מסכת בבא קמא דף ע״ו עמוד ב׳

בעלי מומין שחיטתן היתר בחוץ:

תהי לשון מריח בקנקן כמו תהי ליה אקנקניה (ב"ב ד' כב.) כלומר דייק לה רבי אלעזר ופריך לרבין אליבא דרבי יוחנן וכי שחיטתו מתרת והלא זריקה מתרת ובשעת טביחה שחיטה שאינה ראויה היא:

אישתמיטתיה לרבי אלעזר הא דלר' שמעון כל העומד כו':

וכל העומד לפדות כו' ובעלי מומין כפדוים דמו הואיל וסופן לכך ובבעלי מומין מעיקרן עסקינן דאי בשקדם הקדישן את מומן תו לא חזו לפדיון משנשחטו דשמעינן ליה לרבי שמעון בן לקיש אליבא דר' שמעון בשמעתא בתרייתא דמסכת תמורה (ד' לב:) קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד אבל בבעל מום מעיקרו מודה:

יש נותר שמטמא כו' לרבי שמעון איסורי הנאה אין מטמאין טומאת אוכלין דדריש מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים או לנכרי או לישראל קרוי אוכל בפרק קמא דבכורות (ד' ט:) ואם היתה לה שעת היתר הנאה משנשחטה ירדה עליו דין קבלת טומאה ואפילו נאסר לאחר כן מקבלת טומאה:

לן לפני זריקה קדשים הנפסלין להיות נותר בלילה אחת כגון תודה וקדשי קדשים כולן אם לא נזרק דמן ולא ניתר באכילה ואין מטמא טומאת אוכלין:

וקיימא לן בפרק המנחות והנסכים דהאי לפני זריקה קודם שנראה לזריקה קאמר דלא הוה ליה שהות ביום דלאו עומד לזרוק ביום הוה דליכא למימר כזרוק דמי לשוויה אוכלא:

לן לאחר שנראה לזריקה דהוי שהות ביום אוכלא הוא אלמא כזרוק דמי:

ור"ל אמר כו' ריש לקיש לא קאי אסוגיא דידן דלדידיה לא צריך למימר דרבי שמעון קאי אמילתא אחריתי אלא לפי דבריו דמוקי מתניתין לעיל (בבא קמא ד' סח:) כשהקדישו בעלים ביד גנב מוקי לה בשוחט בעלי מומין בחוץ:

בשוחט בעלי מומין בחוץ פי' בקונטרס דבבעלי מומין מעיקרא עסקינן דאי בשקדם הקדשן למומן תו לא חזו לפדיון משנשחטו דשמעינן ליה לר"ל אליבא דרבי שמעון בשמעתא בתרייתא דתמורה (ד' לב:) דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אין יכולה לעמוד ובבעל מום מעיקרו מודה ורבינו תם מפרש דבשעת פירכוס בעודן יכולין לעמוד בני העמדה והערכה נינהו כדאמרינן בפ"ב דחולין (ד' ל. ושם) ומיהו לאותן המפרשים דבשחיטה גמורה אין מועיל פירכוס כמו שפירשתי לעיל (עמוד א) צריך לאוקמי בבעל מום מעיקרו כמו שפי' בקונטרס:

והלא זריקה מתרת למאן דמוקי לה כשנשפך הדם פריך דאי למאן דאמר שלא לשם בעליהן כיון דנשחט ונזרק בהכשר שחיטה ראויה היא בלא טעם כל העומד לזרוק כזרוק דמי ואף על גב דבפרק אותו ואת בנו (חולין ד' פ: ושם) בעי למימר דכל שחיטת קדשים שחיטה שאין ראויה היא לא קיימא מסקנא הכי אלא במסקנא משמע היכא דנזרק הדם לבסוף שחיטה ראויה היא אע"פ שלא היה עומד לזרוק כגון באותו ואת בנו דהוי מחוסר זמן דלא אמרינן לרבי שמעון כזרוק דמי אלא במקום שמצוה לזרוק כדאמר בפרק המנחות והנסכים (מנחות דף קא: ושם) בשלמא פרה עומדת לפדותה פירוש דאם מצא נאה ממנה מצוה לפדותה אלא הני מנחות אין מצוה לפדותן ובכריתות בפ' אשם תלוי (ד' כד:) אמר בהדיא אימור דאמר רבי שמעון במידי דעומד לזרוק והכי איתא הגירסא בספרים אלא אמר רבא ה"ק רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים דכיון דכל כמה דלא נזרק דם לא משתרי בשר בעידנא דקא שחיט הויא התראת ספק ולא שמיה התראה ולא לקי משמע למאן דאמר שמה התראה לקי אם כן שחיטה ראויה היא היכא דנזרק לבסוף ובקונטרס פי' התם דגרס אין מלקות אותו ואת בנו בקדשים ולא יותר ולא משום דהוו התראת ספק אלא משום דמחוסר זמן הוא דשחיטה שאינה ראויה היא וקשה לר"י אי חשיב מחוסר זמן ואסור לשוחטו משום אותו ואת בנו אם כן הוא לוקה משום לא תשחטו כיון דאמר רחמנא אותו ואת בנו נוהג בקדשים וא"א אלא בשחיטה שאין ראויה בעל כרחך גזירת הכתוב כך היא שהיא כשחיטה הראויה להתחייב עליה מידי דהוה אשחוטי חוץ ואע"ג דלמידי אחרינא חשיב שחיטה שאינה ראויה לענין שחוטי חוץ מיהא מחייב כיון שאין האיסור מחמת דבר אחר ה"נ באותו ואת בנו וא"ת ואמאי צריך בפרק בתרא דזבחים (דף קיג:) למעוטי רובע ונרבע דלא מחייב משום שחוטי חוץ מדכתיב ואל פתח אהל כו' תיפוק. ליה דשחיטה שאין ראויה היא מחמת איסור אחר ודוחק לומר דלרבנן איצטריך קרא ולא לרבי שמעון ויש שהיו רוצים לתרץ דאע"ג דבעלמא ילפינן מוטבוח טבח והכן בשחוטי חוץ גופיה סברא הוא דילפינן מגופייהו ואין נראה לר"י דאם כן שוחט טריפת חולין בעזרה אמאי מתיר רבי שמעון בהנאה בספ"ב דקדושין (דף נח. ושם) ובכיסוי הדם (חולין דף פה: ושם) משום דהויא שחיטה שאינה ראויה נילף מגופה דלעולם שחיטת חולין בעזרה שחיטה שאין ראויה היא דקסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא אלא משום דאפילו הכי בעינן שלא יהא בה פסול אחר:

והלא פדייה מתרת תימה מה פריך דלמא כשנפדית איירי שהרי יכול לפדות אחר שחיטה לפי' הקונטרס דאיירי בבעל מום מעיקרו וכיון דלבסוף נפדה הויא שחיטה ראויה כדמוכח בחולין (דף פ: ושם) ומיהו לפר"ת דמיירי בהקדישו קודם למומו אע"ג דבשעת פירכוס היה יכול לפדות סתמא דמילתא דגנב אין נודע לו שהוא דקדשים עד אחר זמן שכבר אין מפרכס אבל לפירוש הקונטרס קשה מיהו לפירושו נמי מצי למימר דסתם גניבה שחיטה וכל מעשיה בסתר ומיד אחר השחיטה רגילין לאוכלה וסתמא דמילתא לא נודע לו שהיא דהקדש עד שנאכלה דתו לא מיפרקא:

כל העומד לזרוק כזרוק דמי תימה דבפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ. ושם) אמר רבי אושעיא כולה מתניתין דלא כרבי שמעון כו' עד קדשים בפנים מכדי שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה דלא זרק הדם לא משתרי בשר שני אמאי סופג את הארבעים ופסול כלומר דחשבינן ליה לקמא כאילו קטליה והוה ליה שני כשר גמור ואמאי חשיב ליה שחיטה שאין ראויה נהי דלא משתרי בשר אלא בזריקת הדם הלא משעת שחיטה הוי כזרוק דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ומפרש רבינו תם דרבי אושעיא לית ליה כל העומד לזרוק כזרוק דמי אלא סבירא ליה כתנא קמא דמתניתין דהתם (ד' פא:) דתנן השוחט ונמצאת טריפה השוחט פרת חטאת רבי שמעון פוטר דלא מחייב משום אותו ואת בנו דשחיטה שאין ראויה היא ולית ליה כל העומד לפדות כפדוי דמי והתם בגמרא פריך עלה מההיא דפרה מטמא טומאת אוכלין ומשני פרת. חטאת אינה משנה אבל ר' אושעיא סבר דאדרבה מתניתין דהתם עיקר וההיא דפרה ליתא ועוד י"ל דקסבר ר' אושעיא כיון דלא אמרינן כזרוק דמי עד שיתקבל בכוס כדמשמע בפ"ק דפסחים (דף יג: ושם) דמצוה הוא להמתין מלזרוק עד שתקבל כל דם הנפש הלכך בגמר השחיטה שעדיין לא נתקבל כל הדם לא אמרינן כזרוק דמי ועי"ל דקסבר ר' אושעיא דאפילו הוי כזרוק בשעת שחיטה כיון דבשחיטה לחודה לא משתרי בשר אלא מחמת דהוי כזרוק לא הוי דומיא דטבוח טבח והכן ושחיטה שאין ראויה היא וא"ש דבריש המנחות והנסכים (מנחות דף קא: ושם) פריך ליה לר' אושעיא מכדי שמעינן ליה לר' שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי כו' ומיהו סוגיא דשמעתין חשיב ליה שפיר שחיטה ראויה וכן במסקנא דהתם וכי היכי דפריך התם ארב המנונא הוי מצי למפרך לר' אושעיא וכי היכי דמתרץ לרב המנונא הוי מצי לתרץ לרבי אושעיא דהא דלא מוקי מתניתין כרבי שמעון משום דלרבי שמעון שני אין סופג את הארבעים דה"ל התראת ספק ור"ת לא גרס ושני אמאי סופג את הארבעים ופסול דשני כבר נפסל דשחיטה ראשונה שחיטה ראויה היא כיון דנזרק הדם בהכשר והוי שני מחוסר זמן אלא גרסינן אמאי סופג את הארבעים ותו לא ומן השני דייק דשחיטה שאינה ראויה היא ואמאי סופג את הארבעים הא ה"ל התראת ספק דשמא לא יזרוק וכזרוק לא הוי כיון דאין מצוה לזורקו ופריך פשיטא דהכי איתא דהיאך ילקה דהא התראת ספק היא ועוד דאסור לזרוק הדם ופשיטא דלא תגמר השחיטה ומשני קדשים כו' והשתא ארבי אושעיא לא מצי פריך מידי אלא לרב המנונא:

תהי בה רבי אלעזר וכי שחיטה מתרת מסתברא דלרב דימי שאמר משמיה דר' יוחנן דאוקימנא בשנשפך הדם קא מקשי דכיון שנשפך הדם תו לא מתכשר הבשר ושחיטה שאינה ראויה היא אבל לרבין לא קשיא מידי דכיון דזרק דם לבסוף שחיטה ראוי היא אפילו לר' שמעון וכדמשמע התם בפרק אותו ואת בנו (חולין פא, א) לפי הגירסא הנכונה שם דאסיקנא התם דמאי דאמר רב המנונא אומר היה ר"ש אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים מאי טעמא כיון דאמר ר"ש שחיטה שאינה ראויה אינה שחיטה וקדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא דלאו אינה ראויה כלל קאמר אפילו לאחר זריקת דמים אלא קודם זריקה וכדגרס התם אמר רב הכי קאמר רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים תדע דכמה דלא זרק דם לא משתרי בשר ובעידנא דשחט הוי התראת ספק והתארת ספק לא שמה התראה, אם כן לרבין שחיטה ראויה היא, ואין לומר דר"א סבר לה כר' הושעיא דאמר התם דכולה מתניתין דאותו ואת בנו דלא כר"ש ואמר דלר"ש כל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה דלא זרק דם הבשר לא משתרי וראשון מקטל קטליה שני אמאי סופג את הארבעים דאין לומר דר"א אליביה דרב הושעיא קא פריך דהא איתותב התם רב הושעיא ואיך אפשר לומר דתהי ר"א כי אמר ר' יוחנן דלא כר' הושעיא והאיך אפשר דלא אהדריה ליה הכא דשחיטה ראויה היא דרב הושעיא הא איתותב, א"ו אדרב דימי שאמר משמיה דר' יוחנן תהי דכל שנשפך הדם מיהא שחיטה שאינה ראוי היא דהא לא מתכשר בשר אלא בזריקה דכתיב (דברים יב, כז) ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל (פסחים עז, ב), וכן נמי לר"ל לאחר שנשחט אינה (בר פדיה) [פדוי', ש"מ]. ופריק אתרווייהו דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ואף על פי שעכשיו נשפך הדם ואי אפשר לזרוק הואיל ובשעת שחיטה היה ראוי לזרוק ולפדות כזרוק וכפדוי דמי שלכך הוא עומד לבסוף. ותמה אני על מה שכתב בפירוש רש"י ז"ל ופריק לרבין אליבא דר' יוחנן וכי שחיטה מתרת ובשעת טביחה שחיטה שאינה ראויה היא ע"כ, והפירוש הראשון שפירשתי הוא עיקר.

וכל העומד כו' פירש רש"י בשקדם מומן להקדישן, דאי קדם הקדישן את מומן תו לא חזי לפדיון משנשחטו, דשמעינן ליה לריש לקיש ואליבא דרבי שמעון בשמעתתא בתרייתא דמסכת תמורה קדשי המזבח בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד בתמורה. עכ"ל. ואני תמה, כיון דבבעלי מומין שקדם מומן להקדישן קמיירי דלא בעי העמדה והערכה, מאי קא תהי בהא לריש לקיש לפי הפירוש הראשון שפירשתי דלא תהי בדרבי יוחנן אההיא דרבין דכל שעתיד לזרוק כזרוק דמי הואיל ולא נשפך הדם, ואם כן כל שקדם מומן להקדישן עדיין עתידין לפדותן ומאי קא תהי בה. ועוד, מדקמייתי לה מפרה נפדתד על גב מערכתה הואיל והיתה לה שעת הכושר ומשמע שהיתה לה אף על פי שאין לו עכשיו, הוא הדין בעלי מומין דרוצה לומר נמי אף בשאין יכול לפדותן עכשיו אלא שהיה להן שעת הכושר לעדותן מעיקרא קאמר, ואם כן אפשר לומר שכל העומד לפדות ואפילו קודם שחיטה קאמר ואפילו בקדשים שקדם הקדישן למומן, דאנן העומד לפדות אחר שחיטתן בעינן, דאי לא כששחט מיהא שחיטה שאינה ראויה היא דמשעת שחיטה ואילך אינן ראויה לפדות, וריש לקיש אינה לשחיטה אלא בסוף סבירא ליה (חולין כט, ב). ולפי פירושו של רש"י ז"ל שפירש דר' אלעזר ארבין קמקשה, אתי שפיר ולא קשיא קושיא ראשונה דמה קא תהי דסבר לה ר' אלעזר כרבי הושעיא דכל שבשעת שחיטה ממש אינה ראויה אף על פי שיש דם במזרק ואף על פי שזרק לבסוף מכל מקום אינה ראויה מיקרי. וצריך לי עיון.

עוד יש מפרשים, דהכא אפילו בשקדם הקדישן למומן היא אפילו הכי עומדין הן לפדות לאחר שחיטה בעדיין מפרכסין, דבשעת פירכוס בני העמדה והערכה הן וכדאמר בחולין פרק השוחט (חולין ל, א) מכי שחטה ביה פורתא נהי דאדחי מפסח מדמי פסח מי אדחי וכי תימא בעינן העמדה והערכה והתניא שחט בה שנים או רוב שנים והרי היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה, אלמא אף בשעת פירכוס בר העמדה והערכה היא. וכן דעת רבינו תם ז"ל. וכבר הארכתי בדבר זה בפרק כיסוי הדם בסייעתא דשמיא (חולין פד, א בד"ה וליפרקינהו). ולפי זה אתי שפיר דתהי בה ר"א, דאפשר לומר דהכי קאמר ר' אלעזר מדתני סתם קדשים שחייב באחריותן חייב, משמע בטביחה בלחוד חייב בתשלומיו בין פדה בין לא פדה, ובשלא פדאו היכי מחייב וכי יש שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת וכיון שלא נפדה אפילו בעודה מפרכס הא לא אשתרי בשר באכילה ושחיטה שאינה מתרת אינה ראויה מיקרי [וער"ן _ ס"מ]. צריך לי עיון.

בהמת קדשים שנפל בה מום מצות עשה לפדותה ויביא בדמיה קרבן והיא תצא לחולין ותאכל והיתר שחיטתה בחוץ ואם לא נפדית קודם שחיטתה אין רשאי עוד לפדותה שהרי צריכה העמדה והערכה וזו אי אפשר להעמידה שהרי מתה אבל בהמה שקדם מומה להקדשה אע"פ שאסור להקדישה מ"מ שם הקדש חל עליה כמו שבארנו בפרק הזרוע והלחיים ואם שחטה קודם פדיון פודה אותה לאחר שחיטה שאינה צריכה להעמדה והערכה ובמין זה דברה שמועה זו ואע"פ שלא נפדו קראם שחיטה ראויה:

כל אוכל שהוא ראוי לאכילה מטמא טומאת אוכלין ואפילו הם אסורין באכילה או אף אם נאסרו בהנאה כגון ערלה וכיוצא בה כמו שבארנו במסכת חולין מעתה הנותר מטמא טומאת אוכלין ואין צריך לומר בשהיתה לה שעת הכושר כגון שזרק הדם מבעוד יום ולן לאחר זריקה אלא אפילו לא נזרק הדם ביום ולן כל הלילה שלא היתה לו שעת הכושר ולא מטעם שמ"מ הואיל והיה לו שהות לזרוק דמו הרי הוא כאלו נזרק אלא אף אם לא היתה לו שהות לזרוק את הדם ביום כגון ששחטו סמוך לשקיעת החמה הרי זה מטמא טומאת אוכלין:

בפרש"י בד"ה תהי לשון כו' ופריך לרבין אליבא דר"י כו' עכ"ל לא ידענא אמאי נקט לרבין והתוספות כתבו היפך זה דלרב דימי פריך דמוקי לה בנשפך הדם אבל לרבין לא פריך מידי כיון דנזרק לבסוף ודו"ק:

תוס' בד"ה כל העומד לזרוק כו' דשני כבר מפסיל כו' דשחיטה שאינה ראויה כו' ולעיל כתבו דשחיטה ראויה היא היינו משום שחיטת קדשים גופייהו אבל אינה ראויה משום דהוי מחוסר זמן מיהו הוה לקי דבהכי חייב רחמנא אי לאו למ"ד דהתראת ספק לאו שמיה התראה ודו"ק:

תהי בה רבי אלעזר פירוש תהי מקשה ולישנא דאתמוהי הוא. גאון ז"ל.

והלא זריקה מתרת כתוב בתוספות ובכריתות בפרק אשם תלוי אמר בהדיא אימור דאמר רבי שמעון במידי דעומד לזרוק וכו'. ועוד דקחשיב ליה התראת ספק שמע מינה דלא כזרוק דמי דאי כזרוק דמי ואפילו נשפך הדם אם כן התראת ודאי היא דאין לומר דחשיב התראת ספק משום דשמא לא יתקבל הדם בכוס וקודם קבלה אינו נחשב כזרוק כדמוכח בפרק קמא דפסחים דמכל מקום כיון שהכלי נתון תחת צואר הבהמה דאינו מחוסר שום מעשה לאו התראת ספק היא כמו שמפרש ריב"א גבי הדביק פת בתנור בפרק קמא דשבת ומשמע דלמאן דאמר התראת ספק לא שמה התראה הוא דלא לקי אלא למאן דאמר שמה התראה לקי אם כן שחיטה הראויה היכא דנזרק לבסוף. עוד כתוב בתוספות ואף על נב דלמידי אחריני חשיב שחיטה שאינה ראויה לענין שחיטת חוץ מיהא מחייב וכו'. והוא הדין באותו ואת בנו כיון שלא בא האיסור אלא מחמת אותו ואת בנו שהרי נזרק הדם ובסוף שחיטה הראויה להתחייב משום אותו ואת בנו. וא"ת ואמאי בעינן לענין אותו ואת בנו דקדשים שחיטה הראויה וכו' עיין תוספות פרק אותו ואת בנו (חולין דף פב.) תוספות שאנץ. וזה לשון הרשב"א ז"ל תהי בה רבי אלעזר לרבי יוחנן וכי שחיטה מתרת. מסתבר דלרב דימי דאוקי בשנשפך הדם קא פריך אבל לרבין לא קשה מידי דכיון דזריק דם לבסוף שחיטה ראויה היא אפילו לרבי שמעון וכדמשמע התם בפרק אותו ואת בנו לפי הגירסא הנכונה דאסיקנא התם דכי אמר רב המנונא אומר היה רבי שמעון אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים מאי טעמא כיון דאמר רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה אינה שחיטה וקדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא דלאו אינה ראויה כלל קאמר אפילו לאחר זריקת דמים אלא קודם זריקה וכדגרסינן התם אמר רבא הכי קאמר רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים תדע דכמה דלא זריק דם וכו' הוה התראת ספק וכו'. ואין לומר דרבי אלעזר סבר לה כרבי אושעיא דאמר התם דכולה מתניתין דאותו ואת בנו דלא כרבי שמעון ואמר דלרבי שמעון כל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה דלא זריק דם לא משתרי וראשון מקטל קטליה דאין לומר דרבי אלעזר אליבא דרבי אושעיא קפריך דהא איתותב התם רבי אושעיא והאיך אפשר דלא אהדרו ליה הכא דשחיטה ראויה היא דרבי אושעיא הא איתותב אלא ודאי אדרב דימי קא תהי דכל שנשפך הדם מיהא שחיטה שאינה ראויה היא דהא לא מתכשר בשר אלא בזריקה דכתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל. וכן נמי לריש לקיש לאחר שנשחט אינה פדויה ופריך אתרווייהו דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ואף על פי שעכשיו נשפך הדם ואי אפשר לזרוק הואיל ובשעת שחיטה היה ראוי לזרוק וכן כל העומד לפדות כפדוי דמי שלכך הוא עומד לבסוף. ותימה לי על מה שכתוב בפירושי רש"י ז"ל ופריך לרבין אליבא דרבי יוחנן וכי שחיטה מתרת ובשעת טביחה שחיטה שאינה ראויה היא. ע"כ. והפירוש הראשון שפירש הוא נראה לי עיקר. ע"כ. וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל והלא זריקה מתרת. מתוך פירוש הקונטרס משמע דפריך לכולי עלמא אף למאן דמוקי לה בשוחט בפנים שלא לשם בעליהם דלדידיה לא מיירי בנשפך הדם ואף על גב דנזרק הדם בהכשר מכל מקום כיון דזריקה מתרת ובשעת שחיטה שחל ארבעה וחמשה אכתי לא נזרק הדם אשתכח דשחיטה שאינה ראויה היא. וקשה דהכי נמי בעי למימר בפרק אותו ואת בנו דכל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא ומכל מקום במסקנא לא מתוקם הכי אלא משמע במסקנא דהיכא דנזרק לבסוף שחיטה ראויה היא. לכן נראה דהכא לא פריך למאן דמוקי לה בנשפך הדם. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל תהי בה רבי אלעזר וכו' והלא זריקה מתרת וכל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא סבר לה כרבי אושעיא דאמר שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא דבעידנא דשחיט אכתי בשר לא חזי לאכילה כדמקשה במסכת חולין לריש לקיש וכי שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת ובשעת שחיטה עדיין לא נפדה ושחיטה שאינה ראויה היא. אשתמטתיה הא דאמר רבי שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי ואפילו נשפך הדם. ולא נראה לי כרבי אושעיא דאמר כל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא וכן כל העומד לפדות כפדוי דמי. וא"ת והא בעינן העמדה והערכה וכיון דקא שחיט לה לא מצי תו פריק לה. איכא למימר בבעלי מומין שקדם מומן להקדישן קאמר דהנהו לא בעי העמדה והערכה כדאיתא בתמורה. עוד נראה דלא צריכינן לכל הנך מילי ורבי אלעזר נמי דמקשה לרבי יוחנן וכי שחיטה מתרת לא סבירא ליה דרבי אושעיא כלל דהא איתותב בהדיא התם אלא לדעת רב דימי אמר רבי יוחנן דמוקי לה בשוחט תמימין בפנים לשם בעלים אלא שנשפך הדם הוא דמקשה דכיון שנשפך הדם ודאי לאו שחיטה ראויה היא כלל דלא אתו לידי היתר אכילה אבל קדשים אחרים דאתו לידי היתר אכילה שחיטה ראויה היא דשני דברים המתירים הם. וכן לריש לקיש דאותיב ליה וכי שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת מפני שכבר נשחט קודם פדייה ועוד אינו ראוי לפדייה ולא אתי תו לכלל היתר אכילה. ותריץ ליה אתרווייהו דכיון דהוה ליה שעת הכושר שחיטה ראויה היא ושחיטת תמימים קודם שנשפך הדם היא ראויה לזריקה וכל העומד לזרוק כזרוק דמי ושחיטת בעלי מומין נמי כל זמן שהיא מפרכסת כהעמדה והערכה היא אף על פי ששחט בה רוב שנים כדאיתא ביבמות שחט בו שנים וכמו כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חי הוא וסופו למות והאי (חסר כמו ה' שורות) אבל במסכת חולין (חסר כמו שורה אחת) משום דהויא התראת ספק וכל זה אינו כלום לא אתיא ליה תיבותא כלל דקדשים בפנים שני אמאי סופג את הארבעים והא שחיטה שאינה ראויה היא בין שזרק דמו של ראשון בין שלא זרק דהא כל העומד לזרוק כזרוק דמי ואפילו נשפך דמו של ראשון הואיל והיתה לו שעת הכושר מעתה שני מחוסר זמן הוא הילכך מהא מתניתין לא איתותב כלל. אלא מהא מתניתין דאיתותב רב המנונא דקאי בשיטתיה דרבי אושעיא איתותב איהו וקאי נמי אטעמיה דרב המנונא דלענין מלקות לא אתיא מתניתין כרבי שמעון משום התראת ספק ומשום מחוסר זמן כדאיתא במסכת חולין והתם פרישנא לה שפיר.

עוד כתב הרשב"א ז"ל וז"ל וכל העומד לפדות כפדוי דמו וכו' אבל בבעל מום מעיקרא מודה. ואני תמה כיון דבקדם מומן להקדישן קא מיירי דלא בעי העמדה והערכה מאי קא תהי בהא לריש לקיש לפי הפירוש הראשון שפירשתי דלא תהי לרבי יוחנן אההיא דרבין דכל העומד לזרוק כזרוק דמי הואיל ולא נשפך הדם ואם כן כל שקדם מומן להקדישן עדיין עתידין לפדות ומאי קא תהי בה. ועוד מדקא מייתי ראיה נפדית על גבי מערכתה הואיל והיתה לה שעת הכושר ומשמע שהיתה אף על פי שאין לה עכשיו אלמא בעלי מומין דקאמר ריש לקיש שאין יכול לפדותן עכשיו אלא שהיה להם שעת הכושר לפדותם מעיקרא קאמר ואפילו בקדשים שקדם הקדישם למומן. וקשה דאנן העומד לפדות אחר שחיטתן בעינן דאי לא בששחט מיהא שחיטה שאינה ראויה היא דמשעת שחיטה ואילך אינם ראויין לפדות וריש לקיש אינה לשחיטה אלא לבסוף סבירא ליה. ולפי פירושו של רש"י ז"ל שפירש דרבי אלעזר אדרבין קא מקשה אתי שפיר דסבר לה לרבי אלעזר כרבי אושעיא דכל שבשעת שחיטה ממש אינה ראויה אף על פי שיש דם במזרק אינה ראויה ואף על פי שזרק לבסוף וכן צ"ל. עוד יש מפרשים דהכא אפילו בשקדם הקדישן למומן היא ואפילו הכי עומדין הן ליפדות לאחר שחיטה בעודם מפרכסין דבשעת פירכוס בני העמדה והערכה הן וכדאמרינן בחולין בפרק השוחט מכי שחיט בה פורתא נמי דאי דחיא מפסח מדמי פסח מי דחיא וכי תימא בעי העמדה והערכה והא תניא שחט בה שנים או רוב שנים והרי היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה אלמא אף בשעת פירכוסה בר העמדה היא. וכן דעת רבינו תם ז"ל וכבר הארכתי בדבר זה בפרק כיסוי הדם בסייעתא דשמיא. ולפירושו אתי שפיר דאפשר לומר דהכי קאמר רבי אלעזר מדקתני סתם קדשים שחייב באחריותן חייב משמע דבטביחה בלחוד חייב בתשלומין בין פדה בין לא פדה וכשלא פדאו היכי מחייב וכי שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת וכיון שלא פדה אפילו בעודו מפרכס הא לא אישתרי בשר באכילה ושחיטה שאינה מתרת אינה ראויה ועדיין צריך עיון. ע"כ. כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל הא דאמר רבי יוחנן השוחט תמימין בפנים לשם בעליהן ואחר כך נשפך הדם דהויא שחיטה הראויה לאכילה ודקאמר רבי שמעון נמי דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי לאו למימרא דאף על גב דלא נזרק הדם ולא נפדה הקדש מותר באכילה חדא דהא קרא כתיב ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלקיך והבשר תאכל ועוד דאם כן אדקא מיירי בה רבנן לענין טמויי טומאת אוכלין ילמוד לענין היתר אכילה וכל שכן לטמויי טומאת אוכלין אלא הא קא משמע לן דדיינינן בהו כדין דבר הראוי לאכילה ואוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרינן ביה שהרי היה ראוי לזרוק את הדם ולהתיר את הבשר באכילה ולפדותו ולהתירו לאכילה לאחר פדיון והיינו דקאמר רבי שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי. ע"כ.

גמרא ור"ל אמר בשוחט בעלי מומין בחוץ ופרש"י דבבעלי מומין מעיקרו איירי וקשיא לי טובא דא"כ היאך משכחת בכה"ג קדשים שחייב באחריותן דהא בעל מום מעיקרו לא חל עליו כלל קדושת הגוף אלא כמקדיש עצים ואבנים בלבד דה"ל כקדשי ב"ה ושמעינן ליה לר"ל בפרק שלוח הקן דבקדשי ב"ה אפילו אי אמר הרי עלי אינו חייב באחריות דגניבה משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והייתי רוצה לחלק ולומר כגון דקאמר שור זה לעולה דקי"ל בתמורה סוף פ' כיצד מערימין דבכה"ג אי הוי בעל מום ימכר ויביא בדמיו עולה. וא"כ י"ל דבכה"ג מוטל טורח ההבאה על הנודר וא"כ י"ל שפיר דחייב באחריות עד שיביא בדמיו עולה משא"כ בחולין איירי בקדשי ב"ה גמור דלא מחוסר מעשה דהקרבה כדמשמע שם להדיא ואף על גב דפריך התם משור זה עלי עולה וכו' ומסיק דאפ"ה לא מחייב אלא באחריות דמיתה אבל לא בגניבה י"ל דלמסקנא לא קאי אלא אבית זה ונפל דהוי לגמרי קדשי ב"ה. וכן משמע קצת מל' רש"י שם. אבל אחר העיון בסוגיא דערכין דף כ' ובל' התוספות שם משמע להדיא דשור זה עולה ובית זה ונפל שווין לגמרי ואתרווייהו מסקינן בפרק שלוח הקן אליבא דר"ל דלא מחייב אלא באחריות דמיתה ולא בגניבה כיון דאינם אלא קדושת דמים ע"ש באריכות בתוספות ובאמת לישנא דגמרא דחולין הכי דייק דבשור זה ומת דוקא חייב כיון דליתיה אבל בגניבה לא מיחייב דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וא"כ דאפילו בשור תם מסקינן כיון דלא הקדישו אלא לדמיו אינו חייב באחריות דגניבה לר"ל מכ"ש הכא דאיירי בבעל מום מעיקרו דגרע טובא ואל יעלה על לבך מה ששנינו בפ"ד דתמורה המפריש חטאתו והרי היא בעלת מום מוכרה ויביא בדמיה אחרת וא"כ קרינן ביה שפיר קדשים שחייב באחריות' כיון שצריך להביא בדמיה חטאתו ואם כן י"ל דבכה"ג איירי מתני' דהכא אלא דא"א לומר כן דהתם ע"כ איירי שנמצאת בעלת מום לאחר שהקדישה אבל כשהקדישה בעלת מום לא חלה עליה שום קדושה כלל אלא קדושת דמים גרידא ודמי' יפלו לנדבה וממילא דלא מחייב באחריות וכמ"ש. ולענ"ד דבר זה צריך תלמוד דאפשר דאפילו בכה"ג בבעל מום מעיקרו יכול למוכרה ולהביא בדמיה חטאתו שהוא מחוייב ועומד וא"כ קרינן ביה שפיר קדשים שחייב באחריותן וצ"ע:

שם לר"ל וכי שחיטה מתרת והלא פדיה מתרת וקשה אמאי לא מוקי לה כגון שפדאה ואח"כ שחטה וא"ל דא"כ ה"ל חולין גמורים ומ"ט דת"ק דפוטר דמ"מ יש לפטור כיון דבשעת גניבה היתה של הקדש ולא קרינן ביה וגונב מבית האיש וממילא פטור מכפל וכיון דפטור מכפל ממילא לא שייך דו"ה ויש לומר דא"א לאוקמי בהכי כיון דע"כ לר"ש עיקר החיוב דו"ה שמשלם לבעלים היינו משום שהם חייבים באחריות ולמאי דמוקמינן לה בבעלי מומין עיקר האחריות הוא שיבואו דמי השור ליד הגזבר וא"כ אי ס"ד שהגנב פדאה קודם שחיטה א"כ כבר חזר הקרן לבעלים שהרי הגיע דמי הבהמה ליד הגזבר ותו אפטר ליה מאחריותו וא"כ אמאי משלם דו"ה לר"ש כנ"ל נכון אי מוקמינן לסוגיין שהקדישה ואח"כ נמצאת בעלת מום וע"כ צריכין לאוקמי כגון דאמר הרי שור זה עלי עולה דא"כ עיקר החיוב הוא על מה שהבעלים חייבים באחריות הדמים עד שיבואו ליד הגזבר וליקח בהם עולה וכיון דאסתאב איפטר ליה מאחריות הגוף ואין עליו אלא אחריות דמים וע"כ דאיירי באומר שור זה עלי עולה דהא בהקדישו בעלים בבית גנב עסקינן לר"ל אבל לפרש"י דבבעל מום מעיקרו איירי וא"כ א"א לאוקמי בעולה דא"כ לא מחייב כלל באחריות דגניבה כמ"ש בסמוך וע"כ דאיירי במי שהיה מחוייב חטאת והפריש בעל מום לחטאתו וכדכתיבנא בסמוך וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מוקי לה כשפדאה ואח"כ שחטה ואפ"ה מחייב ר"ש ד' וה' לבעלים דאף על גב שהגיע הממון ליד הגזבר ממש לא חזר הקרן לבעלים שהרי מ"מ הפסידם שהיו יכולים למכרה וליקח בדמים חטאתו שהיה מחוייב ועומד ועכשיו צריכין להביא חטאת אחרת וצ"ע ודוק היטב:

בפרש"י בד"ה תהי וכו' ופריך לרבין אליבא דר"י וכו' עכ"ל נ"ל כוונתו דכ"כ לרבותא דאפילו לרבין נמי שייך להקשות שחיטה שאינה ראויה היא והיינו משום דרש"י אזיל לשיטתו וגרסתו במסכת חולין דכל שחיטת קדשים אף על גב שנזרק לבסוף אפ"ה שחיטה שאינה ראויה מקרי וכמו שהביאו תוס' כאן בשמו וק"ל:

תוספות בד"ה והלא זריקה מתרת וכו' וא"ת ואמאי צריך בפ"ב דזבחים וכו' ויש שהיו רוצין לתרץ וכו' ואין נראה לר"י וכו'. לכאורה אין המשך קושיא ותירוץ זה לדבריהם הקודמים ולא לסוגיא דשמעתין אבל אחר העיון בסוגיא דחולין גבי הא דקאמר ר' אושעיא כולה מתניתין דלא כר"ש ובדברי התוספות שם יש ליישב המשך לשון התוספות כאן דקאי על מה שהקשה ר"י לפי' הקונטרס דבאותו ואת בנו בקדשים לא שייך שחיטה שאינה ראויה כיון דגזירת הכתוב הוא כך וכו'. וע"ז יש להקשות א"כ אמאי קאמר ר' אושעיא התם להדיא קדשים בפנים אמאי סופג מ' שחיטה שאינה ראויה היא וע"כ צ"ל כמ"ש התוספות שם דאבהמה קמייתא קאמר דשחיטה שאינה ראויה היא לכך יש לפטור משום די"ל דהא דקאמר רחמנא דאותו ואת בנו נוהג בקדשים היינו היכא דבהמה קמייתא הוי חולין דהוי שחיטה ראויה ואז חייב כשהשני' הוא קדשים אף על גב דהאי שחיטה בתרייתא לאו ראויה היא אפ"ה חייב דגזירת הכתוב הוא כך אבל היכא דקמייתא נמי שחיטה שאינה ראויה היא יש לפטור לר"ש ואפשר שלזה דקדק ר"י בלשונו כאן לכתוב כיון שאין האיסור מחמת דבר אחר ה"נ באותו ואת בנו דמשמע דכל היכא דאיכא שחיטה שאינה ראויה מצד אחר שאינה מגזירת הכתוב יש לפטור וע"ז הקשו התוספות לסתור דברי ר"י משום דקשה וא"ת אמאי צריך בפ"ב דזבחים למעוטי רובע תיפוק ליה דשחיטה שאינה ראויה היא וצ"ל כסברת יש שהיו רוצים לתרץ דסברא הוא דילפינן מגופייהו פי' דכיון דגלי קרא בשחוטי חוץ דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דבע"כ כך הוא אם כן ה"ה אם אינה ראויה ג"כ מצד אחר נמי לא איכפת לן אי לאו דגלי קרא למעוטי רובע וא"כ ממילא קשה נמי לפי' ר"י דגזירת הכתוב באותו ואת בנו דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כיון דמצינו דנוהג בקדשים א"כ איך קאמרינן בחולין בכל הסוגיא דמתני' דלא כר"ש דהא שפיר מיתוקמא כר' שמעון ואפ"ה חייב כיון דגזירת הכתוב כך הוא ואף על גב דהתם איירי בכל הסוגיא שהאיסור מחמת דבר אחר וכן בבבא דקדשים בפנים קאי אקמייתא וכדכתיבנא מ"מ הא קאמרינן כיון דגלי גלי וסברא למילף מגופייהו וא"כ ה"ה באותו ואת בנו ובזה נסתר שפיר סברת ר"י וע"ז מסקו התוספות דסברת יש שהיו רוצים לתרץ באמת אין נראה לר"י וכדמסקו ודו"ק:

בד"ה והלא פדיה מתרת תימא מאי פריך דלמא כשנפדית איירי עכ"ל לולי דברי התוספות היה נראה לומר דבלא"ה א"א לאוקמא בהכי דא"כ כיון שאין החיוב דטביחה חל אלא עד שנפדית ובשעת פדיה כבר החזיר הגנב הקרן לבעלים דהיינו ליד הגזבר דכל בעלי מומין דינם הוא לפדותם מיד הגזבר ומה"ט גופא דכתיבנא לעיל דלא מוקי לה שנפדית קודם שחיטה וא"כ ה"ה לאחר שחיטה כיון שהוחזר הקרן קודם שאפשר להעמידו בדין ועמ"ש בלשון הגמרא באריכות: