מסכת בבא מציעא דף י״א עמוד ב׳

ומקומו מושכר לו וקבל ממנו שם שכר המקום דהכי קתני סיפא נתקבלו זה מזה שכר וכל כך למה כדי לקנות מעשר שתהא חצרו קונה לו לפי שהמטלטלין אין קונין אלא או במשיכה או חצרו תקנה לו:

נתון לעקיבא גבאי היה ואותה שנה שנת מעשר עני היתה:

כי אתא ר' אבא לסורא אמר להו כו':

מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם ולאו משום דתקני להם מקומם בתורת חצר שאפילו הקנה להן חצר אחרת שאינן בתוכה קנוי נמי כדתנן (קדושין דף כו.) נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף משנתן הכסף בשביל הקרקע והמטלטלין או אפילו קרקע במכר ומטלטלין במתנה נקנין המטלטלין בקנין הקרקע בלא משיכה כדילפינן בקדושין (שם) מויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב עם ערים בצורות אשר ביהודה:

קבלה להאי תירוצא:

וכי לא היה להן סודר כו' למה לו לקבל מהן מעות:

אלא סודר מאי טעמא לא דטובת הנאה שהיתה לו לרבן גמליאל במעשרות הללו:

אינה חשובה ממון דתהא נקנית בחליפין דליכא למימר כי קנה ליה ר"ג להאי סודר אקנייה חליפין דידיה בכל מקום שהן דכיון דאין לו בהן אלא טובת הנאה שבידו לתתו לכל מי שירצה אין זו חשובה ממון לחול על זו קנין חליפין:

מקומו מושכר לו בסיפא קתני שקבלו שכר זה מזה וא"ת אמאי קבלו שכר היה לו להשאיל להם או להשכיר בחליפין וי"ל דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין:

וכי בצד שדהו של ר"ג היו עומדין וא"ת והלא התבואה היתה בביתו של ר"ג כדמוכח בירושלמי פרק ג' דמעשרות וביתו של רבן גמליאל היה משתמר ויש לומר דלגבי זקנים לא היה משתמר שלא היה הפסק בין תבואתו לתבואתן ואם תאמר שלהי השואל (לקמן בבא מציעא דף קב.) גבי הזבל של בעל הבית מוקי לה בגמרא בתורי דאתו מעלמא ובחצר דמשכיר וכרבי יוסי בר' חנינא והשתא והלא השוכר משתמש בחצר ואם כן הזבל משתמר לדעת השוכר בחצר ואיך יזכה המשכיר בזבל תורי דאתו מעלמא ויש לומר שגם משכיר ביתו פתוח לאותו חצר ומקרי עומד בצד שדהו [וע"ע תוספות גיטין עט: ד"ה פנימית]:

אמר רבן גמליאל עישור אחד שאני עתיד למוד נתון ליהושע (בן לוי) ומקומו מושכר לו זה מעשר ראשון. ועישור אחד שאני עתיד למוד זה מעשר עני נתון לעקיבא בן יוסף שהוא פרנס והוא יד לעניים ומקומו מושכר לו כדי שיזכה בו לעניים ונתקבלו שכר זה מזה וכי ר' יהושע ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדין.

ופרקי' ר"ג מטלטלי אגב מקרקעי אקני להו ומכיון שקיבל ר"ג כסף שכירות הקרקע זכו הם בקרקע ובכל מה שבתוכו דקי"ל כשם שהקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות הקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה. ואמרי' אמאי לא אקני להו ר"ג האי מעשר אגב סודר. ואמרי' משום דעיקר המעשר ללוי הוא וכי מן השמים הקנוהו לו ואין לבעלים בו אלא טובת הנאה שהוא רשאי לתתו לאיזה לוי שירצה. וקי"ל דטובת הנאה אינה נקנית בחליפין דחליפין דרך מקח וממכר הוא כלומר מקבל הסודר ומקנה לו חפץ אחד ומתנות כהונה כיון דבהדיא כתיבא בהו נתינה הקנאה אגב קרקע נתינה אלימתא היא.

רב פפא פירק פירוק אחר דעת אחרת מקנה אותם שאני כלומר אם אדם מקנה לחבירו כלום דבר והדבר ההוא נתון בתוך שדה מקבל המתנה קנאו ואע"ג דאינו עומד בצד שדהו. ומקשי' עליה והרי גט דדעת אחרת מקנה אותה וקי"ל והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצירה.

עישור אחר שאני עתיד להפריש נתון לעקיבא בן יוסף איכא למידק, תרומה למה לא הפריש. ועוד אפשר רבן גמליאל הניח בפרישתו דבר שאינו מתוקן, והא אמר (פסחים ט, א) חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו בני יומן, הרי הן בחזקת מתוקנין, חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ויש לומר, דבשעת פרישתו עדיין היו פירותיו בגורן, ולא הגיעו לעונת המעשרות, שהמעשר ניטל מן הבית, אבל תרומה ניטלת מן השדה, בשעה שנעקר הגורן, ומה שאמרו חזקה על חבר דוקא במגורה שבבית, והכין איתא בירושלמי פ"ג דמעשרות (ה"א), דגרסינן התם מצא פירות ממורחין בשדה, מכונסין אסורין משום גזל, מפוזרין מותרין, בין כך ובין כך חייבים במעשר ופטורים מתרומה גדולה, שאי אפשר לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה, ושאלו שם המעשר מהיכן ניטל, מן השדה או מן הבית, נשמעינה מן הדא, חבר שמת והניחמגורה מלאה פירות וכו', ואימא שנטרפה דעתו שעה, [כ]לומר שאם אתה אומר מן הבית, למה הן בחזקת מתוקנים, דילמא מיד שכנסן לבית לא הספיק לעשר עד שנטרפה דעתו ומת, ואין חזקת חבר לעשר אלא בשעת מיתתו או בשעת פרישתו, אבל אם מן השדה מעשרן, לא כנסן למגורה עד שעשר, ודחי אמר ר' בון בר' חייא תפתר שמת מתוך ישוב, לפיכך רבן גמליאל בשעת עקירתו של גורן נטל תרומתו ממנו, אבל לא את המעשרות, ועכשיו רצה לתקנן ולהוציא מרשותו, מפני שעת הבעור היה.

וכי ר' יהושע ור' עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדים איכא למידק, מאי קא מקשה מינה, דילמא רבן גמליאל לרווחא דמילתא הוא דעבד, דחשש שמא במקום המשתמר הן, וכל מה דאפשר לתקן תקן, ואם תאמר, אם כן ליקנינהו בחליפין, והא עדיפא להו דקני בכל ענין בין שהן בחצר המשתמרת בין שאינה בחצר המשתמרת, לא היא, דלמאן דאמר לקמן בסמוך שאי אפשר להם בחליפין, דטובת הנאה אינה ממון, מאי איכא למימר. ויש לומר, דחצרו של רבן גמליאל אף על פי שהיא משתמרת על ידי הדרים שם, אינה משתמרת לדעתו של ר' יהושע ור' עקיבא, אלא לדעתו של רבן גמליאל, ואנן משתמרת לדעתו של קונה בעינן.

והרי גט דדעת אחרת מקנה אותו ואמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה. איכא למידק, מאי קא מייתי לה מגט, דאם כן לימא ליה ולטעמיך, והא אפילו בחצר המשתמרת בעינן בגט והיא שעומדת בצד ביתו או בצד חצרה. ויש לומר, דהרבה פעמים יכול לומר ולטעמיך, ואינו אומר, ובמסקנא ניחא לכולהו.

עומד בצד שדהו פירושו עומד בצדו ובתוכו, אבל בצדו ובחוצה לו לא, וכן מוכח בערובין בפרק כל גגות (לד, ב) דחצר קטנה שנפרצה לגדולה, ושם כתבתי בסייעתא דשמיא.

שנה שמפרישין בה מעשר עני והיא שלישית וששית לשמטה חייב לבער מתוך ביתו כל מעשרות ומתנות שבביתו ולהתודות וזמנו עד יום טוב אחרון של פסח של שנה רביעית ושביעית ועד כאן היה רשאי להשהותן אף של כל שלש שנים שנא' כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר וכו' ואמרת לפני יי' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וכיצד הוא עושה אם יש שם תרומה גדולה או תרומת מעשר נותנן לכהן מעשר ראשון נותנו ללוי היה שם מעשר עני נותנו לעניים מעשר שני או נטע רבעי או מעות שנפדו בהם מבער ומשליך לים או שורף כמו שיתבאר בסמוך:

מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו והגיעה שעת הביעור כיצד הוא עושה והוא אינו במקום אחד עם פירותיו מקנה אותם לראוי להם אגב קרקע שהוא מקנה להם ויש מפרשים שאם המתנות מעורבות זו בזו קורא שם למתנות אחת אחת וזהו שאני עתיד למוד כלומר שהם מעורבות ואיני מבין מה צורך לפרשה במעורבות או סמוכות אלא שהן כל אחת בפני עצמה ושאני עתיד למוד שאמר אינו אלא שאני עתיד למוד ליתנו להם שכל אדם נותן סתם הדברים דרך מדידה הוא נותנו ואם מפני שאמר במשנה צריך לקרות להם שם לא קריאת השם דוקא כדרך דבר שאינו מופרש אלא הזכרת שמות המעשרות לזכותם לראוי להם כלומר שרצה לבאר להם דין המקנה דרך כלל היאך המעשרות והתרומות קנויים לראוי להם ומקומם מושכר להם ואמר על זה שקורא השם למתנות ומזכה אותם לבעליהם על גב קרקע או למי שזוכה בשבילם ומתודה למחרתו ומכיון שנקנו להם המתנות במקום שהם הרי הם כמי שיצאו מרשותו ומתודה למחר כיצד הוא עושה אומר תרומה גדולה ותרומת מעשר שיש לי בביתי הרי הוא לפלוני כהן ומקומו מושכר לו ותקנה לו הקרקע בשכירות והתרומות אגב קרקע וזה נותן לו פרוטה בשכירות הקרקע אם הוא לשם ואם אינו לשם מזכה לו על ידי אחר שהוא שם וכן מעשר ראשון ללוי ושל עני לעני או לגבאי שלהם ועל זה אמרו מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה ואמר להם עשור שאני עתיד למוד נתון לר' יהושע שהוא לוי וכמו שאמרו בערכין בר' יוחנן בן ברוקא שהלך לסייע את ר' יהושע בן חנניא בהגפת דלתות ואמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים והוא שאמר עשור וכו' נתון לר' יהושע ומקומו מושכר לו וכן כלם נאמר שם פתח ר' יהושע ואמר תרומת מעשר שאני עתיד למוד נתון לר' אלעזר בן עזריה שהיה כהן ומקומו מושכר לו אע"פ שאין השוכר לשם ומה שהשכירו בזו ברשות רבן גמליאל עשה ויש שואלים במעשה של רבן גמליאל היאך נתן מעשר ראשון ללוי והרי קנסם עזרא אלא שתירצו שלא קנס עזרא אלא שיתנהו מי שירצה לכהן ומ"מ מי שרצה נותנו ללוי ולדעת ר' עקיבא והוא בשני של כתבות נחלקו שר' עקיבא סובר שמעשר ראשון קודם קנס עזרא היה ללוי וקנסם עזרא ליתנו אף לכהן ולדעת ר' אלעזר בן עזריה קודם קנס היה אף לכהן ואחר הקנס לכהן ולא ללוי והלכה כר' עקיבא ויש מפרשים שלא קנס אלא לזמנו ואינו כלום שהרי בכמה מקומות בתלמוד מצינו לבתר דקנסינהו עזרא:

ממה שכתבנו למדת שהתרומה אף היא בדין ביעור וכמו שדרשו וגם נתתיו לרבות את התרומה ויש מקום עיון ממה שאמרו יש במעשר שני ובכורים מה שאין בתרומה שהם טעונים בעור מה שאין כן בתרומה וכתבו בתוספות שמדברי סופרים טעונה ביעור וקרא אסמכתא בעלמא ובמעשה של רבן גמליאל אפשר שכבר נתן את התרומה ומתוך כך לא הזכירה או שמא לא חשש אלא במה שהוא מן התורה ויש מפרשים שמעשר שני ובכורים טעונים בעור מן העולם הואיל והיה טעון להביאו לירושלים כמו שכתבנו וכן הדברים נראין לתרץ המשניות אלא שיש חולקין לומר שאין טעונין שריפה אלא שמור בהנאתם למדת לפי' זה שכל המתנות מופרשות היו וזהו שאמרו שאני עתיד למוד ולא אמר שאני עתיד להפריש כלומר שמופרשות היו אלא שנתערבו בסמיכות זה לזה או שמא לא נתערבו כלל כמו שכתבנו חוץ מתרומת המעשר שנראה לומר בה שמעורבת היתה עד שיהיה ר' יהושע המזכה לר' אלעזר בן עזריה:

ומ"מ יש מפרשים שמועה זו לענין הפרשת מעשרות ר"ל שאם שכח ולא הפריש מעשרותיו וכן לא נתן רשות לתרום וחשש שמא יהו אנשי ביתו סומכין על חזקת חבר ויאכלו מהם קורא להם שם ומקנה אותם לבעליהן הראויים להם ומשכיר להם את מקומם ומקנה הפירות אגב קרקע ומ"מ כשזכה הלוי במעשר צריך שיהא אותו לוי לשם ושיזכה תרומת מעשר שבה לפלני כהן אגב אותו קרקע ואע"פ שאין השוכר רשאי להשכיר עושה כן ברשות בעלים או שמא כל שאינו אלא דרך הקנאה רשאי:

ומ"מ פירוש זה אינו לענין פסק שהרי כל שמן התורה אין בו ברירה ואינן יכולין לאכול על סמך זה עד שיופרשו לגמרי כמו שבארנו בלוקח יין מבין הכותים בפרק מרובה ואף לענין פי' אין נראה להוציא רבן גמליאל מחזקת חבר אם לתרום שלא מן המוקף אם להשהות בביתו דבר שאינו מתוקן ועוד שהיה לו לומר עשור שאני עתיד להפריש ומאחר שלא אמר אלא למוד אלמא מופרשים היו אלא שהיו המתנות מעורבות זו בזו או סמוכות זו לזו לדעת שאר מפרשים וצריך למוד לכל אחד שלא יכנס אחד בחלק חברו:

ומ"מ בענין מוקף מיהא יש אומרים שלא נקרא שלא מן המוקף אלא כשהמעשר במקום אחד והתבואה שמעשרין עליה במקום אחר שמא ישרף המעשר והתבואה קיימת אבל כל שהם סמוכין זה לזה אע"פ שאין הוא אצלם אין זה שלא מן המוקף ואף מה שמביאין ראיה מלשון למוד שמא פירושו כמו להפריש שהרי על כרחך בתרומת מעשר אתה צריך לפרש בה כמו להפריש כמו שאמרו פתח ר' יהושע וכו' וכן לשון פירותיו משמע שלא הופרשו שאם כן היה לו לומר מעשרותיו היו שמן הסתם המעשרות היו סמוכים לפירות ומ"מ נראה כפי' ראשון ממה שמשנה זו נשנית במסכת מעשר שני עם שאר משניות שהם נאמרות בענין ביעור:

הקנאה זו שביארנו בשכירות מקום לא מתורת חצר שחצר של אחרים אינה משתמרת אצל הזוכים ופירות של רבן גמליאל בביתו היו ומה שאמר בצד שדהו של רבן גמליאל פירושו שביתו אינו משתמר אצל הקונים והרי הוא אצלם כשדה שאלו שדה ממש הרי לא ראה פני הבית ולא היה אפשר לפרשה לענין הפרשת מעשרות ויש לפרשה בשדה ממש והיה מתירא שמא יכניסוהו בני ביתו ויאכלו ממנו בחזקת מעושר אלא שרבותי פירשוה בבית אלא שהיה אצלם כשדה מפני שלא היה משתמר אצלם ומ"מ נראה לי לפרשה בשדה ממש ולענין ביעור והוא שהיתה שנה שלישית ואע"פ שזמן הביעור עד הפסח של שנה רביעית מ"מ מצותו שלא להשהות מתחלת שנה שלישית ולא היה חושש על בני ביתו שיאכלו מהם קודם העשור שדי היה להם מהישן אלא שהיה זריז על השההתו והקדים לה בעודו בשדה מפני שלרוב תבואותיו היו עדין בשדה בחג הסכות של שנה רביעית שהוא תחלת זמן הביעור וזהו לדעתי אותו הפרק שנאמר עליו במסכת סכה מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה שהיו באים בספינה ולא היה לולב וכו' ובזה נסתלקו כל הקושיות ואין לבא מטעם אין ברירה שמאחר שלא לאכילה הוא אומר לענין המעשרות מיהא לקיום מצוה בזמנה יש ברירה ונשאר לברר והוא שמאחר שכן אין כאן חצר המשתמרת וכל שאינה משתמרת צריך שיהא הזוכה בצד החצר כמו שבארנו אלא הקנאת מטלטלין אגב קרקע היתה ולא שתלמוד מכאן שתהא הקניית מטלטלין אגב קרקע צריכה להיות מטלטלין צבורים בתוכה ממה שאמר ומקומו מושכר לו אלא הוא הדין לקרקע אחר אלא שכך מזדמן ביותר ולא עוד אלא שלא יהו צריכין לפנותן אף שכירות מקום הפירות היא קניה אחרת מצד עצמה וצריכה להיות הפירות בתוכה שאין זו קניית אגב ומ"מ לא דברו בכאן מקנייה זו שאלו כן היה משכיר המקום תחלה ואח"כ יקנה להם הפירות שבתוכו וכן פרשוה גדולי המפרשים במסכת קדושין:

הקנאה זו שביארנו שמקנה בה המתנות לראוי להם אינו יכול לעשותה בחליפין שהחליפין דרך מקח וממכר הוא שזה קונה סודר ומקנה פירות ותרומות ומעשרות נתינה נאמרה בהם ולא מכירה אבל מטלטלין אגב קרקע מתנה גמורה היא שהרי עיקר מקומה במתנה נאמרה שנ' ויתן להם אביהם מתנות עם ערים בצורות אשר ביהודה:

בפרש"י בד"ה אלא אמר רב אשי כו' היינו טעמא דלא בעינן עומד אצלה כיון דמידה אתרבאי לא גרעה משלוחה כו' טעמא דיש חילוק כו' דא"נ לא אתרבאי מונתן בידה הוה נפקא לן חצר משליחות כו' עכ"ל לכאורה שהוא פירוש כפול והנראה דמהיינו טעמא כו' עד טעמא דיש חילוק כו' אינו מפרש"י אבל הוא לפי שיטת התוס' דא"נ חצר משום שליחות אצטריך ריבויא לחצר השתא דליכא לרבויי אלא דחצר משום יד הא דקאמר דלא גרעה משלוחה ע"כ היינו מסברא ומה שכתב אח"כ מהיינו טעמא דיש חילוק כו' הוא לפי שיטתו וניחא בפשיטות טפי דלא גרעה משליחות דבלאו ריבויא נמי נפקא לן חצר משליחות ולא אצטריך ריבויא לחצר אלא משום יד וק"ל:

נתון ליהושע שהיה לוי כדפירש רש"י מעשה ברבי יהושע שהלך לסייע לרבי יוחנן בן גדגדא וכו'. ואף על גב דקנסינהו עזרא הני מילי עשירים ורבי יהושע עני היה כדאמר ליה רבן גמליאל מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה. ומה שלא נתן לו מעשר עני משום שסכום מעשר עני היה עולה למאתים זוז. ולא נהירא דאמרינן התם מי שיש לו מאתים זוז חסר אחד ונפלו לו אלף זוז משכחה ופאה הרי אלו שלו. לכן נראה בונין אחר משום דהנותן כל מתנותיו לאדם אחד מביא רעב לעולם כדמשמע בפרק הדר ועירא היאירי היה כהן לדוד מיד ויהי רעב. עוד יש לומר לא היה עני רק היה נותן לו מעשר ראשון שעוסק בתורה היה דאמרינן בירושלמי רבי ינאי הוה יהיב מתנתא לרב אחא לאו בגין דהוה עני אלא דלעי באורייתא. תוספות תיצוניות. ועיין בתוספות בפרק קמא דקידושין.

ומקומו מושכר לו ושם הוא אומר שנתקבלו שכר זה מזה. ואם תאמר ולמה הוצרכו לכך ישאילנו לו בחליפין במה שנקנה בכסף בשטר בחזקה דאמאי לא. וטעמא דהכא משום דכיון דהויא שנת הביעור רצה לעשות הוכחה ניכרת לכל שמוציאו מרשותו כיון ששכר מקומו ונתקבל ממנו שכר. וכן פירש מורי בשם רבו הרמב"ן ז"ל. הריטב"א. וזה לשון תוספות שאנץ: למה לא השאיל להן המקום ויקנה בחליפין ובכך יקנו המעשר כדאמרינן בהזורק בגיטין לושיל לה דוכתא דמנח בה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח. והיה נראה מתוך כך דאין שאלת קרקע נקנית בחליפין וכי תימא דשדה בשאלה ומטלטליך במתנה לא מיקנו באגב כדבעי למימר בפרק קמא דקידושין גבי שדה במכר ומטלטלין במתנה הניחא למאן דאמר מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להן אלא לרבי אבא דבסמוך לא שייך למימר הכי דקנו בתורת חצר. ע"כ.

וכי רבי יהושע ורבי עקיבא וכו' ואם תאמר מאי קושיא הא במשתמר לא בעי עומד בצד שדהו. ורבינו תם מפרש דבשדה היה שלא במקום המשתמר דאף על גב דלרבי עקיבא לא מחייב בביעור עד אחר מירוח ומסתמא אז היה בבית הכא רבן גמליאל היה, דאשכחן בפרק קמא דסנהדרין דשלח וזמן ביעוריה מטא לאפרושי מעשריא מעומרי שובליא. ובירושלמי דמסכת מעשרות פרק ג' משמע שבבית היה. ועוד והלא ערב הפסח של רביעית ושל שביעית היה הביעור ועד אותה שעה לא היו מניחין התבואה בשדה מפני הגשמים ותבואה של אותה שנה לא היתה דאסור לקצור קודם לעומר. ויש לומר דכיון שהיתה שם תבואת רבן גמליאל ושל זקנים ולא היה הפסק בין רשותו לרשותם לא חשיב משתמר. ואם תאמר בפרק הזורק בגיטין אמרינן שתי חצרות זו לפנים מזו פנימית שלה וחיצונה שלו ומחיצת החיצונה עודפת על הפנימית וזרקו לה כיון שהגיע לאויר מחיצות דחיצונה מגורשת כיון שזרקו כנגד הפנימית והתם ליכא הפסק בין זו לזו וחשיב לה משתמרת דקאמר פנימית גופה במחיצות. דחיצונה מינטרא. ויש לומר דהתם בעומדת בצד חצרה איירי ואפילו הכי צריך דתיגמר במחיצות חיצונה משום דבעינן שיהיה גט במחיצות החצר דאם היה כנגד האויר לא היה מועיל אלא אם כן הוא בתוך אויר המחיצות כדמוכח התם לעיל בההיא דהיתה עומדת בראש הגג דמוקי לה בגג שיש לו מעקה אף על פי שהיתה עומדת שם. והא דמיבעי לן התם בהזורק ארבע אמות שאמרו יש להן אויר או אין להן אויר. לאו משום שיועיל אויר בלא מחיצות אלא מיבעיא ליה אי תקינו להו רבנן דלהוי אויר שלהם כאויר מחיצות או לא. וההיא דאושלה מקום לדביתהו בחצר שלא היה הפסק בין רשותה לרשותו מיירי בשהיתה עומדת שם. ולקמן בסוף השואל דחצר המשתמרת של משכיר קונה לו אף על פי שהשוכר נכנס ויוצא דרך עליה. התם אין דרכו של שוכר ראוי לבטל שימור החצר כיון שהוא אחסנאי של משכיר. תוספות שאנץ.

וזה לשון הרמב"ן וכי רבי יהושע ורבי עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין. איכא דמותיב בה דילמא חשש רבן גמליאל שמא בבית היו ובמקום המשתמר והקנה להם בשכירות מקום דמאי דאפשר ליה לתקוני תקין. ואם תאמר היכי קשיא ליה יקנה להם בחליפין וקנו בכל ענין מדלא אקני להו בחליפין שמע מינה דהאי נמי קנה בכל ענין למאי דאמרינן דלא מקני בחליפין מאי קא קשיא ליה. ואיכא למימר שאף על פי שהיו בבית לאו מקום משתמר הוא לרבי יהושע ולרבי עקיבא ואף על פי שהוא משתמר לרבן גמליאל שהרי בני ביתו של רבן גמליאל דרים שם. ואף על גב דאמרינן במסכת גיטין גבי שתי חצרות זו לפנים מזו פנימית גופה במחיצות דחיצונה מינטרא. שאני התם ששתיהן יש להן מחיצות וחלוקות הן ומשתמרת היא הפנימית מן הדרין בחיצונה אלא שמחיצותיה של חיצונה גבוהות משל פנימית אבל כאן כיון שאין לחצרו של רבי יהושע ושל רבי עקיבא מחיצות כלל אינה משתמרת להן. ע"כ. וכן תירץ הר"ן וזה לשונו: ויש לומר דחצרו של רבן גמליאל אף על פי שהיא משתמרת על ידי הדרים שם אינה משתמרת לדעתן של רבי יהושע ורבי עקיבא אלא לדעתו של רבן גמליאל ואנן לדעתו של קונה בעינן. עד כאן.

אמר ליה דמי האי מדרבנן וכו' נראה לי הא דלא חש ליה משום דאיכא דעת אתרת מקנה כדמתרץ רב פפא ולא דמיא כלל למציאה ומשום הכי לא חש לה. מטלטלי אגב מקרקעי הקנה. קשיא לי דלישנא דמשנה לא משמע הכי דקתני עישור שאני עתיד למוד נתון לרבי יהושע ומקומו מושכר לה ואי אגב עם פלוני מיבעי ליה. ותו דמדקתני מקומו מושכר לו משמע דבעי צבורין ואלו אנן קיימא לן דלא בעי צבורין. ותו וכי לא היה להם סודר כדפריך בסמוך. ויש לומר דלא רצה רבן גמליאל לאטרוחינהו לזקנים דאי הוה מקנה להו אגב מקום אחר או אגב סודר היו צריכין לטרוח להוציא משם הפירות והשתא ניחא לישנא דקתני עישור שאני עתיד למוד נתון לרבי יהושע אגב מקומו שהוא מושכר להם ורבא הכי פריך אם היה אפשר בחליפין בחליפין הוה מקנה להו אף על גב דאיכא צד טירחא ולא היה לו להקנות קרקע. דאי משום טירחת זקנים היה אפשר להנית הפירות במקומן עד שיאכלום מ"ה נר"ו. וכן כתוב בתוספות שאנ"ץ.

והרא"ש כתב וזה לשונו מטלטלי אגב מקרקוי הקנה להן וכן היה שוה קרקע אחר דלא בעינן צבורין כדאיתא בפרק קמא דקידושין והאי דעבד הכי מפרש התם כי היכי דלא לטרחינהו. וכי לא היה להם לקנות בחליפין. ואם תאמר דילמא עבד הכי כי היכי דלא לטרחינהו כדמפרש בקידושין. ויש לומר דאם היה יכול לעשות בלא קרקע משום דכי היכי דלא לטרחינהו לחוד לא היה מקנה קרקע אבל אי לא סגי ליה שלא יקנה להם אגב קרקע אז ניחא שהקנה להם אותו קרקע מקרקע אחר כי היכי דלא לטרחינהו. עד כאן.

טובת הנאה אינה ממון וכו' נראה לי דאפילו תימא ממון אינה ממון חשוב להקנות על ידי חליפין ואתיא סוגיין בין למאן דאמר טובת הנאה ממון בין למאן דאמר טובת הנאה אינה ממון ואף על גב דאינה נקנית בחליפין ולא אגב קרקע הני מילי מפני שאין קניינים אלו חשובין אלא גריעי אבל אם אמר אדם לחברו הרי לך מנה ונתן לו ותקנה טובת הנאה שיש לך בפירות הללו קונה דאם לא תימא הכי הכי הוה ליה למימר טובת הנאה אינה ממון ואינה נקנית ומדקאמר אינה ממון לקנות בחליפין הכא נמי וכו' משמע דאיכא גוונא דמקניא טובת הנאה. ולא היא וכו'. כתב רש"י ולא היא דמההיא דלא היה להם סודר לאו ראיה היא וכו'. פירוש לפירושה דאי משום הא לא איריא דמצי למידחייה שאני מתנות כהונה דנתינה כתיבה בהו ואין מכאן ראיה אבל קושטא היא דטובת הנאה אינה ממון להקנות בחליפין והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש מקום לפרש דהא דקאמר תלמודא ולא היא אכולה מילתא קאי ולא היא אלא דטובת הנאה נקנית בחליפין ושאני מתנות כהונה דנתינה כתיבי בהו. ולא רצה רש"י ז"ל לפרש כך משום דלא תלינן בוקי סריקי בסתם תלמודא דסבירי לן דטובת הנאה חשיבא ממון להקנות בחליפיה והא ודאי לא מסתבר. אי נמי שיש לו לרש"י בקיאות ממקום אחר שאינה נקנית בחליפין. מ"ה נר"ו.

מתנות נתינה כתיבא בהו חליפין מקח וממכר הוא אגב קרקע נתינה אלימתא הוא. יש מקשים וכיון דמקומו מושכר לו ונתקבלו שכר זה מזה הא הוה ליה דרך מקח וממכר ולאו קושיא היא דהתם נהי דאיכא מקח וממכר במקומן של פירות אבל פירות עצמן נתינה הן והוה ליה הקרקע במכר ופירות במתנה וכדדייקינן לה מהכא בפרק קמא דקידושין. ואלו נתן הפירות בחליפין תחת הפירות עצמן נוטל סודר של חליפין והוה ליה כמקח וממכר שנותן פירות ומקבל סודר בחליפיהם. הריטב"א.

בא"ד וא"ת ואמאי לא נתן תרומה גדולה עכ"ל יש לפרש דבשלמא לפרש"י פשיטא דאיכא למימר שכבר הפריש תרומה שהרי אף מה שלא הפריש המעשרות היה מחמת שכחה דאל"כ לא היה משהה דבר שאינו מתוקן וא"כ למה נאמר שלא הפריש ג"כ תרומה גדולה אבל לפי' התוספות שכבר הפריש הכל אלא שלא היה מוציאה מתחת ידו עד עכשיו שהגיע שעת הביעור ומסתמא היינו מחמת שהיה לו הרבה תרומות ומעשרות לכך לא היה מחלקם עד הביעור וא"כ מקשה שפיר ממה שלא הוציא עכשיו ג"כ התרומה מתחת ידו וע"ז מתרצים שפיר דכיון דחיוב תרומה היא קודם המירוח ואלו התבואות היו ממורחים א"כ מסתמא כבר נתן התרומה לכהן דטרח' זו למה לו למרח התבואה של הכהן אלא הכהן ממרחה לעצמו אבל חיוב המעשרות שעיקרן אחר המירוח א"כ שפיר היה משהה המעשר עד שעת הביעור וק"ל:

בד"ה וכי בצד שדהו וא"ת והלא התבואה וכו' וביתו של ר"ג היה משתמר עכ"ל. ולולי דבריהם היה נראה דאף אם היה חצר המשתמר אפ"ה מקשה שפיר ר' אבא לעולא כיון דאשכחן לעולא בפרק הזורק דקאמר נמי לענין גיטין והוא שעומד בצד שדהו ומשמע שם להדיא דאפילו בחצר המשתמרת אמר למילתיה ואם כן ס"ד דר"א דכי קאמר עולא נמי במציאה והוא שעומד בצד שדהו היינו אפילו במשתמרת ופליג אדריב"ח לעיל ואף על גב דלמסקנא שפיר יש לחלק בין גט למציאה וכמו שאכתוב בסמוך מכל מקום השתא ע"כ לא ס"ד כלל הני סברות דלקמן וא"כ מקשה שפיר לעולא דוקא וק"ל: