מסכת בבא קמא דף ע״ג עמוד ב׳

לאו כדיבור דמי והוו ליה שני עדיות ומשום חדא לא אתכחש אידך דמשעת דיבור אחרון נפסלו ולא משעת דיבור ראשון:

כדיבור דמי וכחד עדות דמי והרי פסולין היו באותה שעה:

ה"ג הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים ולא גרסינן ותמורת שלמים:

הרי זו תמורת עולה דברי ר"מ דאית ליה לר"מ תפוס לשון ראשון:

דבריו קיימין ותרעה עד שתסתאב ותימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים:

שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין וכשנגמר הדין על פיהם קודם שהוכחשו אמרה רבא שאם לא נגמר הדין עדיין אפילו הוזמו מתחילה אין נהרגין שאין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין והכי מיתוקמא בסיפא דשמעתין כגון דאתו בי תרי ואמרי הכי ופסקנוה לדינא אפומייהו:

שהוכחשו שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג:

ולבסוף הוזמו שבאת כת שלישית ואמרה עמנו הייתם נהרגין:

הרי זו תמורת עולה דברי ר"מ בפ"ב דזבחים (ד' ל. ושם) אמרי' הרי זו תמורת עולה ושלמים מהו אמר אביי בהא ודאי מודה ר"מ וטעמא דאביי כדמפרש בפ' כיצד מערימין (תמורה ד' כו. ושם) דטעמא דר"מ משום דהוי כמו תחול זו ואח"כ תחול זו מדהוה ליה למימר תמורת עולה ושלמים ואמר תמורת עולה תמורת שלמים אבל רבא פליג עליה וקאמר דעדיין היא מחלוקת דקסבר רבא דטעמא של ר"מ משום דדעתו של אדם אם יכולין שניהם לחול יחולו ואם לאו תפוס לשון ראשון דדעתיה אקמא:

ונמלך תוך כדי דיבור כו' למאי דסבר נמי השתא דרבי יוסי סבר תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי נראה דכשמתכוין לכך ואמר היום תמורת שלמים ולמחר תמורת עולה דאין דבריו קיימים והוו כמו דברים שבלב ודוקא תוך כדי דיבור הוא דמהני דלענין לפרש דבריו מהני תוך כדי דיבור:

תרי תוך כדי דיבור הוו השתא תוך כדי דיבור דתמורה איירי תוך כדי דיבור גדול וכיון דתוך כדי דיבור קטן אית ליה ותוך כדי דיבור גדול לית ליה נראה דתוך כדי דיבור גדול אין מועיל כלום אפי' לפרש דבריו דלא הוי אלא כאומר היום תמורת עולה ולמחר תמורת שלמים דהוו דברים שבלב וה"פ דברייתא אם לכך נתכוין תחילה כלומר שאומר תוך כדי דיבור קטן שדומה לנתכוין תחילה לכך דבריו קיימים ואפי' לא נתכוין נמי כיון דכדיבור דמי אבל בנמלך כלומר שאומר תוך כדי דיבור גדול שדומה כמו נמלך הרי זו תמורת עולה אפי' נתכוין תחילה לשניהם:

כדי שאילת תלמיד לרב והא דאמר בפרק תפלת השחר (ברכות ד' כז: ושם.) הנותן שלום והמחזיר שלום לרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל היינו כשנותן שלום לרבו כמו לחבירו כמו שאמר ליה שלום עליך ולא אמר רבי והא דאמר בפ' ר"ע (שבת ד' פט.) כלום יש עבד שנותן שלום לרבו עבד שאני שאימת רבו עליו ובשום ענין אין ליתן לו שלום:

כי לית ליה לרבי יוסי כדי שאילת תלמיד לרב תימה דרב אחא מדיפתי דאמר בפ"ק דמכות (דף ו.) ובפרק שבועת העדות (שבועות דף לב. ושם) תוך כדי דיבור כדי שאילת תלמיד לרב כמאן דלרבנן לית להו כלל כדי דיבור אפי' כדי דיבור קטן ור' יוסי נמי כתלמיד לרב מודי דלאו כדיבור דמי וי"ל דסבר לה כברייתא דמי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר דף כא. ושם) וכן הלכתא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי והכי פסקינן הלכתא בנדרים בפרק בתרא (דף פז.) דתוך כדי דבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש ואפי' בכדי שאילת תלמיד לרב כריש לקיש וכרב אחא דמכות (דף ו.) ודשבועת העדות (שבועות דף לב.) ושיעור כדי שאילת שלום תלמיד לרב מפרש ר"ת דהיינו טעמא דכשאדם מעיד עדות או עוסק במקח וממכר וחבירו נותן לו שלום או רבו ע"כ יש לו להשיב ולהפסיק כדאמר ברכות (ד' ו:) הנותן שלום לחבירו ואין מחזיר נקרא גזלן שנאמר גזילת העני בבתיכם ולכך תיקנו חכמים שלא יהיה זה חשוב הפסק וכן מוכח בנזיר (ד' כ:) דקאמר תוב לא שבקת רווחא לתלמיד ומיהו בפ' בתרא דנדרים (ד' פז.) אין מתיישב טעם זה לענין קריעה דכסבור שמת וקרע ואח"כ מת אם מת תוך כדי דיבור יצא ידי קריעה ואם לאו לא יצא ידי קריעה. והתם מאי שייך שיעור זה ושמא לענין קריעה הקילו:

אמר ליה אביי לא דאפכינהו ואזמינהו ממאי מדסיפא כו' נראה לר"י דכל סוגיא זו כפי מאי דס"ד השתא דדיוקא דרבא הוי מרישא אבל לפי האמת מסקנא דדיוקא דרבא מסיפא ולא אמר אביי זה מעולם אלא בני הישיבה היו מתרצים כן אליביה דאביי לפי מה שהיו סוברים דדיוקא דרבא מרישא אבל לפי המסקנא דאמר אביי דרישא בשלש כתות כדאוקמא רבא בלא מיפך והזמה ובסיפא בשתים במיפך ובהזמה ולאו דוקא נקט אביי אפכינהו תחילה דאם כן איתכחשו להו אלא מעיקרא אזמינהו והדר אפכינהו א"נ מעיקרא אפכינהו ואזמינהו תוך כדי דיבור ונראה לר"י דאביי מוקי לה בג' כתות כדמוכח לקמן דקאמר ואביי אמר לך בשלמא רישא לא סגי בלא ג' כתות דקתני שהרי הרב אומר כן ואיירי דמציעאי נמי אפכינהו ואזמינהו לקמאי דהשתא לא איתכחשי מציעאי כלל וליכא למידק מינה דהכחשה תחילת הזמה היא דמשלמי וכי קתני נמצאו זוממין מציעאי משלמין דמי עין לעבד ה"ה דמי עין לקמאי שהרי היו מחייבין אותם דמי עין לרב משום כאשר זמם אלא לפי שלא הוזכרו ראשונים בברייתא לא חש למיתני ומיהו אין אנו צריכין כלל להיפוך בתראי למציעאי דכיון דהוזמו ממילא קיימא עדות קמאי ובקונט' פי' דאביי מוקי רישא בב' כתות כמו סיפא ויש ליישב הא דקתני שהרי הרב אומר כן דמעיקרא ודאי דלא ידעינן דאפכינהו והוה קשה לן מאי שהרב אומר כן אבל השתא דאפכינהו שמח הרב בעדותן של אלו שאין מחייבים אותו כ"א דמי שן לפי שיודע שיבאו עדים שיחייבו אותו דמי עין ולפי זה איכא לאוקמי כל סוגיא זו לפי האמת דרבא לא הביא הרישא אלא לדקדק הימנה דסיפא איירי בשלש כתות כמו רישא ואביי מהדר ליה דוק לאידך גיסא מדסיפא סגי בב' כתות ובמיפך והזמה רישא נמי סגי בב' כיתות ואין לך ראיה מסיפא מכח רישא דאיכא לאוקמי כולה בב' כתות והא דקאמר לקמן בשלמא רישא לא סגי בלא שלש כתות ה"ק אי נמי לא תתיישב לך שהרי הרב אומר כן אי לא מוקמת לה בשלש כתות מכל מקום סיפא איירי בב' כתות ואם תאמר אי בב' כתות מוקמת לה לרישא אמאי משלמי דמי עין לעבד תקשה ליה כדפרכינן לעיל בתר דמפקי ליה לחירות דמי עין בעי לשלומי ליה ויכולין לומר לטובתו באנו כדאמר בפ' היו בודקין (סנהדרין מא.) דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו וי"ל דלמאי דמוקי לה השתא במיפך והזמה מסקינן דאיירי כשעמד כבר בדין ומסתמא כבר נתפרסם הדבר שיצא העבד לחירות והרב בעצמו מודה כדקתני שהרב אומר כך שעמד בדין וכל עיקר שבאין לדין עכשיו לפי שהעבד תובע דמי עינו ומזמין את הרב לדין ורבו מודה לו דמי שינו לכך כי אתו סהדי לא אתו אלא לגרע כחו של עבד שאם יבאו עדים על דמי עינו לא יהיה ממש בדבריהם ויודעים הם שיבאו עדים אבל מעיקרא לא הוה ידעינן דמיירי כשעמד בדין אפי' הרב מודה כמה פעמים צריך העבד לעדים דמודה בקנס פטור משום הכי פריך שפיר בתר דמפקי ליה לחירות כו' וא"ת למה דחק אביי לאוקמי לסיפא במיפך והזמה כיון דבעמד בדין מוקמינן לה יאמר שהעבד תובעו דמי עינו והרב מודה לו דמי שינו והביא עבד עדים דהפיל את שינו וסימא את עינו ובאו עדים והזימום וי"ל דודאי ה"ה כך שוה אם מיפך הוה ע"י הודאת הרב כמו על פי עדים אלא אורחא דמילתא נקט שאין רגילות הרב להודות כלל אלא כשיש עדים בדבר:

האומר הרי זו תמורת עולה ושלמים יתבאר במקומו שדבריו קיימים והרי היא תמורת שתיהם ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בחצי דמיה תמורת עולה ובחצי דמיה תמורת שלמים וכן אם אמר הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים אמר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים שהדבר כאלו מתחרט על מה שאמר תמורת עולה וחוזר ואומר תמורת שלמים אם נתכוון לשניהם דבריו קיימים להיות תמורת שתיהן אבל אם לא נתכון תחלה אלא לתמורת עולה אלא שנמלך וחזר ואמר תמורת שלמים אע"פ שחזר בתוך כדי דבור אין תופשין אלא לשון ראשון והרי היא תמורת עולה:

תוך כדי דבור שיעורו כל שאין הפסק ביניהם בכדי שאלת תלמיד לרב ויש דברים שאין אומרים בהם תוך כדי דבור כדבור דמי והם עבודה זרה וקדושין שאם אמר בהמה זו לע"ז אינו חוזר אף תוך כדי דבור ונאסרה וכן אם נתן קדושין וקבלתם ותוך כדי דבור לקבלתה חזר בו קדושיו קדושין וכן דין מברך את השם ודין נותן גט לאשתו ובפרק יש נוחלין יתבאר בע"ה:

עדות שהוכחשה ואחר כך הוזמה משלמין העדים או נהרגים על פי ההזמה ואין אומרים שבשעת ההזמה כבר הוכחשה העדות ובטלה ואין הזמה חלה עליה שהכחשה תחלת הזמה היא אלא שלא נגמרה וכולה הזמה אריכתא היא מעתה העידו שבאחד בניסן הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו ההורג או הנהרג או הלוה או המלוה עמנו היה שזו היא הכחשה ובטלה העדות ואח"כ באו שנים והזימו את העדים בעצמם לומר שבמקום פלוני עמהם היו אע"פ שבאותה שעה כבר בטלה העדות משלמין או נהרגין ובלבד בשכבר נגמר הדין על פיהם שאין הזמה אלא בשנגמר הדין על פי העדים כמו שיתבאר במקומו:

כבר ידעת שעבד כנעני יוצא בראשי אברים שאינם חוזרים והוזכרו בתורה מהם שן ועין חסרו אבר אחד ואח"כ חסרו אבר שני יצא בראשון ומשלם לו דמי השני ואפילו לא עמד בדין עד שחסרו את השני:

עדים שהעידו על פלוני שהפיל את שן עבדו והוזמו משלמין לו דמי העבד העידו שהפיל את שנו ואח"כ סמא את עינו שהיו גורמים להפקיע ממנו את עבדו ולשלם לו עוד דמי עינו הרי אלו משלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו:

נודע הדבר בבירור שחסרו אבר ויצא לחירות אלא שחסרו שני אברים אחד שדמיו קלים כגון שן ואחד שדמיו יקרים כגון עין והיה המחלקת איזה מהם חסרו תחלה שבו יצא לחירות וישתלם בדמי האחר ובאו עדים שסמא את עינו והפיל את שנו והרי שאין מחייבין את האדון אלא בדמי השן והוזמו ונמצא הדבר בהפך משלמין דמי עין לעבד ומחסרין מתוך דמיו דמי השן העידו שהפיל את שנו וסמא את עינו ונמצאו זוממין ונמצא הדבר בהפך משלמין דמי עין לרבו ומנכין לו מתוכו דמי שן:

במקום אחר התבאר שכל עבד שיצא לחירות ולא הגיע עדיין גט שחרור לידו וחבל בו אחד אין העבד גובה דמי חבלו ממנו מפני שלא נגמר שחרורו והאדון אינו יכול להוציא מפני שלא נשאר בו עליו כלום מעתה המפיל שן עבדו ואחר כך סמא את עינו יוצא בשנו ואינו נותן לו דמי עינו אלא שאם תפש אין מוציאין אותה מידו:

מתוך דבר זה אתה למד שכל שהעידו בדבר שאינו נגבה על פיהם אלא שאם תפש האחר אין מוציאין מידו הרי הוא נדון בדין עדים זוממין כאלו העידו בדבר שהוא נגבה על פיהם:

תוספות בד"ה תרי תוך כדי כו' נראה דתוך כדי דבור גדול אינו מועיל כלום אפילו לפרש כו' עכ"ל לאו מכח סברתם קאמרי הכא דאין סברא שיועיל כלל כדי דבור גדול דהא איכא למאן דאמר אפילו תוך כדי דבור גדול מהני בכל גוונא אלא דאין נראה להם השתא לחלק בין לפרש דבריו ובין עוקר דבריו כיון דאיכא לפרש מתני' בע"א וק"ל:

בד"ה א"ל אביי לא דאפכינהו כו' ולאו דוקא נקט אביי אפכינהו תחילה כו' עכ"ל ר"ל לשיטת ר"י דהרישא איירי בג' כתות גם לפי האמת ובלא אפכינהו רק הסיפא איירי בדאפכינהו ע"כ לאו דוקא נקט אפכינהו תחילה כו' דא"כ אתכחשו להו ולפי מאי דס"ד נמי השתא דדיוקא דרבא מרישא ואפכינהו ואזמינהו נמי ברישא א"כ ע"כ לאו דוקא נקט אפכינהו תחילה אבל לפרש"י דלפי האמת נמי מוקי אביי הרישא בשתי כתות כמו הסיפא ובמיפך והזמה ומיהו דיוקא דרבא לא הוי אלא מסיפא ואין לחוש אם נאמר ברישא אפכינהו תחלה דלא מתכחשו להו כיון דדינא כוותייהו פסקינן כדמסיק ומיהו לפי מה שפריך לפי שיטתו בסמוך דלפי מאי דס"ד השתא דדיוקא דרבא מרישא ואביי מוקי לה נמי בג' כתות ואפכינהו ואזמינהו מציעאי לקמאי ואין אנו צריכין כלל להיפך בתראי למציעאי וא"כ אין לחוש נמי אם נאמר ברישא אפכינהו תחלה דלא אתכחשו מציעאי כלל כמ"ש התוספות בסמוך ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד ואיירי דמציעאי נמי אפכינהו ואזמינהו לקמאי דהשתא לא כו' עכ"ל ולפי זה ה"מ אביי לאוקמי גם לפי האמת הרישא והסיפא בהכי בג' כתות ובגוונא חדא דאפכינהו ואזמינהו מציעאי לקמאי דהשתא לא אתכחשון מציעאי כלל אלא כיון דלפי האמת ע"כ ברישא בלא אפכינהו ואזמינהו מתוקם שפיר וליכא לאוקמי בגוונא חדא איכא למימר נמי שפיר דהסיפא איירי בב' כתות ודו"ק:

מאי נמלך בתוך כדי דיבור דסבר לאו כדיבור דמי ולפום ריהטא משמע דהא דקאמר אם נתכוון מתחילה לכך הרי זו עולה ושלמים אין צריך שיהא בתוך כדי דיבור דכיון דלאו כדיבור דמי מה מועיל תוך כדי דיבור ואם כן אף כשאמר היום תמורת עולה ולמחר תמורת שלמים הואיל ונתכוון מתחילה לכך הויא עולה ושלמים וזה דבר תימה. אמנם נוכל לומר דדוקא בתוך כדי דיבור קאמר דהא דאמר לאו כדיבור דמי הני מילי בנמלך שרוצה לחזור מדיבורו הראשון אבל הכא שאינו חוזר ממה שאמר אלא רוצה שתהא עולה ושלמים בהא מהני תוך כדי דיבור שנקיים כל דיבורו ולא אמרינן תפוס לשון ראשון ולפי המסקנא שמחלק בין שאלת תלמיד לרב לשאלת רב לתלמיד אין צריך לדחוק תירוץ זה אלא הכי פירושא אם נתכוון מתחילה לכך שלא שהה אלא כדי שאלת רב לתלמיד הרי זו תמורת עולה ושלמים ואם נמלך שנראה כאדם נמלך כגון ששהה כדי שאלת תלמיד לרב הרי זו תמורת עולה. ה"ר ישעיה ז"ל. תרי תוך כדי דיבור הוה וההיא דתמורה מיירי בכדי דיבור גדול כדי דיבור בכדי שאלת תלמיד לרב דהאי כדי דיבור לית ליה לרבי יוסי. ואם תאמר אמאי נקט דבריו קיימין בנתכוון לכך אפילו בנמלך נמי משכחת לה דדבריו קיימין כגון תוך כדי דיבור קטן דהתם מודה רבי יוסי. וי"ל דברייתא נמי הכי קאמר אם לכך נתכוון כלומר שאמרו תוך כדי דיבור קטן שדומה באמירתו כמו נתכוון תחילה לכך אפילו לא נתכוון נמי דבריו קיימין. תלמיד הר"פ ז"ל.

אמר ליה אביי לא דאפכינהו ואזמינהו פירש הקונטרס לעולם בשתי כיתות ודקשיא לך דמי עבד לרב בעי לשלומי לא קשיא דמיירי דאפכינהו ואזמינהו ולאו דוקא נקט אפכינהו תחילה וכו' וממאי מדסיפא בשתי כיתות במיפך והזמה רישא נמי בשתי כיתות במיפך והזמה והא דתלי רישא בסיפא היינו משום דרישא לא ניחא ליה לאוקמה וכו'. וא"ת אכתי היכי מצינן לאוקמי רישא בשתי כיתות כיון דקשה לישנא דשהרי הרב אומר כן כדפירשתי. וי"ל דודאי מעיקרא דלא הוה ידעינן דאפכינהו הוה קשה לן וכו' ככתוב בתוספות. וא"ת ואכתי כיון דרישא בשתי כיתות אמאי משלמין דמי עין לעבד והלא יכולים לומר לטובתך באנו וכו'. וי"ל כיון דמוקמינן ליה במיפך והזמה וכשעמד בדין כדמסיק בסמוך אם כן נתפרסם הדבר וכו' ואפילו לא הביאם הרב לעדים להעיד כדבריו אלא באומרים מאליהם מכל מקום כיון שהעבד מזמין רבו לדין כדפירשתי אם כן כי אתו הנך סהדי לא אתו אלא לגרוע בדין העבד שאם יבואו עדים על דמי עינו שלא יהא ממש בדבריהם אלא יפטר בדמי שן ויודעים הן שיבואו עדים. ע"כ שיטת הקונטרס דאביי מוקי רישא בשתי כיתות ומיפך והזמה. מיהו קשה לפירושו דלקמן אמרינן ואביי אמר לך בשלמא רישא לא סגי דלאו שלש כיתות וכו' אף על גב דהתם קאי לפי המסקנא דרבא מסיפא דייקא מכל מקום משמע לישנא דזהו דבר פשוט לעולם דרישא לא מתוקמא בשום ענין רק דוקא בשלש כיתות. לכך נראה לר"י דאביי נמי מוקי לה מהשתא בשתי כיתות כמו רבא ומכל מקום לא תפשוט דהכחשה תחילת הזמה דמיירי באפכינהו ואזמינהו כלומר שכת האמצעית אפכינהו ואזמינהו לכת ראשונה דהשתא לא אתכחוש להו מציעאי על ידי קמאי ולהכי משלמי מציעאי כשנמצאו זוממין שהרי לא הוכחשו קודם ההזמה. וממאי מדסיפא במיפך והזמה פירוש בשתי כיתות דכיון דמיירי בשתי כיתות אם כן על כרחך צריך לאוקמה במיפך והזמה כדמסיק ואזיל רישא נמי דמיירי בשלש כיתות דהוה ניחא שפיר בלא מיפך כדהוה אמר רבא מכל מקום מיירי בשלש כיתות במיפך והזמה דומיא דסיפא. וא"ת ואכתי היא גופה מנא לן דסיפא בשתי כיתות שעל ידי כך מתוקמא במיפך והזמה אימא דמיירי נמי בשתי כיתות כדמוקי לה לקמן ובלא מיפך והזמה. וי"ל כיון דמצינן סיפא לאוקמה בשלש כיתות כמשמעה בלא שום דוחק שהרי העבד אומר כן ניחא שפיר גם בשתי כיתות הילכך אין להעמידה בשלש כיתות ולהגיה הברייתא דהא לא קתני בה רק שתי כיתות ורישא נמי לא מוקמינן לה בשלש כיתות אי לאו משום דוחק הקושיא שהרי הרב אומר כן דלא מתוקם אלא בשלש כיתות. תלמידי הר"פ ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל דאפכינהו ואזמינהו ולאו דוקא נקט אלא אזמינהו ואפכינהו וכו'. ופירש רש"י בשתי כתי עדים דקמאי אמרי סימא עינו והפיל את שינו ונפסק הדין על פיהן ובתראי אזמינהו דלאו באותו יום היה אלא קודם לכן ואפכינהו ואמרי הפיל שינו וסימא את עינו דמשלמי קמאי דמי עין לעבד ולרב לא ישלמו דהא כבר נתחייב לשחררו ושהרי הרב אומר כן אקמאי צריך לדחוק שהיה רואה האחרונים ממשמשין ובאין. והא דקאמר אביי לקמן בשלמא רישא לא סגי דלאו בשלש כיתות דקאמר שהרי הרב אומר כן צריך לומר דלדבריו דרבה קאמר דלית ליה האי סברא דמשום העדים העתידין לבא יודה לראשונים ויפסיד מדאגת תשלומין דעין היתרים על תשלומי השן וכל זה דוחק. ואומר ר"י דאפילו כת ב' כתי עדים מתרץ לה קמאי אמרי הפיל שנו וסימא עינו ומציעאי אזמינהו ואפכינהו ואמרי סימא את עינו והפיל שנו שהרי הרב אומר כן ונמצאו מציעאי זוממים משלמין דמי עין לעבד. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר רבא מנא אמינא לה וכו' אלא דכבר אתו אחריני ואמרו הפיל את שנו וסימא את עינו וכו' ואתו בי תרי אחריני ואמרי סימא עינו והפיל שנו דהיינו שהרב אומר כן דניחא ליה במאי דאמרי הני והני הוא דאתכחשי דכיון דפסקינן דינא אפומא דקדמאה כוותייהו עבדינן והני מוכחשין הוו ממילא וכי מזמי חיילא עלייהו הזמה ומשלמי דמי עין לעבד שמע מינה הכחשה תחילת הזמה היא. והשתא קשיא לן להאי לישנא כיון דלא גמרינן לדינא אפומא דבתראי דכקמאי עבדינן כי מתזמי אמאי משלמי והא קיימא לן שאין העדים נהרגים עד שיגמר הדין על פיהם וכן לענין תשלומין והרי אלו לא נגמר הדין על פיהם כלל אלא שהקושיא הזאת נכללת עם הקושיא שהקשה רב אחא לרב אשי דוקיא דרבא מהיכא וכו' ואמר מילתא יתירתא נמי דלא תימא שאמצעיים נכחשים אלא אפילו עיקר הדין נפסק על פיהם אמר ליה אביי לעולם דליכא כת אחרת אלא של עדים ושל מזימין והכא במאי עסקינן שהזימום והפכו עדותם שהרי הרב אומר כן דקתני (חסר כמו חצי שיטה) וטוב לי מה ששמע עכשיו. ממאי מדסיפא במיפך והזמה דלא צריך לאוקמה בשלש כיתות כדמפרש ואזיל דעבד בכל דהו ניחא ליה דניפוק וניתוב ליה דמי שן רישא נמי אף על גב דכי אתו קמאי לא ניחא ליה כלל דהא מפקי ליה לעבדיה לחירות ומחייבי ליה נמי תשלומין כיון דאתו אחריני בסוף וקא מחייבי ליה טפי מהני משום הכי קתני שהרי הרב אומר כן והיכי דמי אי דקא מאחרי אחורי שהעדים הראשונים העידו ביום שני שהפיל את שנו וסימא את עינו ובאו המזימין ביום השלישי ואמרו אתם הייתם עמנו אתמול ביום שני והיום הוא שסימא את עינו והפיל את שנו אכתי גברא לאו בר תשלומין הוה וכי פסקי לדינא אפומייהו ביום שני וחייבו לגברא לאפוקי לעבדיה לחירות אכתי לאו בר חיובא הוה וכו' עבד בעי לשלומי אלא דקא מקדמי אקדומי דאמרי כבר מיום ראשון נעשה זה ואי דלא עמד בדין ביום ראשון מאי הוי אכתי גברא לאו בר חיובא הוא לאפוקי לעבדיה לשלומי ליה מידי דקנס הוא ואין הקנס מתחייב אלא בבית דין ואף על פי שכבר סימא את עינו והפיל את שנו מיום ראשון לא מתחייב אלא ביום שני שבאו הם והעידו וגמרו הדין על פיהם וכוליה עבד בעי שלומי ליה דאפומייהו הוו מחייבי ליה אלא כשעמד בדין שכך היו מעידים אתם הייתם עמנו ביום שני אלא שכבר נעשה זה ביום ראשון וכבר עמד בדין ונתחייב ואתם מחייבין לרב דמי עין ואינו כך ומשלמי דמי עין לרב אבל העבד כבר יצא לחירות מיום ראשון. ע"כ. וכן כתבו תלמידי הר"פ ז"ל וזה לשונם דאכתי גברא לא איחייב כולי האי משום דאי הוה בעי הוה אתי לבי דינא ומודה ומפטרו כמאן דאמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור. וקשה דהא מסקינן לקמן דבקנס דשן ועין מודו כולי עלמא דמודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב משום דפוטר עצמו בלא כלום ואם כן סוגיא דתלמודא דהכא הוי דלא כהלכתא. לכך נראה דהיינו טעמא דכל כמה דלא עמד בדין לא חשבינן ליה לגברא בר חיובא אף על גב דלא הוה מפטר בהודאתו כשבאו עדים לבסוף וכן מוכח פרק קמא דמכות. ע"כ.

אמר ליה רב אחא וכו' דוקיא דרבא מהיכא אילימא מרישא אטו רישא מי קא מתכחשו מציעאי והא פסקינן לדינא כוותייהו דאוקי ממונא בחזקת מריה ונהי דלענין אפוקי עבדא לחירות כולן שוין ולא אתכחוש ונפיק לחירות אבל לענין תשלומין בתר מיעוטא אזלינן ובמאי דאשוו אהדדי דהיינו בדמי השן מחייבינן ליה דיש בכלל מאתים מנה אבל דמי עין לא. וכבר פירשתי למעלה דבלאו הכי מצי לאקשויי ליה דאי מציעאי אתכחוש היכי קיימא עלייהו הזמה והא אינן משלמין עד שיגמר הדין על פיהם ואלו לא נתקבלה עדותן כלל אלא דעדיפא מיניה אקשי ליה. אמר ליה רבא לאו מרישא קא דייק אלא הא דאייתי לה לרישא דסבר מדרישא בשלש כיתות כלומר ורישא לא סגיא דלא אתו אחריני מקמי הנך משום דקתני שהרי הרב אומר כן ואי דלא אתו אחריני מקמי הנך דאמרי טפי מהני למה ליה דאמר הכי אלא לאו רישא בשלש כיתות דכבר אתו אחריני מקמי הנך דאמרי הפיל שנו וסימא עינו ואתו הני ואמרי סימא עינו והפיל שנו והרב אומר כן ולא שהודה להם שראו דאם כן עדות שאי אתה יכול להזימה היא ולא קיימא עלייהו הזמה דעדות לא הויא כדאיתא לקמן אלא במי שאומר זה טוב לי מן העדות הראשונה. אי נמי שיאמר כן הוא ולא שיודה שהם ראו ונמצאו זוממין בתראי שהרי משלמין דמי עין לעבד קאמר והנך בתראי ודאי לא אתכחיש כלל דהא דינא כוותייהו פסקינן ומהא לא שמעינן מידי אלא מדרישא בשלש כיתות סיפא נמי בשלש כיתות ודייק מסיפא דאמרי בתרי הפיל את שנו וסימא את עינו והדר אתו אחריני ואמרי סימא עינו והפיל שנו והעבד אומר כן אהנך קמאי כדאיתא בברייתא ופסקינן לדינא אפומא דקמאי מקמי דניתו הנך בתראי דבעינן שיגמר הדין על פיהם ובתר גמר דין אתו אחריני ואכחשו להו דאינהו ממעטי בחיובא דגברא ואחר כך נמצאו זוממין קמאי בתר דאתכחוש וקתני דמשלמין דמי עין לרב ושמע מינה הכחשה תחילת הזמה היא ולא אמרינן כיון דאתכחוש מקמי הזמה הוי ליה כעדים פסולים שהעידו דלא קיימא עלייהו הזמה אלא כיון דאתכחוש מפי עדים ולא מפסלותא דנפשייהו קא מפסלי כגון גזלה וכיוצא בה אלא מפי עדים הוא דאתכחוש תחילת הזמה היא וחיילא עלייהו הזמה. ואי קשיא למה ליה למימר דאתו בתרי ואמרי עינו והדר שנו ואתו אחריני ואמרי שנו ואחר כך עינו והעבד אומר כן ונמצאו זוממין הנך בתראי כפשטה דברייתא והנך בתראי הא אתכחוש דדינא כקמאי פסקינן להו וחיילא הזמה עלייהו בתר הכחשה ולאו מילתא היא דאם כן הא לא גמרינן דינא אפומא דבתראי דדינא כקמאי פסקינן ולא חיילא עלייהו הזמה כלל עד שיגמר הדין על פיהם כדאמרן משום הכי איצטריך למימר דהנך דקא מחייבי ליה טפי אתו קמאי ופסקינן לדינא אפומייהו והדר אתו אחריני ואכחישו להו והדר אתו אחריני ואזימו להו בתר דאתכחוש ואביי דחה מיניה ואמר מדסיפא במיפך והזמה דלא איצטריכינן לשלש כיתות שהרי העבד אומר כן בכל דהו ניחא ליה ואף על גב דלא אתו אחריני מקמי הנך דממעטי ליה בתשלומין רישא נמי אף על גב דלא מחייבי מילתא שפיר כדפירשתי לעיל אפילו הכי בשתי כיתות ומיפך והזמה והכי קאמר בשלמא רישא לרבא למאי דסבירא ליה צריך לאוקמה בשלש כיתות דכבר אתו אחריני וקא מחייבי ליה טפי ואיהו ניחא ליה במאי דאמרי הני בתראי אלא סיפא הא לא צריך הלכך כיון דסיפא מתוקמא במיפך והזמה בלחוד רישא נמי הכי מוקמי לה אף על גב דאיכא דוחקא פורתא. ע"כ לשון הראב"ד ז"ל.

גמרא וסבר ר' יוסי תכ"ד כד"ד והתנן וכו' ויש לדקדק מה ענין קושיא זו לדברי המתרץ דכ"ש דלמאי דבעי למימר מעיקרא דכ"ע סברי תכ"ד כד"ד נמי יש להקשות כן. וע"ק דמאי מקשה מתמורת עולה דלמא שאני קדשים שאינו יכול לחזור אפילו תכ"ד כמ"ש הרמב"ם והרבה מגדולי קדמונים דנקטינן בכל התורה תכ"ד כד"ד לבר מהקדש ומגרש וכו' וכ"כ בפי' המשניות ובחבורו הל' תמורה וכ"כ הר"ע מברטנורא וכ"כ התוספות במנחות דף פ"א וכתבו שם הטעם דדיבור דקדשים הוי כמעשה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ע"ש. והאמת שהש"ך בח"מ סי' רנ"ה השיג על הרמב"ם וסייעתו וכ' שנעלם מהם ההיא סוגיא דשמעתין דמדמקשה מקדשים לעדות משמע שאין לחלק בין הקדש לשאר מילי ע"ש באריכות. אבל תמה אני על פה קדוש וגברא רבה בעל הש"ך היאך שוויי' לרבנן קשישאי ואבות העולם טועים בדבר הלכה חלילה. והנלע"ד ליישב הסוגיא והוא דבלא"ה צ"ל דהא דקי"ל בעלמא תכ"ד כד"ד לבר ממקדש ומגרש היינו לענין אי יכול לחזור בו תכ"ד או לאו בהא קאמרינן דבכ"מ יכול לחזור תכ"ד לבד מאותן שמנו חכמים אבל לענין לפרש דבריו בענין שאינו עובר דבריו הראשונים ע"כ לא שייך האי מלתא כלל דהא חזינן דאפילו בגרושין וקדושין אדם עושה פי' לדבריו תכ"ד כגון במקדש ומגרש על תנאי וכיוצא בזה אע"כ לענין חזרה בלבד אתמר והא מלתא גופא סברת המקשה דלעיל במאי דקאמר סברוה דכ"ע תכ"ד כד"ד פי' דלענין זה שאנו אומרים עדות שהוזמו מקצתה הוזמו כולה כיון דהוי תכ"ד נמצא שזה הענין אינו תלוי בחזרה כלל אלא שאנו אומרים שכל מה שאדם אומר תכ"ד אין לנו לחלק בין ראש דבריו לסוף דבריו לחלקם כאילו הם ב' דבורים אלא דיינינן להו כאילו הכל דיבור א' וסבר המקשה דכ"ע מודו בהא דלא מצינו תנאי דפליגי בהא דהא דמצינו דפליגי היינו לענין חזרה דוקא וא"כ לא הוי קשיא ליה נמי מסוגיא דתמורה משום דהוי ידע שפיר דהא דקאמר ר' יוסי אם כנמלך לא אמר כלום היינו משום דלענין חזרה לא מהני תכ"ד ואפילו למ"ד דמהני מודה בקדשים כיון דדיבור דקדשים הוי כמעשה וכמ"ש בשם התוספות והוא פשוט בגמ' בכמה דוכתי. אבל לסברת המתרץ דרבנן ור' יוסי פליגי בתכ"ד והיינו ע"כ דסברתו דהא בהא תליא דמאן דס"ל בעלמא תכ"ד לאו כד"ד לענין שיכול לחזור ה"ה לשאר מילי כגון לפרש דבריו וה"ה לנדון דידן דלא אמרינן ביה עדות שבטלה מקצתה משום דב' דיבורים הם ולא דיבור אחד וא"כ מקשה שפיר היאך מצי' למימר דהא בהא תליא דהא ר"י חזינן ליה דקאמר אם לכך נתכוון מתחילה דבריו קיימים והיינו שכוונתו ניכרת מתוך דיבורו שאומר כן תכ"ד דלענין לפרש דבריו מהני תכ"ד אבל בנמלך לא מהני תכ"ד דכיון שמעיקרא לא נתכוון לכך אלא מיהדר הוא דקבעי למיהדר אמרינן דלא מצי למיהדר אפילו תכ"ד כמ"ש התוספות בד"ה ונמלך. הרי לפנינו דחזרה ולפ' דבריו לאו הא בהא תליא דלפרש כו"ע מודו דתכ"ד כד"ד וא"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתא ומשני הש"ס דהאי אם לכך נתכוון וכו' לאו משום דיש לחלק בין אם רוצה לחזור או לפ' דבריו אלא דא ודא א' היא והחילוק אינו אלא בין תכ"ד קטן או תכ"ד גדול וכמ"ש התוספות להדיא והארכתי בזה מאד ליישב ל' הרמב"ם ושאר פוסקים ואין כאן מקומו. אבל העולה מדברי שהם סוברים דדוקא לענין חזרה שייך לחלק בין קדשים לשאר מילי אבל לענין לפרש דבריו לא שייך לחלק והן הן דברי ר"י גופא לפי המסקנא דהכא והתם אם לכך נתכוון מתחילה והיינו שאומר כן תכ"ד קטן. וא"כ נוכל לומר שנתכווין לכך מתחילה אלא שא"א להוציא ב' דברים כא' דבריו קיימין שהרי לענין לפרש דבריו מהני תכ"ד אפילו במקדש ומגרש וא"כ ה"ה לקדשים. אבל אם נמלך תכ"ד גדול וא"כ שהפסיק כל כך נראין הדברים שלא נתכוון לכך מתחילה אלא שעתה רוצה לחזור בו תכ"ד ובקדשים לא מצי למיהדר משום דדיבור דקדשים הוי כמעשה. נמצא לפ"ז דלא שייך לחלק בין תכ"ד קטן או גדול אלא בקדשים וכדומה כל היכא דלא מצי למיהדר תכ"ד לכך אמרינן דתכ"ד קטן הוי כמפרש דבריו ותכ"ד גדול דיינינן ליה בחזרה אבל בכל דוכתא דקי"ל תכ"ד כד"ד אין לחלק כלל בין תכ"ד קטן לגדול. ובזה נתיישב היטב שכל הפוסקים לא חילקו בין תכ"ד קטן לגדול כנ"ל נכון וברור בעז"ה ועיין מ"ש עוד בסמוך בלשון התוספ' בד"ה כי לית ליה:

שם בגמרא והתנן הרי זו תמורת עולה וכו' והוינן נמלך פשיטא ואמר ר"פ נמלך תכ"ד ע"כ. וצ"ע דהא מלתא דר"פ לא איתאמר' על האי מתני' שם בגמרא אלא אמתניתין דלקמיה ברישא האומר הרי זו שלמים וולדה עולה. וע"ק אמאי לא מייתי הכא באמת מרישא דמתניתין ומאי דאתמר עליה ולפי פשוטו יש ליישב דמרישא לא מצי לאתויי מידי דהא דלא מהני התם נמלך תכ"ד לאו משום דלאו כד"ד ותו לא מצי למיהדר אלא משום דאמרינן דהאי גברא באמת אינו רוצה לחזור מדבריו הראשונים אלא מיטעא הוא דקטעי דכיון דתרי גופי נינהו ואיהו לא אקדיש אלא האם לשלמים סובר שעדיין לא חלה שום קדושה על הוולד לכן הדר ואקדשיה לעולה וכיון דקושטא דמלתא דהיכא דמעיקרא לא איכוון לשנות הוולד לקדושה אחרת ממילא חלה עליו קדושת האם נמצא דבטעות הקדישו ולכך לא אמר כלום אבל כשאומר שנתכוון מתחלה לכך דבריו קיימין נמצא דלפ"ז אין זה ענין לתכ"ד כד"ד והרי זה דומה לגמרי לאומר תמורת עולה תמורת שלמים ותחול זו ואח"כ תחול זו דלא אמר כלום לכ"ע והיינו משום דבטעות הוא וה"נ דכוותיה אבל מתמורת עולה ותמורת שלמים מייתי שפיר דאף על גב דגופא חדא וקאמר ר"י אם לכך נתכוון מתחילה דבריו קיימין וע"כ משום דלא הוי כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו אלא מעיקרא דעתיה אתרווייהו וא"כ בנמלך אמאי לא אמר כלום אי ס"ד דתכ"ד כד"ד ולא יהא כחוזר בו לגמרי הא מצי למיהדר תכ"ד וטעות לא שייך כאן דמהיכא תיתי נתלי בטעות כיון דחד גופא הוא אע"כ דתכ"ד לאו כד"ד זהו לפי פשוטו. ולפמ"ש נמי בסמוך דלענין חזרה כ"ע מודו בקדשים דלאו כד"ד לדברי הפוסקים שסוברים כן ופשט הגמרא הוא להוכיח דיש לחלק בין חזרה ובין לפרש דבריו מכ"ש דא"ש דמרישא לא מצי להוכיח כלום דלמא שאני התם דלא תלינן בחזרה אלא בטעות וכדכתיבנא לכך מייתי מסיפא. ואף ע"ג דמלתא דר"פ קאי ארישא ע"כ דקאי נמי אסיפא דהא התם נמי קשה נמלך פשיטא ודו"ק:

בתוספות בד"ה הרי זו וכו' בפ"ב דזבחים אמרינן וכו' וצ"ע אמאי מייתי התוספות האי מלתא הכא וצ"ל דכוונתם כי היכי דלא תקשה מאי ס"ד מעיקרא למימר דכ"ע תכ"ד כד"ד דא"כ מ"ט דר"מ הכא דקאמר ה"ז תמורת עולה משום דתפוס לשון ראשון והיאך שייך לומר כן אי כדבור אחר דמי לכך כתבו התוספות דלק"מ דהא אליבא דאביי קיימינן הכא דקאמר למפרע נפסל ואביי קאמר בהדיא דטעמא דר"מ מדהוי ליה למימר תמורת עולה ושלמים וקאמר תמורת שלמים ה"ל כאומר תחול זו ואח"כ זו לכך לא אמר כלום דה"ל הקדש בטעות ואין זה ענין לתכ"ד כד"ד. אלא דעדיין יש להקשות לרבא דלית ליה האי סברא וקסבר נמי בשמעתין דעד זומם מכאן ולהבא נפסל והיינו ע"כ משום דס"ל דהכי הוא טעמייהו דרבנן דלעיל גבי עדות גניבה ועדות טביחה ולא נראה לו לומר דטעמייהו דתכ"ד לאו כד"ד דא"כ מצי סברי דלמפרע נפסל ור"י סובר להדיא דלמפרע נפסל והוי מלתא דרבא דלא כמאן. אע"כ דרבא סובר לסברא פשוטה דכ"ע תכ"ד כד"ד וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מ"ט דר"מ גבי תמורת עולה ושלמים לכך כתבו דלרבא נמי לק"מ דאיהו מפרש בהדיא בפ"ב דזבחים דטעמא דר"מ משום דאמדינן דעתא דהאי גברא דלא בעי למיהדר אלא אם יוכלו שניהם לחול יחולו ואי לאו דעתו אקמא כנ"ל ודו"ק:

בד"ה ונמלך וכו' למאי דסבר נמי וכו' נראה דכשמתכוון לכך וכו' ולמחר תמורת שלמים עכ"ל. כוונתם בזה דלא תימא כיון דקס"ד השתא דר"י סבר תכ"ד לאו כד"ד וא"כ הא דס"ל אם כמתכוון לכך דבריו קיימין היינו משום דמהימנינן ליה שכך היתה כוונתו בתחילה. וא"כ היה מקום לומר דה"ה אם אמר היום תמורת עולה לחוד ולמחר אומר תמורת שלמים ואומר ג"כ שכן היתה כוונתו מאתמול יהא דבריו קיימין על זה כתבו דלא אמרינן כן אלא בנתכוון היינו נמי תכ"ד שאומר תכ"ד שנתכוון בתחילה לכך משום דלענין לפ' דבריו סבר דמהני תכ"ד. אבל לאחר כ"ד הוי כמו דברים שבלב ואין זו סברא דלעולם יהא נאמן ועמ"ש בגמרא בזה באריכות ויתיישב לשון התוספות על נכון:

בד"ה תרי תכ"ד וכו' גם בזה עיין מ"ש בגמרא לשיטת הרמב"ם וסייעתו ואפשר שהוא ג"כ שיטת התוספות שכ"כ להדיא במסכת מנחות דף פ"א דבקדשים לא מצי למיהדר אפילו תכ"ד וא"כ צריך לפרש דבריהם כאן כמ"ש באריכות ודו"ק:

בד"ה כי לית ליה וכו' וי"ל דס"ל כברייתא דמי שאמר הריני נזיר וכו' עכ"ל. ולכאורה אין תירוץ זה מספיק דאברייתא נמי שייך להקשות דאתי' דלא כמאן כיון דמצינו להדיא דכולהו תנאי מודו דתכ"ד גדול לאו כד"ד ואם נאמר לחלק בין קדשים לשאר מילי א"כ קשיא סוגיא דשמעתין ולפמ"ש לעיל א"ש דודאי לענין חזרה שייך לחלק בין קדשים לשאר מילי משום דדיבור דקדשים הוי כמעשה ואין אחר מעשה כלום אלא דסוגיא איירי מלפרש דבריו והכי קשי' ליה אמאי אמרינן בנמלך לא אמר כלום כיון שסוף סוף אינו עוקר דבריו הראשונים אלא עושה פי' לדבריו ואע"ג שהפסיד תכ"ד הא אמרת דס"ל לרבי יוסי דכד"ד. וע"ז משני תרי תכ"ד הוי פירוש לענין קדשים לחוד דתכ"ד קטן תלינן ליה דלפרש דבריו הוא בא אבל תכ"ד גדול מיחזי כחזרה ובאמת אינו יכול לחזור אבל לשאר מילי דקי"ל דתכ"ד כד"ד אפילו לענין חזרה ממילא לא שייך לחלק בין תכ"ד קטן לגדול וע"ז מייתי שפיר מברייתא דנזיר ודו"ק:

בד"ה א"ל אביי וכו' ונראה לר"י דאביי מוקי לה וכו' ואיירי דמציעאי נמי אפכינהו ואזמינהו לקמאי דהשתא לא אתכחשו מציעאי כלל עכ"ל. פי' דכיון דמציעאי הם עדים זוממין ממילא דדינא כוותייהו פסקינן והכחשה דקמאי לאו כלום היא לגבייהו דגזירת הכתוב הוא כך:

בא"ד וכי קתני וכו' וה"ה דמי עין לקמאי וכו' מיהו אין אנו צריכין להפך בתראי למציעאי וכו' עכ"ל. מלשון ומיהו שכתבו התוספות משמע דקושטא דמלתא לאו הכי איתא אלא עיקר אפכינהו ואזמינהו דאביי קאי על בתראי למציעאי וע"ז כתבו התוספות שלא היה צריך לומר כן. אבל אין לפרש כוונת התוספות דבאמת קאי מלתא דאביי על מציעאי לקמאי לחוד דא"כ היאך כתבו התוספות דה"ה דהוי מצי למימר דמשלמי דמי עין לקמאי וכו' דלמא איירי דמציעאי אפכינהו מעיקרא לקמאי ואח"כ אזמינהו לאחר כד"ד וא"כ אף לפי הזמת מציעאי לא היו רוצים לחייב לקמאי דמי עין שהרי הוכחשו מעיקרא ואביי ס"ל דהכחשה לאו תחילת הזמה וא"כ כשהוזמו מציעאי אח"כ למה ישלמו לקמאי אע"כ דבאמת אפכינהו ואזמינהו דאביי קאי אבתראי למציעאי וא"כ ע"כ דאיירי דאפכינהו ואזמינהו תכ"ד או דאזמינהו ואח"כ אפכינהו דאל"כ הא איתכחשו מציעאי מעיקרא ולמה ישלמו וא"כ ממילא משמע דה"ה אפכינהו ואזמינהו דמציעאי לקמאי איירי נמי בענין זה דהוי תכ"ד וא"כ כתבו שפיר דהמ"ל שישלמו דמי עין לקמאי וק"ל:

כְּדֵי שְׁאֵלַת הָרַב לַתַּלְמִיד "שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי" כתבו התוספות מה שאמרו (ברכות כז:) הנותן שלום לרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל דאמר שלום עליך ולא אמר 'רבי ומורי' עיין שם נמצא יש תלמיד עושה לעצמו מכשול בשלום אם אינו מאריך לומר 'רבי ומורי'. ובזה יובן 'שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ' (תהלים קיט, קסה) 'רָב' דייקא שמאריך לומר שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי ואז אֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל שלא יענש בעבור השלום. ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל (ברכות סד.) תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, 'תלמידי' דייקא שאין יכול לקצר הלשון אלא מרבים דברים לומר בו שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי וזה שבח ישראל לעתיד אף על גב דלא צריכי למימר חד לחד אליף לי חכמתא כי כולם הם 'לִמּוּדֵי הֳ' (ישעיה נד, יג) דְּרוּחַ ה' דִּבֵּר בָּם וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנָם עם כל זה נוהגים זה בזה כמנהג תלמיד לרבו שאומרים חד לחד שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי. וזהו שנאמר אף על פי דְכָל בָּנַיִךְ הם לִמּוּדֵי הֳ' עם כל זה וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ (ישעיה נד, יג) שמרבין נוסח השלום לומר בו רבי ומורי.