מסכת בבא מציעא דף ל׳ עמוד א׳

בתורי בפועלים המנהיגים בשוורי בעה"ב:

דנפיש פסידייהו שרוב עבודת קרקעות שלהן בשוורים היתה אף חרישת הכרמים ובצירתם מנהיגים כלי המחרישה בעגלה בין שורות הכרם עם הבוצרים ונותנין שם הענבים לפיכך אם אין הבעלים עליהם יש הפסד גדול שאין דרך הפועלים לחוס על הכרם ועל השוורים ומנהיגים אותן על הגפנים ועל הנטיעות והם מתקלקלין והשוורין נסחבין ונשברים:

מגוד קביל"א בלע"ז:

נזדמנו לו אורחים קס"ד טעמא משום דמתכבד בהם ואיכא לצורכה ולצרכו:

שאני התם דקא קלי לה בשטיחה זו הוא שורפה ומה הוא שריפתה:

אי משום עינא שתשלוט בה עין רע של אורחין:

אי משום גנבי פן יגנבוה האורחים:

הכניסה לרבקה בעגלה ערופה קאי רבקה - קופל"ה בלע"ז שמדבקים שלש בהמות או ארבעה בצואריהן זו אצל זו ודשים הדישה:

בתורי דנפיש פסידייהו ר"ח גרס בתוורי פירוש פועלים שמוליכים השוורים לחרישה. ואין מעמיקין המחרישה שלשה טפחים ואין הזרע נקלט היטב:

לצורכו ולצורכה מאי דוקא בשיטוח כסות מבעיא ליה וכל דדמי ליה דשמא יניחנה שטוחה יותר מכדי צורכה עד שיתקלקל אבל בספר אמרינן דקורא בהן אף ע"ג דצורכו הוא כמו צורכה ולא גזרינן דליכא למיחש למידי כיון שקבעו לו זמן אחד לשלשים יום או אחד לי"ב חדש ולא ילמוד בו בתחלה גם לא יקרא וישנה וכלי נחשת דתניא לקמן דמשתמש אפי' בחמין וכלי כסף בצונן אפי' לצורכו מותר כיון שעל ידי אותו תשמיש אינו יכול לבא לידי קלקול ותדע דאי דוקא לצורך הכלי מאי פריך פקדון מאי עבידתיה גביה כיון שהוא שומר יש לו לעיין שלא יתקלקל אע"פ שהבעלים אינם אומרים לו להשתמש:

הכניסה לרבקה ודשה בתוספת' (דפרה). תני לה גבי פרה אדומה:

בשביל שתינק ותדוש פסולה ובסיפא (דתוספתא.) קתני לצורכו פסולה לצורכה כשירה ולכך פריך אלמא לצורכו ולצורכה חשיב כמו צורכו ואסור ומשני דהתם דאורייתא פסולה כמו בא עלי' זכר דפסולה מדרב פפא וא"ת ואמאי מייתי ההיא דשכן עליה עוף ואי משום דרב פפא אמר למלתיה עלה אמאי לא אמר אהך דהכניסה לרבק' וי"ל משום דברייתא היא אבל הך דשכן עליה עוף היא מתניתין:

אף עובד דניחא ליה וא"ת ובפרה אדומה מנלן דבעינן דניחא ליה דבשלמא למאן דיליף (סוטה דף מו.) עבודות בפרה מג"ש דעול עול ניחא אלא למאן דלית ליה ג"ש ומשכח עבודות בפרה גופיה מנלן דבעינן דניחא ליה וי"ל דכיון דשוין בפסול עול ועבודות גם לענין דניחא ליה יש להשוותן וא"ת ועלה עליה זכר אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא ליה להפסיל פרה שדמיה יקרים בשביל דבר מועט וי"ל דאם היתה כשירה הוה ניחא ליה ולכך אין להכשיר וא"ת הכניסה לרבקה ודשה אמאי כשירה מאי שנא מעלה עליה זכר דפסולה וי"ל דהתם לא ניחא ליה בדישתה שאינו מרויח כ"כ דבלאו הכי נדושת התבואה וא"ת אי לא ידע בשעת עליית הזכר אמאי פסולה מאי שנא מהכשר דאמרינן לעיל (בבא מציעא דף כב.) נגבו אינן בכי יותן ואם נאמר דלא מיפסלא אלא כשידע בשעת עלייתו א"ש ואתי נמי שפיר הא דתנן (פרה פ"ב מ"א) פרה מעוברת ר"א מכשיר וקשה וכי לית ליה עלה עליה זכר פסולה ולמאי דפרישית אתי שפיר אי נמי סבר כר"י דאמר דוקא העלה עליה זכר אבל עלה מאיליו כשירה וה"ר יצחק מסימפון פירש דלא פליגי בפרה עצמה אלא בבתה וטעמא דרבנן דפסולה כדדרשינן בספרי ויקחו אליך פרה בעינן שתהא בשעת לקיחה פרה ור"א לית ליה ההיא דרשה וה"ה דמצו פליגי בלקחו פרה קטנה וא"ת העושה מלאכה בפרת חטאת דאמר בפ' הכונס (ב"ק דף נו. ושם) דחייב בדיני שמים אמאי מיפסלא הא ודאי לא ניחא להו לבעלים וי"ל כגון שהיה שותף אי נמי לא בעינן ניחותא דבעלים רק ניחותא דעושה מלאכה וא"ת בפרק אין מעמידין (ע"ז דף כג:) דפוסל ר"א פרה הניקחת מן הנכרים דחייש לרביעה ודייק ש"מ קדשי מזבח היא דאי קדשי בדק הבית היא אמאי פסולה משום רביעה לימא דפסולה משום עול וי"ל דמשמע ליה דלאו מטעם עול פוסל דקתני בסיפא וכן היה ר"א פוסל בשאר קרבנות לכך קאמר דקדשי מזבח היא דממעטינן נרבע מקרא דמן הבהמה: [וע"ע תוס' ע"ז כג: ד"ה ש"מ]:

הא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה וא"ת דבפ"ב דיבמות (דף כא.) ובפ' כ"ג (סנהדרין דף יט.) לא חשיב אלמנה לכהן גדול אלא לא תעשה גרידא ואמאי והא איכא עשה דקדושים יהיו וי"ל דלא קאי עשה דקדושים יהיו אלא אמאי דכתיב בההיא פרשה וא"ת והא כי אמרינן דאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ה"מ לא תעשה ועשה השוה בכל אבל האי דאינו שוה בכל דחי כדמוכח פרק שני נזירין (נזיר דף נח:) דאתי עשה דמצורע ודחי לאו ועשה דכהנים וכן ק' לקמן (בבא מציעא לב.) יכול אמר לו אביו הטמא כו' ופריך תיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה הא גבי כהנים שאינו שוה בכל דחי וי"ל דעשה דמצורע שאני דחמיר משום דגדול השלום כדאמר בפ' שילוח הקן (חולין דף קמא.) דעשה דמצורע הוי דחי לאו ועשה דשילוח הקן אי לאו יתורא דשלח תשלח אבל עשה דעלמא לא דחי לאו ועשה אפילו אינו שוה בכל וזה התירוץ לא יתיישב למאן דשרי מצורע בימי חלוטו בתשמיש המטה פ"ק דמועד קטן (דף ז:) ולדידיה יש לומר דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא ולקמן נמי עדיפא משני דהוה דחי אפילו לאו ועשה אי לאו קרא אפי' אי בעלמא לא דחי ובפ"ב דיבמות (דף כא.) דאמר גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"א בביאת כ"ג באלמנה מן הנישואין כ"ע לא פליגי דלא פטרה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וי"ל דחשיב שוה בכל כיון שהאלמנה עשתה איסור כמו הכהן דאקרי ביה לא יקח לא יקחו אע"ג דאין שוה בכל אלא בכהנים אבל ההיא דגילוח זקן שאינו שוה בנשים נדחי מקמי עשה דמצורע:

ויש אומרי' פושרין הן הלוחשין ושאר שמעתתא דר' יוחנן פירשנום בפ' כיסוי הדם.

ושוטחה לצורכה אבל לא לכבודו מיבעיא לן לצרכה ולצרכו מאי ת"ש שוטחה לצרכו וכו' ת"ש לא ישטחנה לא על גבי מיטה ולא על גבי מגוד לצרכו ולא איפשיטה. פי' לרבקה לפטמה מלשון עגלי מרבק.

ת"ש הכניס לעגלה לרבקה ובהליכתה דשה ברגליה בתבואה שבגורן כשירה בשביל שתינק משדי אמו ותדוש פסולה ופשוטה היא. ת"ש מהא דתנן במסכת פרה שכן עליה עוף כשירה עלה עליה זכר פסולה והא עליית עליה זכר לצרכו ולצרכה היא וקתני פסולה.

ודחי רב פפא ואמר כל מלתא דניחא ליה אע"ג שלא עשאה בידים מעשיו הן ודייק מדכתב עבד וקרינן עובד: מצא כלי חרש וכלי נחשת משתמש בהן לצרכן אבל לא לשחקן מצא כלי עץ משתמש בהן שלא ירקבו כלי נחשת משתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור.

כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן מגרפות וקרדומות משתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבא אליהו כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפיקדון שהלכו בעליו למדינת הים.

מצא שק או קופה שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול אלא אם רוצה לעשות לפנים משורת הדין כר' ישמעאל. פי' פתכא דאופי חבילה של חריות של דקל. פי' וקא מיתפח יגע והניח משאו לארץ כדי ליפוש. לא חרבה ירושלם אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין. ת"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כיצד זקן ואינה לפי כבודו אבל כהן והיא בבית הקברות לא צריכא מאי טעמא דהא כהן מוזהר בטומאה עשה ולא תעשה עשה שנאמר וקדשתו קדשים יהיו לאלהיהם לא תעשה שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו והשבת אבידה עשה היא שנאמר השב תשיבם לאחי' ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה ותוב לא דחינן איסורא מקמי ממונא.

הא דאבעיא להו לצרכו ולצרכה מאי איכא למידק, אמאי לא דייק ממתניתין דשרי, דהא קתני ספרים קורא בהן אחד לל' יום, כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהם לצרכן אבל לא לשחקן. ותירצו בתוספות, דטעמא דלצרכו ולצרכה, דחיישינן שמא ישתמש בה לאחר שלא תהא צריכה עוד לשיטוח, אבל בספרים כבר בארנו ענין תשמישן, אחד לל' יום ולא יקרא לכתחלה ולא אחר עמו ושלא ישנה ויתרגם וכן כל דיני הקריאה, הילכך אין לחוש, וכלי כסף וכלי נחשת משתמש הוא אפילו לצרכו לבד. ואין תרוצם עולה יפה וצריך עיון עוד.

הכניסה לרבקה ודשה רש"י ורבנו חננאל ז"ל פירשוה בעגלה ערופה, והיינו דמייתי עלה הא דרב פפא דאמר אי כתוב עבד וקרינן עבד, וההוא בעגלה ערופה הוא דכתיב. והא דמייתי עלה ההיא דשכן עליה עוף, וההיא ודאי בפרה אדומה היא שנויה, דאלו בעגלה ערופה אפילו עלה עליה זכר כשרה, דלא ניחא להו לבעלים משום דלא מקבלה זכר, דהא לרבי אליעזר (פרה פ"א מ"א) בת שנתה היא, ואפילו לרבנן דאמרי בת ב' שנים, לא מקבלה זכר, כדאיתא בריש פרק אין מעמידין (ע"ז כד, ב) וכן בבכורות (יט, ב). הא לא קשיא, דעגלה ערופה למדה היא מפרה אדומה בסוטה (מו, א) בגזירה שוה דעול עול. ולא גרסינן הא לא דמיא אלא לסיפא, אלא הכי גרסינן: הא לא דמיא אלא להאי. ואחרים פירשוה בפרה אדומה, ובודאי בתוספתא (פרה פ"ב ה"ב) גבי פרה אדומה מתנייא, וההיא דשכן עליה עוף סיפא דההיא היא, והכי גרסינן הא לא דמיא אלא לסיפא. ודמייתינן עלה הא דרב פפא, משום דפרה ועגלה ערופה למדות זו מזו בגזירה שוה כדאמרן.

לרבקה פירש רש"י ז"ל: קופל"א, שקושרים ג' פרות או ד' בצואריהם זו אצל זו ודשין הדישה, והוא מלשון מה שאמרו בערובין פרק פסין (יז, ב) כמה יהא ביניהם במלא שתי רבקות של ג' פרות. ורבנו חננאל פירש: מלשון עגלי מרבק (מלאכי ג, כ ע"ש ברש"י), והיינו דלא ניחא ליה בדישה, שהוא מכניסה כדי שתאכל, והדישה מכחישתה.

כדרך שאמרו באבדה כך אמרו בפקדון ירושלמי (בפרקין ה"ט),

המפקיד כסות אצל חברו מנערה אחת לל' יום, ואם היתה מרובה נוטל שכרו הימנה. או שהיה שלו מרובה משל חברו. כשיש שם בית דין בפני מי יתנה מיירי, דאי (משום) כשאין שם בית דין, אפילו שלו מעוטה משל חבירו שלו קודם, כדתנן לקמן (בבא מציעא ל ע"ב) גבי היה בטל מסלע, אבל בשלו מרובה משל חברו, דאין תנאי מועיל ליתר ממה ששוה של חברו, שלו קודם, ואם שלו שוה כשל חבירו של חבירו קודם, שמרויח לענין כושרא דחיותא, כדאיתא לקמן בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא צג, ב).

קרא למאי אתא אילימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי עשה ולא תעשה ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה. כך הגרסא בהלכות הרי"ף, וכן פירש רש"י ז"ל, והקשו הם ז"ל, השבת אבדה נמי עשה ולא תעשה היא. והם תירצו, דהכא לא קחשיב ליה ללאו שבו, משום דעשה הוא דקא דחי אבל לאו אינו דוחה, והילכך לגבי הדוחין לא מחשיב. אבל לקמן (בבא מציעא לד, א) גבי אמר לו אביו אל תחזיר דלאו שבו נדחה, קא חשיבנא ליה, דאמר פשיטא האי עשה והאי עשה ולא תעשה. ויש מקשים דהשבת אבדה כל שלא נטלה כזו שהיא בבית הקברות, ליכא אלא משום לא תוכל להתעלם, כדאמר לעיל (בבא מציעא כו, ב) המתין לה עד שיתיאשו הבעלים אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם. ויש לומר דכל שנטלה על מנת להחזירה ואחר כך נמלך עליה לגוזלה קודם שנתיאשו הבעלים, משום עשה איכא ומשום לאו איכא, דמכי מטיא לידיה אתחייב בהשב תשיבם, ואם נמלך שלא להשיב ועדיין לא נתיאשו הבעלים, עובר משום לא תוכל להתעלם הואיל ומעלים עיניו מלהחזיר, והכא הכי קאמר, אילימא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא דלא יחזיר, דאפילו נטלה מתחלה ונתחייב בהשבה, משום דהאי עשה והאי עשה ולא תעשה, כך תירץ הרמב"ן ז"ל לדברי הרי"ף ז"ל ורש"י ז"ל וגרסתם. ואלא מיהו אכתי איכא למידק הכא דמאי שנא משום דהאי עשה והאי עשה ולא תעשה, אפילו הוי השבת אבדה עשה ולא תעשה לא דחי ליה ללאו דטומאה, דהא קיימא לן דאין עשה דוחה לא תעשה אלא כגון כלאים בציצית ומילה בצרעת דבעידנא דקא עבר אלאו מקיים לעשה (שבת קלב, ב) אבל הכא בעידנא דקא עייל לבית הקברות, אכתי לא מקיים ליה לעשה דהשב תשיבם עד דמהדר ליה למריה. ויש לומר אין הכי נמי, אלא דהכא לרבותא נקטיה. והגרסא הנכונה מה שנמצא כתוב במקצת הספרים, פשיטא מי דחינן איסורא מקמי ממונא, כלומר עשה דהשבת אבדה ממונא הוא, ואי בעי בעל אבדה לומר לא בעינא מי מחייב לאהדורי, השתא נמי לא מהדר, דלא אמר אתי עשה ודוחה לא תעשה אלא בעשה דעל כרחיה מקיים ליה כמילה בצרעת וכלאים בציצית, ודמיא לאותה שאמרו בכתובות (מ, א) גבי שותה בעציצו, אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלא לקיומיה לעשה, אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל, וכל שכן הכא, דבשלו אינו מחזיר ואינו רשאי, שאינו מחזיר בשל אחרים. הרמב"ן ז"ל. ובמקצת ספרים איתנהו לתרוייהו, פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה ועוד מי דחינן איסורא מקמי ממונא, וכן היא בפירושי ר"ח ז"ל, ולרבותא נקטינהו, ועיקר דחייתו מהאי טעמא דלא דחינן איסורא מקמי ממונא.

מצא כלי עץ ישתמש בהם כדי שלא ירקבו ר"ל בכדי שמירת רקבון מהם ולא יותר:

מגרפות העשויות להפריד תאנים המדבקות מן הקציעות וליטול מרחקות וכן קרדמות משתמש שם ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן וכל אלו האמורין באבדה כך הדין בכלם לענין פקדון שהלכו בעליו למדינת הים שמא כאבדה גמורה היא אצלו ולא אמרו במפקיד ספר תורה גוללה בשנים עשר חדש אלא בשבעליה בקרוב מקום:

פרה אדומה שעלה עליה עול מאליו שלא על ידי אדם אם לרצונו פסולה אם שלא לרצונו כשרה שהרי כתוב בעגלה ערופה אשר לא עובד בה ואתה רשאי לקרות במסורת שלו עבד מבנין הקל נמצאת דורש מן המקרא שלא עבד בה כלל אפילו ממילא ומן המסורת שלא עבד בה הוא בידים הא כל שממילא כשרה ואתה מרכיב את שתיהן לומר עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה שהרי עשהו בידים אף עובד כן מעתה הכניסה לרבקה והוא הדבוק שמדבקין את הבהמות זו אצל זו לדוש ונתכון בזה שתינק משדי אמה ודשה מאליה כשרה ואם הכניסה על מנת שתינק ותדוש פסולה שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה וכן הדין באלו לעגלה ערופה שכל ענין שבעבדת הבהמה שוה הוא בשתיהן אע"פ שחלוקות בהרבה ענינים כמו שיתבאר במקומו:

המשנה האחת עשרה והכונה בה להתחיל בביאור החלק החמישי בצדדין שאינו חייב להטפל באבדה ואמר מצא שק או קופה שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול אמר הר"ם ואמרו כי אין דרכו ליטול הוא שיהיה זקן ואינה לפי כבודו לפי שאינו ראוי להבזות החכמה והרמז לזה מה שנא' והתעלמת מהם כאלו צוה שיתעלם מהם בענין מן הענינים והוא מה שאמרו החכמים ז"ל פעמים שאתה מתעלם:

אמר המאירי שאם מצא שק או קפה שהם דברים שיש גנאי בהבאתם עד שאף אם היו שלו לא היה מוליכן בידו הרי זה לא יטול ר"ל מתורת חובה שכל שאינו עושה כן לעצמו אין מטריחין אותו בשל אחרים הא כל שאמדן הדעת בו שהוא מוחל כבודו לעצמו אף הוא מוחלו בשל אחרים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

היה כהן וראה האבדה בבית הקברות אין צריך לומר שאינו מיטמא כדי להחזיר ואפילו היתה אבדה בתחלת הקבר שהעשה מתקיים בשעת עקירת הלאו שאין עשה של השב אבדה דוחה לא תעשה של לא יטמא ועשה של קדושים יהיו לאלהיהם ולא עוד אלא שאין דוחין איסור מפני ממון אלא אף זקן ואינה לפי כבודו אינו חייב להחזיר על הדרך שביארנו במשנה וכן אם היתה שלו מרבה משל חברו כגון שבטול מלאכתו בהחזרה זו עולה ליותר מכדי אבדה או כיוצא בה אינו חייב להחזיר ואין צריך לומר אם אבדה לו אבדה ולחברו אבדה שאינו חייב להניח את שלו ולחזר אחר של חברו שהרי אמרו שלך קודם לכל אדם אפילו היתה גדולה על שלו שהרי מן הדין אם עשה כן אינו נוטל את שלו מתוך של חברו אלא שנוטל שכרו הראוי לו לבד אלא אם כן התנה עמו כן כמו שביארנו בפרק הגוזל:

שמא תאמר והלא באבדה יש בה לא תעשה שהרי נאמר לא תוכל להתעלם נראה לומר שאינו צריך לה שהעשה הוא הדוחה ולא הלא תעשה ואין לא תעשה נמנה אלא כשהוא נדחה והרי אתה רואה למטה שאם אמר לו אביו אל תחזיר אין עשה של כבוד דוחה לא תעשה של אבדה למדת שאין לא תעשה נזכר בענינים אלו אלא כשהוא נדחה:

תוס' בד"ה בתורי דנפיש כו' ר"ח גרס בתוורי פירוש פועלים כו' ואין מעמיקין המחרישה ג"ט עכ"ל פירוש בתוורי בב' ווי"ן שהרי הוא תרגומו של וישכור פועלים ומשום דמלאכת המחרישה אם אינה ג' טפחים לא עבידא לגלויי ואינה ניכר לבעלים שבאו אח"כ ואיכא פסידא וק"ל:

בד"ה בשביל שתינק כו' אמאי לא אמר אהך דהכניסה לרבקה וי"ל כו' עכ"ל אפשר ליישב דבריהם לפרש"י כיון דמקראי דיליף לה רב פפא גבי עגלה ערופה כתיבי הל"ל מלתיה אהך דהכניסה לרבקה דמיירי נמי בעגלה ולא אההיא דשכן עלי' עוף דמיירי בפרה אבל לדבריהם שכתבו לעיל דהך דהכניסה לרבקה מיירי נמי בפרה לק"מ דמאי אולמי' דהך מהך וק"ל:

בד"ה אף עובד דניחא כו' דאמר לעיל נגבו אינן בכי יותן כו' ואתי נמי שפיר הא דתנן פרה מעוברת ר"א מכשיר כו' עכ"ל וחכמים דפוסלין התם ודאי דאית להו נמי הך דנגבו אינן בכי יותן ולא פסלי לה משום עלה עליה זכר אלא משום מעוברת וכצ"ל למה שכתבו א"נ סבר כר"י דאמר דוקא דעלה כו' דאינו דומה דפליגי ר"א וחכמים בהך פלוגתא גופה דפליגי ר"י ורבנן בההוא פירקא אלא דאית לן למימר דחכמים דר"א נמי ס"ל כר"י אלא דפסלי ליה משום מעוברת דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא ונפסלה מחמת מלאכה שנושאת העובר ור"א ס"ל עובר ירך אמו הוא וכגופה הוא וכך פירש הרע"ב ע"ש ודו"ק:

בד"ה הא אין עשה כו' לא חשיב אלמנה לכ"ג אלא ל"ת גרידא כו' עכ"ל פירוש אלמנה מן ארוסין וק"ל:

גמ' אבעיא להו לצורכו וכו' ת"ש שוטחם וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לצרכו וכו' עד דאי דוקא לצורך הכלי מאי פריך וכו' ר"ל בסמוך גבי כלי:

ד"ה הא אין עשה דוחה וכו' וי"ל דלא קאי וכו' וא"ת והא כי אמרי' וכו' עד וי"ל דעשה דמצורע שאני דחמיר משום דגדול השלום וכו'. ר"ל שיהא מותר בתשמיש המטה לאחר טהרתו:

הכישה נתחייב בה פירש רש"י דכיון שהתחיל בהשבה נתחייב לעשות השבה מעלייתא. ולא דק בה מרן דאם כן אפילו בכל אבידה שאינה בעלי חיים נמי ואינו אלא בבעלי חיים דוקא ומשום דאנקטה נגרי ברייתא כדאיתא בפרק הספינה. ודוקא כשהיתה במקום שאינו משתמר וכל שכן כשהיתה במקום המשתמר והכישה ולא הוציאה משם לא נתחייב בה דלא עבד ולא מידי. הריטב"א ז"ל. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מצא בהמה במקום הנראה שהוא אבד כגון שאינה סמוכה למקום מרעה חייב ליטפל בה. הכישה והלכה מעט נתחייב בה. ואם אבדה משלם.

וכן אם הנהיגה בקול חייב או שזרק לה צרור והלכה נראה לומר כיון שעקרה יד ורגל כקנויה. מצא דבר שדרכו ליטול אותו בשדה ואין דרכו ליטלו בעיר הרי זה לא יחזיר בעיר. נראה לומר יחזיר עד העיר ושוכר אחר מתוכה להחזירה לו בעיר צריך עיון. ואפשר לומר דכיון דנתחייב בחזרה בשדה. לא נפטר עד שיחזירנה לו אפילו בעיר וכן דעת הר"ם. עד כאן לשונו.

פתיקא דאופי חבילות של חריות של דקל. רבינו חננאל.

אפקרה שלא יכשלו וכו' ותימה הא בעינן הפקר בפני שלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים וכו' ומסתמא לא היו שם אחרים מדלא סייעו לההוא גברא. ויש לומר עוד היו שם שנים וגם הם היו זקנים והאי דלא חשיב להו דלא חשיבי נגד ר' ישמעאל. אי נמי משוי גדול היה והיו כולם צריכין לסייעו הרא"ש. והא דאמרינן בפרק קמא דשבת גיגית נר וקדרה לבית שמאי אפקורי מפקר להו. וכן בפרק קמא דפסחים גבי ביטול חמץ שפירש רבינו תם מטעם הפקר אף על גב דלא עביד בפני שלשה. התם נמי אנן סהדי שהוא מפקירו כי היכי דלא ליעביד איסורא. ומיהו אין לסמוך על כן להשאיל ולהשכיר סוס לגוי בשבת מטעם הפקר דמשמע דוקא גיגית נר וקדרה דלא אפשר ליה אבל שאר כלים דאפשר ליה אסור. הילכך לא מיבעיא בהמה שאסרו חכמים למכור לגוי גזרה משום שאלה אסור כמו כן לאשאיל לו אפילו על ידי הפקר אלא אפילו אותה בהמה שמותר למכור לגוי נראם שאסור להשאיל אפילו על ידי הפקר שיעשה בה הגוי מלאכה של חיוב חטאת. תוספות שאנץ.

לכולי עלמא מפקר וכו' ואף על פי שלא התנה כן בשעת ההפקר יכול הוא להתנות עכשו כיון שעדיין לא זכה בו דהא עד שלשה ימים יכול לחזור בו המפקיר כל זמן שלא זכו בו אחרים כדאיתא במסכת נדרים כן פירשו בתוספות. הריטב"א.

לדידך לא הוי הפקר ואף על גב שיכול לחזור בו המפקיר עד שלשה ימים כדאיתא בפסחים שאני הכא שכבר זכו בו. תוספות שאנץ.

בית שמאי אומרים הפקר לעניים הפקר להפטר מן המעשר איירי. ומפרש בירושלמי במסכת פאה על משנה זו רבי חייא בשם ר' אחא טעמא דבית שמאי לעני ולגר מה תלמוד לומר תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת כזו מה זו לעניים ולא לעשירים אף מה שנאמר בו במקום אחר לעניים ולא לעשירים. אמר ריש לקיש טעמא דבית הלל תשמטנה מה תלמוד לומר ונטשתה יש לך נטישה אחרת כזה מה זו לעניים ולעשירים אף מה שנאמר במקום אחר לעניים ולעשירים. משמע התם דבית שמאי ילפי מפאה ובית הלל משמטה. והאי דפאה ושמטה פטורים מן המעשר היינו טעמא כדדריש בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך שאם הוא לוי עני נוטל פאה. ובפרק המניח את הכד משמע קצת דפאה פטורה מטעם הפקר גבי בעל הבית שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר זה וזה פאה ומפרש לענין מעשר קאי כדתניא המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו וכו' ופטור מן המעשר. אבל על כרחך אי לאו מטעם פאה מיפטרא מטעם הפקר לא מיפטרא לבית הלל שלא הופקר שם אלא לעניים. ונראה דהיינו טעמא התם דכשהניח פאה מצד אחד מיד נפטרה ובשביל שחזר וזכה בה לא מחייבא דמתחלה פאה גמורה היתה וזאת נמי שנטלו לדעתו נטלו ופאה גמורה היא ופטורה וברייתא דמייתי התם עלה לענין זה מייתי לה דבשביל שחזר וזכה בא לא מחייבא. וההיא דבן בוהיין דפרק מקום שנהגו שנתן פאה לירק ומצאו אביו וכו' ואמר להם הניחו לי ואני אתן כפלים במעושר ולא מפני שעיני צרה אלא מפני שאמרו חכמים אין נותנים פאה לירק והיה ירא שמא יאכלום בלא מעושר כדין פאה. לבית הלל ניחא שאין הפקר עד שיפקיר לעניים ולעשירים. ואפילו לבית שמאי נמי כמו הפקר בטעות הוא אלא מפני שהיה סבור שהוא חייב בפאה. וצריך עיון בירושלמי דלכאורה רבי יוחנן וריש לקיש לא פליגי אלא שרבי יוחנן מפרש טעמא של בית שמאי וריש לקיש טעמו של בית הלל. אבל בירושלמי משמע דפליגי דמסיק התם הפקר לבהמה ולא לאדם לגוים ולא לישראל לעשירים ולא לעניים דברי הכל אין הפקרו הפקר. לאדם ולא לבהמה לישראל ולא לגוים לעניי העיר ולא לעניי עיר אחרת בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש על דעתיה דרבי יוחנן הפקרו הפקר על דעתיה דריש לקיש אין הפקרו הפקר אמר רבי לא בפירוש פליגין ר' יוחנן אמר הפקר וריש לקיש אמר אינו הפקר. ובגמרא דילן אזלא סוגיא דשמעתא כריש לקיש דלא מפטר מן המעשר עד שיהא הפקר לישראל ולגוים. דבגיטין סוף השולח גבי הא דאמר רבה אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר אמרינן אמר רבה מנא אמינא לה דתנן הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייבים במעשר אלא אם כן הפקיר היכי דמי אילימא דישראל ולקטינהו גוי הא מפקרי וקיימי אלא דגוי ולקטינהו ישראל וטעמא דהפקיר הא לא הפקיר לא. לעולם דישראל ולקטינהו גוי ודקאמרת הא מפקרי וקיימי נהי דאפקרי אדעתא דישראל אדעתא דגוי מי אפקרי. ומיהו יש לומר דהתם כמו הפקר בטעות הוא שלא הפקיר על דעת שיזכה בהם הגוי אבל אם הפקיר על דעת ישראל וזכה ישראל פטור מן המעשר אף על פי שלא הפקיר לגוים. תוספות שאנץ.

מתניתין וכליו הפוכין. האוכף שלו הפוך שאינו על גביו אלא למטה מן הכרס. ה"ר יהונתן.

בגמרא ת"ש שוטחה לצורכה לצורכה אין הא לצורכו ולצורכה לא אימא סיפא כו' נראה דהא דדייק מעיקרא מרישא היינו משום דקשיא ליה אמאי נקט כלל לצורכה טפי מכולהו בבי דרישא דמתני' דאיירי גם כן מחיוב טיפול אבידה לצורכה אע"כ משמע ליה דשאני הכא כיון דממילא מטיא ליה הנאה לכבודו במה ששוטחה משום הכי בעינן דוקא שישטחנה לצורכה לחוד בענין דלא ליתהני בה כלל ומאן דדייק מסיפא קשיא ליה אמאי נקט אבל לא לכבודו דממילא שמעינן לה מרישא דקתני לצורכה אע"כ דקמ"ל דלכבודו לחוד הוא דאסור מש"ה מסיק דליכא למישמע ממתניתין מידי וק"ל:

בתוספות בד"ה בשביל שתינק ותידוש פסולה כו' ומשני דהתם דאוריית' פסולה כו' וא"ת ואמאי מייתי ההיא דשכן עליה עוף כו' עכ"ל. כוונת דבריהם דמעיקרא ס"ד דבפרה אפילו היכא דעביד בה בידים מלאכה שהיא לצורך הבהמה אף על גב דניחא ליה אפ"ה שרי מדאורייתא אלא דאפ"ה פסולה מדרבנן משום גזירה שמא יעשה לצורכו לבד והיינו ממש כגוונא דמיבעיא לן גבי מציאה לשיטתם בדיבור הקודם דמשום גזירות חכמים נגעו בה וע"ז כתבו התוספות דהתרצן משני דהתם מדאורייתא פסול היכא דניחא ליה והיינו מדכתיב לא עובד בה ומה"ט פסולה נמי בעלה עליה זכר אף על גב דהוי לצורכה ולצורכו והוי נמי ממילא אפ"ה פסול מגזירת הכתוב אלא דהמקשה ס"ד דכיון דשני ליה מקרא דאשר לא עובד בה דכל מלאכה דממילא אסור אפילו היכא דהוי לצורכה לחוד ומש"ה מקשה א"ה אפילו רישא נמי ומשני התרצן דהיינו כדר"פ דבעינן דוקא דניחא ליה ובכה"ג אסור אפילו לצורכו ולצורכה ובזה נתיישב לפרש היטב קושית התוספות דאמאי מייתי ההיא דשכן כו' פי' דהא בלא דר"פ ליכא שום ראיה ממתני' דעלה עליה זכר דפסולה דהא איכא למימר דהתם נמי מדרבנן פסול שמא יעלה עליה זכר בידים ופסול מדאורייתא אם נאמר דעליית זכר הוי לצורכו לחוד כמו שיתבאר בסמוך בשם הראב"ד ועוד דאף אם נאמר דעלה עליה זכר פסול היינו מדאורייתא אכתי ליכא ראיה דלמא שאני התם דהוי לצורכו לבד ואף אם נאמר דעלה עליה זכר הוי נמי לצורכו וצורכה אכתי מצינן למימר דמדרבנן הוא דפסול ותפשוט האיבעי' אע"כ דעיקר הראיה מדר"פ לחוד וא"כ ה"ל לאתויי הא דר"פ לחוד כיון דמגוף הדין דעלה עליה זכר ליכא ראיה יותר מבהכניסה לרבקה גופא דאיירי בה כן נ"ל כוונת התו' ודו"ק ומש"ה לא ניחא להו נמי לפרש כפרש"י דהא דמייתי משכן עליה עוף היינו לאתויי ראיה דהיכא דלא ניחא ליה כשר וליישב הא דהכניסה לרבקה מהא דמקשינן א"ה אפילו רישא נמי ומייתי ראיה על גוף הדין ממתני' ואח"כ דייק הש"ס מ"ט ואסקה ר"פ מקראי כסוגית הש"ס בכל דוכתי אלא דקשה לפ"ז אכתי לא הוצרך להביא ראיה ע"ז דהמקשה גופא נמי הוי פשיטא ליה דהיכא דלא שייך לא לצורכו ולא לצורכה כגון בשכן עליה עוף פשיטא דכשר אלא דעיקר כוונת המקשה היה להוכיח כיון דע"כ בהכניסה לרבקה כשר משום דהוי לצורכה ואפ"ה פסול בהכניסה שתינק ותידוש ע"כ היינו משום דלצורכו ולצרכה פסול ותפשוט האיבעיא וע"כ דאפ"ה לא תפשוט משום דר"פ א"כ ה"ל לאתויי הא דר"פ ודוק היטב ועיין בת"ח באריכות:

בא"ד ואי משום דר"פ אמר למילתיה עלה אמאי לא אמר אהך דהכניסה לרבקה עכ"ל. ול"ל משום דההיא דהכניסה לרבקה בשביל שתינק ותדוש אתי ליה שפיר דאיכא למידחי דהיינו טעמא משום דהוי לצורכו ולצרכה וכצורכו לחוד דמי ותפשוט האיבעי' אלא דא"א לומר כן כיון דמקרא מלא כתיב אשר לא עובד בה דפשטא דקרא משמע אפילו מלאכה דממילא ואם כן תקשי אמאי כשירה בהכניסה לרבקה אע"כ משום דר"פ ומכ"ש דא"ש טפי למ"ש בסמוך דבעלה עליה זכר נמי שייך לצורכו או לצורכה ולצורכו וא"כ ע"כ דאפ"ה מסקה ר"פ מקראי כיון דקושטא דמלתא הכי הוא וא"כ אכתי הוי מצי למימר אהכניסה לרבקה גופא ודו"ק:

בד"ה אף עובד כו' ואתי נמי שפיר הא דתנן פרה מעוברת עכ"ל אבל הראב"ד תירץ בע"א דבפרה גרידא שעלה עליה זכר שלא בשעת עיבור לא מיקרי לצורכה אבל בשעה שנתעברה מיקרי לצורכה ועיין בתי"ט ריש פ"ב דפרה:

בא"ד וא"ת בפרק אין מעמידין כו' לימא דפסולה משום עול עכ"ל וכוונתם למאי דמסקינן הכא דאפילו במלאכה שלא לדעת הבעלים פסולה היכא דניחא ליה א"כ שפיר יש לחוש שמא עלה עליה עול שלא מדעתו במידי דניחא ליה אבל בלא"ה לא שייך להקשות שמא עשה הכותי מלאכה בידים דלהא לא חיישינן דודאי מתירא הכותי שמא יוודע הדבר ותפסול פרתו שדמיה יקרים ואע"ג דלענין רביעה חיישינן שאני התם משום דיצרו תוקפו:

גמרא ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה וכו' בנ"י הקשה אמאי לא פריך בלא"ה אף אם טומא' הוא רק ל"ת מ"מ הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיי' לעשה עד דמהדר לבית בעלי', ביאור הדברים אף דאפשר שקודם שהגבי' האבידה א"צ לטמא עצמו כגון שמונח בפתח הקברות, מ"מ גם שמגבי' עדיין לא מקיים העשה עד דמהדר למרי' ע"ש, ושמעתי אומרי' בשם ידידי מחו' הרב המאוה"ג מו"ה ישראל קאליש ליישב דמיירי בנאבד החפץ מיד שואל, והמשאיל בעל החפץ מצא חפץ זה בבית הקברות דמיד שהגביהו נפטר השואל מתשלומי' והוי השבה, ודפח"ח: ואולם עדיין יש לפקפק דכי היכי דאם מוצא אבידת עצמו צריך שיפסיד מעותיו מבלי לטמאו, ה"ה בזה החפץ שהשאיל לחבירו כשמוצא אותו הדין נותן שיאמר אין רצוני ליטמא וליקח החפץ בענין שהמניעה מצדו ולפטור את השואל מתשלומי' מ"מ אפשר להא צריך קרא שאין מהצורך לפטור את השואל מתשלומי' כי יוכל לומר שאינו מקבל בתורת חזרה, ואעפ"כ אינו מטמא כי רשאי להתעלם. אמנם לדידי נראה בפשוטו יותר דמשכחת לה בראובן שהפקיד חפץ אצל שמעון על משך שנה ונאבד החפץ משמעון באונס באופן שפטור מלשלם, ותוך השנה מצא שמעון החפץ דבזה במה שנוטל שמעון החפץ תיכף כשבא החפץ לידו מקיים מצות השבה, כיון דהוא שומר הבעלי' וידו כיד הבעלי' ולא כלתה שמירתו. ואף לפי האיבעי' דהש"ס ב"ק (דף קח ע"ב) בנגנב' באונס והחזירו הגנב לבית שומר ומת' בפשיעה אם השומר פטור מטעם דכלתה שמירתו היינו דאין עליו עוד חיוב שמירה, אבל בודאי אם רצונו לקבל עליו שמירה ניחא לי' להבעלי' בזה כיון דלא מעל ולא פשע בשמירה, א"כ במה דמגבי' החפץ של ראובן בתורת שומר אבידה מתקיים בזה השבה והוי בעידנא כנלענ"ד נכון בעזה"י:

תד"ה הא אין עשה וכו' וכן לקמן גבי אביו אומר לו היטמא וכו'. מבואר דהתוס' ס"ל דפירכת הש"ס לקמן על אומר אביו היטמא ולא על אומר לו אביו אל תחזיר אבידה כפירש"י לקמן, ואולי מטעם דעל אבידה ליכ' קושי' דשפיר הי' ס"ד דישמע לו לדחות ממון מקמי איסורא דמצות כ"א, וכן מצאתי בשיט' מקובצ' שהקשו הראשוני' כן על פירש"י דלקמן, ואול' לפי מה שפירשנו דקאי על אמר לו אביו היטמא, יש להקשות לכאורה לפמ"ש תוס' סוף חולין בשם ריב"א דהיכא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מכל מקום אם עבר ועשה עכ"פ נדחה הלאו, ולא קאי עלה, א"כ מאי פריך דאי לאו קרא היה ס"ד דאם שמע לאביו וטימא את עצמו דלא לקי דעכ"פ הלאו דטומאה נדחה מכח עשה משום הכי כתב קרא דאני ה' כולכם חייבים דבזה ליכא כלל מצות עשה דכ"א וממילא לקי על הטומאה, ולפי פירש"י דקאי על אביד' ניחא דבלא"ה לא לקי אלאו דלא תוכל להתעלם דהוי לאו שאין בו מעשה (ועדיין אינו מיושב כל צרכו דמאי פריך דלמא הברייתא ס"ל כר"י דלאו שא"ב מעשה לוקה והרי קרא דאני ה' בודאי לא מיותר דאצטריך עכ"פ לענין אמר לו אביו היטמא וטימא דלוקה או באומר לו אביו לעבור על לאו לחוד אלא דעיקר הפירכא על לישנא דהברייתא, ממילא הברייתא כמ"ד דלאו שא"ב מעשה לוקין) אבל לפי' תוס' קשה כנ"ל (ונ"ל), דלקמן דכיון דעכ"פ בלאו קרא ידעי' דלא ישמע לכתחלה לעשות כדברי אביו דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, אלא דהיה ס"ד דלא ילקה על לאו היא גופא תקשי אמאי נקט ברייתא גוונא דחיקא היכא דהוי עשה ול"ת דאשמועי' קרא רק לענין דיעבד מש"ה דלוקה, ואמאי לא נקט בפשוטו שצוהו לעבור לאו גרידא דס"ד ישמע לו ממש, אע"כ דגם באמר לו אביו היטמא היה ס"ד דישמע לו ושפיר פריך, (ועוד) נלענ"ד עפ"מ דהקשה בהג"מ פ"ו מהל' ממרים דל"ל קרא הא פשיטא דל"י לו כיון דאמר לו לעבור עבירה היה אביו רשע ואין מחוייבי' בכבודו, ותירוצו שם אינו מובן לי כראוי, והיה נ"ל בפשוטו כיון דאם הדין דעשה דכבוד דוחה ל"ת הותרה הרצועה לאביו לצוות לו לטמא וכדומה להביא לו גוזלות לכבדו ולא מקרי רשע בכך דאינו מצווהו כלל לעבור עבירה כי התורה התירה לזה לטמא למען קיום מצות כיבוד אב וממילא מצווהו דבר המותר, וכיון שכן שפיר פריך דהוי ל"ת ועשה דאסור לו לטמא וממילא צוואתו הוא לעבור עבירה וידענו דאזדא בזה ממילא מצות כ"א, וממילא אם טימא לוקה דלא קיים כלל עשה דכיבוד אב דהא אביו רשע כיון שצוה לו דבר שאינו רשאי לעשותו מטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נכון וגמור היטב בעזה"י:

בְּתוֹרֵי דְּנָפִישׁ פְּסִידַיְהוּ עיין רש"י ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד פסידא דתורי בענין אחר כי השוורים דרכם לנגח ולהזיק ואם הפועלים אין משגיחים עליהם לעשות שמירה להם אפשר שיגיחו ויזיקו ויתחייבו הבעלים בדיני נזקין שאפשר לבא דבר זה לידי הפסד גדול.