מסכת בבא קמא דף ע״ח עמוד א׳

להוציא כלאים מביניהם אין כלאים באים משניהם:

מדסיפא למעט או דסיפא דקרא כשב או עז ודאי למעט אתא שהרי כלאים באים מהם וממילא משתמע לרבות לא איצטריך ואי לרבות נדמה כל שכן דלא איצטריך דכיון דמרישא הוא מתרבי כלאים כל שכן נדמה דקיל:

אי לקדשים למימרא דפסול לקרבן דכתיב בהו שה בנדבות בפרשת נסכים (במדבר ט״ו:י״א) או לשה בכבשים וגו':

הא בהדיא כתיב בהו מרבויא דאו כשב פרט לכלאים דפסול:

אי למעשר בהמה ואע"ג דלא כתיב ביה שה אלא צאן קאמר רבא דפסול הא אמרינן בבכורות לענין מילי טובא דגמר תחת השבט מתחת אמו הלכך להא מלתא יליף נמי ופסול:

העברה העברה והעברת כל פטר רחם לה' (שמות י״ג:י״ב) וכל אשר יעבור (ויקרא כז):

לענין פדיון פטר חמור דכתיב שה וקא אשמעינן רבא טעמא דמתני' דקתני אין פודין בכלאים מהכא הוא:

ולא בחיה צבי ואיל:

והא גבי קדשים דכתיב שור או כשב נרבייה תימה מה ריבוי צריך נהי דמשור וכשב לא מצי לרבויי כלאים מכשב ועז שאתה יכול להוציא כלאים מבינייהו אתי ואור"י דאע"ג דאתי כלאים מדסמך כשב לעז מכל מקום יש למעטם מדסמך שור לכשב דלחומרא מקשינן וכיון דאי לא הוי כתיב שום או לא בסיפא ולא ברישא הייתי ממעט כלאים יש לי לומר דאתא או לרבות ומשני מדסיפא למעט כלומר או דכתיב גבי כשב ועז כיוצא בו במקום אחר אית לן למימר למעוטי הלכך ה"נ דרשינן למעוטי וה"ה או דרישא למעוטי דרשינן ליה ולא לרבויי ופריך אדרבה אימא איפכא דאו ראשון כתיב במקום שכיוצא בו במקום אחר ראוי לדרשו לרבות ודרשי ליה נמי הכא לרבות וה"ה נמי שני ומשני כו' ואם תאמר ולא ליכתוב אלא ההוא או דבין כשב ועז דמשור וכשב הוה ממעטינן כלאים ומאו דכשב ועז הוה ממעטינן נדמה וי"ל דאי לא כתיב אלא חד אפילו הוה כתיב גבי כשב ועז הוה דרשינן לרבות כלאים כיון דאי לא כתיב או כלל הוה ממעטינן כלאים משור וכשב כדפרישית לעיל:

השתא כלאים איתרבו כו' וא"ת בלא ק"ו דכלאים איכא למפרך דמה צריך לרבות דממילא מתרבי כל כמה דלא מעטיה קרא דהא כי אמר דאתו אויין למעט צריך קרא למעוטי ואע"ג דממעטינן כלאים לא הוה ממעטינן נדמה אי לאו דמעטיה קרא וי"ל דבלא שום קרא הוה מרבינן נדמה שדומה במקצת סימנין וממעטינן נדמה שאין דומה כלל דהוה ילפינן בתחת תחת ממעשר והשתא כי אמר דאתי או למעט ממעט נדמה אפילו אותו שנדמה במקצת סימנים וכי אמרי אתא לרבויי בעי לרבויי נדמה אפילו אותו שאין דומה כלל ולהכי דייק השתא כלאים איתרבי נדמה אפילו אין דומה כלל מבעיא:

אי למעשר פירוש דהוי כאילו כתיב ביה שה מג"ש דהעברה העברה מבכור דכתיב ביה שה (ויקרא כו) אם שור אם שה ובקונטרס פי' דבמעשר כתיב צאן דהוי כמו שה ואין נראה ועוד בפרק בתרא דבכורות (דף נז.) פריך אי גמר מעשר תחת תחת מקדשים אפי' הנך נמי פי' יוצא דופן ומחוסר זמן ויתום לא יכנסו לדיר להתעשר ואי לא גמר מקדשים בשלמא טריפה כל אשר יעבור פרט לטריפה אלא כלאים מנ"ל ומאי קושיא לימא ליה דמבנין אב דרבא נפקא ליה כלאים כיון דבמעשר כתיב [צאן]. כדפירש בקונטרס הכא ולפי מה שפירשתי דאשה דבכור סמיך א"ש דלא מצי למימר התם דיליף מעשר מבכור דמיעט ביה כלאים דאם כן יוצא דופן נמי נמעט במעשר דנילף מבכור:

עד שיהא הוא שור ובכורו שור אומר ר"י דבפרק קמא דבכורות (דף ה:) מוקי לה דוקא בשאין דומה כלל אבל דומה במקצת סימנין יליף התם מאך דקדיש בבכור וצריך למעט נדמה בקדשים ובכור דאי לא כתיב אלא בקדשים הוה ילפינן בכור מקדשים והוה ממעטינן בבכורות אפילו יש בו מקצת סימן ואי הוה כתיב ריבוי לחודיה בבכורות לרבות נדמה שיש בו מקצת סימן הוה מרבינן ליה נמי בקדשים דילפינן מהדדי בג"ש וכן אי לא הוה כתיב בקדשים כלל אלא בבכור מיעוט וריבוי הוה ילפינן קדשים מבכור אבל השתא דכתיב בקדשים וכתיב נמי מיעוט וריבוי בבכור ליכא למילף קדשים מבכור דאם כן לישתוק קרא ממיעוט דקדשים:

לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע פי' בקונטרס דר' יהושע פליג אדר"ש ושרי גמל הבא מן הפרה שעיברתו משור בסימן אחד של טהרה מעלה גרה או מפריס פרסה ודריש את זה לא תאכלו את הגמל גמל אי אתה אוכל בסימן אחד אבל אחר אתה אוכל בסימן אחד ואיזה זה זה טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור יכול אפי' עיבורו מן הטמא כלומר כשם שאני מכשיר בו כך אני מכשיר בבנו אם נתעברה הימנו פרה ת"ל שה כשבים כו' ועיבורו מן הטמא לאו דוקא דלדידיה הוי טהור אלא דומה לטמא וכולה סוגיא דבכורות (דף ו: ושם) לא משתמע כפירושו אלא משמע דמודה ר' יהושע לר"ש דגמל גמור הנולד מפרה ומשור שהוא אסור ואם יש בו סימן אחד שדומה מקצת לפרה מותר ולא קאי כלל אסימנים דקרא ממעלה גרה או ממפריסי פרסה והכי איתא התם (שם) רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטורה מן הבכורה ואם יש בו מקצת סימנין חייבת ר"ש אומר עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו ועלה דההיא לא מבעיא ליה לר"ש בגמרא בן פרה מי בעי שיהא ראשו ורובו דומה לאמו להתירו באכילה או אפי' במקצת ובעי למפשט מדר' יהושע דסבר כר"ש מדקרי לה טמא וקאמר אבל אתה אוכל בסימן אחד כו' אלמא לא בעי ראשו ורובו להתירו באכילה ודחי ודלמא סבר לה כר"ש בחדא ופליג עליה בחדא ועוד משמע התם דטעמא דר' יהושע משום דקסבר זה וזה גורם אסור ולפי זה אפי' טהור שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא אסור והך דשמעתין דמוקי רבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא מיירי נמי שדומה קצת לאמו כההיא דרבי יהושע שאם היה דומה לגמרי לגמל אפילו עיבורו מן הטהור היה אסור דהא ס"ל כר"ש כדאוקמא דאיעבר מקלוט וכר"ש וה"ה דה"מ למנקט טהור שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא דאסור כיון דשה להוציא כלאים ואסור משום זה וזה גורם אלא משום דנקט במילתיה דר' יהושע טמא שנולד נקט נמי הכי במילתיה דרבא ובמילתיה דר' יהושע נקט משום דרישא קתני אבל אתה אוכל בסימן אחד טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור להכי נקט בסיפא נמי יכול שאתה אוכל טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא וה"ה אפילו טהור שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא דאסור משום זה וזה גורם והא דקאמר הכא ודלא כר' יהושע כ"ש דהוי דלא כר"א בר פלוגתיה דשרי ליה לגמרי וה"ג ר' אלעזר ולא ר' אליעזר:

אלא אי אמרת לרבות תרי ריבויי למה לי השתא כלאים אתרבי ליה נדמה מיבעיא ליה. קשיא לי, דלמא אי לא כתיב אלא חד ריבוי הוי מוקמינן ליה לנדמה אבל כלאים אסור לפיכך איצטריך ריבוי אחרינא כדי לרבות את הכלאים, וליתא, דכל דמרבינן כלאים מרבינן ולא נדמה כלומר אותו שאי אתה יכול להוציא מביניהם דהיינו כלאים אבל אי אתה מרבה נדמה שאפשר להוציא מהם כלומר אי לאו דאיכא ריבוי אחרינא לא מייחדינא ליה להכי, ותדע מדרבי מכי יגנוב שור או שה כלאים ולא מוקמינן ליה לנדמה בלחוד.

כי אתמר דרבא לענין פטר חמור אתמר כדתנן אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטרפה. איכא למידק, אם כן כי אקשינן לעיל כלאים שה כתיב אמאי לא אקשינן כלאים וטרפה שה כתיב, ומסתברא לי דהוא הדין טריפה אלא רישא נקט דקתני גנב כלאים וטבחה טריפה ומכרה וכאילו אמר ברייתא דכלאים היאך אפשר והא שה כתיב, ועוד דכלאים קשיא לכולי עלמא אבל טריפה לא קשיא אלא לרבנן כדברי ריש לקיש דאילו לרבי שמעון לא מודה בה, הלכך הקשה מכלאים דכולהו מודה ביה ומינה לטרפה לרבנן לכשתמצא לומר רבנן היא ולא רבי שמעון. כנ"ל.

לטמא שנולד מן הטהור ועיברתו מן הטמא ודלא כרבי יהושע דאי כרבי יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא ליה כו'. פירש רש"י ז"ל דבפרק קמא דבכורות דרש רבי שמעון גמל גמל שני פעמים אחד גמל שנולד מן הגמלה ואחד גמל שנולד מן הפרה ואפילו עיברתה מן הטהור משור גמור קא אסר רבי שמעון ופליג עליה רבי יהושע היכי שעיברתו משור שאינו קלוט ומתירה בסימן אחד של טהרה או מעלה גרה או מפריס פרסה ודרש את זה לא תאכלו את הגמל זה אי אתה אוכל בסימן אחד אבל אחר אתה אוכל בסימן אחד ואיזה זה טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור יכול אפילו עיבורו מן הטמא כלומר כשם שאני מכשר בו כך אני מכשר בבנו אם נתעברה פרה ממנו תלמוד לומר שה כשבים עד שיהי' נולד משני כבשים שיהי' אביו כבש ואמו כבשה, וההוא פסול דבנו דנפקא ליה לרבי יהושע מכבשים נפקא ליה לרבא משה. עכ"ל רש"י ז"ל. ומשמע מדבריו ז"ל דרבי יהושע פליג אדרבי שמעון בקלוט בן פרה ושור גמור ואף על פי שאינה דומה בסימני צורת גופו כלל לאמו. ועוד פירש הוא ז"ל סימן א' מסימני טהרה שבטהורה כלומר אי מעלת גרה או מפריס פרסה. והקשה עליו בתוספות דבבכורות (נ, ב) משמע דמודה רבי יהושע לרבי שמעון בשאינו דומה בצורתו כלל לאמו, דהתם איבעיא להו לרבי שמעון דבעי לגבי בכורה שיהיה נדמה לאמה בראשו ורובו לגבי אכילה מאי בעי ראשו או רובו או לא, ואתיא למיפשטא מדרבי יהושע דאמר אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד ואיזה זה זה טמא הנולד מן הטהור ואמרינן קרי ליה טמא כרבי שמעון וקאמר אבל אתה אוכל בסימן אחד כלומר דלא בעי ראשו ורובו אלמא בשאינו דומה כלל מודה רבי יהושע דאסור כרבי שמעון. ועוד, דרבי אליעזר דפליג התם על רבי יהושע בטמא שנולד מן הטהור ועיבור מן הטמא ושרי ליה ואוקי פלוגתייהו בזה וזה גורם אלמא לרבי יהושע אסור הוא כרבי שמעון, וסימן אחד דקאמר התם לאו סימן מסימני טהרה דאורייתא קאמר אלא מסימני צורתו בצורת פניו או אחד מאיבריו וכדאמר התם גבי רחל שילדה מן העז ועז שילדה מן הרחל דפטורה מן הבכורה אמרינן ואם יש בה מקצת סימנין חייבת רבי שמעון אומר עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו, עלה הוא דקא מבעיא להו לרבי שמעון אי בעי ראשו ורובו לאכילה כמו לבכורה ואתיא למפשטא מההיא דרבי יהושע כדאמרן אלמא סימנין אלו לא מסימני טהרה קאמר אלא מסימני גופו דבמקצת סימנין שרי רבי יהושע ופליג רבי שמעון אבל בשאינו דומה כלל מודה לו דאסור, ורבי אליעזר נמי אסר בו כרבי יהושע בשאינו דומה לאמו כלל אלא דפליג עליה בבנו דאסר רבי יהושע אפילו בבנו משום דזה וזה גורם אסור ורבי אלעזר שרי בבנו משום דסבירא ליה זה וזה גורם מותר, ולפי זה אפילו טהור שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא כלומר שאינו דומה כלל לאם אסור לרבי יהושע אלא איידי דנסיב רישא טמא שנולד מסיק לה בטמא שנולד, ודקאמר שנולד מן הטמא דוקא בשדומה קצת לאמו, שאילו אינו דומה כלל לאמו אפילו נולד מן הפרה ושור גמורין אסור אפילו לרבי יהושע כמו שאמרנו, זה כשטת התוספות, והא דקאמר לאפוקי מדרבי יהושע לומר מאי דאסר רבי יהושע ונפקא ליה משה כשבים, נפקא ליה לרבא אליבא דרבי אליעזר מבנין אב דשה.

ותמיה לי מאי דקאמר דלא כרבי יהושע דהאי לישנא משמע דפליג עליה בדינא ומאי דאסר זה שרי זה ולא אשכחן כהאי לישנא במשמעות דורשין. ונראה דברי המפרשים דרבא אליבא דרבי אליעזר מפיק בנין אב דשה שה להוציא כלאים אלו בטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא לענין פטר חמור ולומר שאין פודין בו, ומכלל דמותר באכילה, דאי אסור באכילה פשיטא שאין פודין בו, וזהו דלא כרבי יהושע דאילו לרבי יהושע אפילו באכילה אסור ואין צריך לומר לפדיון פטר חמור ולא איצטריך בנין אב דשה שה למעוטי, ולרבי יהושע בנין אב דרבא למעוטי מפדיון פטר חמור כלאים דעלמא הבא מעז ורחל, והא דקאמר דלא כרבי יהושע בדוקא נקט רבי יהושע דאילו לרבי אליעזר בר פלוגתיה דרבי יהושע כלאים הבא מן הטהור והטמא כלומר מן הקלוט שאינו דומה לאמו כלל מותר הוא באכילה משום דזה וזה גורם מותר סבירא ליה כדאמרינן, הלכך אף לדידיה אפשר דבנין אב דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא שמותר באכילה בשדומה בסימן אחד מצורותיו לאמו ואין פודין בו פטר חמור, וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל.

לענין קדושת בכורה כל שהוא נדמה ר"ל רחל שילדה מן הכבש כמין עז או עז מן התיש כמין רחל פטור מן הבכורה ואין צריך לומר בכלאים גמורים:

לענין מעשר בהמה כל שהוא כלאים גמור פטור ואינו משלים את השאר לעשרה שאינו נכנס כלל לדיר להתעשר אבל הנדמה לא נתמעט בו:

כבר ידעת שחייב אדם לפדות פטר חמור ובמה פודהו בשה אפילו לא היה השה שוה דינר ופטר חמור שוה כמה דיו בכך ונותן השה לכהן ופטר חמור חולין בידו לא רצה לפדותו בשה פודהו בשוויו ונותן דמים לכהן לא רצה לפדותו כלל מצוה לערפו כמו שיתבאר במקומו:

שה זה שפודה בו פטר חמור אין הכרח בין שיהא תם בין שיהא בעל מום בין זכר בין נקבה ומ"מ אם היה שחוט או טרפה או כלאים אין פודין בו כלל ואין צריך לומר שאין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בכוי:

בהמה טהורה אינה מתעברת מן הטמאה לעולם מעתה נולד מן הטהורה כעין טמאה כגון ברייה שפרסותיה קלוטות הואיל ונולדה ממין בעלי פרסה מותר אמרה תורה בבהמה אותה תאכלו כל שבבהמה תאכלו ונמצא קלוט במעי פרה טהור ואם הוליד הוא מן הפרה ולדה גם כן טהור ומ"מ נמצא שם מין עופות אסורים וכבר בארנוה במסכת תולין ולענין קדשים מיהא קלוט בן פרה פסול לקרבן כמו שיתבאר במקומו אבל לענין פדיון פטר חמור כשר:

בד"ה והא גבי קדשים כו' מדסמך שור לכשב דלחומרא מקשינן כו' עכ"ל לפי מה שכתבו התוספות לקמן דבלא שום קרא הוה ממעטינן נדמה שאינו דומה כלל בתחת תחת ממעשר כו' לא איצטריכו לזה לדחוקי דלחומרא מקשינן אלא כיון דממעטינן נדמה כלאים מבעיא דנדמה מסתבר טפי לרבות כדקאמר תלמודא השתא כלאים אתרבי נדמה שאינו דומה כלל מבעיא כמ"ש התוספות לקמן ודו"ק:

בא"ד ומשני מדסיפא למעט כלומר כו' כיוצא בו במקום אחר אית לן למימר למעוטי כו' עכ"ל ר"ל דהכא בסיפא לגבי נדמה ליכא הוכחה טפי למעט מלרבות אבל כיוצא בו במקום אחר לגבי כלאים אית לן למימר בסיפא למעוטי אתא ולא ניחא להו לפרש כפרש"י הכא דע"כ סיפא למעוטי נדמה דאי לרבות נדמה כ"ש דלא איצטריך כיון דמרישא כו' דהא השתא אכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דאם כן מאי פריך בתר הכי מדרישא לרבות כו' ודו"ק:

בד"ה אי למעשר פירוש דהוי כאילו כתיב ביה שה מג"ש דהעברה כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר אי למעשר דהוי כאילו כתיב שה מג"ש דתחת תחת מקדשים דא"כ פשיטא דלא הוה איצטריך הבנין אב דמהך ג"ש לחוד נמי איכא למילף אבל מג"ש לחוד מבכור ליכא למילף למאי דס"ד השתא דליכא מיעוטא לכלאים גבי בכור ואיצטריך לבנין אב אך קשה לפי מ"ש התוספות לעיל דבנין אב דרבא לא אתמר אלא היכא דכתיב שה לחוד וא"כ הכא גבי בכור לא כתיב שה לחוד דכתיב אם שור אם שה ויש ליישב ודו"ק:

והא גבי קדשים נמי נאמר שור או כשב וכו' תימה כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי יש לנו להחמיר ולמעט כלאים ולא לרבות. ויש לומר דהיינו קושיא אי למעט אתי לשתוק משני אואין ולכתוב שור וכשב ועז דשור משמע שאינו כלאים וכשב ועז משמע אף כלאים וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ממילא אזלינן לחומרא וממעטינן ליה. ה"ר ישעיה ז"ל.

אי אמרת בשלמא או למעט היינו דאיצטריך תרי מיעוטי וכו' וקשה לי דאפילו למעט נמי קשה אמאי איצטריך תרי מיעוטי לכתוב קרא מיעוטא בנדמה ומיניה ניליף כלאים למיעוטא מק"ו דהשתא נדמה דקיל אתמעט כלאים דחמיר לא כל שכן. עיין שיטה. וה"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל דאף על גב דאיצטריך למעוטי כלאים איצטריך למעוטי נדמה ותלמודא דנקט שור או כשב למעוטי כלאים או עז פרט לנדמה איפכא הוי ליה למימר שור או כשב פרט לנדמה או עז פרט לכלאים דהכי מידרשי קראי אלא משום דהוו תרווהי עלמא כיון דאמעוט נדמה למה לי קרא למעט כלאים והמקרא לא רצה לסרס ולומר או עז פרט לכלאים שור וכשב פרט לנדמה. ע"כ.

אלא אי אמרת לרבות תרי רבויי למה לי קשה לי דילמא אי לא כתיב אלא חד ריבויא הוה מוקמינן ליה לנדמה אבל כלאים אסור לפיכך איצטריך תרווייהו כדי לרבות את הכלאים. וליתא דכל דמרבינא משור וכשב כלאים מרבינן ולא נדמה כלומר אותו שאי אתה יכול להוציא מביניהם דהיינו כלאים אבל נדמה שאפשר להוציא מהם כלומר מאחד מהן אי לאו דאיכא ריבויא אחרינא לא הוה מייחדינן לה להכי. ותדע מדרבי מכי יגנוב שור או שה כלאים ולא מוקמינן ליה לנדמה בלחוד. הרשב"א ז"ל.

ובשיטה כתוב אלא אי אמרת לרבות וכו' וקשה לי דילמא לעולם לרבות ודקא קשיא לך נדמה מיבעיא איכא למימר דאי לא כתיב אלא חד או הוה מוקמינן ליה אנדמה דקיל אבל כלאים אימא לא משום הכי צריכי תרי קראי. ושמא יש לומר דמסתמא או דרישא לכלאים אתא וכו'. עיין. ע"כ. וזה לשון גאון ז"ל היינו דאיצטרכו ליה תרי או דממעטי לכלאים ולנדמה וכדקאמינא לך לעיל דמהו דתימא נדמה הואיל ואביו ואמו ממין אחד הוא ליתכשר להקרבה קא משמע לן או עז למעוטי השתא כלאים דממין אחר אתי איתרבי ליה מרישא נדמה לו מיבעיא דמותר. ע"כ.

השתא כלאים איתרבו וכו' וא"ת ולמה לי למילף נדמה מק"ו מכלאים בלאו הכי נמי הוה מתרבי נדמה כיון דליכא מיעוטא דהא מצרכינן למסקנא קרא למעוטי נדמה שמע מינה דאי לאו מיעוטא ממילא לא הוה מתרבי נדמה ואם כן למה לי קרא. ויש לומר דהא איצטריך ק"ו לרבויי אמה היינו לרבות נדמה גמור שאינו דומה כלל לאמו דהאי נדמה לא הוה מתרבי ממילא דאף על גב דליכא מיעוטא ממילא הוה ממעיט הכא בקדשים בגזרה שוה תחת תחת ממעשר העברה העברה מבכור דבבכור איכא קרא למעוטי נדמה גמור בפרק קמא דבכורות הילכך שפיר איצטריך האי ק"ו דקאמר לרבויי ההוא נדמה גמור דלא לילף מבכור. והא דמצרכינן למסקנא מיעוטא למעט נדמה דמשמע דאי לא מיעוטא ממילא הוה מתרבי נדמה האי בנדמה שאינו גמור שדומה במקצת סימנים לאמו דההוא ליכא למילף מבכור למעוטי דקדוש הוא בבכורה כיון שדומה במקצת סימנים דלא ממעיט נדמה בבכור אלא נדמה גמור שאינו דומה כלל לאמו כדאיתא בפרק קמא דבכורות וכך הוא הענין כי מוקמינן ליה לקרא למעוטי אז ממעטינן כל נדמה אפילו דומה במקצת סימנים והיכא דאוקמיה ליה לרבות בעי לרבויי אפילו נדמה גמור שאינו דומה כלל לאמו. וא"ת ומאי שנא. יש לומר דודאי כי מוקמינן ליה למעוטי צריך לומר דאתא למעוטי כל נדמה אף על פי שדומה במקצת סימנים דלמעוטי נדמה גמור לא איצטריך דמבכור הוה ילפינן כדפירשתי אבל כי מוקמינן לרבויי אז אתי לרבות אפילו נדמה גמור שאינו דומה כלל לאמו דלרבות שדומה במקצת סימנים לא אתי קרא דאם כן לשתוק מריבויא דממילא איתרבי נדמה שדומה במקצת סימנים דמהיכא תיתי למעוטי כיון דליכא מיעוטא דמבכור ליכא למילף דהא בבכור קדוש הוא כדאיתא בפרק קמא דבבכורות. תלמידי הר"פ ז"ל.

אלא הא דאמר רבא כל מקום שנאמר שה וכו' למאי הילכתא אי לטביחה ומכירה הא אמרת דאפילו בכלאים נמי חייב אי לקדשים בהדיא כתיב בהו שור או כשב פרט לכלאים וכו' אלא לענין פטר חמור וכו'. ואי קשיא לך אי יליף להו מפסח אי מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן זכר תמים ובן שנה וכו' הא אמרינן בבכורות תפדה תפדה ריבה. הראב"ד ז"ל.

אי למעשר וכו' אף על גב דלא כתיב ביה שה פירש הקונטרס כיון דכתיב צאן כמאן דכתיב ביה שה. והקשה ה"ר שמואל מוורדוס ז"ל בפרק בתרא דבכורות כי פריך התם גבי מעשר אי גמר תחת תחת מקדשים וכו' ומאי קאמר נימא דמבנין אב נפקא כיון דכתיב ביה צאן דכמאן דכתיב ביה שה דמי. וצריך לומר דודאי לא חשיב צאן כמו שה והכא הכי פירושא אי למעשר אפילו אם תדחוק לומר דחשיב צאן כמו שה הא תחת תחת יליף מקדשים. ה"ר ישעיה ז"ל.

עד שיהא הוא שור ובכורו שור וא"ת למה לי האי קרא תיפוק ליה העברה העברה ממעשר ותחת תחת מקדשים. ואומר ר"י וכו' כמו שכתוב בתוספות. הרא"ש ז"ל.

גמרא השתא כלאים אירבי ליה נדמה מיבעי' וליכא למימר דאי לא הוי כתיב אלא חד ריבויא ה"א דאתי לרבויי נדמה וכלאים הוי ממעטינן מפשטא דקרא דשור או כשב דמהיכא תיתי לומר כן דאתי לרבויי נדמה דלשתוק מיניה ומהיכא תיתי למעטי ואדרבה נאמר מדאסר רחמנא כלאים מכלל דנדמה שרי אע"כ דההוא ריבויא לחוד ה"א דאתי לרבויי כלאים ולאפוקי מפשטא דקרא דשור או כשב וממילא ידעינן נדמה דשרי בק"ו מכלאים ונמצא דלפי זה לא היו התוס' צריכין להביא ראיה דסברא חצונה לרבות נדמה שהרי ממקומו הוא מוכרע כדכתיבנא ויש ליישב ודו"ק:

תוספות ד"ה אי למעשר פי' דהוי כאילו כתיב ביה שה מג"ש דהעברה העברה מבכור עכ"ל. ואף ע"ג דלפ"ז ברישא ה"ל למינקט אי לבכור כיון דמעשר גופיה ילפינן משה דבכור אלא דסתמא דתלמודא מסדד הקושיא לפי מאי דמצי למיפרך וא"כ אי הוי קאמר אי לבכור ברישא לא הוי מצי למיפרך העברה העברה יליף ממעשר כיון דמעשר גופא אכתי לא הוה ידעינן לכך הוצרך לומר מעיקרא דמעשר יליף מקדשים וק"ל:

גמרא ולר"א דמתיר בכלאים וכו' למאי הלכתא נ"ל דלאו אבנין אב דרבא פריך דר"א דהוא תנא לא חייש למימרא דרבא אלא דמשמע לתלמוד' מדיליף רבא בבנין אב מכלל דהאי שה מיותר לדרשא וא"כ לר"א האי שה מאי עביד ליה וע"ז משני שפיר דשה אתי למעט טמא שנולד מן הטהור דאסור באכילה וכפרש"י וההיא לאו בנין אב מיקרי דקרא גופא לענין אכילה איירי ומיבעיא ליה לגופא וע"ז מסיק שפיר דהוי דלא כר"י דלדידיה דיליף משה כשבים ושה עזים דוקא א"כ מוכח דמשה גרידא לא מצי למילף משום דלא מייתר והיינו ע"כ משום דסבירא ליה כמימרא דרבא דשה אתא להוציא כלאים לענין פטר חמור והוצרכתי להאריך בזה כדי להעמיד שיטת רש"י על מכונו במאי שפירש דבנין אב דרבא קאי אהאי קרא דשה כשבים ושה עזים וכמ"ש לעיל בתוספות בד"ה זה בנה אב ודו"ק:

בתוס' בד"ה לטמא וכו' וכולה סוגיא דבכורות לא משמע כפירושו וכו' לא קאי אסימנים דקרא כלל וכו' עכ"ל. ולא ידעתי הכרח לזה די"ל דנהי דלא איירי התם מסימנים דקרא היינו לרבותא דאפילו אי לא דמי' כלל בסימנים דקרא לאמו אלא במלתא אחריתי אפ"ה שרי באכילה ומכ"ש אי דומה בא' מסימנים דקרא לאמו דהוי בכלל דומה מקצת לאמו והכי משמע קצת לישנא דסימן א' שדומה לאמו וא"כ מתיישב שפיר פירש"י וק"ל. וגם במ"ש התוספות דטעמא דר"י משום זה וזה גורם צ"ע דלמסקנא אמרינן התם דס"ל לר"י זה וזה גורם מותר והכא מייתורא דקרא קדריש ויש ליישב:

בא"ד והא דקאמר הכא ודלא כר"י כ"ש דהוי דלא כר"א דשרי ליה לגמרי עכ"ל. וא"ל דאף ע"ג דשרי באכילה מ"מ קאי בנין אב דרבא לענין קדשים או פטר חמור כמו בכלאים לרבא אע"ג דשרי באכילה אלא משום דלא אשתמיט שום תנא לומר דבכה"ג שרי באכילה ואסור בקדשים:

גמ' אי לבכור העברה עיין נדה דף מ ע"א תוספות ד"ה גמר לידה: