מסכת בבא קמא דף פ״ד עמוד ב׳

אלהים בעינן דהא כולהו בפרשת אלה המשפטים כתיבי אדם באדם וכי יריבון אדם בשור וכי יגח ובההיא פרשה כתיב עד האלהים יבא דבר שניהם וקסבר אכולהו קאי והיינו מומחין וסמוכין ובבבל אין סמיכה כדאמר בסנהדרין פ' קמא (דף יד.) שור בשור ושור באדם נמי התם כתיבי שור בשור וכי יגוף שור וגו' שור באדם ארבעה שומרים התם כתיבי ושליחות יד התם כתיב:

מידי דהוה אהודאות והלואות דאמר בפרק קמא דסנהדרין (ד' ג.) דלא בעינן מומחין שלא תנעול דלת בפני לווין הודאות הבא לידון בעדי הודאה שאמרו בפנינו הודה לו והלואות שבא לידון בעדי הלואה שאומרים בפנינו הלוה לו:

דלא קים לן כגון הכא דבעינן למשיימיה:

תשלומי כפל נעבד שליחותייהו אלמה קיימא לן דאין דנין דיני קנסות בבבל:

אדם באדם דממונא הוא דקא מפחתיה מדמיה:

ופגם שייך באונס ומפתה והוא במקום נזק דאומדים כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לבעולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח ממנו אלמא ממונא הוא דאפחתה מכספא בושת לאו קנס הוא שהרי אין קצוב אלא לפי המבייש והמתבייש:

ד' מאה זוזי כדתנן צרם באזנו תלש בשערו כו' במתני' (לקמן בבא קמא דף צ.):

דשלח ליה רב חסדא בהמניח את הכד (לעיל בבא קמא דף כז:):

קנסא קמגבית בבבל לאו דוקא קנס אלא משום דלית ביה חסרון כיס קרי ליה קנס: אי נמי אית ביה חסרון כיס ולא שכיח לא עבדינן שליחותייהו וגזלות וחבלות דבעי מומחים כדאמר בפרק קמא דסנהדרין (דף ב:) איכא למימר דגזלות וחבלות מילתא דלא שכיח היא. (טפי) אבל הודאות והלואות שכיחי וכן יש בהמגרש (גיטין דף פח: ושם) ותימה דבכמה מקומות שהיו דנין דיני גזלות בהגוזל (לקמן בבא קמא דף צו:) ההוא גברא דגזל פדנא דתורא ובהגוזל בתרא (לקמן בבא קמא דף קטו.) נרשאה גנב ספרא וההוא דגנב גלימא ובהרבה מקומות יש לדחות דכל הנהו איירי בתפס או ע"י דא"ל אקבעו דינא לא"י כדאמר בפרק קמא (דף טו:) וי"מ דדוקא גזילות שע"י חבלות כגון דמנצו בי תרי ומחו אהדדי עד שתקף אחד מהן וגזל את חבירו דכי האי גוונא לא שכיח [טפי] ולא עבדינן שליחותייהו ומעשים בכל יום שאנו דנין דיני גזילות צער שלא במקום נזק דמשתלם מאן תנא. פירשתי בסוף פרק ב' (דף כו: ושם ד"ה האי):

אתקיף רב פפא ואמר אדרבה איפכא מסתברא הכי פירושא, איפכא מסתברא דלא מסתבר דתנא לה בן עזאי ודלא כרבי, אלא אדרבה טפי שפיר לאוקמי כרבי שסדר את המשניות, ועוד דללישנא קמא לא קיימי בסוף מה שהזכירו מתחילה שהרי רבי אמר כויה נאמרה תחלה משמע שעל כויה בלחוד בלא חבורה חייב הכתוב ואנן מסקינן דלרבי אינו חייב בכויה בלא חבורה, ולבן עזאי נמי דאמר חבורה נאמרה תחלה משמע דאינו מחייב עד שתהא שם חבורה ואנן באיפכא מסקינן דאפילו צער בלא נזק מחייב בן עזאי, אלא איפכא אמרינן דכל חד וחד מנייהו אמסקנא קיימו כלומר כל מה שהזכיר כל או"א הוי כמו דאסיקו דיניהו דהיינו כויה לחוד בלא חבורה לרבי, וכמו שהזכיר הוא בלשונו כויה נאמרה תחלה [כלומר כויה לחודה וכן בן עזאי חבורה נאמרה תחלה _ ש"מ] שאינו חייב בכויה עד שתהא שם חבורה, ויש ספרים דגרסי ומר סוף מלתא נקט ומר סוף מלתא נקט. ויש ספרים דגרסי ואמסקנא קיימו. והכל עולה לטעם אחד.

תשלומין אלו שבדיני חבלות אין מגבין אותם בבבל ולא שהם קנס אלא אע"פ שהם ממון שדיני חבלות אינן נגבות אלא בשלשה מומחין כמו שביארנו בראש סנהדרין ואין נקראים מומחים אלא דיינים הנסמכין בארץ ישראל ומ"מ צריך שתדע שאין כל החבלות בדין זה וכלל הדברים בענינים אלו כך הוא:

כל דבר שאינו מצוי כגון חבלות שאדם נחבל מצד השור או מצד אדם אחר והם הנקראות בלשון תלמוד אדם באדם או אדם בשור אע"פ שיש בהם חסרון כיס אין מגבין אותו בבבל וכן כל דבר המצוי אם אין בו חסרון כיס כגון הבשת והפגם נמצא שאין מגבין אלא דבר המצוי ושיש בה חסרון כיס הא כל חבלה המצויה ושיש בה חסרון כיס כגון שור בשור שהדבר מצוי ליגח זה את זה תמיד וכן שור על ידי אדם שהרי אדם מצוי לחמר אחר בהמתו ולחבול בה מגבין אותה בבבל וכן קרע לחברו את כסותו או שבר את כליו או קצץ נטיעותיו וכן כל דיני הגרמות אינן כקנסות ודנין אותם בחוצה לארץ כמה שאמרו אגבייה ככשורא לצלמי וכן דין המוסר אע"פ שלא עשה מעשה כמו שיתבאר במסכתא זו וכן כל דיני ארבעה אבות ודין ארבעה שומרין וכן כתבו הגאונים בעדים זוממים בשאי אפשר להחזיר:

ואף אלו לא מן הדין ולא מצד עצמנו אלא מצד שליחותם של דייני ארץ ישראל שכך נותנין לנו רשות מן הסתם לדון בכל מה שיש בו חסרון כיס ושאותו היזק מצוי כדי שלא ירבו מזיקין בישראל ואף עכשו שאין מומחין בעולם דנין אותם בחוצה לארץ מכח שליחות הראשונים וכן הדין בהודאות והלואות שבארנו במסכת סנהדרין שמן הדין למומחים היינו צריכים בהם ולא היינו דנין אותם בבבל אלא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין הורשינו בכך:

מ"מ הגזלות הגנבות הרי הם מן הדברים שאינם מצויים ואע"פ שיש בהם חסרון כיס אין דנין אותם בבבל מעתה תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה ואונס ומפתה וכל דיני קנסות של תורה או של סופרים כגון מה שקצצו בתוקע לחברו וסוטר את חברו אין דנין אותם בחוצה לארץ וכל חצי נזק כבר בארנו עליו שהוא קנס ומ"מ חצי נזק צרורות ממון הוא ומגבין אותו בבבל וכל הנשום כעבד הואיל ואין כאן דבר קצוב אין גובין אותו בחוצה לארץ:

זה שאמרנו שהגזלות והגנבות אין דנין אותם בבבל חכמי הצרפתים שואלין בה והלא בכמה מקומות מצינו שהיו דנין אותם בבבל בין בגזלות בין בגנבות כמו שיתבאר בפרק שאחר זה בדינין שבאו לפני אביי ורבא בהנהו דגזל פנדא דתורי וכן בהגוזל בתרא בההוא דגנב גלימא וכן ההיא דנרשאה דגנב ספרא וההיא שותא דהוו מינצו עלה בתרי ובפרק השואל בההוא דשאיל נרגא ובראשון של מציעא בההוא רעיא דאכל תרי מיניהו ובראשון של בתרא בההוא דהוה בני אשיתא וכן בכמה מקומות ואם תאמר שלא אמרו להצריך מומחים בגזלת מטלטלין שיש בהם מצוי וחסרון כיס כמו שבארנו בחבלות אלא בגזלת קרקעות אף עליהם אנו משיבים שהרי בפרק חזקת הבתים נאמרו כמה ענינים בדיני קרקעות שהיו דנין בבבל ומתוך כך פרשו חכמי הצרפתים שהזכרנו שלא הצריכו מומחין לגזלה אלא לקרקע ולענין הפירות שנאכלו אבל גזלת גוף קרקע או גוף המטלטלין דנין אותם בבבל מטעם שהזכרנו בחבלות ואף הם משיבים על עצמם שהרי בפרק איזהו נשך אמרו על רבינא שהוציא אף הפירות כמו שאמרו שם עבד רבינא עובדא ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא ופרשוה בענין משכון ומטעם רבית ואין נראה כן שאם כן קשיא דרבינא אדרבינא דהא איהו גופיה אמר דמשכנתא בלא נכייתא לא מפקינן ליה אלא ודאי מדין מחילה בטעות דלא הויא מחילה והפירות היו נגזלין אלא שחזרו ותרצו שמ"מ לא ירד בה מתחלה בתורת גזלה ומה שאמרו בפרק חזקת הבתים אף בגזלה הדרא ארעא והדרי פירי לא למעשה אמרוה אלא להודעת הדין עד שאם יתפוש לא נוציא ממנו שכל שאין דנין אותו בבבל אם תפש הלה אין מוציאין אותה מידו:

וגדולי המחברים נראה שדעתם שלא נאמר בדיני גזלות וגנבות שאין דנין אותם בחוצה לארץ אלא בשיש שם כפל כגון ליסטים מזויין שנקרא גזלה וכבר פסקנו שהוא גנב הא לענין הקרנות דנין אותם בחוצה לארץ וכן כתבו במה שפסקנו בנזקי אדם באדם שאין גובין אותו בחוצה לארץ דוקא בנזק וצער ובשת הא שבת ורפוי גובין:

ויש מתרצין בכל אותם המעשים שהוזכרו בתלמוד שדנין אותם בבבל ענינם בשבאו לפנינו לדין והואיל ומקבלים עליהם את הדין דנין בכל מה שיבאו לפנינו עליו אבל כל שאין שניהם באין לפנינו אין דנין את האחד אע"פ שחברו קובל עליו מתורת דין אלא שבאין בזו מכח תקנה חדשה והוא שמ"מ הסכימו הגאונים לדון עכשו בכל דיני גזלות וגנבות וחבלות מפני תקון העולם וגדולי הפוסקים כתבו כן אף בדיני קנסות שאע"פ שאין דנין אותם בבבל מנדין אותו עד שיפייס את חברו וגדולי הגאונים כתבו אף לקנוס בממון ומלקות בכל שהשעה צריכה לכך ואומרים שהמקומות שהורשו מצד מלכותם לדון בדיני ישראל והיתה הסכמת כל העם לעשות כן הרי הוא מן הסתם כמי שקבלו עליהם בעלי דבר לדון בדיני ישראל ואף בדיני נפשות דנין בהם מכח הסכמתם לפי צורך שעה ובפרק גוזל קמא יש ראיה לקצת דברים אלו בשמועת גזלן עתיקא כמו שנבאר בע"ה ומקצת גדולי הדורות כתבו זה הדין מפני שכל שהצריכו מומחין לגזלות וחבלות לא נאמר אלא בזמן שיש בעולם מומחין אבל כל שאין שם מומחין דנין בהם כבאים בשליחותם שאם לא כן בטלו כל הדינין והעולם חרב:

נזקי הקרן של שור אין דנין אותם בבבל שאם בתם הרי הוא קנס ואם במועד הרי אין העדה בבבל ושמא תאמר שהעידוהו בארץ ישראל וירד השור בבבל או שבאו סמוכים משם לכאן והעידוהו בכאן הרי אין זה דבר המצוי ומ"מ נזקי שן ורגל שהם מועדים מתחלתם והוא דבר המצוי ויש בו חסרון כיס דנין אותו בבבל מ"מ יראה לי מסוגיא זו שהדברים שאין דנין אותם בבבל ובאו לכאן סמוכים מארץ ישראל שרשאין לדון אותם בכאן:

חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל והא דמשמע בריש מכלתין גבי רבי אושעיא דבושת לא הוי קנס היינו בושת בלא היזק. מהר"י כהן צדק ז"ל.

וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל בושת אף על גב דשכיח כיון דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ויליף לה גמרא מדשלח ליה רב נחמן לרב חסדא חסדא חסדא קנסא קא מגכית בבבל ושמע מינה דהנך דאמרינן לרכובה שלש וכו'. דמי בושת וצער נינהו. ע"כ.

אלא כי עבדינן שליחותייהו במילתא דאית ביה חסרון כיס ושכיחא והא דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין גזלות וחבלות בשלשה מומחין נראה לומר דגזלות וחבלות לא שכיחי. ותימה דאשכחנא בכמה דוכתי דדייני דיני גזלות בבבל וכו'. ורבינו תם תירץ דהא דאמרינן גזלות לא עבדינן שליחותייהו היינו כגון שגזל שדה וחרשה וזרעה ואכל את הפירות והחזיר לו את הקרקע דהשתא לית בה חסרון כיס. וריב"א אומר דודאי חבלות לא שכיחי כלל ולא עבדינן שליחותייהו והודאות והלואות שכיחי ועבדינן שליחותייהו וגזלות שכיחי קצת ולא שכיחי ממש הילכך בבבל עבדינן שליחותייהו דהואיל ורחוקין הן אם לא ידונו אותם בבבל ירגילו העולם לגזול אבל בארץ ישראל הואיל וקרובים הם לדיינים מומחין צריכין הן שלשה מומחין דהואיל ולא שכיחי ממש וקרובין הן למצוא מומחין לא נתנו רשות להדיוטות לדונן. ואם תאמר חנן בישא דתקע ליה לחבריה היכי דייני בבבל הא אמרינן חבלות לא עבדינן שליחותייהו אף בבבל. יש לומר דהוראת שעה היתה דקנסוהו מפני שהיה מועד לכך. ה"ר ישעיה ז"ל. אילימא דאזיק אדם השתא אדם באדם לא מגבינן אף על גב דתרווייהו מועדין נינהו שור שהזיק אדם מיבעיא דלא ואת אמרת דכל מילתא דלא שכיח לא תקון ליה בבבל. אלא כי אמר רבא בנזקי שור באדם דאדם הוי מועד לעולם אבל אדם באדם אף על גב דמועדין נינהו הואיל דלא קים לן בגוייהו לא דיינינן ליה וכדלעיל דכל שנישום כעבד אין גובין אותו. גאון ז"ל. וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל שן ורגל דמועדין מתחילתן נינהו היכא דאזיקו שור אחר או דבר שהוא ממון בעלים גובין אותם בבבל והיינו דאמר רבא נזקי שור בשור גובין אותם בבבל. ומסתברא דהוא הדין לנזקי בור ואש היכא דאזיקו ממון דבעלים דהני נמי מועדין מתחילתן נינהו ומילתא דשכיח ואית בה חסרון כיס נינהו דהא אש דרכה לילך ולהזיק בור נמי תחילת עשייתה לנזק. ע"כ. ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו כל דבר שאינו מצוי כגון חבלות שאדם נחבל מצד השור או מצד אדם אחד וכן כל דבר המצוי אם אין בו חסרון כיס כגון בושת ופגם אין מגבין אותו בבבל. נמצא שאין מגבין אלא דבר המצוי ויש בו חסרון כיס. וחבלה המצויה ושיש בה חסרון כיס היינו כגון שור בשור שהדבר מצוי ליגח זה את זה תמיד וכן שור על ידי אדם שהרי אדם מצוי לחמר אחר בהמתו ולחבול בה מגבין אותו בבבל. וכן קרע לחברו כסותו או שבר כליו או קצץ נטיעותיו וכן כל דיני הגרמות אינם כקנסות ודנין אותן בחוץ לארץ כמו שאמרו אגביה ככשורא לצלמי. וכן דין המוסר אף על פי שלא עשה מעשה כמו שיתבאר להלן וכן כל דיני ארבעה אבות ודין ארבעה שומרין. וכן כתבו הגאונים ז"ל בעדים זוממין בשאי אפשר להחזיר וגם אלו לא מן הדין ולא מצד עצמנו אלא מצד שליחותא של דייני ארץ ישראל שכך נותנין לו רשות מן הסתם לדון בכל מה שיש חסרון כיס ושאותו היזק מצוי כדי שלא ירבו מזיקין בישראל ואף עכשיו שאין מומחין בעולם דנין אותם בחוץ לארץ מכח שליחות הראשונים. וכן הדין בהודאות והלואות שביארנו במסכת סנהדרין שמן הדין למומחין היינו צריכין בהן ולא היינו דנין אותם בבבל אלא כדי שלא תנעול דלת בפני לוין הורשינו בכך מכל מקום הגזלות והגנבות הרי הן מן הדברים שאינן מצויין ואף על פי שיש בהן חסרון כיס אין דנין אותם בבבל. מעתה תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה ואונס ומפתה וכל דיני קנסות של תורה או של סופרים כגון מה שקצבו בתוקע לחברו וסוטר חברו אין דנין אותם בחוץ לארץ וכל חצי נזק כבר ביארנו עליו שהוא קנס ומכל מקום חצי נזק צרורות ממון הוא ומגבין אותו בבבל וכל הנישום כעבד הואיל ואין כאן דבר קצוב אין גובין אותו בחוץ לארץ. זה שאמרנו שהגזלות והגנבות אין דנין אותם בבבל חכמי הצרפתים שואלין בה והלא בכמה מקומות מצינו שהיו דנין אותם בבבל בין גזלות בין גנבות כמו שיתבאר בפרק שאחר זה בדינים שבאו לפני אביי ורבא בההוא דגזל אפדנא דתורי וכן בהגוזל בתרא בההוא גלימא וכן ההיא דנרשאה דגנב ספרא וההיא שותא דהוו מנצו עלה בי תרי ובפרק השואל בההוא דשאיל נרגא ובפרק קמא דמציעא בההוא רעיא דאכל תרי מינייהו ובפרק קמא דבתרא בההוא דהוה בני אשיתאתא וכן בכמה מקומות. וא"ת שלא אמרו להצריך מומחין בגזלת מטלטלין שיש בהן מצוי וחסרון כיס כמו שביארנו בחבלות אלא בגזלות קרקעות אף עליהן אנו משיבין שהרי בפרק חזקת הבתים נאמרו כמה ענינים בדיני קרקעות שהיו דנין בבבל. ומתוך כך פירשו חכמי הצרפתים שהזכרנו שלא הצריכו מומחין לגזלה אלא לקרקע ולענין הפירות שנאכלו אבל גזלת גוף הקרקע או גוף מטלטלין דנין אותן בבבל מטעם שהזכרנו בחבלות ואף הן משיבין על עצמן שהרי בפרק הרבית אמרו על רבינא שהוציא אף הפירות כמו שאמרנו שם עבד רבינא עובדא ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא ופרשוה בענין משכון ומטעם רבית. ואין נראה כן שאם כן קשיא דרבינא אדרבינא דהא איהו גופיה אמר דמשכנתא בלא נכייתא לא מפקינן ליה אלא ודאי מדין מחילה בטעות דלא הויא מחילה והפירות היו נגזלים אלא שחזרו ותירצו שמכל מקום לא ירד בה מתחילה בתורת גזלה ומה שאמרו בפרק חזקת הבתים אף בגזלה הדרא ארעא והדרי פירי לא למעשה אמדוה אלא להודעת הדין עד שאם יתפוס לא נוציא ממנו שכל שאין דנין אותו בבבל אם תפס חלה אין מוציאין מידו. וגדולי המחברים נראה שדעתם שלא לומר בדיני גזלות וגנבות שאין דנין אותם בחוץ לארץ וכן כתבו כמה שפסקנו אלא בשיש שם כפל כגון ליסטים מזויין שנקרא גזלה וכבר פסקנו שהוא גנב הא לענין הקרנות דנין אותם בחוץ לארץ וכמו כן במה שפסקנו בנזקי אדם באדם שאין גובין אותו בחוץ לארץ דוקא בנזק וצער ובושת הא שבת וריפוי גובין. ויש מתרצין בכל אותן המעשים שהוזכרו בתלמוד שדנין אותם בבבל ענינם כשבאו לפנינו לדון והואיל ומקבלים עליהם את הדין דנין בכל מה שיבואו לפנינו עליו אבל כל שאין שניהם באין לפנינו אין דנין את האחד אף על פי שחברו קיבל עליו מתורת דין אלא שבאין בזה מכח תקנה חדשה והוא שמכל מקום הסכימו הגאונים לדון עכשיו ככל דיני גזלות וגנבות וחבלות מפני תיקון העולם. וגדולי הפוסקים כתבו כן אף בדיני הקנסות שאף על פי שאין דנין אותם בבבל מנדין אותו עד שיפייס את חברו. וגדולי הגאונים כתבו אף לקנוס בממון ומלקות בכלל שהשעה צריכה לכך. ואומר אני שהמקומות שהורשו מצד מלכותם לדון בדיני ישראל והיתה הסכמת כל העם לעשות כן הרי הוא מן הסתם כמו שקבלו עליהם בעלי דבר לדון בדיני ישראל ואף בדיני נפשות דנין בהם מצד הסכמתן לפי צורך שעה. ובפרק הגוזל קמא ראיה לקצת דברים אלו בשמועות גזלן עתיקא וכמו שנבאר בעזרת השם יתברך. ומקצת גדולי הדורות כתבוה מן הדין מפני שכל שהצריכו מומחין לגזלות וחבלות לא נאמר אלא בזמן שיש בעולם מומחין אבל כל זמן שאין שם מומחין דנין בהם בבאים בשליחותן שאם לא כן בטלו כל הדינים שהעולם חרב. נזקי הקרן של שור אין דנין אותה בבבל שאם בתם הרי הוא קנס ואם במועד אין העדאה בבבל שמא תאמר שהעידוהו בארץ ישראל וירד השור בבבל או שבאו סמוכין משם לכאן והעידוהו בכאן הרי אין זה דבר המצוי. ומכל מקום נזקי שן ורגל שהן מועדין מתחילתן והוא דבר המצוי ויש בו חסרון כיס דנין אותו בבבל. ומכל מקום יראה לי מסוגיא זו שהדברים שאין דנין אותם בבבל ובאו לכאן סמוכין מארץ ישראל שרשאין לדון אותם בכאן. ע"כ לשון הרב המאירי ז"ל.

מתניתין תשלומי צער כיצד משלם קא סלקא דעתך דכל חד וחד מהנך חמשה קא בעי לפרושי להו שלא במקום נזק שלא קטע ידו ולא שבר רגלו כיצד כוואו בשפוד או במסמר ואפילו לא כוואו אלא על צפרניו שהוא מקום שאינו עושה חבורה שאינו מחוסר באחד מאבריו.

גמרא הכי נמי צער שלא במקום נזק משתלם מאן תנא אמר רבא וכו'. מאן תנא דאית ליה דכתיב צער שלא במקום נזק דאורייתא. ע"כ לשון גאון ז"ל.

אי אית ביה חבורה אין וא"ת אם כן כויה דכתב רחמנא למה לי. יש לומר דאחבורה לחודה לא משמע צער אלא רושם בעלמא. אי נמי הוה אמינא אף על גב דלית ביה חבורה נמי אלא אורחא דמילתא נקט קרא דבמקום חבורה שכיח צער. הרא"ש ז"ל ותוספות שאנץ. מתקיף לה רב פפא וממאי דבן עזאי היא ודלא כרבי אדרבא איפכא מסתברא והכי קא מתוקמא לה לפלוגתייהו דרבי ובן עזאי דרבי דאמר כויה נאמרה תחילה הכי קאמר מדקאמר חזית לך בסיפא דקרא דבחבורה קא משתעי אלא דכי פתח הכתוב תחילה בכויה דבכויה דאית בה חבורה הוא דקאי והכי קאמר רבי מדכתב רחמנא בסיפא לגלויי עלה דכויה הוא דאתא דהכי קאמר רחמנא אף על גב דהאי דקאמינא לך כויה תחת כויה היינו בדאיכא חבורה אף על גב דלית בה חבורה חייב דצער שלא במקום נזק משתלם רבי היא וכתנא דמתניתין ובן עזאי סבר חבורה נאמרה תחילה דבן עזאי נמי דייק לה מסיפא דקרא דמדקא חזינן דסיפא דקרא בחבורה ממש קא מיירי אלמא דהאי דכתיב ברישיה דקרא כויה תחת כויה דבכויה דלית בה חבורה קמיירי והכי קאמר רחמנא דהאי דקאמינא לך דבכויה מחייב לא קאמינא לך אלא בדאית בה חבורה אבל בדלית בה חבורה פטור והכי גרסינן ומר סוף מילתא נקט ומר סוף מילתא נקט ואמסקנא קאי ומסיפא דקרא קא דייקי וכדפרשינן. גאון ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל הא דאתקיף רב פפא ואמר אדרבה איפכא מסתברא הכי פירושו איפכא מסתברא שלא תנא לה בן עזאי ודלא כרבי אלא אדרבה טפי שפיר לאוקמה כרבי שסידר את המשניות. ועוד דללישנא קמא לא קיימא בסוף במה שהזכירו הם מתחילה שהרי רבי דאמר כויה נאמרה תחילה משמע שעל כויה בלחוד בלא חבורה חייב הכתוב ואנן מסקינן דלרבי אינו חייב בכויה בלא חבורה. ולבן עזאי דאמר חבורה נאמרה תחילה משמע דאינו מתחייב עד שתהא שם חבורה ואנן באיפכא מסקינן דאפילו צער בלא נזק מחייב בן עזאי. אלא איפכא אמרינן דכל חד וחד מינייהו אמסקנא קיימי כלומר כל מה שהזכיר כל אחד ואחד הוי כמו דאסיקו דינייהו דהיינו כויה לחודה בלא חבורה וכמו שהזכיר הוא בלשונו כויה נאמרה תחילה כלומר כויה לחודה. וכן בן עזאי חבורה נאמרה תחילה שאינו חייב בכויה עד שתהא שם חבורה. ויש ספרים דגרסי מדסוף מילתא נקט ומדסוף מילתא נקט. ויש ספרים דגרסי ואמסקנא קיימי והכל עולה לטעם אחד. ע"כ.

גמרא אדם באדם דממונא הוא נעבד שליחותייהו והא דלא מקשה נמי מאדם בשור כדנקט בקושיא קמייתא י"ל משום דלמאי דשני בקנסא לא עבדינן שליחותייהו תו לא קשיא מאדם בשור דכל היזק אדם בשור היינו לאו אורחא ותולדה דקרן הוא וקי"ל פ"נ קנסא ובדאייעד לא מצי למימר דהא אין מועד בבבל ואף על גב דמשכחת ליה בדאייעד התם ואייתוהו להכא כדלקמן ועוד משכחת נמי כשרבץ ילדים קטנים או מן הצד דאמרינן בפ"ק הבהמה מועדת למעך את האדם וכו' וכפרש"י שם מ"מ כיון דהני מילי לא שכיחי כלל לא שייך להקשות מינייהו די"ל דלא איירי בהו מלתא דרבא דאמר אדם בשור אין גובין ואה"נ דבכה"ג מודה וכן בסמוך דקאמר הלכך אדם באדם וכו' ולא הזכיר אדם בשור היינו נמי מה"ט דכתיבנא ובחנם האריך התורת חיים:

שם אלא כי עבדינן שליחותייהו במלתא דשכיחא וכו' הלכך אדם באדם וכו' ויש לתמוה טובא בזו הסוגיא דלפי המסקנא קשה א"כ האי מימרא קמייתא דרבא דכל הנישום כעבד למאי אתא כיון שאין הטעם משום נישום כעבד או לא אלא הכל תלוי בשכיח ויש חסרון כיס ואדרבה משמע דהאי טעמא אידחי לגמרי במאי דקאמר לעיל פוק חזי כמה מזבני עבדי בשוקא ויותר יש לתמוה על הרמב"ם בפרק ה' מהלכות סנהדרין שהביא האי כללא דכל מידי דלא שכיח אין גובין ועשה אח"כ בבא אחרת וכתב כל הנישום כעבד כגון אדם באדם אין גובין וקשה דהא משמע הכא דטעמא דאדם באדם נמי משום דלא שכיחא הוא איברא שהכסף משנה הרגיש בזה וכתב שם והובא בטוח"מ סי' א' בב"י דהרמב"ם מפ' דהא דקאמר הכא אדם באדם דלא שכיח וכו' לא קאי אלא אנזק לחוד אבל עיקר הטעם משום דצריך לשומו כעבד ולכך כתב דריפוי ושבת גובין דאף על גב דלא שכיחי מ"מ כיון שא"צ לשומו כעבד גובין והא דאין גובין לדבריו צער ובושת היינו משום דלית בהו חסרון כיס זה תורף לשונו אלא שהאריך. ודבריו נראין לי יותר תמוהין דממ"נ מאי קסבר אי מפ' דשמעתין אהדדי איתאמרו דהא דמסקינן הכא אדם באדם דשכיח וכו' קאי הכל אמאי דקאמר לעיל כל הנישום כעבד והיינו משום דאמרינן דלא קים לן בגווייהו אלא דאקשה מעיקרא שור בשור נמי לא קים לן בגווייהו וע"ז מסיק התלמוד עכשיו דכי עבדינן שליחותייהו במידי דצריך שומא במילי דשכיח ואית בה ח"כ כגון שור בשור אבל אדם באדם כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו במידי דצריך שומא כעבד דוקא א"כ תקשה צער ובשת אמאי אין גובין אף על גב דלית בהם ח"כ מ"מ הא א"צ שומא כעבד ואנן אמרינן דהאי כללא אדלעיל קאי ואם נאמר דהאי כללא דלית בה ח"כ לא קאי אכל הנישום כעבד אלא ה"ה בכל מילי א"כ כללא דלא שכיח נמי יש לפרש אכל מילי דהא בחדא מחתא מחתינהו. והנלע"ד בזה אליבא דהרמב"ם ואפשר ג"כ שהיא שיטת רש"י כמו שיתבאר דהא דאמרי' בשמעתין אדם באדם לא שכיחא היינו דווקא נזק דאפחתיה מכספיה שקיטעו אבר שאינו חוזר בכה"ג אמרינן דווקא דהוי מלתא דלא שכיחא וזהו עיקר מילתא דרבא במאי דקאמר מעיקרא כל הנישום כעבד והוא פי' לאידך מימרא דהא דקאמר אדם באדם ואדם בשור אין גובין היינו דוקא בנזק דצריך שומא כעבד כגון דאפחתיה מכספיה דומיא דאינך בבי דשור בשור ושור באדם דלא משכחת בהו חיובא אחרינא אלא בכחש שאינו חוזר דהיינו אפחתיה מכספי' אבל שאר חבלות שלא עשה בו מום עינינו הרואות דשכיחי טובא וכן כי אקשה לעיל אדם באדם דממונא הוא ניעבד שליחותייהו אנזק קאי שהוא עיקר מימרא דרבא וכן נראה להדיא מפרש"י ד"ה אדם באדם וכו' דקא מפחתיה מדמיה עכ"ל הרי להדיא כמ"ש ולבתר הכי מקשינן עוד מבושת דסבירא להו לאמוראי טובא דאין גובין וע"ז מסקינן כי עבדינן שליחותייהו במידי דשכיח ואית בה ח"כ וכו' ומסיק הלכך אדם באדם פי' אנזק דמקשה מיניה דס"ל לרבא דאין גובין היינו משום דלא שכיחא וכמו שפירשתי דנזק לא משכחת לה אלא בדאפחתיה מכספיה וזה לא שכיחא ומבושת דאקשינן נמי מסיק אף על גב דשכיח מ"מ כיון דלית בה חסרון כיס לא גבינן וא"כ כיון דאסקינן דבושת אין גובין מה"ט גופא פסק הרמב"ם דאין גובין נמי צער דהא לית בה ח"כ ואף על גב דמימרי דרבא תרווייהו לא איירי אלא בנזק מ"מ צער ובושת כ"ש הוא ולא הוצרך רבא לתקן דהא כולהו אמוראי לא אגבו בושת משום דלית בה ח"כ וכה"ג קרו להו קנסא כמ"ש התוספות פרק המניח ע"ש ורבא לא בא לחדש אלא נזק דאף על גב דאית ביה ח"כ אפ"ה אין גובין משום דלא שכיח וע"ז עשה פי' לדבריו דהיינו דוקא נזק דאפחתיה מכספי' שאז הוא נישום כעבד כה"ג לא שכיח ואין גובין ובא למעט שבת וריפוי דוודאי גובין דבכה"ג ודאי שכיח ואית בהם נמי ח"כ והיינו ממש כפסק הרמב"ם ולכך עשה חלוקה אחרת מאדם באדם ויהיב טעמא דכל הנישום כעבד דבכה"ג דאפחתיה מכספי' אין גובין משום דלא שכיחא אבל בלא"ה לא הוי בכלל בבי דרישא משום דשכיחא ושכיחא כנ"ל ליישב הסוגיא להרמב"ם ונ"ל שהיא שיטת רש"י כמ"ש וכן נראה עוד ממה שפירש לעיל נזקי אדם בשור וכו' דבעי למשיימי' כעבד עכ"ל ולא כתב כן באדם באדם אע"כ משום דבאדם בשור לא שייך שום חיובא אלא נזק לחוד ובדאפחתיה מכספי' וממילא דבכה"ג מפ' באדם באדם ולא כמ"ש הב"י בח"מ סי' א' דמלשון רש"י משמע דכל מידי דבעי שומא בכלל נישום כעבד הוא והנלע"ד כתבתי ובהכי רווחא שמעתא אבל לדברי הפוסקים דריפוי ושבת נמי אין גובין והיינו ע"כ משום דלא שכיח אף על גב שאינו נישום כעבד הדרא קושיא לדוכתא האי מימרא דרבא דכל הנישום למאי אתא ומה שכתב ב"י שהם מפרשים דכל מידי דצריך שומא בכלל נישום כעבד הוא קשיא טובא דהלשון אינו משמע כן ועוד דא"כ שור בשור נמי צריך שומא ועוד גזילות דלא בעי שומא ואפילו הכי קי"ל דאין גובין משום דלא שכיחי וכהנה קושיות הרבה ודעת הרמב"ם בגזילות פירשתי יפה ע"ד הנזכר ואין כאן מקומו להאריך ודוק היטב. ואפשר שהב"י ג"כ כיון למ"ש אלא שקיצר אבל מל' הסמ"ע סי' א' סעיף י"ח וודאי נראה שפי' הסוגיא כמ"ש אלא שלא זכיתי לספר דו"פ:

שם ושור בשור גובין וכו' והאמר רבא שור שהזיק וכו' הא דמקשה עכשיו אמסקנא יש ליישב משום דבלא"ה הייתי אומר דלעולם הא דאמר רבא שור שהזיק היינו דאזיק אדם ולא הוי מצי לאקשויי א"כ אדם דאזיק אדם נמי דמאי רבותא משום דשכיח טפי והא לא הוי טעמא כלל משום שכיח אבל למסקנא דתליא טעמא משום דשכיח מקשה שפיר ומכ"ש שיש ליישב לדברי הפוסקים דשבת וריפוי נמי אין גובין והיינו ע"כ למסקנא משום דלא שכיח וא"כ מקשה שפיר אי דאזיק אדם אפילו באדם דאזיק אדם ה"מ למימר האי כללא דאין גובין אבל למאי דס"ד מעיקרא דעיקר טעמא משום נישום כעבד והייתי אומר דדוקא נזק לחוד אין גובין אבל שארי ארבעה דברים גובין ע"כ לא הוי מצי למימר אדם שהזיק אדם אין גובין בבבל דלא פסיקא ליה מלתא דהא ד' דברים גובין לכך נקט שור שהזיק והיינו דאזיק אדם דפסיקא ליה מלתא ואף ע"ג דבאידך מימרא נקט רבא נמי אדם באדם אין גובין היינו משום דנקט לה בהדי אינך בבי וממילא משמע דדוקא בנזק לחוד איירי דומיא דהנך משא"כ הכא אבל למסקנא דמשמע דאדם באדם פטור מכל ה' דברים מקשה שפיר ודו"ק:

בפרש"י בד"ה כויה דלית בה חבורה וכו' דכיון דמשלם ריפוי כו' משלם נמי צער עכ"ל. כוונתו בזה דאף אם נאמר שעשה בו חבורה איירי מכל מקום לא משמע שקיטעו אבר ואפחתיה מכספיה וא"כ אכתי הוי צער שלא במקום נזק ואפ"ה משלם לכך כתב דמשום הא לא איריא דמ"מ הוי צער במקום ריפוי וכך לי צער במקום ריפוי כמו צער במקום נזק כדמשמע להדיא לקמן בגמרא דילפינן מהדדי אבל כל היכא דליכא אלא צער גרידא לעולם דלרבי לא מחייב וק"ל: