מסכת בבא קמא דף צ׳ עמוד א׳

הקדש עשה שורו אפותיקי לבעל חובו וחזר לוה זה והקדישו קדושת הגוף למזבח הפקיע שיעבודיה דמלוה ומותר למזבח ואין בו משום גזל ששבח הקדש מפקיעו הואיל ולא היה קנוי לו ממש אלא עומד לגבות הימנו ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא אלימי לאפקועי שיעבוד מלוה דתנן מוסיף מלוה עוד דינר ופודה את הנכסים האלו על מנת לשלם לאשה את כתובתה כו' במסכת ערכין (דף כג:) ותכריכי המת כקדושת הגוף דמי ומפקעי ונאסרין בהנאה:

חמץ נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ולא הרהינו אצלו דמחוסר גוביינא שהיה עומד החמץ בביתו של ישראל ואין לנכרי עליו אלא שיעבוד כשבא עת ביעורו מפקיע איסור החמץ את שיעבוד הנכרי וחייב ישראל לבערו והא דתנן בפסחים (דף ל:) נכרי שהלוה לישראל על חמצו מותר בהנאה לאחר הפסח מוקי לה רבא התם בשהרהינו אצלו שנתנו במשכון ביד נכרי דלא מחוסר גוביינא ולאו שיעבוד אלא קנייה ממש:

שחרור עשה עבדו אפותיקי ושחררו הלוה משוחרר וגובה זה חובו ממקום אחר:

לית להו תקנתא דאושא ושיעבודיה דבעל כשאר קנין פירות דעלמא הוא ובקנין פירות דעלמא פליגי:

המוכר עבדו עבד כנעני לאחר:

ופסק המוכר עם הלוקח ע"מ שישמשנו עוד שלשים יום:

ראשון ישנו בדין יום או יומים אם הכהו בתוך שלשים יום הללו ולא מת תחת ידו אלא עמד יום או יומים חי אינו נהרג דכתיב (שמות כ״א:כ״א) אך אם יום או יומים וגו' אבל שני אם הכהו בתוך שלשים יום הללו שהיה בבית ראשון אינו בדין יום או יומים ונהרג עליו אפי' מת מחולי זה לסוף שלש שנים דקנין פירות שהוא קנין לראשון כקנין הגוף דמי ולאו דשני הוא:

איש ואשה אפי' מכרו שניהם כאחד:

הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד אם עשה שורו אפותיקי והקדישו למזבח ולאו דוקא הקדש דה"ה כל איסורין שהן ראויים לפקוע כגון איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דיבמות (ד' סו: ושם) וכגון קונמות דפרק אע"פ (כתובות ד' נט: ושם) דכיון שיש לאיסור כח לחול שעה אחת דרבא לטעמיה דאמר בפרק כל שעה (פסחים ד' לא.) ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ושפיר מקדיש [הלוה] ותו לא פקע בטריפת ב"ח אבל קדושת דמים כי היכי דפקעה על ידי פדיון פקע נמי בטריפת ב"ח כדאשכחן בשדה [מקנה] כשהקדישה לוקח חוזרת לבעלים ביובל שאין כח להקדש בקדושת דמים יותר מן המקדיש וכי פקע כח מקדיש פקע כח הקדש והיינו טעמא דחמץ והיינו טעמא דשחרור וריב"א מביא ראיה מירושלמי דקאמר לא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד ובשעת איסור חמץ ושחרור היה החמץ והעבד ברשות בעלים ותו לא פקע ובכלל הקדש הוי קונמות ודבר המקצה למת וכן עשה ביתו אפותיקי והשתחוה לו בכלל הקדש הוא והא דלא חשיב רבא מכר שמפקיע מידי שיעבוד בעשה שורו אפותיקי ומכרו כדאמר לעיל בפ"ק (בבא קמא דף יא:) משום דלא הוי כטעמא דאחריני דמן הדין לא מפקע אלא תקנתא דרבנן הוא משום פסידא דלקוחות דלית ליה קלא דהא עשה עבדו אפותיקי דאית לית קלא אם מכרו ב"ח גובה ממנו אי נמי לא חשיב רבא אלא הני תלת דשנויים במתני' או בברייתא דהקדש איתמר אברייתא דקונמות באף על פי ושיחרור אמתניתין דהשולח דשורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו וחמץ אמתני' דכל שעה דנכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה דמהאי טעמא מוקמינן לה בשהרהינו אצלו הלכך לא חש למנות לא איסור מת ולא איסור ע"ז ולא איסור קונמות ומכר:

אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל הכא הוי פלוגתא בהכי ובפרק אע"פ (כתובות דף נט: ושם) אמר דאין קונמות מפקיעין מידי שיעבוד דבעל דאלמוה וכן בריש המדיר (כתובות דף ע.) אלמוה רבנן לשיעבודה דאשה ואין יכול להדירה דפריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך כו' וביבמות פרק אלמנה (דף סו:) גבי איצטלא דמילתא לא אלמוה רבנן לשיעבודה דאשה אלא אמרינן דנאסר כי פרסוה אמיתנא וצ"ל דיש מקומות שצריך לאלם כח הבעל וכח האשה יותר ממקום אחר:

רבי מאיר אומר ראשון ישנו בדין יום או יומים קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. ואע"ג דגבי שן ועין אין יוצא לא לאיש ולא לאשה משום דאין לו כח לשחרר קנין הגוף של אשה אבל בדין יום או יומים שהוא תחתיו ויש לו כח לרדותו לעשות מלאכתו סברא הוא שיהא בדין יום או יומים מאחר דקנין פירות כקנין הגוף דמי והר"ר יצחק בר' ברוך מפרש דלר"מ נמי יוצא בשן ועין לאיש ולעיל גרסי' ואיבעית אימא דכ"ע לית להו תקנתא דאושא ובפלוגתא דהני תנאי כו' וההיא דקתני לאשה ולא לאיש כר' יהודה וההיא דקתני לא לאיש ולא לאשה כר"א דאמר שניהם אינן בדין יום או יומים דדריש כספו המיוחד לו וה"נ עבד המיוחד לו ועבד מלוג אין מיוחד לשניהם שלזה יש פירות ולזה יש גוף ואין זה קרוי בעלים ואפילו שניהם יחד אינם יכולין למוכרו וכמו כן אין יכולין לשחררו ומשום ה"ק דלית להו תקנה דאושא דאפי' מכרו שניהם יחד אין מכירה כלל ואם מכרה האשה ונתגרשה אע"פ שהכל לאשה אין ללוקח כלום בה שהרי כשמכרה הוי כאדם המוכר דבר שאין שלו הלכך לא שייך אליבא דר"א כלל תקנה דאושא דלר"א לא צריכא לתקנה דאושא דלא שייך תקנת אושא אלא היכא שאם מכרה ונתגרשה הוה ללוקח ואם מתה הבעל מוציא דשוינהו קודם ללוקחים כדאיתא ביש נוחלין (ב"ב דף קלט: ושם):

כמאן אזלא הא דאמר אמימר כו' נראה דמכירה יליף משחרור דשחרור הוא כעין מכירה דאי מדין יום או יומים יליף אמאי אצטריך בסמוך גבי שחרור עבדו המיוחד לו:

איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג פירש בקונטרס דלא דמי לשותפות דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי וכן לזה אבל הכא כולן קנויין לה לגוף וכולן קנויין לו לפירות וליכא מיוחד לא לו ולא לה ובענין זה י"ל עבד של שני שותפין דבסמוך שלזה הגוף ולזה הפירות וכן חציו עבד וחציו בן חורין נמי כגון שנתן לו כל דמיו ואין מעוכב אלא גט שחרור להיות מותר בבת חורין:

הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ודוקא הקדש מזבח שאין לה פדיון, אבל הקדש בדק הבית שיש לו פדיון אינו מפקיע מידי שעבוד וכדתנן בערכין בפרק שום הדיינים (ערכין כג, ב) המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו, הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים, ואמר עולא כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. וכן דעת רבינו חננאל ורש"י ז"ל, ושלא כדעת רבינו תם ז"ל. ובפרק המוכר את הספינה כתבתי בארוכה.

והקדש לאו דוקא אלא כל שהוא נאסר בהנאה ואין לו פדיון כאצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא וכדאיתא ביבמות בריש פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו, ב).

איכא למידק אשמעתין, דהכא משמע דשחרור דשן ועין מפקיע מידי שעבוד כשאר שחרור דעלמא, ותימה דביבמות בריש פרק אלמנה לכהן גדול (שם) פליגי ר' יהודה ור' אמי במכנסת שום לבעלה והיא אומרת כלי אני נוטל והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי אמר רב יהודה הדין עמה משום שבח בית אביה ור' אמי אמר הדין עמו, ואמרינן תניא כותיה דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה, ואם איתא מאי סייעתיה דבהא אפילו רבי יהודה מודה ומדרבא דהא שעבוד בלבד הוא שיש לאשה בהן וצריכים הן גוביינא וכדאיתא התם אפילו לרב יהודה ואם כן שחרור שן ועין מפקיע מידי שעבוד האשה. וי"ל דהא דאמרינן התם דברייתא דעבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין הוא סייעתא דרבי אמי היינו מקמיה דידעינן להא דרבא דאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד, אבל לבתר דידעינן להא דרבא ההוא ברייתא לא הוה סייעתא דאפילו רב יהודה מודה בהא. עוד י"ל דאם איתא לדרב יהודה לא היו יוצאין עבדי צאן ברזל לא לאיש ולא לאשה דכיון שהעבדים שלה ועדיין יש לה שעבוד אלים עליהם שהיא יכולה לגבות אותם בעל כרחו של בעל מה שאין כן בשאר שעבודים דעלמא ולכך בדין הוא שיעכב זכות האשה שלא יצאו לאיש בשן ועין, וכבר הארכתי יותר מזה שם בפרק אלמנה לכהן גדול בסייעתא דשמיא.

ומאן דאמר יוצאין בשן ועין לאשה ולא לאיש כרב יהודה דאמר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו ראשון אינו בדין יום או יומים מפני שאינו כספו, דבכספו תלא רחמנא כלומר למי שהוא לו עיקר הכסף, ומאן דאמר לא לאיש ולא לאשה סבר לה כרבי אלעזר דאמר כספו המיוחד לו בעינן ולפיכך אפילו הוציאה האשה את שינו והאיש הפיל את שינו או אפילו הוציאו את עינו או הפילו את שנו שניהם אינו יוצא להן.

איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום כמאן כר' אליעזר ולא דמי לשאר שותפות דעלמא דכל אחד יש לו זכות בכל ויכול לחלוק וליטול את חלקו, מה שאין כן בנכסי מלוג שכל הפירות לאיש וכל הגוף לאשה. ועבד של שני שותפין דברייתא שאינו יוצא לא לזה ולא לזה בשותפות כענין זה הוא. ולפי פירוש זה מי שחציו עבד וחציו בן חורין שאינו יוצא בשן ועין קשה קצת, דהא חלק האדון פושט בכל ולמה לא יצא לו, ועוד דהא משמע דלרבי אלעזר כל שאין יוצא בשן ועין אינו מכור מדמוקמינן איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג כרבי אלעזר דשן ועין דאלמא כל שאינו בזה אינו בזה ועבד נמי חציו עבד וחציו בן חורין למה יהא מכור. ובתוספות דחקו בזה ופרשוה כשנתן לאדון כל דמיו ואינו מחוסר אלא גט להתירו בבת חורין.

ולית הלכתא כר' אלעזר והא דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג הלכה היא ולא בשמכרו שניהם אלא בשמכר האחד מהן בין הבעל לא האשה בין האשה בלא הבעל, וכדאוקמה בפרק חזקת הבתים גמרא אין לאיש חזקה בנכסי אשתו (יב, א) דגרסינן כי אתמר דאמימר כגון דזבין איהו ומת דאתי איהי ומפקא אי נמי זבנה איהי ומתה ואתא איהו ומפיק בתקנת אושא אבל זבני תרווייהו לעלמא הוו זבינייהו זביני. וכן הלכה. וקשיא לי אמאי אוקמא הכא לדאמימר בדזבנו תרווייהו לעלמא וכר' אלעזר דלית הלכתא כוותיה ואפקוה לדאמימר לבר מהלכתא. ונ"ל דמשום דאוקימנא הכא דליתא לתקנתא דאושא ולהאי לישנא בקנין פירות פליגי אוקמוה דאמימר כדר' אלעזר, ולומר דלכשתמצא לומר דאמימר לית ליה תקנת אושא ע"כ לא בדזבניה איהי ומתה דהשתא ודאי לא אתי בעל ומפיק דכי מתה איהי פקע שעבודא דבעל דפירות אין לו, ומשום תקנת אושא לא מיפק דהא ליתא. ומכאן נ"ל עיקר הגירסא כגרסת קצת הספרים דגרסי אי בעית אימא דכולי עלמא לא פליגי דליתא לתקנת אושא.

הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד וכיצד הוא דבר זה הרי שלוה ועשה שורו אפותיקי לבעל חוב אלא שהוא ברשות לוה עדין וחזר לוה זה והקדישו קדושת הגוף למזבח נפקע שעבודו של מלוה וכשר למזבח ואין דין גזל פוסלו אע"פ שעומד לגבות הימנו וגובה חובו ממקום אחר מכח דינא דגרמי הא קדושת דמים אינה מפקעת אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתבתה ולבעל חוב את חובו ולכשתפדה יבא ויטרוף כמו שהתבאר במסכת ערכין וכן אם הוא ברשות זה שנשתעבד הוא לו אין הקדשו של לוה כלום שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו:

במסכת יבמות פרק אלמנה לכהן גדול התבאר שתכריכי המת כקדושת הגוף הם ומפקיעין שעבוד ליאסר בהנאה מעתה עשה טלית אחת אפותיקי ופרשה על המת קנאה ואע"פ שאין הזמנה כלום כמו שיתבאר בסנהדרין הואיל ונגעו במת יצאו מכלל הזמנה וקונמות כקדושת הגוף הם כמו שהתבאר בכתובות ומכל מקום האשה שאמרה לבעלה קונם מה שאני עושה לפיך אינה מפקעת חזוק גדול עשו בזכות הבעל שלא יהא הקדש תופש בו:

זה שבארנו בהקדש שאין מוציא מידי שעבוד אלא בקדושות הגוף כך פרשוה גדולי הרבנים וראיה להם מה שאמרו בשני של פסחים ל' ב' אקדיש לוה וזבין לוה לכולי עלמא אי זבין אתי מלוה וטריף ובהקדש מוסיף עוד דינר על הלואתו ופודהו בו וגובה את חובו ואף לאותו דינר אינו צריך אלא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וכן במסכת זו ל"ג ב' בענין הקדישו ניזק והקדישו מזיק ומ"מ יש שואלים בה מאי איריא הקדיש אפילו מכר נמי שהרי אמרו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו ותירצוה בששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי שבמכירה חוזר וגובה מהם כמו שיתבאר בפרק חזקת הבתים ובהקדש הופקע השעבוד וקצת רבני צרפת פרשו שההקדש מפקיע שעבוד בכל מטלטלין אף באותם שאין ראויין לקדושת הגוף ונפקא מינה לעבד שאם עשה עבדו אפותיקי ומכרו חוזר וגובה ממנו ובהקדש לא וכבר הארכנו בענין זה יותר בשני של פסחים:

ומכל מקום הרבה גאונים סוברים שאף הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד אלא שדוקא כל זמן שהקדשו עליו הא מכרו גזבר ויצא לחולין חוזר לשעבודו ואף הם מביאים ראיה מסוגיא שבערכין כ"ג ב' במשנת הקדיש בתשעים מנה אלא שכשתעיין בה אינה הכרח:

ומכל מקום לפי מה שיתבאר בכתובות קנם מפקיע שעבוד שקדושת הגוף הוא וכן כתבו רבים שממשכן בית לחברו ואמר לו קנם בית זה עליך יכול לאסרו ואם כן כל אדם יאסור כל נכסיו לבעל חובו ויפסיד אלא שהם מתקנים שמשמתין אותו עד שישאל כדרך שאמרו בפרק הכותב כתובות פ"ו א' בדין פריעת בעל חוב מצוה שאם אמר איני רוצה לעשות מצוה משמתין אותו ומכל מקום בתוספות פרשו שכמו שאמרו אלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי אלמוה לשעבודא דבעל חוב שאין הדבר תלוי אלא שכל שאין אוסרו לכל העולם אלא ליחיד שהוא משועבד לו אלמוה לשעבודא דידיה שאם לא כן נעלת דלת בפני לווים שהרי יאסור לו כל נכסיו בקנם וזהו שאמרו בתלמוד המערב בפרק המדיר ויש אדם נודר שלא לפרוע חובו ומכל מקום אם אוסר לכל העולם ואף לעצמו נאסר אף הבעל חוב כענין שבארנו בטלית שפרסה על המת ואם כן עדין אנו צריכים תקון אלא שאנו חוזרין למה שכתבו גאוני הראשונים שאין חלוק בין הקדש דמים לקדושת הגוף שבשניהם אם אין לו נכסים אחרים אין הקדשו כלום והוא שאמרו היו עליו כתבה ובעל חוב מוסיף עוד דינר ופודה שמן הדין לא חל ההקדש הואיל ולא הניח מקום לשעבוד אלא שתוספת הדינר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואם הניח מקום לשעבוד שניהם מפקיעין וזה שהקונם מפקיע שעבוד הבעל אע"פ שהבעל מפסיד לגמרי שעבודו הוא לפי שאינה מחסרתו ממון אבל בעל חוב שכל שלא הניח מקום לשעבודו המלוה נפסד מה שהלוהו אין ההקדש חל כלל ואע"פ שדין זה אף במכר הוא אינו במקום אפותיקי:

שיעבד ישראל חמצו לגוי אף באפותיקו הואיל ולא הרהינו ולא גבאו הגוי בחובו והגיעה שעת הבעור הרי איסור חמץ הפקיע את השעבוד ועשאו חמץ של ישראל ליאסר בהנאה ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא:

עשה עבד כנעני שלו אפותיקי אע"פ שאם מכרו אינו מכור אם שחררו משוחרר והלה גובה חובו ממקום אחר מכח דינא דגרמי:

ההורג עבד כנעני חייב מיתה כבן חורין הגמור ואם היה שלו נדון בדין יום או יומים ר"ל שאם אחר הכאתו נשאר חי עשרים וארבעה שעות אינו נהרג עליו ואם מת בתוך זמן זה נהרג עליו ויש בענין זה קצת תנאים יתבארו במקומם:

בד"ה הקדש חמץ כו' ולא איסור מכר עכ"ל לכאורה נראה להגיה ולא איסור קונמות ולא מכר דבמכר לא שייך לשון איסור גם השמיטו קונמות אבל נראה דגם להאי תירוצא קונמות בכלל הקדש הוא כמ"ש דהקדש אתמר מברייתא דקונמות ודו"ק:

בד"ה ר"מ אומר ראשון ישנו כו' אין יוצא לא לאיש ולא לאשה משום דאין לו כח לשחרר קנין הגוף של אשה כו' עכ"ל וק"ק לפי זה אמאי מוקי הך דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג כו' והך מי שחציו עבד כו' כרבי אליעזר כיון דמצי אתיא נמי כר"מ כדמוקי נמי הך דלא לאיש ולא לאשה כר"מ מה"ט שכתבו להך גירסא ודו"ק:

מאי טעמא כדרבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד הילכך אף על גב דאית ליה תקנת אושא שעבודא בעלמא הוא ושחרור מפקע ליה אבל שחרור האיש אינו מפקיע מיד האשה דההוא לאו שעבודא נינהו דגופה דידה נינהו. הראב"ד ז"ל.

דאמר רבא וכו' השתא משמע דשחרור דשן ועין מפקיע מידי שעבוד כשאר שחרור דעלמא. ותימא דביבמות בריש פרק אלמנה לכהן גדול פליגי במכנסת שום לבעלה וכו' ככתוב בתוספות וזה לשונן דהא דאמרינן התם דברייתא דעבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין הויא סייעתא דרבי אמי היינו מקמי דידעינן להא דרבא דאמר הקדש חמץ וכו' אבל לבתר דידעינן להא דרבא ההיא ברייתא לא הויא סייעתא דרבי אמי דאפילו רב יהודה מודה בהא. עוד נראה לי דאם איתא לדרב יהודה לא היו יוצאין עבדי צאן ברזל לא לאיש ולא לאשה דכיון שהיו עבדים שלה ועדיין יש לה שעבוד אלים עליהם שהיא יכולה לגבות אותם בעל כרחו של בעל מה שאין כן בשאר שעבודין דעלמא בדין הוא שיעכב זכות האשה שלא יצאו לאיש בשן ועין. וכבר כתבתי יותר מזה שם פרק אלמנה לכהן גדול בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל.

ח"מ קי"ז הקדש חמץ וכו' דוקא קדושת הגוף למזבח מוציא מיד שעבוד כך פירשוה גדולי הרבנים. וראיה להם ממה שאמרו בשלהי פסחים אקדיש לוה וזבין לוה לכולי עלמא אי זבין אתי מלוה וטרף ובהקדש מוסיף עוד דינר על הלואתו ופודהו בו וגובה את חובו ואף לאותו דינר אינו צריך אלא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וכן במכלתין בענין הקדישו ניזק ומזיק. ומכל מקום יש שואלין בה מאי איריא הקדיש אפילו מכר נמי שהרי אמרו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו ותרצוה בששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי שבמכירה חוזר וגובה מהן כמו שיתבאר בפרק חזקת ובהקדש הופקע השעבוד. וקצת רבני צרפת פירשו שההקדש מפקיע שעבוד בכל מטלטלין אף באותן שאין ראויין לקדושת הגוף ונפקא מינה לעבד שאם עשה עבדו אפותיקי ומכרו חוזר וגובה ממנו ובהקדש לא. וכבר הארכנו בענין זה יותר בפרק ב' של פסחים. ומכל מקום הרבה גאונים סוברים שאף הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד אלא שדוקא כל זמן שהקדישו עליו הא מכרו גזבר ויצא לחולין חזר לשעבודו. ואף הם מביאים ראיה מסוגיא שבערכין במקדיש הקדישה תשעים מנה אלא שכשתעיין בה אינה הכרח ומכל מקום קונם מפקיע השעבוד שקדושת הגוף הוא. וכן כתבו רבים שהממשכן בית לחברו ואמר לו קונם בית זה עליך יכול לאסרו ואם כן כל אדם יאסור כל נכסיו לבעל חובו ויפסיד אלא שהם מתקנים שמשמתים אותו עד שישאל כדרך שאמרו בפרק הכותב בדין פריעת בעל חוב מצוה שאם אמר איני רוצה לעשות מצוה משמתין אותו. ומכל מקום בתוספות כתבו שכמו שאמרו אלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי אלמוה לשעבודא דבעל חוב שאין הדבר תלוי אלא שכל שאין אוסרו לכל העולם אלא ליחיד שהוא משועבד לו אלמוה לשעבודא דיחיד שאם לא כן נעלת דלת בפני לוין שהרי יאסור לו כל נכסיו בקונם. וזו שאמרו בירושלמי בפרק המדיר ויש אדם נודר שלא לפרוע חובו ומכל מקום אם אוסר לכל העולם ואף לעצמו נאסר אף הבעל חוב בענין שביארנו בטלית שפרסה על המת. ואם כן עדיין אנו צריכים תיקון אלא שאנו חוזרים מה שכתבו גאוני הראשונים שאין חילוק בין הקדש דמים לקדושת הגוף ובשניהם אם אין לו נכסים אחרים אין הקדשו כלום. וזהו שאמרו היו עליו כתובה ובעל חוב מוסיף עוד דינר ופודה שמן הדין לא חל ההקדש הואיל ולא הניח מקום לשעבוד אלא שהתוספת דינר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואם הניח מקום לשעבוד שניהם מפקיעין וזה שהקונם אפקיה שעבוד הבעל אף על פי שהבעל מפסיד לגמרי שעבודו הוא לפי שאינו מחסרו ממון אבל בעל חוב שכל שלא הניח מקום לשעבודו המלוה יפסיד מה שהלוהו אין ההקדש חל כלל ואף על פי שדין זה אף במכר הוא אינו במקום אפותיקי. הרב המאירי ז"ל.

ושחרור וכו' שאם עשה עבדו אפותיקי לאחרים ובא האדון ושחררו מפקיעו מידי שעבוד דהואיל שמפקיעו מן השעבוד ומחייבת במצות מידי דהוי כגופו של עבד ממש משום הכי הוי משוחרר אבל כי מכרו לאחר אינו מכור לפי שלא בטלו מתורת עבדות. גאון ז"ל.

ואי בעית אימא אי סבירא לן וכו' עד והכא בקנין פירות אי כקנין הגוף קמיפלגי וכו' כלומר וכו' עלמא לית להו תקנת אושא. וכן נראה דגריס רש"י ז"ל. וקצת קשה דמעיקרא דחיק ליה לומר תקנת אושא תנאי היא וכו' ומהדר ליה דכלהו תנאי לית להו תקנת אושא וכו'. ויש ספרים גורסין כהאי לישנא בתרא אידי ואידי קודם תקנת אושא ובקנין פירות קמיפלגי וכו'. ולפי גירסא זו ניחא דלכולי עלמא איתא לתקנת אושא. ע"כ.

והכא בקנין פירות כקנין הגוף קמיפלגי ובפלוגתא וכו' תימא מאן דאמר לא לאיש ולא לאשה מאי קסבר אי כרבי מאיר דאמר כקנין הגוף דמי לימא לאיש ולא לאשה כדאמר רבי מאיר ראשון ישנו וכו'. ואומר ריב"ם דלא גרס בקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי אלא הכי גרסינן בפלוגתא דהני תנאי קמיפלגי וסבר מאן דאמר לא לאיש ולא לאשה כרבי אליעזר דאמר כספו המיוחד לו הכא נמי עבדו המיוחד לו. ה"ר ישעיה ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המוכר עבדו לאחר וכו' מאן דאמר יוצאין בשן ועין לאשה ולא לאיש כרבי יהודה דאמר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו דבכספו תלה רחמנא כלומר למי שהוא לו עיקר הכסף ומאן דאמר לא לאיש ולא לאשה סבר לה כרבי אליעזר דאמר כספו המיוחד לו בעינן ולפיכך אפילו הוציאה האשה את עינו והפיל האיש את שנו אפילו הוציאו את עינו או הפילו את שנו אינו יוצא בהן. ע"כ. וזה לשון הראב"ד ז"ל ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המוכר עבדו לאחר ופסק עמו על מנת שישמשנו שלושים יום ראשון ישנו בדין יום או יומים משום דקסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי הילכך כספו קרינן ביה. ועוד שהוא תחתיו אבל לגבי שן ועין אמרינן לעיל דלמאן דאמר לא לאיש ולא לאשה קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי מאי טעמא משום דתחת שניהם הוא אבל הכא תחת הראשון לבדו הוא רבי יהודה אומר וכו'. ותנאי רבי מאיר ורבי יהודה ורבי אליעזר דהא אמר רבי אליעזר הראשון אינו בדין יום או יומים לפי שאינו כספו אלמא לאו כקנין הגוף דמי דאי כקנין הגוף דמי הרי יש לו כסף כמו השני והשני אף על פי שהוא כספו אינו תחתיו ועל זה הוצרך לומר מאי טעמא דרבי אליעזר כיון דסבירא לן דלאו כקנין הגוף דמי הרי הוא כספו של שני אלא מפני שאינו תחתיו אינו מיוחד לו. כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום אפילו זבינו תרווייהו לעלמא כמאן כרבי אליעזר לפי שאין זה בעל הנכסים ואין זה בעל הנכסים האשה מפני שיש לבעל בהן פירות והם תחתיו ואינן מיוחדין לאשה והאיש מפני שהגוף לאשה. אבל שותפין דעלמא מזבני בין שמכרו שניהם בין שמכר האחד את חלקו מפני שהגוף והפירות יש לכל אחד ואחד בהן וראוי ליחלק. ועבדים של שני שותפין אינם יוצאים בראשי אברים אם הפיל האחד את שנו ואפילו סימא האחר את עינו אינו יוצא דכיון דאינו ראוי ליחלק בין בבת אחת בין בזה אחר זה לא האי קרינן ביה עבדו ולא האי קרינן ביה עבדו אבל לרבי מאיר ורבי יהודה יוצא היום חציו של זה ולמחר חציו של זה הואיל ויש לכל אחד ואחד בו גוף ופירות. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל איש ואשה שמכרו וכו' כמאן כרבי אליעזר. ולא דמי לשאר שותפותא דעלמא דכל אחד יש לו זכות בכל ויכול לחלוק בכל וליטול את חלקו מה שאין כן בנכסי מלוג שכל הפירות לאיש וכל הגוף לאשה. ועבד של שני שותפין דברייתא שאין יוצא לא לזה ולא לזה בשותפות בענין זה הוא. ולפי פירוש זה הוא מי שחציו עבד וחציו בן חורין שאינו יוצא בשן ועין. קצת קשה דהא חלק האדון פושט בכל ולמה לא יצא דהא משמע לרבי אליעזר כל שאין יוצא בשן ועין אינו מכור מדמוקמינן איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג כרבי אליעזר דשן ועין דעלמא כל שאינו בזה אינו בזה ומי שחציו עבד וחציו בן חורין למה יהא מכור. ובתוספות דחקו בזה ופירשוה בשנתן לאדון כל דמיו ואינו מחוסר אלא להתירו בבת חורין ולית הלכתא כרבי אליעזר. והא דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג הלכה היא ולא כשמכרו שניהם אלא כשמכר האחד מהן בין הבעל בלא האשה בין האשה בלא הבעל וכדאוקימנא בפרק חזקת בגמרא דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו דגרסינן התם כי איתמר דאמימר כגון דזבין איהו ומת דאתיא איהי ומפקא אי נמי זבנה איהי וכו' אבל זבינו תרווייהו לעלמא הוו זבינייהו זביני וכן הלכה. וקשיא לי אמאי אוקימו הכא לדאמימר לבר מהלכתא. וניחא לי דמשום דאוקימנא דליתא לתקנת אושא. ולהאי לישנא בקנין פירות פליגי אוקמה לדאמימר כרבי אליעזר ולומר לכשתימצי לומר דאמימר לית ליה תקנת אושא על כרחך לאו בדזבנה איהי ומתה דהשתא ודאי לא אתי בעל ומפיק דכי מתה איהי פקע שעבודא דבעל דפירות אין לו ומשום תקנת אושא מפיק דהא ליתא. ומכאן נראה לי עיקר הגירסא כגירסת קצת הספרים דגרסינן איבעית אימא דכולי עלמא לא פליגי דליתא לתקנת אושא. ע"כ. והרב המאירי ז"ל כתב לענין פסק וזה לשונו מכר עבדו ופסק עמו שישאר עמו שלושים יום לשמשו כל שהמיתוהו שניהם נהרגין עליו ואין אחד מהם נידון בדין יום או יומים זה לפי שאינו כספו וזה לפי שאינו תחתיו. וכן הדין בחציו עבד וחציו בן חורין או של שני שותפין הואיל ואין זה עבדו המיוחד לו נהרג עליו כשאר בני אדם. ויש פוסקים במכר ופסק לשמשו ששני ישנו בדין יום או יומים אבל לא הראשון. איש ואשה שמכרו שניהם בנכסי מלוג הן שניהם כאחד הן שלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש הן שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מכרם קיים. ע"כ.

בגמרא הקדש חמץ ושיחרור מפקיע מידי שיעבוד ויש לדקדק למ"ש התוספות הטעם משום דב"ח מכאן ולהבא גובה וא"כ כיון שכבר חל שעה אחת תו לא פקע א"כ הא בבעל בנכסי אשתו לא שייך ה"ט שאפי' שעה אחת אינו חל דהא משועבד לו לפירות ועוד דלמאי דמדמה שיחרור להקדש א"כ משמע דלפי סברתינו עכשיו תוכל האשה להקדיש נ"מ שלה ולהפקיע הפירות מיד הבעל כמו שיכולה לשחרר והא ודאי ליתא דהא יש לו מיהא ק"פ ואדרבה בכולה שמעתין משמע דקנין הבעל עדיף טובא מק"פ דעלמא ואפי בק"פ דעלמא נראה פשוט דאף למאי דקי"ל דלאו כקנין הגוף דמי אפ"ה אין הלה יכול להקדיש ותדע דהא מוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג חשבינן ללוקח בפ' השולח ק"פ וא"כ וכי ס"ד שהמוכר יהיה רשאי להקדיש השדה ולהפקיע המקח מן הלוקח זה דבר שאין עולה על הדעת כלל א"ו דשאני התם כיון דמשועבד ללוקח מיהא לפירות א"כ בבעל כ"ש דנימא הכי ומיהו למ"ש רש"י והתוספ' דבקדושת דמים אפי' בב"ח דעלמא אין מפקיע מידי שיעבוד א"כ לק"מ ממוכר שדהו דהא קדושת דמים הוא אבל שיחרור דמי לקדושת הגוף ובזה נתיישב מ"ש רש"י ותוס' כאן לחלק בין קדושת דמים כו' ודו"ק:

שם והכא אלמוה רבנן לשעבודא דבעל פי' משום דכלוקח שויוה רבנן וכן פירש רש"י פרק אע"פ:

בפרש"י בד"ה איש ואשה אפילו מכרו שניהם ביחד עכ"ל ואף על גב דבפ' חזקת קאמר בגמרא דכי איתמר דאמימר כגון דזבין איהו אתיא איהי ומפקא וכן להיפוך אבל מכרו תרווייהו לעלמא לא מ"מ איכא התם שינויא בתרא דמשמע דאמימר אפי' בזבנו תרווייהו איירי ע"ש וכן משמע בסוגיא דשמעתין וכמו שיתבאר בסמוך:

בתוספות בד"ה ר"מ אומר כו' ואף על גב דגבי שן ועין כו' משום דאין לו כח לשחרר קנין הגוף של אשה עכ"ל. והקשה מהרש"א אמאי מוקי בסמוך מילתא דאמימר דאיש ואשה שמכרו כר"א הא כר"מ נמי מצי אתיא מה"ט גופא דס"ל לא לאיש ולא לאשה עכ"ל. ולענ"ד דלק"מ דלר"מ כיון דטעם דיליה משום שאין לו כח לשחרר הגוף של אשה א"כ משמע להדיא דאם שיחררו שניהם יחד ודאי הוי משוחרר וכן במכירה אם מכרו שניהם מכור וא"כ לא אתיא מימרא דאמימר כוותיה דלאמימר אפי' מכרו שניהם לא עשו כלום והיינו כמסקנא דאידך שינויא דפרק חזקת והיינו כסוגיא דשמעתין דהתם נמי קאמר ואיבעית אימא אמימר דאמר כר"א ופירושו במאי דקאמר שאפילו מכרו שניהם אינו כלום ע"ש ולכך צריך לאוקמי כר"א דוקא דלדידיה אפי' שיחררו שניהם אינו משוחרר והיינו כדמסיק טעמא זה לפי שאינו תחתיו כו' וכמ"ש התוספ' להדיא בסוף הדיבור וא"כ ה"ה למכירה דילפינן משיחרור כמ"ש התוספ' לקמן ודו"ק:

בא"ד והר"י בר' ברוך מפרש דלר"מ נמי יוצא בשן ועין לאיש עכ"ל ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן ק"פ כק"ג דמי לאו היינו ק"ג גרידא שהרי היא יש לה ק"ג ואפ"ה אינה יכולה לשחרר אלא אמרינן ק"פ כק"ג עם הפידות דמי. ולפי הר"י בר"ב צ"ל דטפי נתיפה כח הבעל למאן דס"ל ק"פ כק"ג דמי מלמאן דאית ליה תקנת אושא דהא לתקנת אושא אמרינן לעיל דאינן יוצאין לא לאיש ולא לאשה והכא אמרינן דיוצאין לאיש וק"ל:

בא"ד ולעיל גרסינן ואבע"א כ"ע לית להו תקנת אושא והכא בפלוגתא דהני תנאי עכ"ל. כוונתם דל"ג הכא בק"פ פליגי כמו לפירוש קמייתא דאי גרסינן דבק"פ פליגי דברייתא דלא לאיש ולא אשה סברה דק"פ כק"ג דמי א"כ ע"כ היינו כר"מ דמסיק טעמא להדיא דק"פ כק"ג דמי אבל לפי' הר"י בר"ב מוכח דמאן דס"ל הכי סובר דיוצאין לאיש לכך כתבו דלא גרסינן לה אלא בפלוגתא דהני תנאי וא"כ ע"כ היינו ר"א ודו"ק:

בא"ד ומש"ה קאמר דלית להו תקנה דאושא דאפי' מכרו שניהם כו' עד סוף הדיבור. דבריהם אלו תמוהים מאד דמאי קשיא להו עכשיו להאי פירושא טפי מאי דקאמר דכ"ע לית להו תקנת אושא מלפירושא קמייתא דהא באמת צ"ל דכ"ע סברי לתקנת אושא דברייתא דלאשה ולא לאיש ע"כ סברה הכי וא"כ ע"כ דאידך ברייתא נמי ס"ל הכי כי היכי דלא ליהוי כתנאי כסוגית הש"ס בכ"מ ונלע"ד דיש ליישב שתוספ' הביאו בזה ראיה לפי' הר"י בר"ב משום דיש להקשות אמאי קאמר דכ"ע לית להו תקנת אושא ולא קאמר דכ"ע אית להו תקנת אושא אלא דאידי ואידי איירי קודם תקנה אבל לפי' הר"י בר"ב דהני תנאי היינו ר"א וא"כ לדידיה ע"כ דליתא לתקנת אושא לגמרי כיון דלעולם אפי' מכרו שניהם אינו מכור וכדמסקו התוספ' דלא שייך כלל תקנת אושא וא"כ כיון דר"א ע"כ לית ליה תקנת אושא א"כ צ"ל דאידך תנא נמי לית ליה כי היכי דלא ליהוי כתנאי תקנת אושא. ועי"ל דלר"מ לא שייך לישנא דלית ליה תקנת אושא כיון שמ"מ הדין דין אמת דהאשה שמכרה הבעל מוציא מטעמא דק"פ כק"ג דמי ומאי נ"מ אי הוי משום תקנה או מדינא ומ"ש התוספות לעיל דנ"מ היכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך אפשר דלא משמע להו עכשיו ואין כאן מקומו להאריך בטעמים שיש לדחות התירוץ דלעיל אבל לפי' הר"י בר"ב א"ש דלר"א ליתא לגמרי לדינא דתקנת אושא דלדידהו אם מכרו שניהם מכור ולדידיה אינו מכור כמו שהאריכו בדבריהם וכן נ"מ לדינא דשן ועין אם שיחררו שניהם משא"כ ללישנא קמייתא דאליבא דר"מ איירי לא נ"מ מידי ודו"ק:

בד"ה כמאן אזלא כו' נראה דמכירה יליף משיחרור כו' דאי מדין יום או יומים יליף אמאי איצטריך בסמוך גבי שיחרור עכ"ל. כוונתם דאם נאמר דילפינן מכירה מדין יום או יומים אף ע"ג דלא דמי אלא היינו צ"ל כיון דגלי קרא ביום או יומים דבכה"ג לא מיקרי עבד של שום א' מהם א"כ ה"ה לכל מילי ולפ"ז תקשה אמאי איצטריך למילף שיחרור מדכתיב עבדו ות"ל דנילף שיחרור גופא מדין יום או יומים אלא ודאי דלא שייך למילף כלל מדין יום או יומים כיון דלא דמי בטעמא לכך הוצרך לכתוב בשיחרור אבל מכירה ילפינן שפיר משיחרור משום דדמי ליה וק"ל: