכו' עד לא דיין שישתוקו ולא יעידו האמת אלא גם שיעידו שקר כצ"ל:

תוס' ד"ה מוקמינן ליה אפוטרופס וכו' וזה טוב מלתתם לאחתא שתאכל הפירות בחנם וכו'. צ"ע מה רצו התוס' בזה והרי בלא טעם זה אין לתת כל הנכסים ליד האחתא מטעם דאין מורידין קרוב לנכסי קטן ונראה שדברי התוס' הן כאלו אמרו והשתא אתי שפיר הא דקאמר רבא מגו דמוקמינן אפוטרופוס לפלגא מוקמינן אפוטרופוס לאידך פלגא דזה טוב יותר לאוקמא אפוטרופוס שישמור הפירות כדין אריס בחזקת סבתא מלתתם לאחתא שתאכל כל הפירות חנם אבל לפי מאי דס"ד התוס' בקושיא דמוקמינן אפוטרופוס לינוקא דהיינו לאכול כל הפירות וא"כ ה"ה נמי כשמוקמינן אפוטרופוס לאידך פלגא היינו נמי לאכול האחתא כל הפירות א"כ מה לי אי מוקמי' אפוטרופוס או יהבינן לה לאחתא הא בין כך ובין כך יאכלו הפירות בחנם אבל השתא אתי שפיר דכשמוקמינן האפוטרופוס לא יאכל כל הפירות וזה טוב יותר מלתתם לאחתא:

ד"ה זיל את אייתי סהדי דלאו אחיך הוא וכו' וי"ל דשאני הכא וכו' ומרי בר איסק אמר ליה סוף סוף וכו'. יש לדקדק מה צריכין התוס' לאריכות זה לפרש מה שהשיב לו מרי בר איסק ונראה שלפי פי' התוס' דלא חייבו רב חסדא להביא עדים שיעידו בפירוש שאין זה אחיו ואם לא יעידו כן או שיאמרו אין אנו יודעין אזי יהיה מרי בר איסק חייב לפלוג לו כ"א התובע חייב להביא ראיה אלא שאמר לו שמאחר שיש כאן עדים שיודעים מזה ואינם רוצים לבא להעיד מיראתו על כן יביא הוא אותן עדים וישתדל שיבואו וא"כ לפי זה אם יבאו אותן העדים אפילו לא יעידו בפירוש שאינו אחיו אלא שיאמרו אין אנו יודעין יהיה ג"כ מרי בר איסק פטור וא"כ לפי זה שפיר קאמר ליה מרי בר איסק סוף סוף אתי סהדי ולא מסהדי ר"ל דאם אפילו יאמרו אין אנו יודעין יהיה פטור וא"כ מה השיב לו רב חסדא תרתי לא עבדי שיעידו שקר הלא אין צריכין להעיד שקר אלא שיאמרו אין אנו יודעין אבל אי הוי פירושו שהצריכו רב חסדא שיביא דוקא עדים שיעידו כדבריו דוקא ואם לא יעידו כן אלא שיאמרו אין אנו יודעים יהיה מרי בר איסק חייב השיב לו שפיר רב חסדא תרתי לא עבדי ר"ל שיעידו ג"כ שקר אבל לפי' התוס' קשה לכך האריכו התוס' וכתבו ומרי בר איסק אמר ליה וכו' ומשני תרתי לא עבדי וכו' ר"ל ששפיר השיב לו רב חסדא תרתי לא עבדי דאפילו יאמרו אין אנו יודעין מקרי גם כן תרתי וק"ל:

ולא שנא עביד בה עיטרא דהיינו שטר חלוקה שמא תאמר ליכא למיחש מידי דכיון שיש בידו שטר שהגיע לחלק הקטן אלו השדות או הבתים מתירא להחזיק בהם זה הקרוב אפילו הכי לא מחתינן דחיישינן שמא יאבד שטר העיטרא ויטעון משום ירושה כלומר שבאו לחלקו בשעת ירושה. ה"ר יהונתן.

דילמא שכיבא סבתא ואם תאמר והא קיימא לן במסכת גיטין דלמיתה לא חיישינן. תירצו בתוספות דמיירי שהגיעה סבתא לגבורות. אך קשה. דבסמוך אמרינן וכו' ככתוב בתוספות. יש לומר דלא אמרינן כיון דפלג פלג אלא בשהגיע למאה שנה ושמא עדיין לא הגיעה ~אם למאה שנה דיכול להיות דאף על גב דהבת הגיעה לגבורות האם לא הגיעה למאה שנה תלמיד הר"ף. והרמב"ן תירץ דשאני הכא דנכסי דיתמי כדשבויין נינהו שהם ביד בית דין וחיישינן כל מאי דאפשר למיחש ומתקנינן כל מאי דאפשר לתקוני טפי. הריטב"א. נוקמינהו לנכסי בידא דינוקא דילמא לא שכיבא סבתא ואין מורידים קטן ואפילו הוא קרוב לנכסי שום שבוי אפילו הוא נטוש שלא שמעו בו שמת. ובודאי דאפילו שכיבא סבתא כל היכא דלא ידעינן אי שכיבא ברתא לא מוקמינן להו בידא דינוקא דהא איכא חולקא דההיא ברתא דהוו נכסי שבוי אלא דנקט הא דעדיפא דאיכא חששא דכולהו נכסי הוו נכסי שבוי. הריטב"א.

אלא אמר אביי פלגא יהבינן לאחתא ואם תאמר ניתיב לה תרי תילתי חלקה וחלק האחות שנשבית שנעמידנה בחזקת קיימת וכי תימא שגם הבת הגיעה לגבורות אם כן היתה האם זקנה ביותר ולא ניחוש דילמא שכיבא דהא אמרינן התם כיון דפלג פלג. ויש לומר דאביי נמי אית ליה מיגו לענין הראוי לבא ליד הקטן. ואם תאמר והיכי מחתינן כלל נכסי בידא דינוקא אפילו על ידי אפוטרופוס דלמא לא שכיבא סבתא ואפילו על ידי אפוטרופוס אין מורידים קטן לנכסי שבוי דאי בלא אפוטרופוס צריכא למימר. ועוד דמשמע התם דאי הוה ידעינן דלא שכיבא סבתא הוה מוקמינן נכסי בידא דאחתא ולא בידא דינוקא אפילו על ידי אפוטרופוס. ויש לומר דכיון שהדבר עומד בספק דלא ידעינן אי שכיבא סבתא או לא והסבתא הגיעה לגבורות שאין לנו להעמידה בחזקת קיימת יותר מבחזקת מיתה טוב לחלוק הדבר לעשות אפוטרופוס לפלגא שלא יוריד קרוב על נכסים שיש לחוש שמא הם של קטן דילמא אתי לאחזוקי בהו. ומיהו בסמוך קשה טפי דשמעו דסבתא שכיבא וקאמר אביי אותה תילתא דנקא יהבינן לאחתא ואידך דנקא מוקמינן ליה אפוטרופוס לינוקא התם מאי טעמיה דאביי היה לנו להעמיד דאחתא בחזקת קיימת דהא לא הגיעה לגבורות כדפירשתי ואין שייך שם מיגו דלא מוקמינן אפוטרופא אלא להאי דנקא. וזה דוחק לומר דכיון שהורידו אפוטרופוס לינוקא במקצת מחמת ירושה מוקמינן ליה אפוטרופא להאי דנקא נמי דמה טעם הוא זה בשביל שירש מקצת נעמיד לו אפוטרופוס למקצת יותר משאם לא ירש כלל. ועוד דתילתא יהבינן לינוקא לא משמע לאפוטרופוס שלו אלא אפילו לעצמו אם הוא קצת בר דעת ורוצה להתעסק בה על ידי עבדיו. ונראה לי דאף על גב דבעלמא מוקמינן גברא בחזקת קיים שאני הכא דחשו חכמים לתקנת היתומים טפי וכיון שיש לספק בשום ענין על הנך נכסים שמא הם של קטן לא נוריד בהם קרוב כי היכי דאמרינן לעיל דאף על גב דבבתי ידעי שיבבי ועיטרא קלא אית ליה אפילו הכי לא מחתינן. תוספות שאנ"ץ.

ומוקמינן ליה אפוטרופוס כתוב בתוספות וזה טוב מלתת לאחתא וכו' זה פירוש דאם לא כן האפוטרופא לא היה משתדל דאפטרופא לדיקנני לא מוקמינן ולכך לא עבדינן הכי אם היה ודאי דלא שכיבא. גליון.

רבא אמר מיגו דמוקמינן אפטרופא וכו' כלומר בתורת ינוקא דכיון דלא הוברר חלקו של קטן בכל חד וחד אפשר לאחותי בתורת קטן וליכא אפטרופא לדיקנני כלל. ולא דמיא לההיא דלעיל דמוקמי אפטרופא למטלטלים ואריס לקרקעות דהתם כל דבר ודבר מבורר וליכא למימר בהא מיגו כיון דכלהו נכסי דגדולים נינהו. שמעו דשכיבא סבתא. פירוש בעדות ברורה דאי לא היכי יהבינן מידי לינוקא דהא אין מורידים קרוב לנכסי שבוי ואף על פי ששמעו בו שמת אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א.

הא דאמר רבא מיגו דאוקמינן אפטרופא לדנקא מוקמינן אפטרופא לאידך דנקא תמיהא לי לתילתא דינוקא נמי נוקי אפטרופא דהא בעלמא נמי אפטרופא מוקמינן לינוקי דבית דין אביהם של יתומים לחוש להפסד נכסיהם ולמנות עליהם אפטרופא הילכך לוקי אפטרופוס לתילתא דינוקא ולאידך תרי דנקי. יש לומר דתילתא וינוקא אי נחית ליה ינוקא עד דמוקמינן ליה אפטרופא לית לן בה אבל בהא לא נחית כלל אלא דוקא ביד אפטרופא מוקמינן ליה לינוקא לא יהבינן. אי נמי אפשר דהאי ינוקא לאו קטן ממש הוא אלא דעדיין קטן הוה שלא היה ראוי למנותו בשל אחרים. הרשב"א ז"ל.

אמר ליה לא ידענא לך וכו' אמר ליה שפיר קאמר לך וכתיב וכו'. ואיכא למידק למה ליה לרב חסדא להאי טעמא הא ודאי דינא קאמר ליה דאי אמר דלא ידע ליה דליתי ראיה דאחוה הוא ואפילו הניחו בחתימת זקן. ואיהו נמי מאי קא מתרעם מיניה קמיה דרב חסדא. ויש לומר משום דהוה מוחזק בגברא אלמא ושקרא הוה קביל מיניה קמיה ורב חסדא לומר דמחמת רמאותו הוה טעין כך ואהדר ליה רב חסדא דבטענה זו לא מינכר דרמאות קאמר דכיון דהניחו בלא חתימת זקן הא גרמא ליה כדכתיב והם לא הכירוהו. הרשב"א ז"ל. ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וזה לשונו: ויש לומר דיודאי לא הוה צריך מרי בר איסק להביא עדים דלא אחוה הוה בלא אותה סברא. אלא הכי פירושו אין לך תרעומות עליו לומר שהוא שקרן דיכול להיות שהוא אומר אמת דאינו מכירך משום דכשנפרד ממך בלא חתימת זקן היית ועכשו יש לך זקן. אי נמי יש לומר דאי לאו האי סברא דשפיר קאמי לך הוה אמינא דהוי ~אי נאמן לומר שהוא אחיו ויצטרך מרי להביא עדים דלאו אחיו הוא דמרי היה יודע בודאי שהיה לו אחא בי חוזאי ואם כן היה לו להכחישו בודאי אם אמת הדבר שאינו אחיו כיון שאין לו במה לטעות אלא שמו מינה דהוה ידע ביה והאי דקאמר לא ידענא ליה היינו משום שאין לו פנים להכחישו. עד כאן. וה"ר יהונתן ז"ל כתב וזה לשונו: ולא הוצרך להביא זה הפסוק אלא לפתות לב התינוק הזה שבא ממדינת הים שלא יפחד מאחיו מרי בר איסק כי לא במרד ולא במעל הוא מכחיש אותך כי לכשיודו לו האמת יחלוק ברצון עמך ויאהב אותך והיו דברי רב חסדא כדברי תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם ואף על פי שהיה יודע רב חסדא כי מרי בר איסק גבר אלמא הוא היה משבחו בפניו כדי שיהיה נשמע לבית דין ולא הועילו דברי שלומותיו עד שפירש לו בפירוש שגברא אלמא הוא. עד כאן. ופירש רש"י ז"ל דמרי בר איסק הניחו להאי אחא בלא חתימת זקן ולומר דמיחזא חזא ליה בקטנותו ובלא חתימת זקן. ובודאי הכי משמע מדאמר ליה רב חסדא שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף את אחיו דאלמא איהו נמי משום דהניחו בלא חתימת זקן הוא. ועוד דאי לא ידע ליה כלל מאי קא קביל מיניה קמיה דרב חסדא. אלא דקשה ליה מדאמר אביי בסמוך התם ידעי וקמחלי הכא מי ידע דניחול כלומר דלא ידע דאית ליה אחא מבי חוזאי כלל וכי תימא דשמעו בו שמת הוה ולא ידע ליה השתא קאמר לא היא דאם כן מאי קאמר רב חסדא ועוד קטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן אטו קטן שנשבה ושמעו בו שמת אין מורידין קרוב לנכסיו הא ודאי כי היכי דאין מורידין קטן לנכסי שבוי וכי שמעו בו שמת מורידין הכי נמי מורידין קרוב לנכסי קטן כששמעו בו שמת אף על פי שאין מורידין כשלא שמעו. ושמא נאמר דלטענתו דמרי קאמר כלומר הא קאמר דלא ידע ליה לומר ששכח לאחר שנפרד משם. וכי תימא אם כן היכי מהימנינן ליה דהא ודאי רמאי הוא. יש לומר דחזקה לא משקר בהא דאי ידע ליה לבי דינא הוה אזיל והוה מתנה בפני ביה דין לומר ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אני עושה ואוכל דתנן התם בפרק מי שמת דהשביחו לעצמה ואינו מחוור עדיין בעיני דמילתא דלא שכיחא היא כלל דמי שיש לו אח במדינת הים וראהו שיהא שוכח לבסוף לגמרי שלא היה לו אח. ושמא מרי היה טוען שלא היה בי חוזאי מעולם ולא ידעו כלל וכי קאמר ליה רב חסדא להאי אחא שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף את אחיו לדבריו קאמר ליה אף לדבריך דאמרת דמידע ידע לך ואיהו הוה בי חוזאי אפילו הכי יוכל להיות דהשתא מיהא לא ידע לך משום דבאת בחתימת זקן. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הריטב"א ז"ל: מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי. פירש רש"י ז"ל כי מרי הלך עם אביו וראה לאחיו זה וכשמת אביו חזר לעירו. והוצרך לפרש כן דהא מדמינן ליה לההיא דויכר יוסף את אחיו אלמא כבר ראהו בלא חתימת זקן מיהת. והא דאמרינן לקמן התם ידעי ומחלי הכא מי ידע דמחיל הכי פירושו התם ידעו בודאי דאית להו אמא ומחלי אבל הכא מי ידע מרי בודאי דאית ליה אחא בשעה שהשביח דליתי וליתבעיניה סבור היה שאולי מת או שלא יבא לתובעו כלום. אבל יש שפירשו כי מרי אומר היה שלא ראהו מעולם ולא ידע ליה כלל וכדאמרינן לקמן דלא ידע ומחיל אלא שזה היה טוען שכבר בא לכאן בעודו קטן וראהו מרי והכירו. והא דאמרינן שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף וכו' איכא למידק דבלאו האי טעמא נמי כיון שטוען זה שאינו מכירו המוציא מחברו עליו הראיה. ויש לומר דאין הכי נמי אלא להפיס דעתו אמר כן שהיה טוען עליו שהוא מכירו כשאומר שאינו מכירו ולכך אמר ליה אפילו לדבריך אין כאן הוכחה לרמאות כיון שראה אותך בלא חתימת זקן ולפי פירוש רש"י פירשו בתוספות דכיון שכבר ראהו וידע שיש לו אח הוה ליה להודות או לכפור לגמרי ולומר אינך אחי ושקורי משקר אבל השתא דליכא טעמא דויכר יוסף יכול היה לומר איני מכירך ועל זה המוציא ממנו עליו הראיה שהוא אחיו. וגם זה נכון. עד כאן. הכי גרסינן והכי איתא במקצת נוסחאות: אמר ליה זיל אייתינהו כלומר אייתינהו להנהו סהדי דקטעין האי דאית ליה ולא גרסינן זיל אייתי סהדי דאף על גב דגברא אלמא הוא לא מזדקקין ליה לאיתויי סהדי דלאו אחוה הוא דאם כן לא שבקת חיי לכל אלם. ולא נראה כן מדברי רש"י ז"ל. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הריטב"א ז"ל. ורש"י כן גורס זיל אייתינהו אלא שהוא ז"ל פירש זיל אייתינהו או בקש עדים. ואין לשונו מחוור. עד כאן. וזה לשון תוספות שאנץ: הכי דיינינא לך ולכל אלמי חברך. אין רוצה לומר דכל אדם התובע מן האלם ואומר אית לי סהדי ומסתפו מיניה שיהא נאמן עד שיביא האלם ראיה דאינו חייב לו כלום דאם כן לא שבקת חיי לכל אלמי אלא הכא מיירי כגון שהיו בית דין שואלים מאותם עדים שהיה אומר דמסתפו מיניה ולא היו רוצים להתמצע בדבר ולומר לא הן ולא לאו דמוכחא מילתא דמסתפו מיניה. וכן מוכח בסמוך דבאותן עצמן קאמר תרתי לא עבדי חדא שלא יעידו האמת וגם שישקרו לומר אין אנו יודעים שהיה רב חסדא מזקיקו להביא עדים שיאמרו שאינו אחיו או אותם עדים מעצמן יעידו שאינו אחיו או יאמרו בפני בית דין אין אנו מכירין אותו. וכהאי גוונא קרי פרק ב' דכתובות גבי שפחה שגברתה מביאתה לעדות שהיא טהורה אם היתה שותקת הויא חדא שהיה לה לומר שהיא טמאה או לומר איני יודעת שלא היתה עמה כל שעה וכשהיא אומרת טהורה היא היינו תרתי.

סוף סוף אתו ומשקרי פירש רש"י שיעידו שקר שאינו אחיו ופרקינן תרתי לא עבדי כלומר חדא עבדי שישתקו אבל תרתי לא עבדי שיעידו שקר. וקשה לי סוף סוף אתו ואמרי אין אנו יודעין ויכבשו עדותן. ומורנו פירש סוף סוף אתו ומשקרי שיאמרו אין אנו יודעין עדות זה דאלו להעיד שקר חס ושלום לא נחשדו ישראל וכל שכן בזה שהוא שלא לצורך דמסתייה למרי שיאמרו אין אנו יודעין. ואמרינן תרתי לא עבדי שלא יבאו מחמת יראה ואם יבאו שיכבשו עדותם וקיימי באם לא יגיד ונשא עונו דאיתיה אפילו בלא שמיעת אלה מדמוכח בריש פרק הכונס וכדכתב שם ר"י. הריטב"א. וזה לשון הרמ"ך: אי האי דתפיס בהו הוי גברא אלמא ומסתפו סהדי מיניה לאסהודי בהאיך דאחוה הוא אמרינן ליה לאידך דליתיה איהו הנהו סהדי גופייהו ולימא להו בבי דינא דליסהדו מאי דידעו בהאיך אי הוא אחוה או לא. מיהו אכתי איכא למיחש דילמא כיון דמסתפו מיניה אף על גב דלימא להו דליסהדו לא עבדי דאמרי כי ניפוק מבי דינא ליקום עלן וליזקן. ומצינן לפרושי דהכי אמרו ליה דליתי סהדי דלאו אחוה הוא ודלא אזל אבוה לבי חוזאי ולא נסב איתתא באתרא אחרינא ולישנא דגמרא הכי הוא זיל אייתי את סהדי דלאו אחוך הוא והכי נמי דיינינן לכל אלמא דליתי איהו סהדי על מאי דתבעי מיניה דלאו דינא קאמרי היכא דאית ליה סהדי לאידך דמסתפו מיניה לאסהודי בקושטא. מיהו צריכי דייני למידע אי קושטא הוא דסהדי אית ליה ולישיילוה להו לסהדי דלא באפי בעל דינא אף על גב דההוא סהדותא לא מהניא דאין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין.

בתוספות בד"ה ומוקמינן ליה אפוטרופוס וא"ת והא אין מורידין כו' דהא משמע דאי ודאי לא שכיבא סבתא כו' ואמאי נוקי פלגא כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דאין ראיה מכאן דוודאי אי לא שכיב' סבתא לא היה שייך כלל להעמיד אפוטרופוס לינוקא אף אם היו שייכים הפירות לינוקא אפ"ה היו מעמידין הכל בחזקת האחתא דהיינו חצי הפירות נוטלת לחלקה ועל חלק הינוקא תעשה היא בעצמה אפוטרופוס ליתן לו חלקו בפירות דהא אין מורידין קרוב לנכסי קטן היינו היכא שגוף הקרקעות שלו מטעמא דמפ' לעיל בגמרא שלא יאמר כשיגדיל שהגיעו לו הנכסים לחלקו אבל לענין מטלטלין ודאי מוקמינן להו ביד הקרוב בתורת אפוטרופוס ובזה הסכימו הפוסקים דקרוב קודם לרחוק לענין אפוטרופוס במטלטלין עי' בח"מ סימן ר"ץ ואם כן כ"ש בפירות דהכא ועוד דמהיכא תיתי יעמידו אפוטרופוס לחלק הינוקא אי לא שכיבא סבת' כיון שאין לו שום חלק בנכסים דהא דמעמידין קרוב בנכסי שבוי לאו משום דינא דקרוב הוא אלא משום תקנת השבוי כדי שהקרוב יטפל בנכסיו ולא יפסידם משא"כ בקטן דלאו בר הכי הוא א"כ אין לו שום זכות כלל באלו הנכסים ולמה יעמידו לו אפוטרופוס ותדע דהא אפי' בג' או ד' אחים גדולים כתב הרא"ש דאם קצתן עובדי אדמה וקצתן אינם עובדי אדמה מעמידין הנכסים ביד העובדים לבד וא"כ כ"ש בקטן דלא שייך בכל זה מיהו מה"ט גופא שפיר מסקו התוספ' דאין שייכות לקטן בפירות כיון דהכל ניתקן לטובת השבוי דמורידין קרוב לנכסיו כדי שיתעסק בהם ויאכל הפירות שכר טרחו וזה לא שייך בקטן דאע"ג דאיכא למימר דלמא מתה הסבתא וא"כ נכסי דקטן אינון היינו לגבי אחותו מוקמינן לסבתא בחזקת מתה כמ"ש התוספ' לעיל בסמוך משא"כ להפסיד לסבתא גופא ודאי מוקמינן לה בחזקת שהיתה קיימת וא"כ אין מעמידין אפוטרופוס אלא כדי שישמור הפירות לסבתא דהא מדינא היה מהראוי להעמיד אפוטרופוס לכל השבוים שישמרו הפירות לשבוי אלא משום דאפוטרופוס לדיקנני לא מוקמינן כדאמרינן לעיל וא"כ הכא דלא סגי שהב"ד נזקקין לבקש אפוטרופוס משום ספק שהם נכסי הקטן וא"כ אותו האפוטרופוס גופא נעשה ג"כ בשביל השבוי עצמו מספק ומספיקא לא מפיק ממונא מתחת ידו עד שישמע שמתה בודאי והיינו נמי טעמא דרבא כנ"ל נכון ודוק היטב:

גמ' מרי בר איסק עיין יבמות דף כא ע"ב תוס' ד"ה ר"א:

תוס' ד"ה דלמא וכו' אך קשה עיין בתשו' מעיל צדקה סי' מח: