מסכת בבא מציעא דף ק״ד עמוד א׳

משכחת לה בין בחכירות ובין בקבלנות בכולן יש לומר לקצור יקצור לעקור יעקור דכל מה שיש לו לטעון בקבלנות יש לו לטעון בחכירות וגבי יבש המעיין אם אמר חכור לי שדה [בית] שלחין זו כי היכי דבחכירות כי יבש המעיין מנכה לו הכי נמי בקבלנות אם קבלה בשליש ולמחצה הכל לפי מה שנפסד:

מכאן ואילך כו' כל אחת אפרשנה במקומה:

שמא בעלמא כך היא נקראת אבל לא בשביל המעיין העליתי בחכירותך:

לתך חצי כור לפי חשבון סאתים בחצר המשכן חמשים על חמשים הוי בית סאה:

אע"פ שאין בו גפנים גרסינן וגבי פרדס אע"פ שאין בו רימונים גרסינן:

אמר לו מחכיר לחוכר שדה בית השלחין אני מחכיר לך יכול לומר שמא בעלמא אמרי:

מתני' הובירה שלא חרשה ולא זרעה:

שמין אותה כגון בקבלנות שקבל למחצה ולשליש ולרביע אבל בחכרנות לא שייכא הא דמאי שמין איכא חכירותו יתן לו:

דאפשר לאתויי בדוולא וא"ת אפילו לא אפשר נמי אמאי מנכין לו דכיון דלא יבש נהרא רבה תו לא הוי מכת מדינה וי"ל דנקט האי טעמא לאשמועינן דאפילו יבשו נמי שאר יאורי שדות אחרים דהשתא הוי מכת מדינה אפילו הכי אינו מנכה לו כיון דאפשר לאתויי בדוולא מנהרא רבה דדוקא באכלה חגב או נשדפה שאין יכול לתקן הקלקול ע"י שום טורח מנכה לו אי נמי יש לומר דודאי בחכירות לא היה צריך לטעם זה אפילו בלא אפשר לאתויי אתי שפיר אבל משום קבלנות איצטריך שלא יוכל לומר לא אתעסק בה ואפ"ה לא אשלם במיטבא לפי שאינו מחוייב להביא מנהרות אחרים הרחוקים ביותר ועל כן הוצרך לומר דלא יבש נהרא רבה ומצי לאתויי בדוולא ולכך מחוייב לעשות בקבלנותו:

הני תרי מתני' קמייתא איתנהו בין בחכרנותא כו' ואע"ג דכשם שחולקין בתבואה ליתא בחכירות מ"מ עיקר מילתא דהיינו רישא מיירי בין בחכירות בין בקבלנות:

אידי ואידי דאמר ליה מחכיר לחוכר לכאורה משמע דבא"ל חוכר למחכיר הוי קפידא בלאו האי טעמא מדלא קאמר אידי ואידי בין אמר ליה חוכר למחכיר בין אמר ליה מחכיר לחוכר אבל אי אפשר לומר כן דהא מתני' בדא"ל חוכר למחכיר איירי דקתני א"ל חכור לי שדה בית השלחין ואפ"ה משום האי טעמא דוקא הוי קפידא ולאו דוקא נקט מחכיר לחוכר דה"ה חוכר למחכיר אלא משום דשמואל לא משכח קפידא במחכיר לחוכר קאמר רבינא דבמחכיר לחוכר נמי הוה קפידא בכה"ג דאיירי מתני':

היה דורש לשון הדיוט לשונות שלא תיקנו חכמים לכתוב אלא הדיוטות הורגלו לכותבן היה דורש ואפילו לא כתב כאילו נכתב דאי דוקא כשכתב מה היה דורש פשיטא שיש לו לקיים כמו שהתנה דהא לאו אסמכתא היא:

הכי גרסינן בתוספתא דכתובות אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבנות שהיא חייבת שכך כתב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא פי' כל קרבנות שהיתה חייבת קודם שנשאת לו יביא בעבורה שכתב לה אחריות דאית ליך שאתה חייבת יהא עלי מן קדמת דנא אפילו חובות שקדמו לנישואין ודוקא בקרבנות שהן חובה לכפרתה כגון לידה וזיבה וצרעת או להכשירה לאכול בתרומה או לשתות ביין אם היא נזירה והכי איתא בירושלמי בכתובות בפרק נערה דקתני התם אפילו אכלה חלב או חיללה שבת משמע דוקא בהני שצריכה להביא אבל קרבנות שנדרה ונדבה קודם נישואין או לוותה ואכלה לא ישלם ועד כאן לא מיבעיא לן בס"פ יש נוחלין (ב"ב דף קלט.) בלוותה ואכלה ועמדה ונשאת אי כלוקח הוי אי כיורש הוי אי כלוקח הוי ואין המלוה מוציא מיד הבעל אי כיורש הוי ומוציא אלא בנכסים שהכניסה לו אבל מנכסי הבעל פשיטא דלא גבי וה"ה לוותה כשהיא תחתיו לצורך מה שאינו משועבד לה דלא משלם ובלא שום ראיה דבר פשוט הוא דאל"כ אם יקניטוה תלוה ותשליך לאיבוד ותחייבנו ק' מנה בכל יום אבל בנזירות אין לחוש שתדור ותפסידו ובנדרים ובנדבות נמי אם היה חייב לשלם היתה מפסדת לו כמה וכמה דאפילו יוכל להפר דחשיב כדברים שבינו לבינה משום הפסד ממונו יש לחוש שמא תדור ותפרע קודם שישמע ואפילו ישמע זימנין דמיטרד כדאמר בנדרים בפ' נערה (נדרים דף עג.) ודלא. כרב אחא שהורה שהבעל חייב לפרוע חובת אשתו שלוותה קודם שנשאה מכח דר' יהודה דהכא:

לא ימשכננו יותר מחובו דאף על גב דאין משלם לו הגירעון אלא בכתב מכל מקום לא ימשכננו יותר מחובו:

טעמא דכתב ליה הכי והא אמר רבי יוחנן כו' ותימה והא כיון דדריש לשון הדיוט אפילו לא כתב נמי כדפרישית לעיל ומאי פריך לרבי יוחנן וי"ל דאם איתא דרבי יוחנן דאמר שומטו מעל גבי בניו דמכח לשון הדיוט קאמר היה לו לפרש:

גמ' ר"מ היה דורש לשון הדיוט וכו'. פירוש דורש חוקר אחר לשון ההדיוטות, כלומר התנאים שהם רגילים להתנות ביניהן ולפסוק הדין עליהן כאלו הן תנאי בית דין לפי שהן מורגלין להתנות כולן כן, ודורש כמו חוקר ותובע כמו ודרשת היטב (דברים יז, ב). ור' מאיר היה חוקר תנאי ההדיוטות, והיה אומר כל שהן מורגלין להתנות בכך אף על פי שאינו כן מעיקר הדין בתנאי זה שהם מורגלים בו להתנות אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא שיש בו אסמכתא דכל דאי לא קני (לעיל בבא מציעא סו, ב), אפילו הכי כיון דבידו ולא גזים והורגלו להתנות כן בית דין מקיימין דבריהם ודנין עליהם, ולא עוד אלא אפילו לא כתבו כמי שכתבו דמי, וכמו ששנינו בתנאין של בית דין (כתובות נב, ב), לא כתב לה בנן נוקבן וכו' חייב מפני שהוא תנאי בית דין, הכי נמי אף על גב שלא כתבו כמי שכתבו דמי ועושין בהן מעשה כאלו כתבו, וכן בכל השנויין כאן שדורשין לשון הדיוט שכל אלו לא היו כותבין כן לעולם ממש ואפילו הכי כן היו דנין בהם כאלו כתבו. ותדע דהא תנן בכולהו שכך כותב לו, ולשון שכך כותב לו בכל מקום לומר שכן הורגלו או שכן תקנו, כמו שאמרו (לעיל בבא מציעא טו, א) שכך כותב לו אנא איקום ואשפי ואמרוק זביני אילין (לקמן בבא מציעא קה, א), שכך כותב לו אנא איקום ואשפי ואנור ואזרע, וכן בכל כיוצא בזה. ומיהו בדר"מ ור' יהודה ור' יהושע בן קרחה לפי שכך נהגו בכל המקומות ולפיכך הלכו חכמים אחר לשונם ודרשו לעשות כן בכל המקומות, אבל בכל תנאים שנהגו במקום אחד ולא ברוב המקומות אין דנין בהם אלא באותן המקומות בלבד שהורגלו שם בכך, כי הא דהלל ור' יוסי, והיינו דבדר"מ ור' יהודה ורבי יהושע בן קרחה אמרו סתם, ובהא דהלל אמרו כשהלך לאלכסנדריא, דאלמא באלכסנדריא בלחוד דהוציאו לו כתובות אמותיהם וראה בהם כך, הא בשאר מקומות לא, וכן בדרבי יוסי דבהדיא תני מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה ולכפול, אלמא כל אחד ואחד כפי מנהג מקומו. והא דהלל לא שהוציאו לו כתובת אמות של אותן שהיו עושים ממזרים, אלא שהוציאו לו כתובה של אנשים אחרים מאנשי המקום קאמר, ומשם למד שהיו רגילין לכתוב רובן כן, והכשיר על ידי אלו אף כל השאר שלא כתבו כן ממש אלא סתם, שכל הכותב שם על דעת מה שהורגלו לכתוב השאר הוא כותב. וכן כתבו משם רבנו האי גאון, שכתב בתשובה דכל הנך מילי שדורשין בהן לשון הדיוט לית בהו מידי דכתב, כגון ר' יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שכך כותב לה וליכא מידי דכתב, ושאר הנך מילי כיוצא בהן. ועוד אמרו משם הגאון שכתב בתשובה, דליכא למגמר ממתניתין ולמימר הכא בידו והכא לאו בידו (לעיל בבא מציעא עג, ב), דהא מתניתין כתנאי בית דין דמיא, אבל תנאי דהוא אסמכתא (דליתיב) עיקר מן דינא [דליתי – רמב"ן] ולא דמי לתנאי ב"ד, גוזמא הוא ולא מחייבינן ביה, דאמרינן (לקמן ע"ב) התם לא קאמר מילתא יתירתא הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמא הוא, והא מילתא יתירתא דיתרה על תנאי בית דין דאמרינן שמין כמה ראויה לעשות. ולענין מאן דיהיב זוזי למזבן ליה ופשע ולא זבן ליה (לעיל בבא מציעא עג, ב), הכי קאמר מ"ט לא תקינו רבנן דיהיב מדעם כדתקינו בהמקבל שדה והובירה, ואהדרו התם בידו הכא לאו בידו, ולא טעמא דהדין שינויא דאי אמר איניש לענין מאן דפשע האי נמי אי הוה בידו למזבן הוה מחויב בהאי דינא הכי, הילכך ליכא למגמר מהדא מילתא, וכל דאי לא קני בין שיש בידו בין שאין בידו, ורב בר שבא לא קנה (ממאריה) דרב כהנא בהאי דהוה אסמכתא ודרב כהנא לכל מילי.

שכך כותב לו, תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי יש לפרש שכך היה כותב לו בשעה שמחזיר לו את המשכון, ואלו היה ממשכנו יותר על חובו פשיטא שלא היה צריך להחזיר לו יותר ממה שהלוהו, ואקשי דלמה לי כותב, והא אמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו, אלמא לפרעון נקטיה, ופשיטא דלא גבי טפי מחוביה, ופרקינן אהני כתיבה לגירעון, כלומר אהני כתיבה למלוה שאם פיחת המשכון בתשמישו של לוה לאחר שהחזירו לו ישלם למלוה אותו פחת, ולולי שכתב לו כן לא הוה משלם הפחת, דהרי זה כגובהו וחוזר ומשאילו לו להשתמש בו שאין השואל חייב בכחשא וזולא. ואין פירוש זה מחוור כל הצורך ויש בו גמגומים, גם הראב"ד שדא ביה נרגא, שהרי ר' יהושע פתח בו בזכות הלוה מדקתני המלוה את חברו לא ימשכננו יותר מחובו שכך כותב לו, ועתה אנו מסיימין אותה בחובתו שאם יפחת המשכון ישלם הלוה הפחת, ולפיכך נראה יותר כמו שפירש הוא ז"ל וכו'. (עי' ש"מ). [וז"ל הראב"ד. לא ימשכננו יותר על חובו וכו', דהא כל קבל דיכי קאמר, ולענין פרעון ממש לא הוה צריך ליה למימר כל קבל דיכי דאי יהיב ליה טפי רבית הוא, אלא ודאי לענין משכון קאמר שאם יבא למשכנו לא ימשכננו יותר על חובו, טעמא דכתב ליה וכו', והא אמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו, כלומר, שלא יעשה עוד מטלטלין אצל בניו אלמא קני ליה לפרעון וכמו שנפרע בחיי אביהם הוא, וכיון דלפירעון הוי למה ליה למכתב הכי פשיטא דלא ימשכננו יותר מחובו. וקשיא לי, מאי טעמא לא אקשי ליה מדר' יצחק (לעיל בבא מציעא פב, א) דמייתי לה מקרא (דברים כד, יג) דולך תהיה צדקה, אם אינו קונה משכון צדקה מנין, ומה לנו לדרוש בו לשון הדיוט, אלא ר' יוחנן עדיפא ליה דהוא רביה, ור' יוחנן גופיה מדרשיה דר' יצחק גמר לה, אי נמי דהא דר' יצחק איכא למימר דלהתחייב באונסין בלחוד קאמר, דכמה דאיתיה בידא דמלוה מחייב באונסין אבל כי אהדריה ללוה בשעת מלאכה ומת מתוך החזרה אימא יעשה מטלטלין אצל בניו דלאו כפרעון הוי, משום הכי אקשי ליה מדר' יוחנן דקאמר פרעון הוי, ושנינן, אהני ליה כתיבא לגרעון, פירוש, אהני ליה ללוה האי כתיבא נמי לגרעון, כי היכי דמהני ליה האי לישנא שלא ימשכננו יותר מחובו הכי מהניא ליה שאם נפחת המשכון בחזרותיו ובתשמישו ביד הלוה שאינו חייב לשלם, לפי שכבר נפרע כל חובו משעת משכונו וכשואל בגד מחברו דמי, שאם פיחת דרך תשמישו שאינו חייב, וגמרינן לה מלשון הכתב וחדא מינייהו נקט, אי נמי, דתרווייהו איתנהו בהאי לישנא, שלא ימשכננו יותר מחובו לא בשעת המשכון ולא לאחר המשכון אפילו פיחת בידו של לוה, לפי שכבר שלם לו תשלומתא כל קבל דיכי, ולענין זה ודאי אצטריך הכתב, שאם לא כתב לו כך אף על גב דקני למשכון וכפרעון דמי הייתי אומר אותו הפחת שנפחת בידו מחמת תשמישו ישלם לו, ואהני ליה דלא משלם. ע"כ. וכן כתב הר"ן וזה לשונו, הכי קאמר, לא ימשכננו יותר מחובו בשום ענין, שאפילו משכנו כשיעור חובו ונפחת המשכון לא ימשכננו בשביל מה שנפחת, שאם כן נמצא שתי פעמים משכנו יותר מחובו, ואפשר דלא מהני האי תנאה אלא לפחת שהוא פחת בתשמישו של לוה אבל אם נגנב או נאנס משהחזירו חייב, ע"כ. ויש מפרשים, אהני כתיבה לגרעון, שאם נגרע בתשמישו משלם לו ואהני למלוה קאמר, וקשיא לי להאי פירושא, חדא, דאם כן לאו פרעון הוא ולא קני ליה, ועוד, דלא הוה ליה למיתלי המשכון יתר על חובו בלשון הדיוט, שהרי זה אינו תלוי בכתיבה, כדאמרינן לר' יוחנן, אבל הוה ליה למיתלי ביה פחיתה שהוא חייב לשלם, והוא פתח בזכות הלוה ואנו משלימין אותו בחובתו, אלא שמע מינה כדפרישית]. ונכון הוא פירושו של הראב"ד לפי משמעה של הצעת שמועתנו, אלא שמשמע מפירושו שמשכון שלאחר הלואה באחריות המלוה לאונסים ולכחשא וזולא כפרעון גמור, ולא כן דעת הגאונים, וכבר הארכתי בזה בפרק האומנין גבי המלוה את חברו על המשכון וכו' (פ"ב ע"א ד"ה והכא. (שיטמ"ק).

האומר לחברו בית כור זה אני מוכר לך או בית כור פלני אני מוכר לך אע"פ שאין במדידתו אלא לתך הגיעו ומכל מקום דוקא שיהא קרוי בלשון הבריות בית כור ועל המוכר להביא ראיה בכך וכן האומר כרם פלוני או כרם זה אני מוכר לך אעפ"י שאין שם גפנים הגיעו והוא שיהא קרוי בלשון הבריות כרם וכן פרדס זה או פרדס שיש לי במקום פלוני אני מוכר לך אעפ"י שהכתוב צווח ואומר פרדס רמונים ואין שם רמונים הגיעו והוא שיהא קרוי בלשון הבריות פרדס הא כל שאין הבריות קוראין אותו כן אינו כלום אעפ"י שאמר זה ויש מי שאומר שלא נאמרו דברים אלו אלא בדבר שהלוקח טועה בו אבל דבר שאין בו טעות כגון שהיה כאן אילן תאנה והוא יודע כן שתאנה היתה ואמר לו אילן של אפרסקין זה אני מוכר לך הגיעו ואין הדברים נראין:

המשנה השלישית והכונה בה בביאור המקבל שדה מחברו ופשע בעבודתו ואמר על זה המקבל שדה מחברו ומשזכה בה הבירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ר' יוסי היה דורש לשון הדיוט אמר הר"ם כבר ביארנו כי מקבל הוא ששוכר את הארץ בחלק ממה שהוציא ואם הובירה ולא זרעה ישער מה שראויה לעשות אלו זרעה וישלם החלק שפסקו ביניהם וזה מבואר:

אמר המאירי המקבל שדה מחברו ושמזכה בה ר"ל שקנאה לענין קבלנותו הובירה ולא עשתה כלום או שלא עשתה כראוי שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו חלקו המגיעו לפי מה שהיתה ראויה לעשות שכך כתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם בדמיטבא ר"ל כפי הראוי לה לעשות ושאלו עליה בגמרא והלא אסמכתא היא ופירשו בה שאין זה אסמכתא שאין כאן דבר חוץ מן הדין לא שום צד גוזמא בעולם אלא דבר הראוי להתנות כן וכל שהוא בדרך זה אין בו דין אסמכתא כמו שביארנו בפרק אי זהו נשך הא אמר אם מובירנא יהיבנא לך אלפא זוזי הרי זה אסמכתא ואינו נותן לו אלא כפי הראוי וכן התבאר בגמרא. וכן נתבאר שם שאם הוביר מקצתו נותן חלקו במה שהוביר כפי מה שהיתה ראויה לעשות:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומשנה זו דוקא בקבלנות שאם בחכירות ושכירות הרי אף בלא פשיעה נותן מה שהתנה. ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

יש מי שאומר שאף אם לא כתב אם אוביר ולא אעביד וכו' הואיל והדבר ידוע להם שכך היה המנהג אצלם מכח מה שרגילים לכתוב כן כל שלא נכתב ככתוב דמי. וזהו שאמרו עליו שהיה דורש לשון הדיוט כלומר שאע"פ שנהגו כן מעצמם אע"פ שלא היה מתקנת חכמים הואיל והדבר ידוע כן אצלם ונהגו בה כן אעפ"י שלא נכתב ככתוב דמי כדין תנאי בית דין:

כל קרבנות שאשה חייבת בהן בעלה מביא על ידה ואם נתחייבה בקרבן עולה ויורד מביא עליה קרבן עשיר הואיל והוא עשיר ואין אומרין הרי אשה מכל מקום עניה היא ותביא קרבן עני. ומכל מקום אם גרשה קודם שתביא קרבנה אין הבעל חייב בהם שהרי השובר צווח ואומר שהיא פוטרתו מכל אחריות שהיה לה עליו בלשון הזה נהגו לכתוב אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא. יש שאין גורסין בשמועה זו אם פטרה אינו חייב בהן אלא כך הם גורסין אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל הקרבנות שהיא חייבת שכך כתב לה אחריות דאית ליך עלאי מן קדמת דנא ומפרשין מזו שהוא חייב בכל הקרבנות שנתחייבה עליהם בעודה ארוסה שכך כתב לה בכתובתה וכו' ואין הדברים נראין שהרי בתורת כהנים שנאוה בדרך ראשון ואף לגירסא זו פרשו בתוספות ברביעי של נזיר אין בכלל אלא אותם שנדרה משנשאת מקדמת דנא פירושו שבשעת הכתבה הוא משעבד עצמו בכל שמשעת הנשואין ואילך. וכן פירשו שאף בזו דוקא אותה שאינה גורמתן כגון יולדת וזבה או קרבנות הבאים על שגגת עברה וזו מכל מקום אע"ג דטעמא דמסתבר הוא אי אפשר שהרי ברביעי של נזיר הביאוה בענין נזירות אלא שאפשר להעמידה באומרת יודעת הייתי שיש נזירות אבל לא הייתי יודעת שהנזירות טעונה קרבן. וכל שכן שאין ללמוד משמועה זו שיהא אדם חייב לפרוע מה שלותה אשתו קודם שנשאת שאם אמרוה בשעבוד קרבנות כי היכי דתהוי לה כפרה לא אמרוה בחוב ועד כאן לא שאלו בפרק יש נוחלין באשה שלותה ואכלה ועמדה ונשאת אלא בנכסים שלה שנשתעבדו לבעל חוב קודם שתנשא במלוה על פה ומספק אם הוא כלוקח אם הוא כיורש אבל שיפרע הוא משלו כלל (כלל) [וכלל] לא:

מי שקדש את האשה ואמר לה שתהא מקודשת לו לכשתכנס לחפה ולא אמר לה מעכשיו אין הקדושין כלום עד שעת כניסתה לחופה ואם בא אחר וקדשה קודם זמן זה נתקדשה לשני וכן כל כיוצא בזה כמו שיתבאר במקומו:

המלוה את חברו ובא למשכנו על פי בית דין לא ימשכנו יותר מחובו שהרי אף הוא ר"ל הלוה כותב לו בשעת המשכונה שהוא מניח אצלו אותו משכון לתשלום מה שהיה לו עליו מקודם בכדי שיעור זה. ויש מפרשים שבשעה שזה משיב לו את העבוט שמין אותו וכותב לו הלוה שהוא מקבלו ממנו לתשלום מה שהיה לו עליו מקודם בכדי שיעור זה וכבר ביארנו בזה ר"ל במשכן שלא בשעת הלואה שקנאו אף להתחייב באונסין אלא שיש חולקין בה כמו שכתבנו בפרק השוכר את האומנין. ומכל מקום אם החזירה ומת מלוה שומטו מעל בניו ואינה נעשית מטלטלין אצלו אחר שעל כרחו מחזירה הואיל ושלא בשעת הלואה משכנו אבל משכון שבשעת הלואה הואיל ואינו חייב להחזירו אם החזירה מאליו נעשית מטלטלין אצל בניו כמו שביארנו בפרק האמנין:

בד"ה אידי ואידי כו' אלא משום דשמואל לא משכח קפידא במחכיר לחוכר קאמר רבינא כו' עכ"ל ק"ק דאכתי נימא לאידך גיסא כיון דשמואל לא משכח ליכא קפידא בחוכר למחכיר לשמעי' רבינא דבחוכר למחכיר נמי ליכא קפידא בכה"ג דמיירי בברייתא ויש ליישב דרבינא לא בא לאשמועינן אלא מלתא דהכא ודו"ק:

בד"ה לא ימשכננו יותר מחובו דאע"ג דאין משלם לו הגרעון אלא בכתב מ"מ כו' עכ"ל פי' לדבריהם דמשמע להו דהך דורש לשון הדיוט אינו דומה ממש להנך דלעיל דהנך דלעיל לענין גוף הדין שכותבין אם אוביר כו' ואחריות דאית ליך עלי כו' אפילו לא נכתב כאלו נכתב הוא ומשלם במיטבא ומביא קרבן עשיר כו' אבל הכא לענין גוף הדין שכותבין כך תשלומין דאית ליך כו' דהיינו משום גרעון לא קאמר דריב"ק דורש לשון הדיוט ויהיה לא נכתב כאילו נכתב דדוקא בכתב מהני לגרעון אע"ג דאיכא מצוה שלא יקחנו הרי על ידי כתיבה מקנה לו ואינו בידו אלא בתורת שאלה א"נ דהוי כמו פרוזבול כמ"ש התוס' לקמן אבל אם לא נכתב אסור לקחנו ועובר על המצוה ולא קאמר הכא דריב"ק דורש לשון הדיוט ואפי' לא נכתב כאילו נכתב אלא למלתא אחריתא דהיינו שלא ימשכננו יותר מחובו ואהא כתבו דאע"ג דלענין גופא דדינא דהיינו לענין גרעון אינו אלא בכתב מ"מ לענין דלא ימשכננו יותר מחובו דורש לשון הדיוט ולא נכתב ה"ל כאילו נכתב ודברי מהרש"ל בזה שכתב דאף קודם שנהגו לכתוב ולא היה משלם הגרעון היה אסור להשכין יותר מחובו הוא דבר תמוה בלי טעם ואין להאריך בשאר דחוקים כי דברי התוס' ברורים באין גמגום כמו שכתבנו ודו"ק:

תוס' ד"ה לא ימשכננו יותר מחובו דאע"נ דאין משלם לו הגרעון וכו' דברי התוס' הם תמוהים וסתומין וכבר הרבה בהם דברים הרב הגדול בספר חכמת שלמה ואף אני אענה חולקי והרואה הטוב משניהם יבחר וזה שהוקשה להם לתוס' דמשמע בדברי ר' יהושע דהטעם הוא דלא ימשכננו יותר מכדי חובו משום שכך כותב לו וכו' והטעם דנהגו לכתוב כן הוא משום דישלם לו הגרעון א"כ קשה מה הועילו בהנהגה זו היה להם להניח למשכון יותר מכדי חובו ולא יכתבו שום כתב ואם יהיה שום גרעון לא יפסיד בזה דהא המשכון יהיה יותר מכדי התוב והשיבו התוס' דאע"ג דאין משלם לו הגרעון וכו' מ"מ לא ימשכננו יותר מכדי חובו דניחא ליה ללוה טפי כשאינו ממשכנו יותר מחובו ויכתוב לו כתב וק"ל נ"ל:

הנך תרתי מתנייתא קמייתא איתנהו בין בחכירות בין בקבלנות רישא דקמייתי דקתני מקום שנהגו לקצור יקצור וכו' איתיה בתרווייהו אבל סיפא דקתני חולקין בתבואה וכו' ודאי אינן אלא בקבלנות. והשנייה והיא בית השלחין או בית האילן וכו' כמו כן בתרווייהו איתא שאם קבלה בשליש או בחכירות בעשרה כורין לשנה לא יאמר לו כיון שיבש המעיין או נקצץ האילן אפחות לך מן החכירות או הוסיף לי על הקבלנות. אבל השלישית והיא משזכה בה הובירה אומדין אותה וכו' היא בקבלנות ואין בחכירות אומד. ולא רצה לנכש היא מפורשת בחכירות. ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד וכו' בקבלנות אבל בחכירות אם רצה ליטפל יטפל. ואכל חגב ונשדפה בחכירות ופשוטה היא. בעשרה כורין ולקתה וכו' בחכירות מפורשת. לזרעה שעורים לא יזרענה חטים וכו' בחכירות שאם בקבלנות אין לו לזרעה שעורים משום דקאמר פחית ליה בתבואת שדהו ואף על גב דקא מהני ליה בכחשא דארעא הא אמרי אינשי תכחוש ארעא ולא לכחוש מרה אלא ודאי בחכירות היא. לשנים מועטות לא יזרענה פשתן בחכירות שאם בקבלנות כי קבלה ממנו לשבע שנים אמאי זורעה פשתן כיון שקבלה לתבואה אינו רשאי לשנותה לזרע אחר יאמר תבואה אני צריך. שבוע אחת בשבע מאות זוז מפורשת בחכירות. הראב"ד.

בהלכות תניא במסכת דמאי וכו' והחוכר נותן לו פירות קצובין בין עבדא בין לא עבדא ממקום שהוא רוצה כלומר ובלבד שלא יהיו שוין יותר. לאו כל כמיניה לקנות לו מן השוק כדתנן לקמן במתניתין היו חטיה יפות לא יאמר לו הריני לוקח לו מן השוק אלא נותן לו מתוכה. אי נמי יש לומר דמיירי ברייתא זו שלא זרעה כלל או שזרעה ולא צמחה ולא היתה מכת מדינה והאי דקאמרינן ואין לבעל הקרקע בתבואת חקרקע כלום רצה לומר שאינו מנכה לו מחכורו דהא לאו מזליה דמחכיר גרים אלא מזליה דחוכר. ה"ר יהונתן.

ואמאי לימא ליה שמא בעלמא מי לא תניא וכו' ואם תאמר מי דמי התם שאני דבשעה שמכר לא היה בו גפן ורמון ואם כן על כרחך שמא בעלמא קאמר. ועוד דילמא הכא בדלא מתקרי בית השלחין. ויש לומר דהכא בכל דכן פרכינן דכיון דהתם דהוה סלקא דעתין שחייב לתת לן כרם לשעתו אמרינן דמסתיים דליתקרי הכי כל שכן הכא דבשעת התנאי שהורידו לתוכו היה בו בית השלחין דסגי ליה בהכי ואין לו להעמידו כן לעולם. ואם תאמר אדפרכינן מההיא ברייתא תיקשי לן מגופא דמתניתין דכיון דאמר לו זה ונקצץ אזדא כדגמרינן במשכיר בית זה. ויש לומר דהתם נמי הא פריש הרמב"ן שמנכה מן השכירות אבל לפירוש רבינו קשיא ורבינו תירץ דשאני הכא דאפילו השתא הוה סלקא דעתין דכיון דאמר בית השלחין זה הוא כאומר בית זה בכתליו דלישנא יתירא דלא () כפלא אחר. הריטב"א.

ולימא שמא בעלמא אמרי לך וכו' היה נראה לפרש דאינה כל כך ראיה מהנך דמייתי ראיה דשאני התם דליתא השתא הכור ממש ולא כרם ממש והוה ליה כמוכר שמא דהא ידיע ליה אידך אי נמי בדלא ידיע ליה סוף סוף אידך לא מכר אלא זו ושמא בעלמא דיא דאית ליה והוא הדין הכא אם לא היו שם מעין או אילנות בשעת מכירה דאמרינן דאמאי דאדכר שלחין ואילן לשמא בעלמא אדכריה ולא לשבחא אבל השתא דאיתנהו שם ודאי לשבחא דידהו אדכריה ולא לשמא בעלמא דמנא תימרא. ומכל מקום מייתי ראיה כיון דיד לוקח על התחתונה ואמרינן ליה כגון שהיו שם דהתם ודאי פשיטא דלשבחא אדכר שלחין ואילן ולא לשמא דהא לא צריך לאדכורי שמא כיון דיתבי שם וכדפירש רש"י. שיטה.

וזה לשון הראב"ד ולימא ליה שמא בעלמא אמרי לך דהא זה קאמר ליה וקא מתקרי הכי דאפילו לא היה בו מתחלה כיון דמתקרי הכי וזה קאמר ליה הגיעו כדתניא האומר לחברו בית כור זה אני מוכר לך וכו'. ובכלהו זה וזה גרסינן. ע"כ.

והוא דמתקרי בית כור פירוש והיו קורין אותו כן לפי שמתחלתו היה בו פירות בבית כור. הריטב"א. עד כאן נמצא מחדושי הריטב"א ממהדורא בתרא.

וזה לשון ה"ר יהונתן והוא דמתקרי בית כור. כלומר שכן שם השדה בפי כל בני המדינה. גבי כרם גרסינן אף על פי שאין בו גפנים וגבי פרדס אף על פי שאין בו רמונים כדכתיב שלחיך פרדס רמונים ואפשר שמימי קדם הלה שם כרם או פרדס רמונים או שמא על שם שאותו קרקע ראוי לכרם ולפרדס רמונים יותר מזריעה והא דמתקרי נמי בית בור שהוא חשוב כבית כור אי נמי היה שם מתחלה בית כור עפר ושטפו נהר ונקרא על שם זה כל הימים. עד כאן.

רבינא אמר אידי ואידי דאמר ליה מחכיר וכו' מדלא אמר רבינא לעולם לא שנא אמר מחכיר ולא שנא אמר חוכר שמא מינה דמודה רבינא היכא דאמר חוכר למחכיר דקפידא. וכן במכר לענין בית כור וכרם ופרדס. ואף על גב דקתני מתניתין חכור לי בית השלחין זה חכור ממנו קאמר. עד כאן לשון הרמב"ן.