מסכת בבא מציעא דף כ״ו עמוד ב׳

נקיטנא ליה כו' משבענא ליה שבועת היסת ולא נתייאש מיד כשמשמש ולא מצא ונמצא שבא ליד זה לפני יאוש והלכה כאביי:

אי נקיטנא וכו' ואינו יכול להשביעו בטענת שמא שאין נשבעין בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו נשבעים שלא בטענה כו' (שבועות דף מה.) וא"ת הא מקמי יאוש אתי לידיה ואוקימנא הלכתא כאביי ביע"ל קג"ם הא אמרן דמעות מידע ידיע מיד כרבי יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו כו' (לעיל בבא מציעא דף כא:):

אימור שותפי נינהו בסלע זו ונאמנים זה על זה ואין האחד חושד את חבירו בחלקו ולכי מישמש בכיסו ולא מצאה לא אייאש מימר אמר אחד מן השותפים מצאה ולצערני הוא שותק ונמצא כשבאת ליד זה לפני יאוש באת לידו והא אוקמיה כאביי הלכך אע"ג דסלע דבר שאין בו סימן הוא חייב להחזיר אבל כי אין בו שלש פרוטות מה נפשך אי שותפין הן בו אין כאן משום השבת אבידה ואם של אחד מהם הוא או של השנים נואשו ואמרו חברנו זה גנב הוא והרי משמט ואמר לא לקחתיו אחד מכם לקחו וגנבו מחבירו:

אימור שותפי נינהו ומהימני אהדדי ואין חושדין זה את זה ונמצאת שבאת ליד זה לפני יאוש:

ראה סלע שנפלה ולא גרסינן משנים:

נטלה לפני יאוש שלא שהה כדי למשמש זה בכיסו:

עובר משום השב תשיבם לא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי (שמואל ב כג) כדאמר בבבא קמא (עט.) לא תוכל להתעלם אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל הלכך הנוטלה על מנת להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אין כאן מתעלם אבל השב תשיבם איכא משנטל עד שישיבנה:

המתין לה כו' בשעה שראה אותה ולא נטלה להחזירה:

שנפל משנים חייב להחזיר אפילו אין בו סימן דאינו מתיאש לעולם ומיירי ששניהם בקשוה יחד קודם שבא זה ומצאה ולכך סבור ודאי שחבירו לקחה כשבקשה עמו ואינו מתיאש לעולם שמחשב יחזירנה לי כשאביישנו ברבים ואוכיח לו שמצאו ולכך נמי אמרינן בסמוך אימור שותפי נינהו כיון שראינום מחפשין יחד ומה שפרש"י מטעם יאוש שלא מדעת אין נראה דהא רבא סבר דהוי יאוש ומפרש בסמוך מילתיה דרב נחמן ואין סברא לומר דהדר ביה בתר דאיתותב ומה שפירש נמי שישביענו שבועת היסת קשה וכי ישביענו בטענת ספק ומיהו י"ל דטוען ברי לפי שלא היה שם אחר כי אם הוא אך קשה דבימי בר קפרא עדיין לא נתקנה שבועת היסת ונראה לפרש שבלא שבועה אינו מתיאש לעולם כדפרישית:

לא אמרן אלא כי לית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד דהיינו כי ליכא שלש פרוטות אלא ב' דמה נפשך אין צריך להחזיר אם שלשתן שותפין אין כאן כדי השבה לכל אחד ואם אינן שותפין האובד יתיאש כי השנים ידחוהו כל אחד על חבירו וא"ת וניחוש שמא שנים הם שותפין דאין חושדים זה את זה ולא מתיאשי ששניהם יטענו בטענת ברי לשלישי וכן באיכא דאמרי אמאי קאמר הני שותפי נינהו וחד מינייהו אחיל מנתיה גבי חבריה נימא אימור שנים מהם הם שותפין ואין חושדין זה את זה ויאמרו ודאי שהשלישי לקחה וי"ל דודאי כי ליכא אלא שנים האחד יטען ברי לחבירו אבל כשיש שלשה לא יטענו טענת ברי לשלישי אפי' יהיו שנים מהן שותפין דנהי דאין חושדים זה את זה מ"מ סבור שהשותף לקחה לצערו עד זמן מרובה כדאמר בסמוך דאי איכא שלש פרוטות דאינם מתיאשים שסבורים שחבריהם מצאם ומעלים מהם להקניט ולצער עד זמן מרובה ולבסוף יחזירנה ועי"ל דכיון ששלשה הולכין יחד אין לומר שותפין שנים מהם אלא או כולם שותפין או כל אחד ואחד לבדו:

מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה וא"ת והלא לאו דלא תגזול מקרי ניתק לעשה בפ' שילוח הקן (חולין דף קמא.) א"כ כיון דלענין גזילה לא מקרי מתנה גם השב תשיבם למה לא תיקן וי"ל דלא קאי אלא על לאו דלא תוכל להתעלם שעבר שלא החזיר קודם יאוש:

אינו עובר אלא משום השב תשיבם ובפ"ק דקדושין (דף לד. ושם ד"ה מעקה) דחשיב השבת אבידה עשה שאין הזמן גרמא היינו בענין שבכאן וא"ת ואמאי ליכא לאו דלא תגזול אי משום דבהתירא אתא לידיה הלא בכובש שכר שכיר איכא לאו כדאמר בפרק איזהו נשך (לקמן בבא מציעא דף סא. ושם) וי"ל דהתם כשמתכוין לגזול לא נתיאשו הבעלים והכא כבר נתיאשו:

אפילו צרורין רש"י ל"ג צרורין דאם היה בו סימן מכריז וי"ל דגריס ליה ומיירי דאיכא רוב עכו"ם מצויים שם והם שלו ואע"ג דאיכא סימן דהלכה כר' שמעון בן אלעזר בהא:

נפל מתוך שלשה אין חייב להכריז דודאי מיאש וכו' ורבא פליג עליה בהא.

אמר רבא סלע שנפלה מחבירו נטלה לפני יאוש עובר משום בל תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם אע"ג דאהדרה למרה לבתר יאוש איסורא כבר עבדא והשתא מתנה הוא דיהיב ליה. נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נמלך לנוטלה עובר משום השב תשיבם.

המתין עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם.

אמר רבא מאן דחזא דנפל זוזא מחבריה בי חלתא ושקליה אינו חייב להחזירו אע"ג דחזיה דמייתי ארבולי ומארבל וכו':

מתני' מצא בחנות הרי אלו שלו בין תיבה לחנווני הרי אלו לחנווני. לפני שולחני למוצאן בין כסא לשולחני הרי הן לשולחני. ודייק ר' אלעזר מדקתני בין כסא לשולחני הרי הן לשולחני הא על השולחן אפי' צרורין ומונחין הרי הן של מוצאן ותוב מדלא קתני סיפא מצא בחנות של שולחני הרי אלו שלו כדקתני רישא ש"מ אפי' על השולחן עצמו הרי הן למוצאן.

איכא דאמר אפילו לית בה אלא שתי פרוטות ודוקא שתי פרוטות אבל פחות מכאן לא, דמאי אמרת, דלמא תרוייהו מחלי לגבי חד כולי האי לא חיישינן.

הכי גרסינן אמר רבה ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש על מנת לגזלן. ולא גרסינן רבא דהוא בר פלוגתיה דאביי, דהא רבא סבירא ליה דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, ואפילו נטלה לפני יאוש הרי היא שלו, ואי אפשר לו לעבור עליה, דהא סלע דבר שאין בו סימן הוא. וכן נמי לא גרסינן שנפלה משנים, אלא בכל ענין הוא. ומסתברא לי טפי דרבא גרסינן, משום דאיתמרא בתר אידך דאמר רבא הא דאמרת מג' אינו חייב להחזיר, ונפלה משנים נמי גרסינן, והיינו דרב נחמן דלעיל כיון דליכא אלא שנים, הך דנפל מיניה לא מיאש, ובכי האי אפילו רבא מודה, דהוה ליה כדבר שיש בו סימן דמודה ביה. והכין איתא בספרים אמר רבא ראה סלע שנפלה משנים, ואין צורך למחוק הספרים.

כתוב בנוסחאות וכן (בפרש"י) [בפר"ת] ז"ל, ואע"ג דאהדרה לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה ואיסורא דעבד עבד. והראב"ד ז"ל העביר עליה קולמוס, משום דלאו דגזלה ניתק הוא לעשה דוהשיב את הגזלה אשר גזל, והכין ודאי איתא בפרק שלוח הקן (חולין קמא, א), דלא תגזול ניתק הוא לעשה. ובתוספות אמרו דאפשר לומר דאלא תוכל להתעלם בלחוד קאי, הא לאו דלא תגזול ועשה דהשב תשיבם שפיר מנתקי, ואפילו נשרפה ישלם דמים. עוד אמרו, דאפשר דאפילו עשה דוהשיב בטל, דכיון שהמתין עד שנתיאשו הבעלים אין זו אבדתו, שכבר נתיאש ממנה. ואינו מתחוור בעיני כל הצורך, דאבדתו ודאי היא, דכיון דאתא לידיה באסורא, אינו אלא כפקדון ביד המוצא, וטפי גריעא מגזלה שידעו בה בעלים ונתיאשו ממנה, דאפילו למאן דאמר (ב"ק סו, א) יאוש כדי קני, בכי הא לא אמר, דהא לא אשכחן דפליג עליה דאביי ביאוש שלא מדעת דלא קני, דאם איתא, למאן דאמר יאוש כדי קני לותביה מההיא דר' יוחנן דאמר משמיה דרבי שמעון בן יהוצדק כדאותיב מיניה לרבא (לעיל בבא מציעא כב, ב). והרמב"ן תיקן קצת הענין וכתב, דהכא כיון שנטלה על מנת לגזלה, דין גזלה אית ליה דנקנית ביאוש, ואף על גב דגזלה מחייב לאהדורה ולא מקניא ביאוש לגמרי, הכא תרי קולי אית ליה, שגזלה היא ודין אבדה יש לו לקנות ביאוש לגמרי. ועם כל זה אינו מחוור כל הצורך ואיני יכול להולמה.

מתני' מצא בחנות הרי אלו שלו. פירש רש"י ז"ל: דאיירי בדבר שאין בו סימן. ובגמרא גריס אמר ר' אלעזר אפילו מונחין על גבי שולחן, ולא גרסי אפילו צרורין. ולדבריו הא דאמרינן גבי לקח פירות ואם צרורין נוטל ומכריז, לאו אלקח פירות בלחוד קאי, אלא אכולהו בבי דמתניתין דהכא קאי, במצא בחנות ובמצא לפני השלחני ובלקח פירות, בכולהו אם מצאן צרורין נוטל ומכריז. אבל ברוב ספרים גרסינן בדר' אלעזר אפילו צרורין ומונחין, דאלמא כולה מתניתן דחנות ושולחני אפילו בדבר שיש בו סימן היא שנויה, דומיא דמתניתין דלעיל מינה מצא בגל מצא בכותל ישן, דההיא אפילו כשיש בו סימן, ואם היו צרורין נוטל ומכריז דקתני, אלקח פירות בלחוד קאי. ואם תאמר, אם כן מצא בחנות ולפני השולחני אמאי שלו, יטול ויכריז, פירשו בתוספות משום דחנות רבים מצויים שם, ישראל ונכרים, והלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב נכרים. וכן פירשוה הרמב"ן ז"ל (כה, ב ד"ה הא דתנן) והראב"ד ז"ל. ואינו מחוור בעיני, דאם כן לידוק מינה לעיל (בבא מציעא כד, א) דלא פליגי רבנן עליה ברוב נכרים, ואם תאמר משום דאיכא לדחויי דהא מני רבי שמעון בן אלעזר, מכל מקום הוה להו לאתויה לעיל ולוקמי הא מני רבי שמעון בן אלעזר היא, כדמייתי התם הנך כולהו ודחי להו. ויש לומר דכיון דחנוני ושולחני דרין שם, יאושי מיאשי בעלים מינייהו, דמימר אמרי מכדי חנוני דייר ביה ואיהו אשכחה, וכיון דלא אכריז דעתו לגזול, ולא מצינא לאוקומיה בדינא, דמשתמיט ואמר אנא לא אשכחית, אינשי דעיילי ונפקי דילמא חד מינייהו אשכחה. ואם תאמר תקני ליה חצרו לבעל החנות. איכא למימר משום דהויא חצר שאינה משתמרת, ואף על גב דהוא עומד בצדה, צריך הוא לומר תזכה לי שדי, וכדתנן (לעיל בבא מציעא יא, א) ואמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו. ולפי [מה] שכתבתי אני (שם ד"ה ואמר) שאינו צריך לומר זכתה לי שדי, שאני הכא דהוא רשות הרבים, שהחנוני רוצה הוא בכניסת הרבים שיקנו ממנו, והרי היא כרשות הרבים. וכל זה לדעת רבא (דלעיל בבא מציעא כא, ב) דאמר יאוש שלא מדעת קונה, אבל לאביי דאמר אינו קונה, וקיימא לן כותיה, אי אפשר לחצירו לקנות לו משום דבאסורא בא לו ותו לא קניא כידו.

גמרא אמר ר' אלעזר אפילו צרורין ומונחין על גבי השלחן. פירש הראב"ד ז"ל דדוקא נקט צרורין, לפי שאין דרך השלחני להניח מעות צרורין על גבי השלחן, אלא מותרין להתנאות בהן, והלכך הרי הן שלו, אבל מותרין הרי הן של שולחני. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הכי הוה ליה למימר אמר ר' אלעזר אם צרורין אפילו מונחין על גבי השלחן, אבל השתא משמע דאפילו אצרורין קאי. ועוד דאם כן מאי קא מקשה ואזיל, תנן לפני השלחני הרי אלו שלו הא על השלחן דשולחני, דילמא הכי קאמר, לפני השלחני הרי אלו שלו לעולם בין צרורין בין מותרין, הא על גבי שלחן לא, דמותרין הרי הן של שלחני אלא צרורין לרבותא נקטיה ולא מבעיא מותרין, וטעמא משום דכיון דמחליפין על השלחן זה מניח וזה מניח, אין השלחני מניח שם מעותיו לא צרורין ולא מותרין, אלא לפי שעה בשעת חליפין בלבד.

מהא דאמר ר' אלעזר מתניתין קשיתיה, מאי אריא דתני לפני השלחני, ליתני כדקתני רישא מצא בחנות הרי אלו שלו. שמעינן דמצא על גבי תיבת החנוני הרי אלו של חנוני.

שנים שהיו הולכים ונפל סלע לאחד מהם ובא אחד שראה שנפל סלע זה מבין שניהם ונטלו חייב להחזיר שזה שנפל לו הסלע אע"פ שמשער שחבירו מצאה והואיל ולא החזירה היה לו להתיאש מיד כלך לדרך זו שהרי מ"מ הואיל ומשער בודאי שחברו מצאה הרי הוא חושב לומר לו בבריא אתה מצאתה שהרי לא היה אחר בינינו ואע"פ שביד חברו לכפור מ"מ סומך הוא על מה שאומר לו בדומה לבריא אתה מצאתה שלא יעיז לכפור ולא עוד אלא שגאוני ספרד כתבו שביד זה להשביעו היסת וגורסין בכאן משבענא ליה ואע"פ שאין שבועה בטענת שמא אלא באותן השנויים במשנה בזו דומה לבריא הוא כמו שבארנו וכל שכן שיש רגלים לדבר דומה לבריא הוא והביאו ראיה לדבריהם משמועת פרק האיש מקדש והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' למה שפירשו שם גדולי הפוסקים שאע"פ שאין הלוה טוען בבריא לשלוחים לא נתתם למלוה הוא משביעם היסת ומ"מ יש לנו שם פירוש אחר שאין משם ראיה כלל כמו שיתבאר במקומו:

נפל לאחד משלשה גדולי המפרשים נוטים לפסוק שאינו חייב להחזיר הואיל ומשער שאחד מחבריו מצא ואינו מחזיר לשעתו ואף הוא אינו סומך על תביעתו לאחד מהם שהרי אף לבו נוקפו לאיזה מהם יתבענה מתיאש מיד וכשמצאה זה ביאוש בעלים מצאה ומ"מ יש פוסקים כרבא שאף משלשה חייב להחזיר שמא אותם השלשה שותפים הם ונאמן כל אחד על חברו וסומך לבו עליהם ואינו מתיאש ולא סוף דבר שהם בממון זה שוה פרוטה לכל אחד מן השלשה אלא אף בשתי פרוטות שמא אחד מחל חלקו לחבריו ונמצאו לשנים ואין לבו על חברו השותף שנאמן הוא עליו וכן אין לבו על השלישי שהרי את שלו מחל היאך יכפור בה וכן אף בפרוטה שמא מחלו השנים לאחד ומאחר שמחלו אין לבו עליהם שיכפורו ואינו מתיאש ומ"מ אם יודע לזה שלא היו שותפים כגון שראהו מתאונן על אבדתו בפני חבריו כל שמשלשה מיהא זכה לדברי הכל:

מי שראה חברו שנפל לו סלע ונטלו תכף לנפילתו בכדי שלא היה לו לזה למשמש בכיסו והיתה נטילתו על מנת לגזלה הרי שנטלה קודם יאוש ועל דעת שיגזול הרי זה עובר על בל תגזול שהרי זה גזלה היא הואיל וידע את בעליה והכיר שלא נתיאש ונטלה על [דעת] גזלה וכן על השב תשיבם הואיל ומ"מ אבדה היא וכן על לא תוכל להתעלם שהרי מ"מ כבר העלים עיניו מכונת החזרתה ומ"מ אם החזירה קודם יאוש יצא ידי כלם למפרע ואם לאחר יאוש יצא מיהא ידי בל תגזול שהרי קיים והשיב ויש שגורסין שאף אם השיבה לאחר יאוש כבר עבר מ"מ ואין זה אלא מתנה ואין הדברים נראין וגדולי המפרשים מחקו גירסא זו מן הספרים ואע"פ שאפשר לתקנה כגון שהחזירה שלא לדעת ואבדה ברשות בעלים שנפטר מהשבת אבדה ולא מהשבת גזלה כמו שאמרו הכל צריכים דעת חוץ מהשבת אבדה מ"מ אין צרך בכך:

נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכון לגזלה ולעכבה בידו עובר משום השב תשיבם הואיל ולא השיבה קודם יאוש אבל בל תגזול אין כאן שהרי בשעת נטילה אין בה כונת גזלה ולא עוד אלא שלא נתכון לגזול אלא לאחר יאוש אבל השב תשיבם עבר שהוא חייב בו תכף לידיעתו וכבר ידע ומ"מ אף בלא תוכל להתעלם עובר שכבר העלים עיניו מהחזרתה ולעולם כל שהוא בהשב תשיבם לא תוכל להתעלם נכלל בתוכו ויש חולקין לומר שאין כאן לא תוכל להתעלם הואיל ובשעת הגבהה נטלה על דעת החזרה:

ראה שנפלה והמתין מלנטלה עד לאחר יאוש והוא שיעור משמוש בכיס ונטלה לאחר יאוש אין כאן בל תגזול שהרי יש כאן יאוש בשעת נטילה ולא השב תשיבם שהרי קנאה אלא עבר על לא תוכל להתעלם שהרי התעלם שלא להגביהה בשעת חיוב החזרה ויש בשמועה זו חבלי קושיות ואין צרך בהם כלל:

ראה לחברו שנפל לו סלע במקום שמציאתו רחוקה כגון בין החולות והדומה לזה ובא זה ומצאה קנאה ואפילו ראהו משתדל בחפושה ומביא כברה וכובר בודאי כבר נתיאש אלא שמתיגע במקרה כלומר שמא אמצא בתוכה דברים אחרים ויצא הפסדי בשכרי:

המשנה החמישית ואף היא מענין החלק הראשון הלוקח פירות מחברו או ששלח לו חברו פירות ומצא בתוכן מעות הרי אלו שלו ואם היו צרורין נוטל ומכריז אמר הר"ם ואמרו מצא בתוכן מעות הרי אלו שלו אין זה אלא כשיהיו אותן הפירות מאיש שאסף אותם הפירות וכל הצריך להם בידיו ומקרקע שלו וידוע שהוא שלו ולכן חייב להכריז:

אמר המאירי הלוקח פירות מחברו או ששלח לו חברו פירות ומצא בתוכן מעות הרי אלו שלו ופרשוה בגמ' שלקחן מן התגר שיש לדון בו שאף הוא לקחן על דרך זה מאחרים ואחרים מאחרים וכבר נתיאשו ואין כאן לדון אחר אחרון שאין אדם עשוי לפשפש מציאה בין הפירות אבל לקחן מבעל הבית חייב להחזיר ודאי שלו הם ומ"מ דוקא הבעל הבית שאינו שוכר פועלים בלקוט פירותיו ודישתן ותקונם אלא שנעשה על ידי עצמו ועבדיו ושפחותיו הכנעניים שכל שבידם שלו הא בעל הבית העשוי לשכור פועלים אף בזה זכה המוצא שהרי יש לתלות באחד מן הפועלים ויש כאן יאוש ואם היו צרורים נוטל ומכריז על כל פנים כל שיש סימן אין יאוש:

בגמרא מאי אריא דתני בין הכסא לשולחני של שולחני ליתני על שולחן א"נ כו'. מדברי הרא"ש נראה דהך הוכחה קמייתא לא היה בנוסחתו ומשום דהא איכא למידק איפכא מרישא כדקאמר לעיל לפני שולחני הרי אלו שלו הא ע"ג שולחן דשולחני וכדמסיק דמהא ליכא למשמע מיניה גם הרי"ף היה לו גירסא אחרת בזה והכל הוכחה אחת ע"ש ויש ליישב נוסחת הגמרות שלנו דלפני שולחני לא דייק ליה השתא מדלא קתני לפני השולחן אבל לפני השולחני משמע שפיר גם על השולחן וק"ל:

גמ' מימר אמר כי היכי דנפול מינאי כצ"ל:

תוס' ד"ה אינו עובר אלא משום השב תשיבם ובפ"ק דקדושין דחשיב השבת אבידה עשה שאין הזמן גרמא וכו'. ר"ל ולמה חשיב ליה עשה ולא מיחייבי ביה נשים אלא מטעם דהוי שאינו הזמן גרמא הא אפילו יהא הזמן גרמא תיפוק דמחייבי ביה משום הלאו דהא לא משכחת העשה בלא הלאו דלא תוכל להתעלם ובכל הלאוין הנשים חייבות כמו האנשים דהא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה לכך כתבו היינו בענין שבכאן ר"ל משכחת עשה בלא לאו כגון שנטלה לפני יאוש ע"מ להחזיר ואחר היאוש נתכוין לגוזלה דאינו עובר אלא משום השב תשב דאינו אלא עשה וכיוצא בזה היו הנשים פטורות אי לאו מטעם דהוי אין הזמן גרמא:

ראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר משלשה אינו חייב להחזיר ומפרש טעמא ואזיל ולא מיירי הא בשאותם שנים אר שלשה היו הולכים בדרך כדרכם ונפל הסלע מאחד מהן דאם כן ליכא הפרש בין שנים לשלשה שאם הרגיש בחברו ששח ונטל כלום מן הקרקע בעוד שהולכין אפילו היו שלשה ליתבעיה לההוא דגחין ושקיל ואם לא הרגיש בו ששח אפילו שנים נמי מאי תבע ליה טפי מאיניש דעלמא. אלא הכא במאי עסקינן שישבו במקום אחד ואחד מהם משמש בכיס ונפלה ממנו סלע אחד ולא הרגיש בה וכיון שהיו יושבין שם אפשר הוא שיטלנה חברו ולא ירגיש בו גם הדבר קרוב שימצאנה חברו שיושב עמו ומעיין במעשיו ורואה מה שנופל ממנו ולהכי כי הדר וממשמש בכיסו ומצא הסלע שחסרה מכיסו מימר אמר דההוא דהוה בהדיה משכח ליה ואף על גב דאמר לו סלע אבדתי ולא אמר כלום אימר לצערני הוא עושה נקיטנא ליה ואמינא ליה את שקלתיה הילכך לא מייאש. ואם זה שראה כשנפלה נטלה אפילו בכדי שיוכל הלה למשמש בכיסו קודם יאוש נטלה הילכך אף על גב דלבסוף כדנקיט לחבריה ואמר ליה דלא הוה ברשותיה איאש מינה וסבור שרוצה לגזלה ממנו מכל מקום לא קנאה הלה שנטלה לפני יאוש. ולא תימא דהא אליבא דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דקיימא לן כוותיה וכדפירש רש"י. דהא רבא פריש מימריה דרב נחמן ומסתמא מודה בה. אלא הכא אפילו תימא דסלע אין בה סימן שאין סימן למטבע כדבר שיש בו סימן הוא לבעל האבדה דלכי ידע שנפלה מיניה לא מייאש מטעמא דפרישנא דאמר נקיטנא ליה ויהיב לי והוה ליה כזתים וחרובין שדינם כדבר שיש בו סימן דאפילו רבא מודה בה דיאוש שלא מדעת לא שמיה יאוש. הריטב"א.

וזה לשון הרא"ש ראה סלע שנפלה משנים חייב להחזיר מאי טעמא ההוא דנפל מיניה לא מייאש מימר וכו'. פירש רש"י וכו'. וקשה לפירושו דהא רבא דפליג עליה דאביי ביאוש שלא מדעת סבירא ליה בסמוך כרב נחמן. ודוחק לומר אליבא דרב נחמן קאמר הכי וליה לא סבירא ליה אי נמי דגרסינן הכא רבה דבכל מקום רבא משיב על דברי רב נחמן רבו. ונראה לפרש דהכא לא מייאש לעולם לפי שהוא סבור בודאי שהוא ביד חברו ואף על פי שחברו כופר ואפילו אם ישבע לא מייאש שמא לאחר זמן יתפוס משל חברו דהאי דראה סלע שנפלה מיירי שראה שנים מבקשים אותה ומחזירין אחריה ונמנעו מלבקשה שחושב בלבו שחברו מצאה דאם לא כן היה מבקשה עדיין והשתא הוי כעין ההיא דלעיל דאמרי קמייהו.

ועוד יש לומר דמיירי בסלע צרורה שיש בה סימן דהשתא לא שייך כלל ליאוש שלא מדעת. ויש ספרים דגרסי ראה סלע שנפלה משנים חייב להכריז. ולפי אותה גירסא לא מתוקמא אלא ביש בה סימן. עד כאן. וכתבו בתוספות חיצוניות וזה לשונם: לרוב ספרים דגרסי ראה סלע שנפלה משנים חייב להכריז אם תאמר אם כן פשיטא דחייב להכריז כיון שיש בו סימן. ויש לומר דסלקא דעתך דאם איתא דמייאש מימר אמר לא הוה ליה אלא האי וכו' שמע מינה דדעתיה למגזליה כדאמרינן לעיל גבי תלתא קמשמע לן דדוקא תלתא אמרי הכי אבל שנים לא מייאש דמימר אמר נקיטנא ליה בדינא. עד כאן.

וכתוב בשטה וזה לשונו ראה סלע שנפלה משנים וכו'. ונראה לי דבין סלע צרור בין שאינו צרור קאמר והוא דהוו במקום מיוחד שאין אחרים מצויין שם כההיא דפונדק. ע"כ. כתוב בתוספות יחזירנה לי כשאביישנו ברבים. פירוש ולא יתייאש לעולם אף על גב דאפילו לאחר שיביישנו לא יחזיר מכל מקום מחשב בלבו כשאביישנו עוד יותר יחזיר לי וכן לעולם לא יתייאש ולכך לא הוי כיאוש שלא מדעת.

עוד כתבו בתוספות דהא רבא סבר דהוי יאוש וכו' מיהו נוכל לומר דעת רש"י כיון דהכא מחוסר מעשה שזה צריך לישבע סבר דאפילו לרבא לא הוי יאוש ומה שפירש והילכתא כאביי פירש לרוחא דמילתא. גליון.

נקיטנא ליה כתוב במקצת פירוש רש"י דנקיט ליה בדינא ומשבע ליה שבועת היסת וכו' וכן ראיתי בתוספות שכתבוהו בשמו של רש"י. ולפי זה יש לדקדק מכאן שנשבעין דמשביעין היסת בטענה קרוב לברי אף על פי שאינו ברי גמור כי הכא דסלע שנפלה משנים אבל בשמא גמור דומיא דשלשה אין נשבעין. ומיהו בתוספות הקשו עליו דהא רב נחמן להעמיד דברי בר קפרא בא וכו' ובימי בר קפרא עדיין לא נתקנה היסת לכך פירשו נקיטנא ליה בדינא והוא לא יעיז פניו לכופרה לי. הר"ן ז"ל:

וזה לשון אריטב"א הא דאמרינן מימר אמר נקיטנא ליה וכו'. יש שפירשו ומטו בה משמיה דרש"י דהכי קאמר נקיטנא ליה ואמינא ליה את שקלתיה איכפר ליה משבענא ליה היסת דהא רב נחמן גופיה תיקן שבועת היסת ולא נהירא חדא דלישנא לא מוכח הכי. ועוד דאם כן שלושה נמי אמאי מייאש לימא דמשבע לכל חד מינייהו ובודאי דלא חשידי דמשתבעי בשקרא. וכי תימא דכי הוו (שנים) (שלשה) לא מצי תבע לחד מינייהו בברי דהא לא ידע מאן מינייהו נקטה שנים נמי לא מצי תבע ליה בברי דמנא ידע בברי דאיהו שקלה כיון דמודי דלא חזייה דשקלה כדאיירינן הכא שהרי על האמת לא נטלה חברו אלא זה שראה ואם כן היכי תבע ליה בברי וכי תימא דתבע ליה בשקרא אני ראיתיך שנטלת לאו ברשיעי עסקינן דתבעי מאי דלא חזו. אלא ודאי הכא ליכא שבועת היסת ואפילו בדורו של רב נחמן שלא נתקנה אלא על תביעת ברי משום דחזקה אין אדם תובע לחברו אלא אם כן יש לו והאי חזקה ליתא אלא בטוענו ברי. וסוגיין נמי מוכחא הכי דאלו מצי משבע בשמא שבועת היסת אפילו משלשה לא הוה מייאש. וכן שמעתי מפי מורי הרשב"א ז"ל ואחר כך מצאתיה בתוספות.

והכא הכי קאמר נקיטנא ליה ואמינא ליה את שקלתה ומסתמא לא יעיז פניו כנגדי. משלשה אינו חייב להחזיר מאי טעמא ההוא דנפל מיניה איאושי מייאש פירוש מכיון שהרגיש שחסר לו סלע מכיסו ואמר לחבירו סלע אבדתי במקום פלוני שהיינו יושבין ולא אמרו לו כלום מיד מייאש אף על פי שהיה לו סימן בסלע כגון סלע בכיס מימר אמר למאן נקיט וכו'. ומיירי בשהמתין זה הרואה שנפלה ולא נטלה עד כדי שידע בעל הסלע שימשמש בכיסו ויודיע לחבריו דהא מקמי הכי לא מייאש ואם נטלה לפני יאוש לא קנה אלא ודאי כדאמרן. והא דסתם לן סתומי משום דקיימא לן כרבי יצתק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו ומסתמא בכדי שיבא זה ליטלה ימשמש הלה בכיסו ויודיע לחביריו ויאטרו לו האמת שלא נטלוהו ומתייאש. ומהא הוא דמסייעינן לההיא דלעיל דקאמר הכא משלשה אינו חייב להחזיר דהא דמיא לההיא דלעיל דכיון שאמר לבעלי הפונדק דבר פלוני אבדתי ולא הודו לו נתייאש מיד דלא ידע למאן תבע. עד כאן.

בתוספות בד"ה שנפל משנים כו' אפי' אין בו סי' וכו' ומיירי ששניהם בקשוהו יחד כו' עכ"ל. פי' דכיון ששניהם בקשוהו תו לא חייש לרובא דעלמא ומש"ה בנפל משנים יחזיר בין יש בו סימן ובין אין בו סימן ובנפל מג' הוי שלו אפילו ביש בו סי' דאפ"ה מייאש כיון דלא תלי ברובא דעלמא אלא באותן שבקשו כבר מצאו וכיון דלא מצי למינקט בדינא מייאש אבל כשלא בקשוהו יחד ליכא לחלק בין ב' לג' אלא בין יש בו סי' לאין בו סימן דבאין בו סימן אפילו בשנים הוי שלו דחייש לרובא דעלמא שימצאוהו ומתייאש כיון דליכא סימן וכשיש בו סימן אפילו בג' חייב להכריז דאף על גב דלא מצי למינקט בדינא אפ"ה לא מייאש דתלי ברובא דעלמא כשירים שימצאוהו ויחזרוהו לאחר הכרזה כמו בכל דוכתי כנ"ל ונ"מ לדינא לאפוקי ממ"ש הש"ך סימן רס"ב סק"ד דלמסקנא אפילו באין מבקשין לא מייאש אפילו אין בו סימן דאימר שותפי נינהו ע"ש. ולענ"ד אין סברא לומר כן דלמה לא ניחוש לרובא דעלמא וצ"ע:

שם בגמרא אי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה כו' והא דלא קאמר אי נקיטנא להאי אמר לאו דידך היא אלא דחברך דאפשר שחבירו יודה לו שלא נפל ממנו כלום ועוד דמלתא דפסיקא נקט דאפילו בדבר שיש בו סימן אפ"ה מייאש מה"ט דאמר לא שקלתיה ודו"ק:

בתוספות בד"ה מתנה כו' עיין בספר בעל המאור באריכות:

בגמרא א"ר אליעזר אפילו מונחים ע"ג שלחן וכתב הרמב"ם דאפילו ברישא במונח ע"ג תיבה נמי דינא הכי אלא דנקט ר"א מלתיה אסיפא היינו משום דמבבא דסיפא דייק לה כדקאמר רבא בסמוך וכ"כ הש"ך בשם הירושלמי אבל הרבה פוסקים נחלקו עליו וק"ל:

בתוספות בד"ה אפילו צרורים כו' וי"ל דגריס לה ומיירי דאיכא רוב עכו"ם עכ"ל. אבל הרא"ש כתב דאפילו ברוב ישראל נמי מייאש אפילו יש בו סימן וע"ש הטעם: