מסכת בבא מציעא דף כ״ה עמוד א׳

שלשה מטבעות זו ע"ג זו בגמרא מפרש סימנייהו:

גמ' טעמא דמצא כו' התם הוא דאמר שהפירות לבעל הכלי:

הא כלי ולפניו פירות הרי אלו הפירות של מוצאן ואע"פ שהכלי לבעל הסימן את הכלי יחזיר ואת הפירות יעכב לו ולא אמרינן מהאי מנא נפל:

מקצתן בכלי כו' הדבר מוכיח דהנך דעל גבי קרקע דהנך הוא וחייב להחזירם למי שיתן סימן בכלי וכן מעות לבעל הכיס:

ה"ג מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן כגון מעות לפני כיס:

חייב להכריז על הכל וינתנו המעות לבעל הכיס:

בא בעל סימן ונטל את שלו את הכיס ואמר אין המעות שלי זכה הלה במעות:

הא דקתני הרי אלו שלו:

הא בכובא וכיתנא פי' רש"י דמתני' בכובא וכיתנא וקשה דקתני מצא פירות וי"א דכיתנא אקרי פירי כדאמרינן (בבראשית רבה) ויבא קין מפרי האדמה זרע פשתן הביא ודוחק ונראה דמתני' בצנא ופירי דכיון דאין הפירות מחוברים יחד אילו מן הכלי נפלו היה קצת נשאר מהם בכלי אבל פשתן שקשור ביחד יכול להיות שבכלי היה ונפל ור"ח פי' דפריך אמאי דקאמר מקצתן על גבי קרקע חייב להכריז ורמינהו מצא דבר כו' בא בעל סימן ונטל את שלו זכה המוצא במה שבידו היינו מה שבחוץ אע"פ שיש בפנים קצת פירות ואפילו בעל כלי אומר שכולן שלו ולפי זה גרס בסמוך הא והא דאשתיירי ביה:

שמעת מינה מנין הוי סימן אע"ג דפשיטא ליה לעיל מדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן בעי לאוכוחי הכא ממתני' ולעיל (בבא מציעא דף כד) נמי דקתני. אבל מצא שנים חייב לא קאמר ש"מ מנין הוי סימן (דלא אלימא ליה ברייתא למפשט מינה) אי נמי דמצי למדחי דמנין וחרוזא הוי סימן:

והוא שעשויין כמגדלין אי מנין הוי סימן במה שעשויין כמגדלין ידעינן דדרך הינוח הוה ובתרי לא סגי דטבעא מכריז אבל אם מקום הוי סימן אפילו בתרי ועשויין כמגדלין ידעינן דדרך הינוח הוה דאי בתרי אפי' עשויין כמגדלין לא ידעינן דדרך הינוח הוה דאימור דרך נפילה הוה דאתרמי הכי א"כ לקמן מאי פריך (אר' יוחנן) מאי אריא תלתא אפי' בתרי סגי וי"ל דשפיר משני טבעא מכריז:

הא גופא קשיא אמתני' לא פריך דמצינן למימר דג' מטבעות היינו פירוש דצבורי מעות:

מתני' ואלו חייב להכריז מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא וכו' אמרי' תנינא להא דתנו רבנן מצא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו.

מקצתן בכלי ומקצתן בקרקע חייב להכריז ואם בא ישראל ונתן סימני הכלי נוטל גם הפירות וכן כל כיוצא בהן. ורמינן עלה הא דתניא מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן נוטל הדבר שיש בו סימן וזכה הלה בדבר שאין בו סימן.

ופרקינן הא והא בצנא ופרי וכגון שנותרו מן הפירות בצנא ולא קשיא הא דתני חייב להכריז דמשמע שמחזיר גם הפירות בצנא דאית ליה אוגנים והן כפופות לתוכה דאמרי' האי צנא איתהפכא והני פירי אישתפוך מן הצנא והני פירי (דאישתפוך) [דאשתייר] בגוה אוגנים מנעום מלהשפך בחוץ הלכך הפירות בתר צנא גרירי בא מי שנתן סימני צנא נוטל גם הפירות. והא דתני דזכה הלה במה שבידו בצנא דלית ליה אוגנים ונמצאו הפירות בחוץ ופירות בצנא דאמרי' הני פירי דבחוץ לאו מן הצנא אישתפוך דאילו מינה אישתפוך הוו להו לאישתפוכי כולהו דהא לית לה לצנא אוגנים אלא הני פירי דבחוץ לאחרינא אינון לפיכך זכה בהם המוצאן דהא דבר שאין בו סימן נינהו.

ציבורי פירות ש"מ מנין הוי סימן.

ג' מטבעות זו על גבי זו חייב להכריז פי' כמגדלים מכוונות אבנים זו על גבי זו אין אחת עודפת על חבירתה.

מפוזרין שלו הא אי הוו שלחופי משלחפי שאין מיושבות זו על גב זו אלא מקצתן עליה ומקצתן יוצאה מעליה כגון כנפי הכרובים כדגרסי' בסוף המוכר את הבית ודלמא שלחופי הוו משלחפי אהדדי ועיקרו כדמתרגמי' בתרגום ארץ ישראל שכל את ידיו שלחופינון לידוהי. אסקינן כל שאינן עשויים כמגדלים מפוזרין נינהו והרי הן שלו רויחא לתתא ומיצעא עילויה וזוטא עילוי מצעי זהו כמגדלים.

בעי ר' ירמיה כשיר או כשורה או כחצובה או כסולם מהו ועלו בתיקו. פי' כשיר עגול כצמידין דמתרגמ' לה שירין. כשורה זה בצד זה.

המוצא כלי ריקן ולפניו פירות ותבע אחד את הכלי ואת הפירות ונתן סימן בכלי אינו מחזיר הפירות חזקה שתי אבדות הם ואם היו הדברים מראים שהכל לאחד ומכלי זה נפלו פירות אלו חייב להכריז אלא אם כן בא בעל הכלי ונטל את הכלי בסמניו ולא תבע את הפירות וכן הדין בכל דבר שאין בו סימן הנמצא בצד דבר שיש בו סימן והדברים מראין שהכל לאחד עד שיבא בעל הסימן ויטול את שלו בסמניו ולא יתבע את השאר וכיצד נדון אם הם לאחד אם לאו היה אחורי הכלי לפני הפירות אין פירות אלו של בעל כלי בשום פנים אבל אם היו פני הכלי מוטים כלפי הפירות יש לחוש שממנו נפלו ובלבד שלא יהו אגנים לכלי והם שפה המעכבת שכל שיש לו אגנים אלו נפלו משם היתה השפה מעכבת מהם קצת וכן דוקא בפירות המתגלגלין מהר אבל דבר המסתרך כגון פשתן וכיוצא בו אף בלא אגנים אי אפשר שלא להתעכב שם מעט ומעתה כל שנשתיירו מאותן הפירות על כל פנים חייב להכריז הדברים מראים שהכל לאחד ואפילו אחורי כלי כלפי פירות וכן הדין בכיס ומעות וכל הדומים לאלו:

מעות שנמצאו אחד מכאן ואחד מכאן ושלישי על גביהן כאבני בית קלוס הרי זה סימן וכן אם היו עומדים כסלם זה על מקצת זה עד שאם יכנס קיסם ביניהם ניטלין בבת אחת היו עומדים כשיר ר"ל בעגול הדבק כנקוד הסגול או כשורה ר"ל זה אצל זה כשלשה ווין או כחצובה והוא עגול הרחוק מעט זה מזה כשלשה רגלי קנקן כל הפוסקים דנוה בספק ואני אומר לדעת הפוסקים כר' יוחנן שכל אלו סימן ולא נשאלה בגמרא אלא לדעת הפוסק והוא שעשויים כמגדלים:

בד"ה הא בכובא וכתנא פרש"י דמתניתין בכובא וכתנא כו' עכ"ל ק"ק לפרש"י רב פפא דקאמר הא והא בצנא ופירי כו' אמאי לא שבק סברת רב זביד דכתנא עביד דאשתייר ופירי עבידי דשרקי ונפלי כולם והא והא בכובא וכתנא ול"ק הא דאשתייר והא דלא אשתייר ולפירוש התוס' ניחא ודו"ק:

בא"ד ור"ח פי' כו' אע"פ שיש בפנים קצת פירות ואפילו בעל כו' עכ"ל אשמעי' ברישא דחייב להכריז משום מקצת הפירות שבפנים דנותנין אותו לבעל הכלי ולא אמרינן כשם שהנך שע"ג קרקע מעלמא אתו הנך שבכלי נמי מעלמא אתו והך מלתא לא שמעינן ליה ממתני' דקתני מצא פירות בכלי חייב להכריז וק"ל:

בד"ה הא גופא קשיא אמתניתין לא פריך דמצינן למימר כו' עכ"ל ר"ל דמתני' ה"מ למימר שפיר כדיוקא דרישא מעות מפוזרות הרי אלו שלו אבל משלחפי שלחופי חייב להכריז משום דהוי שפיר דרך הנוח ויתן סימן מנין המטבעות אבל הסיפא דקתני ג' מטבעות זו ע"ג זו חייב להכריז לא איירי כלל בנותן סימן במנין המטבעות הצבורים ואף אם לא ידע מנין המטבעות ודו"ק:

גמ' אלא אי אתמר הכי אתמר לא שנו אלא של מלך אחד כעין שלשה מלכים והיכי דמי דעשוין כמגדלים וכו' כצ"ל ומה שכתוב בספרים אבל של מלך א' אינו חייב להכריז ט"ס:

תוס' ד"ה והוא שעשוין כמגדלים וכו' אם כן לקמן מאי פריך וכו' וי"ל דשפיר משני וכו'. ר"ל רבלאו הכי משני שפיר:

ד"ה הא גופא קשיא אמתני' לא פריך וכו' יש לדקדק מאי ר"ל התוס' בזה אם ר"ל דה"ל למפרך אמתני' דקתני צבורי פירות דמשמע צבורי הא משלחפי שלחופי אין חייב להכריז והדר קתני שלשה מטבעות זה ע"ג זה דמשמע אפי' משלחפי שלחופי זה אינו חדא דמאן לימא לן דצבורי לא משמע אפי' משלחפי שלחופי ועוד מאן לימא לן דג' מטבעות נמי לא איירי במשלחפי שלחופי ועוד דקושיא זו אינה דוגמת הקושיא דפריך בגמרא דיוקא דרישא אסיפא ועוד אפי' למאי דתירצו התוס' קושיא זו במה שפירשו דמצינו למימר דג' מטבעות היינו פירוש דצבורי מעות מ"מ תקשי לן דיוקא דמתני' דלעיל דקתני מצא מעות מפוזרים וכו' הרי אלו שלו הא משלחפי שלחופי חייב להכריז ובמתני' דהכא דוקא עשויין כמגדלים חייב להכריז הא משלחפי שלחופי הרי אלו שלו וקושיא זו היא ממש דוגמת הקושיא שהקשו בגמרא ואינה מתורצת בתירוצו של התוס' ונראה דהתוס' במה שכתבו דאמתני' לא פריך כוונתם לומר דה"ל למפרך הקושיא שכתבנו דהיינו דיוקא דמתני' דלעיל אדהכא ותירצו התוס' דאמתני' לא פריך דפשיטא ליה דמדקתני צבורי מעות וקתני נמי ג' מטבעות זה על גב זה ותרתי למה לי אלא דפירושה קא מפרש דצבורי מעות היינו ג' מטבעות זה ע"ג זה ולאשמועינן דכל דלא הוי ג' מטבעות זה ע"ג זה דהיינו עשויין כמגדלין מפוזרין קרי לה:

גמרא ורמינהו מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז. פירוש ובודאי דהא קמשמע לן דחייב להכריז על הכל כדי שיחזור הכל בסימן אחד כיון דהוי בצדו ואיכא למימר דמיניה נפלה ומיניה הוא דרמינן אמתניתא ואדוקיא דמתניתין. בא בעל סימן ונטל את שלו פירוש שהודה שהדבר שאין בו סימן אינו שלו ושלא אבד לו אלא הכלי לבדו זכה הלה בדבר שאין בו סימן ולא הוי יאוש שלא מדעת דמסתמא כבר ידעו בעלים של פירות ונתיאשו קודם שבאו לידו של זה כל היכא דהוי מילתא דיקירא וכיוצא בו.

אמר רב זביד לא קשיא הא בכובא וכיתנא פירש רש"י דמתניתין וברייתא קמייתא דקתני הרי אלו שלו בכובא וכיתנא דלא שריק ואם איתא דהאי כיתנא מהאי כובא הוה משתייר מיניה בכובא והוא הדין בכיס ולפניו מעות מהאי טעמא ודקתני אידך חייב להכריז בצנא דפירי דעבידי דשרקי ונפלו מיניה כולהו. והקשו בתוספות דהיכי אפשר לאוקמי מתניתין וברייתא קמייתא בכובא וכיתנא דוקא ולא בפירות דהא בהדיא קתני בהו פירות וכיתנא לאו פירות הוא דאף על גב דאמרינן בבראשית רבה ויבא קין וגו' זרע פשתן הביא זרע פשתן הוא דמקרי פרי אבל פשתן גופיה לא מקרי פרי. לכך פירש בתוספות דמתניתין וברייתא קמייתא בצנא ופירי דסתם צנא יש לו אוגנים ואלו הוו פירות מהתם הוה משתייר מינייהו בצנא וברייתא בתרייתא בכובא וכיתנא דסתם כובא אין לה אוגנים ולהכי לא משתייר בגוה ואף על גב דהוו מהתם. ויש מפרשים דכולה מילתא תליא בכובא או צנא דהוא הדין בכובא ופירי וצנא וכיתנא אלא דאורחא דמילתא נקט דאורחא דכיתנא בכובא ואורחא דפירי בצנא. ואחרים פירשו דדוקא נקט כובא וכיתנא דאיירי דכובא אין לה אוגנים וגם הפשתן קשור חבילות אפשר דנפל מינה ולא משתייר מידי אבל צנא אית לה אוגנים והפירות גם כן אינם דבוקים ואלו הוו מהתם לא סגיא דלא משתיירי מינייהו התם. ולפירוש זה לא ידעינן כל היכא דהוו כובא ופירי וצנא וכיתנא בתר הי מינייהו אזלינן ותלמודא נמי לא קים ליה שפירן ומאי דפסיק ליה נקט. ומביאין עוד ראיה בתוספות לפירושא דהא באוקמתיה דרב פפא אמרינן הא דמהדרי אפיה לגבי פירי והא דלא מהדרי וכו' איבעית אימא הא והא דמהדרי אפיה והא דאשתיירו ביה והא דלא אשתיירו ביה דכל היכא דלא אשתיירו ביה אף על גב דמהדרי אפיה כלפי פירי מיהת הרי הן שלה והיינו צנא ופירי ואלו לפירוש רש"י אליבא דרב זביד בצנא ופירי קאמר שנוטל ומכריז ואין זו שיטת התלמוד שיבא רב פפא להפוך דברי רב זביד אלא שבא להרחיב בדבריו ולעשות בו חלוקים. אבל לפירוש התוספות לרב זביד נמי בצנא ופירי קאמר שהן שלו ורב פפא בא לבאר כיצד הן שלו. הריטב"א. כתוב בגליון וזה לשונו: הא בכובא וכיתנא לפירוש התוספות קצת קשה דלימא איפכא דמתניתין ברישא ולרש"י ניחא אך לשניהם קצת קשה הא דקאמר זכה הלה במה שבידו הוי מילתא דפשיטא כיון שזה מודה שאינו שלו וגם קצת קשה דעל המשנה מיד קודם שהביא הברייתא יאמר ורמינהי ולפירוש ר"ח ניחא ולפירוש ר"ח הפירוש הא דקאמר זכה הלה אפילו אשתייר קצת איירי בכובא וכיתנא דאין דרך שיפול דבר ממנו שכולו נשאר בפנים וכן הא דאית ליה אוגנים אז כולו נשאר בפנים. עד כאן.

וזה לשון הריצב"ש לא קשיא הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי. פירש רש"י מתניתין וברייתא קמייתא בכובא וכיתנא דאם איתא דמכובא נפול הוה משתייר ביה קצת מן כיתנא אבל ברייתא בצנא ופירי דעבידי דשרקי כולהו ואפשר דמצנא נפול משום הכי חייב להכריז והקשו עליו דמתניתין וברייתא קמייתא קתני בהו פירות ולא משמע כיתנא. עוד קשה לי דלפי פירושו אמאי קאמר רב פפא בתר הכי הא והא בצנא ופירי הכי נמי הוה מצי למימר הא והא בכובא וכיתנא הא דאשתייר ביה מידי הא דלא אשתייר ביה מידי. ועוד דכי מוקי להו רב פפא הא והא בצנא ופירי פליג בטעמא אתירוצא קמא דבתירוצא קמא סבירא ליה דבצנא ופירי חייב להכריז אף על גב דלא אשתייר ביה מידי דעבידי דשרקי ורב פפא פליג בהא והוה ליה לפרשי טעמיה אלא הנכון כפירוש התוספות דמתניתין וברייתא קמייתא בצנא ופירי וברייתא בתרייתא בכובא וכיתנא משום דסתם צנא יש לה אוגנים לא עבידי דשרקי כולהו אבל כיתנא עשוי חבילות וכובא אין לה אוגנים ואפשר שנפל כולו כאחד. והשתא אתי שפיר הא דרב פפא דשייך בהאי טומא גופה. ולא תיקשי להאי פירושא דהוה ליה לתלמודא לאפוכי ולמימר ברישא הא בצנא ופירי דמוקמינן ביה מתניתין וברייתא קמייתא דדכוותה איכא טובא בתלמודא. עד כאן.

רב פפא אמר הא והא בצנא ופירי וכו' ברוב ספרים כתוב הא דמהדר אפיה כלפי פירי והא דלא מהדר. ואיבעית אימא הא והא דמהדר אפיה הא דאשתייר ביה וכו' ולפי גירסא זו קשה דלשינוייא קמא דמוקמינן ההיא דהרי אלו שלו בדלא מהדר ואפילו הכי קתני מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע חייב להכריז ולאיבעית אימא חוזר בו מסברא זו דמוקי תרווייהו במהדר הא דאשתייר והא דלא אשתייר מכלל דאי לא מהדר אף על גב דאשתייר אין חייב להכריז. ואי הוו גרסי הא והא דלא מהדר הוה ניחא. הרא"ש.

הא דאית ליה אוגנים ונראה לי דבכיס נמי ברייתא קמייתא שלא היה הכיס פתוח לגמרי ואם איתא דמיניה נפל הני מעות הוה משתייר ביה מידי. וברייתא בתרייתא כשהוא פתוח לגמרי. אי נמי אפשר דיש כיסים שיש להם רצועות של עור על פיהן כמין אוגנים לעכב המעות שלא יפלו. שיטה.

שמעת מינה מנין הוי סימן לאו קושיא היא דהא ודאי הכי קיימא לן. אלא דבעינן לומר אם אפשר למידק הכי ממתניתין מדקתני צבורי ולא קתני צבור ופרקינן תני צבור כלומר דמהא ליכא למשמע מינה דדילמא צבור קתני ומשום סימן מקום והא דנקט צבורי צבורי דעלמא כדאמרינן התם בוגרות דעלמא. הריטב"א. אבל הריצב"ש כתב וזה לשונו: תני צבורי פירות ולא אצטרכינן למימר מאי צבורין צבורין דעלמא דהשתא הכי קאמרינן דלאו דוקא בשמצא מנין צבורין ומשום דמנין הוי סימן אלא אפילו בצבור אחד הכי דינא ופירוש צבורין בין בשמצא צבורי רבים יחד בין בשמצא צבור אחד דמקום הוי סימן ואמרינן דאם כן נשמע מינה דמקום הוי סימן מדקתני צבור. ופרקינן דמהא ליכא למשמע מינה ותני צבורי כלומר דזיל הכא ומדחי וזיל הכא ומדחי וליכא למשמע מינה לא הא ולא הא. ואם תאמר ואפילו קתני צבור אמאי לא אמרינן דמנין הוי סימן לומר כמה מדות יש בהן. יש אומרים דאלו בחד צבור דילמא דרך נפילה וכל שבדרך נפילה אין מנין סימן. ועוד יש לומר דכל היכא דקתני צבור איכא למימר משום סימן מנין ואיכא למימר משום סימן מקום אבל כי קתני צבורי על כרחך היינו משום סימן מנין דאי לסימן מקום בצבור הוה סגי ואמאי תני צבורי. הריטב"א.

וכתוב בגליון וזה לשונו שמעת מינה מנין סימן וכו'. ואין להקשות דנימא מנין ומקום הוי סימן. ויש לומר יקשה למאן דאמר מקום הוי סימן כי לדידיה צריך לומר מנין לחודיה הוי סימן אפילו לא יהיב סימן במקום והוא הדין למאן דאמר מקום לא הוי סימן דבהא לא פליגי. עד כאן. וזה לשון הרא"ש: ואם תאמר מאי דיוק הוא זה מדקתני צבורי הא כולה מתניתין דהרי אלו שלו קתני בלשון רבים. ויש לומר דדייק מדלא קתני פירות צבורין מעות צבורין כדקתני רישא פירות מפוזרין וכו'. ואם תאמר ולמה לי למתני צבורי מעות משום מנין הא בחד צבור נמי איכא מנין דהיינו שלשה מטבעות כמגדלין. יש לומר דאיידי דתני צבורי פירות תנא נמי צבורי מעות. עד כאן. וזה לשון גליון תוספות: תני צבור. תימה דאכתי להוי מנין סימן מנין פירות מנין מעות שבצבור. ויש לומר דמכל מקום אין להוכיח אי מקום הוי סימן אי צבור תנינן. אבל קשה דמאי פריך שמעת מינה מקום הוי סימן הא אי תנינן נמי צבור איכא למימר דמנין הוי סימן. ונראה דפירות איירי בחטין וכיוצא בהן דלא שייך בהו מנין אלא כי איכא צבורין הרבה דהוי מנין דצבורין סימן ואצבור פירות פריך שפיר שמעת מינה מקום הוי סימן. ע"כ. והוא שעשויין כמגדלין וכדמפרשי רבי חנינא נמי כעין של שלשה מלכים בעינן שלשה ובתרי לא הוי סימן ולא הוראה שהיה בהנחה. וקשה אם כן מאי מכריז דהא כיון דידעינן דלא מכרזי אלא בכעין של שלשה מלכים ועשויין כמגדלין כל השומע ההכרזה יודע לומר שלשה הם וכעין של שלשה מלכים ועשויין כמגדלים ואי אמרת מנין מכריז כלומר מנינם הוי סימן אם הם שלשה או יותר אם כן היינו דרבי יוחנן ומאי איריא תלתא ואמאי לא אקשי לרבי יצחק ולרבי חנינא כי היכי דאקשי לרבי יוחנן. ויש לומר דלרבי יצחק ולרבי חנינא מאי דבעי תלתא הוא כדי שנדע שהוא דרך הנחה דתלתא כמגדלין לא שכיחי דנפלי הכי ומכל מקום סימנא הוי מנינא דמכאן ולמעלה אבל בשנים אף על גב דמנינא הוי סימנא מכל מקום דילמא מתרמי ונפלי ונתיאשו הבעלים דמאן לימא להו דנפלי אהדדי הילכך אפילו מנין לא הוי סימן. אבל לרבי יוחנן דאפילו זו על גב זו כגון של מלך אחד מכריז ואמרינן דרך הנחה הוי אם כן כי היכי דמתרמי תרי זו על גב זו הכי נמי מתרמי תלתא אלא מתרמי לא אמרינן ואם כן מאי יכריז תלתא אפילו תרי נמי. ואהדר ליה טבעא מכריז ותרי לא הוי סימן בשביל הסכלים שסוברים דמאי דקאמר טבעי סתם הוא לפי שהיו שנים דמיעוט רבים שנים. אבל שלשה אפילו ליודעים הוי סימן כיון דאפשר משלשה ולמעלה ואם משלשה ולמטה אי אפשר דלא הוו מכרזי וכדפרשינן לרבי יצחק ורבי חנינא. שיטה.

והוא שעשויין כמגדלין כתוב בתוספות ויש לומר דשפיר משני טבעי מכריז פירוש לעולם בתרי לא הוי מקום סימן. ולקמן הוה מצי לשנויי הכי אלא דבלאו הכי משני שפיר ומהכא ליכא למפשט דמנין סימן דזיל הכא מדחה לה דאיכא למימר מקום סימן. גליון.

בפרש"י בד"ה בא בעל הסימן כו' ואמר אין המעות שלי זכה הלה במעות. ותימא דאם כן מאי קמ"ל פשיטא דזכה וי"ל דסד"א כיון שמונחים זה בצד זה אנן סהדי דמאדם אחד נפלו ואם כן האי דיהיב סימן באחד מהם ואומר שהחפץ השני אינו שלו חשדינן ליה דמשקר אלא הכל של אדם אחר הם ויכריז עדיין עד שיבא שום אדם ויתן סימן בדבר שיש בו סימן ויזכור ג"כ במה שהיה בצדו וכ"ש אי איירי בכיס ומעות כפרש"י א"כ נראין הדברים שהכיס והמעות של אדם אחד הם והאי דקאמר שהכיס שלו ולא המעות משקר לגמרי ואפילו הכיס נמי לא מהדרינן ליה אלא יכריז עוד קמ"ל דלא אמרינן הכי אלא אפ"ה זכה זה בכיסו וזה במעות כנ"ל נכון לפרש"י:

בתוספות בד"ה הא בכובא כו' ור"ח פי' דפריך אמאי דקאמר מקצתה על גב קרקע כו' עכ"ל. וקשיא לי דמאי ס"ד דאף ע"ג דמקצתן בכיס אפ"ה אינו חייב להכריז המותר דאמרינן דודאי של אדם אחר הן ואמאי הא יכול ליתן סימן במנין המעות וכיון דבעל הכיס יודע מנין המעות כולו ודאי שלו הן ול"ל דכיון דדרך נפילה הם לא שייך סימנא דמנין כדמשמע בסמוך גבי מגדלים דע"כ לא שייך לומר כן דעיקר טעמא דבדרך נפילה לא הוי מנין סימן ע"כ היינו משום יאוש דכיון דדרך נפילה הוא מתייאש האובד שסבר שנפלו ממנו בב' או ג' מקומות עד שלא יוכל ליתן סי' במנין ואפילו בא אח"כ ונתן סי' המנין אפ"ה זכה המוצא מטעם יאוש אבל הכא שהמעות נפלו עם הכיס ודאי בפעם א' נפלו אלא שאח"כ נתפזרו מתוך הכיס בשעת הנפילה וא"כ לא מייאש משום שיוכל ליתן סי' במנין. ואם נפשך לומר דאפ"ה מייאש כיון דדרך נפילה היא ואפשר שהתחיל לפזר המעות קודם שנפל הכיס דאם כן במה שבתוך הכיס נמי מייאש שסובר שכבר נפלו מתוך הכיס ומי הגיד לבעל האבידה כמה נשאר בתוך הכיס וכמה נפלו עד שנא' שמתייאש מאלו ולא מאלו. ול"ל דהכא איירי דליכא סי' במנין דאכתי מנ"ל למקשן להקשות דלמא הא דקתני חייב להכריז היינו היכא דשייך סי דמנין מכריז הכל והא דקתני שזכה המוצא במה שבחוץ היינו היכא דלא שייך סי' דמנין כדקתני מצא דבר שאין בו סי' ויש ליישב דמשמע ליה דאיירי בענין דליכא סי' במנין מדקתני כלי ולפניו פירות וסתם פירות אינן דבר שבמנין כמו שיתבאר בסמוך וא"כ מעות נמי איירי בכה"ג ודו"ק:

בגמרא ש"מ מקום הוי סי' תני צבורי פירות משמע דאי תני צבורי פירות לא שייך ביה סי' דמנין של הפירות עצמם משום דסתם פירות ליתנהו דבר שבמנין ואין מניינם ידוע לבעל הפירות ולא שייך מנין אלא במספר הצבורים ועי"ל שהיה ידוע להם מנין הצבור לפי מנהג המקום כדאית' לעיל גבי בדי מחטין אבל נראה דלא דמי והעיקר כפי' הראשון:

בתוספות בד"ה והוא שעשוין כמגדלין כו' א"כ לקמן מאי פריך אר"י וכו' וי"ל דשפיר משני טבעא מכריז כו' עכ"ל. וזהו דוחק דאכתי מאי ס"ד דמקשה כיון דבלא"ה מוכח דתרי לא הוי כמגדלין. ולולי דבריהם היה נראה לי דעיקר קושית המקשה מאי איריא תלתא היינו דוקא אליבא דר"י דעליה קאי וכדמשמע נמי מלשון התוספות עצמם שכ' דפריך אר"י והיינו משום דכיון דר"י סובר דאפילו כעין מלך אחד חייב להכריז והיינו משום דסובר דדרך נפילה א"א בשום ענין שיפול זה על גב זה ואמרינן דודאי דרך הינוח הם וא"כ מקשה שפיר אם כן אפילו תרי נמי וכוונת המקשה דמ"ש מהאי דתנינן לעיל בברייתא להדיא דכל אלו שאמרו מצאן שנים שנים חייב להכריז והיינו ג"כ משום דדרך הינוח הם ולא ידע שום חילוק אליבא דר"י בין מעות לשאר מילי דאי משום דתנינן במעות כמגדלין אלמא שהיה דרכם להניח בדרך זה הא לר"י לא קפדינן אלא שיהא זה על גב זה והיינו ככל דרך הינוח ובתרי נמי משכחת לה אבל אליבא דרבי חנינא דבעי כעין ג' מלכים והיינו רוויחא תתאה ומציעאה ועילאי וא"כ ע"כ לא שייך מגדלים בשום ענין אלא בענין זה דבתרי לא שייך תתאה מציעאה ועילאי וע"כ היינו משום דבענין אחר עביד דמתרמי אם כן לא שייך להקשות אפילו תרי נמי ותדע דאף למאי דשנינן טבעא מכריז ולא סגי בלא ג' משום סימן דמנין נאמר ג"כ דמקום לא הוי סימן אכתי תקשה אי ס"ד דבתרי נמי שייך כמגדלין ולא נקט ג' אלא משום סי' דמנין אמאי נקט ר"ח כעין ג' מלכים הא בג' מטבעות וכעין ב' מלכים נמי סגי דשל ב' מלכים הוי כמגדלין והג' אף אם לא הוי כמגדלין אלא בשוה מ"מ הוי סי דמנין אלא ע"כ דלר"ח לא סגי לה בלא ג' דבלא"ה לא הוי כמגדלין דבעינן תתאה מציעאה ועילאי ואם כן מ"ד מקום הוי סי' ס"ל כר"ח והשקלא וטריא בסמוך דאפי' תרי נמי היינו אליבא דר"י וע"כ ס"ל מקום לא הוי סי' כנ"ל ודו"ק:

בגמרא אימא אתרמויי אתרמי ובהדי הדדי נפל ולכאורה יש לתמוה דמשמע מהכא דכיון דמספקא לן מלתא אי הוי דרך נפילה ונתייאש או דרך הינוח ולא נתייאש אפ"ה הוי של מוצאו ובכולהו פרקין משמע דלעולם לא זכה המוצא אלא היכא דידעינן בודאי שכבר ידעו בו הבעלים ונתייאשו וכן משמע בסוגיא דיאוש של"מ וי"ל דשאני הכא דדרך הינוח לא שכיח כיון דהוא בדוכתא דשכיחי אינשי ויותר יש לתלות בנפילה היכא דאפשר ודו"ק:

שם מאי מכריז מנין ופרש"י כך וכך מטבעות מצאתי וזה בא ונותן סימן זו על גב זו מצאתם עכ"ל. ותמיהא לי טובא דבתרי מה סימן יתן שמצאן זו ע"ג זו פשיטא שמצאן כן כמגדלין דאל"כ לא היה מכריז ובשלמא בג' לר"י יש סימן אם מצאן זה ע"ג זה כמגדלין דר"י או כמגדלין דר"ח ואפילו לר"ח גופא דאינו חייב להכריז אלא כשמצאן בענין זה אפ"ה שייך סימן למאי דפשטינן בסמוך דכסולם נמי הוי כמגדלין אם כן יתן סי' באיזה דרך מצאן אבל בשנים ודאי לא שייך סימן ויש ליישב בדוחק דזה גופא הוי סי' אם היו שניהם מטבעות שוות ואם כן מונחים בשוה כמגדלים דר"י או שהיה כעין ב' מלכים כמגדלים דר"ח והיינו דלא קשיא ליה אלא לר"י אבל לר"ח ודאי לא שייך שום סימן דמגדלים בשנים דהא בענין אחר אינו חייב להכריז ועמ"ש בסמוך בלשון התוספ':

שם טבעא מכריז והא דאמרינן לעיל מצא שנים שנים חייב להכריז היינו בבדי מחטין וצינורות דבבד א' נמי שייך מחטין ל' רבים דהרבה מחטין יש בבד א' אלא דלא הוי סי' שהיה להם מנין ידוע לפי מנהג המקום וא"כ כשיש שני בדים ידעינן דדרך הינוח והוא אומר ששנים היו הוי סי' וק"ל:

בתוספות בד"ה הא גופא קשיא אמתני' לא פריך כו' עכ"ל המפרשים האריכו למעניתם. ולענ"ד דבריהם מבוארים דמעיקרא לא קשי' להו דלפרוך אבבא דג' מטבעות דפשיטא להו דאיכא למימר דג' מטבעות היינו אפילו משלחפי שלחופי ולאפוקי מפוזרים לגמרי אלא דלפי זה צ"ל דהטעם דמנין לחוד בג' מטבעות הוי סי' ואם כן תקשה אמאי נקט בבא דצבורי מעות דהא אפילו בג' מטבעות לחוד כל שאינן מפוזרות לגמרי חייב להכריז וע"ז כתב דס"ד דפרושי קא מפרש וק"ל:

גמרא ורמינהו מצא דבר שא"ב סי' נראה הא דנקט הש"ס, תנינא להא דתנו רבנן, ולא פריך בל"ז אמתני' דהדיוק דהכלי ולפניו פירות הרי אלו שלו. די"ל דודאי אף דלפניו פירות תולי' הפירות בכלים, והטעם דהא"ש היינו משום דהבעלים מתייאשים דחוששים דהפירות נפלו מהכלי וסוברים אולי נפלו ויגלגלו מרחוק או שיתגלגלו מאחורי הכלי שלא יהא מהדר אפי' דכלי לגבייהו ואזי לא יתגלה המציאה בכלי, והא דבתוכם פירות חייב להכריז אף דהוי יאוש, י"ל כיון דהכלי נשאר בחזקת הבעלים דהא מהכלי לא מייאשו ושוב הוי פירות כמונחים בחצירו דל"מ יאוש לשיטת הרמב"ן וסייעתו אף דהכלי הוי חצר שאינו משתמר לענין קנין, מ"מ י"ל לענין זה מהני דלא יצא מרשות בעלים ע"י היאוש, וא"כ י"ל דהברייתא מיירי בדברים שאינם חשובים דהוי יאוש של"מ, ולזה הקשה תנינא להא דת"ר דמבואר בברייתא דמקצת פירות בכלי גם מה שבחוץ הוי לבעלים, ובזה אם איתא דהבעלים מתייאשים אלא דהפירות בכלי משום דלא מהני יאוש כיון דהם בחצירו, מ"מ באותן מקצת דבחוץ לכ"ע מהני יאוש. אע"כ אע"כ דלא הוי ייאוש כלל. כיון דאין דרך כלל שיפלו כל הפירות, וע"כ הא דלפניו פירות הוא שלו, היינו משום דתולין בדעלמא ושפיר פריך ורמינהו:

תד"ה ש"מ מנין הוי סי', ולע"ל נמי דקתני וכו', ול"ק מנין הוי סי'. תמוה לי דבפשוטו ניחא דהא ע"כ הא דלעיל דמצאן א' א' הוא שלו, אף דלרבא הוי מקום סי'. צ"ל באחד אחד תולין בנפילה רק במצא שני' זהו הוי היכר' דהוי הנוח כדאמרינן תני ציבורי'. וכיון שכן מברייתא דלעיל לא הו"מ למידק דמנין הוי סי'. די"ל דמכח דמצא ב' ב' מוכח דהוי הנוח וממילא הוי סימן מקום, והא דא' א' מותרין. משום דא' א' הוי דרך נפילה, משא"כ הכא פריך ש"מ מנין הוי ס' דהא ל"ל מטעם מקום. דאם כן מאי איריא צבורי' אפילו צבור נמי דהא בצבור א' נמי מוכח דהנוח הוא, אע"כ דלאו מדין מקום הוא רק מדין מנין אתינן עלה. ומשני דבאמת תנו צבור. ודו"ק:

בא"ד א"נ דמצי למדחי דמנין וחרוז' הוי ס' קשה דא"כ מא קאמר בגמרא ש"מ מנין הוי ס' דלמא לעולם מנין לא הוי סי' אלא דתרתי מנין ומקום הוי סי'. וצע"ג. ודו"ק: