מסכת בבא קמא דף ע״ב עמוד א׳

דלא אכלי בשרא דתורא לא דקדקתי טעמו של דבר:

ומאי שנא סיפא כיון דרישא אפי' לא עמד בדין [קאמר רחמנא] דחמשה בקר ואפי' חמשה חצאי בקר סיפא כשמת אביו ואחר כך טבח ומכר למה לא ישלם לאחיו את חלקם:

וטבחו כולו משמע:

ש"מ מדקתני מתניתין השוחט חולין בעזרה חייב:

אינה לשחיטה אלא לבסוף הלכך כל כמה דטבח דמריה קא טבח ובגמר שחיטה הוא דמיתסר בהנאה:

מתחילה ועד סוף וכל כמה דחשיב הויא מחשבה:

כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים או השלימן לרוב דבגמר טביחה הוא דאיתסרא ועד השתא דמריה קא טבח:

אינה לשחיטה אלא לבסוף הלכך כל כמה דטבח דמריה קא טבח ובגמר שחיטה הוא דמיתסר בהנאה:

דלא אכלי בשרא דתורא שרוי בתענית היה:

סיפא לא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא משמע אבל כפל מחייב אע"ג דלא עמד בדין ואפי' ארבעה וחמשה הוה מחייב אי לאו דבעינן וטבחו כולו באיסורא ורישא נמי קתני חייב בארבעה וחמשה ואע"ג דאיירי בלא עמד בדין כמו בסיפא דאין חילוק בין רישא לסיפא אלא דברישא טבח ואח"כ מת אביו ובסיפא מת אביו ואח"כ טבח ולמאי דס"ל מעיקרא לרב נחמן ולא חמשה חצאי בקר לא מוקי כשעמד בדין אלא משום דלא ליהוי ה' חצאי בקר אם כן משמע כל הסוגיא דאדם מוריש קנס לבניו והקשה ריב"א דבריש נערה שנתפתתה (כתובות דף מב: ושם) אמרינן כי קאמרינן ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות והתם הוי פי' משום שעמד בדין אבל לא עמד בדין משמע כולה שמעתא דלא מצי להוריש וי"ל דרבא ורב נחמן דהכא לית להו סוגיא דהתם דס"ל דיכול להוריש בשאר קנסות אע"ג שלא עמד בדין דנהי דקנס של אונס ופיתוי אין יכול להוריש בשום ענין כדקתני במתני' דהתם היינו משום דאותו דבר שהקנס יוצא ממנו דהיינו הבת אין יכול להורישו לבניו כדאמרינן התם אותם. לבניכם ולא בנותיכם לבניכם אבל ממון דהכא שהכפל ד' וה' יוצאין ממנו דהיינו בהמה הוא מוריש לבניו לפיכך זה הקנס מוריש לבניו ועוד נראה לר"י דרבא ורב נחמן דהכא לא פליגי אסוגיא דרבה ואביי דפרק נערה (שם.) דמיירי הכא כולה מתניתין כשעמד בדין ואמרו ליה חייב אתה ליתן לו דכה"ג אדם מוריש לבניו קנס כיון דא"ל חייב אתה ליתן לו ולא שייך השתא למפרך ארישא ליפלוג בדידיה בטבח ומכר בחיי אביו בין עמד בדין ללא עמד דניחא ליה למתני כולה בעמד בדין דתו לא הוי קנס דאפ"ה בסיפא מת אביו ואח"כ טבח דפטור משום דבעינן וטבחו כולו באיסורא וליכא וחידוש זה אינו יכול להשמיענו אלא במת אביו ואח"כ טבח ומכר אבל מעיקרא דסבירא ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר והיינו טעמא דמפטר בסיפא פריך שפיר דליפלוג וליתני בדידיה במה דברים אמורים כשעמד בדין ואמר לו צא תן לו אבל לא עמד בדין פירוש שלא אמר לו צא תן לו אלא חייב אתה ליתן לו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו פטור מטעם ולא ה' חצאי בקר. דהיינו טעמא דסיפא דסיפא נמי מיירי בלא עמד בדין בחיי אביו שלא אמר לו צא תן לו אלא חייב אתה לו אם כן בחנם נקט בסיפא מת אביו ואחר כך טבח דבזה הענין אפי' טבח ואחר כך מת נמי וקצת נראה דוחק פירוש זה דמאחר דמועלת העמדה בדין דחייב אתה ליתן לו לענין שחשוב כאילו זכה שיכול להוריש לבניו אם כן גם לענין זה תועיל שיחשוב כאילו נתחייב לאביו ה' בקר שלמים שמכח האב הוא מתחייב לשלם לאחיו ולא מכחם ור"י הלבן מפרש דבכל קנס אדם מוריש לבניו וההיא דפרק נערה (שם) לענין קרבן שבועה איירי כמו שמוכח תחילת הסוגיא דלענין קרבן שבועה שאל אביי לרבה ועל זה השיבו כי קאמינא ממון הוי לרבי שמעון להתחייב עליו קרבן שבועה להורישו לבניו שאם מת ותבעוהו אחר מיתת אביהם קנס שהיית חייב לאבינו והעמידך בדין ונתחייבת לו בדין וכפר ונשבע ואחר כך הודה הואיל ואגלאי מילתא דבשעת שנפל ליד היורשים כבר היה ממון אצל אביהם שהרי כבר עמד עליו בדין ונתחייב לו ולא היה יכול להודות ולהפטר מהן אם כן לגבי דידהו אין עקרו קנס וה"ל דומיא דפקדון דקרא ומתחייב עליה קרבן שבועה אבל אם לא עמד בדין אע"פ שהיורש יורשו מכל מקום אין דומיא דפקדון ולא מחייב בטענתו קרבן שבועה אפי' העמידוהו בדין ונתחייב להו בדין ואחר כך עתה כשתבעוהו כפר ונשבע והודה שהרי עיקרו קנס והא דאמר בתר הכי דאיצטריך קרא וכיחש לעמדה בדין ובגרה ואחר כך מתה דהתם כי קא ירית מינה קא ירית מכל מקום אין דומיא דפקדון אע"פ שע"י ירושה בא ליד האב עכשיו הואיל ותחילתו קנס לגבי דידה ודידיה אפי' מתה אחר שבגרה עיקרו קנס מיקרי לגבי האב ולא מתחייב קרבן שבועה ואם תאמר בפרק אלו נערות (כתובות דף לח: ושם ד"ה יש) דקבעי יש בגר בקבר ופקע אב או אין בגר ולא פקע אב ואמאי פקע אב כשיש בגר בקבר נהי דאין לו מכחו יהיה לו מכח ירושה שיורש את בתו כיון דקנס נמי בר ירושה הוא ויש לומר דהתם אין יכול לזכות מכחה שהבת לא היתה ראויה לזכות בו מעולם ואם תאמר וכי בעי מעיקרא יש בגר בקבר ודבנה הוי היאך יכול להיות של בנה הלא אינה יכולה להורישה כדקאמר בבעיא בתרייתא יש בגר בקבר ופקע אב ויש לומר דבעיא קמייתא הויא בבושת ופגם דהוי ממונא ומורשת שפיר לבנה אע"ג דבושת ופגם איתקש לקנס כדתנן בפרק נערה (כתובות דף מא:) לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה משמע דאבושת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן לשון רבים היינו דוקא לענין גביית האב איתקוש לקנס כדכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים וגו' ודרשינן הנאת שכיבה נ' מכלל דאיכא בושת ופגם ואית דדריש תחת אשר עינה מכלל דאיכא בושת ופגם אבל הכא נהי דמפטר המאנס מן הקנס לפי שאין יכולה להוריש שלא זכתה בו מבושת ופגם דהוי ממונא לא מפטר:

דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מכי שחיט פורתא כו' ממאי דחייב רחמנא אחולין בעזרה ואשחוטי חוץ לא מצי למפרך אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מכי שחטה פורתא אסרה ואידך מחתך עפר בעלמא הוא אע"ג דליכא למימר דמחייב אההוא פורתא כמו שאפרש בסמוך דכיון דאין שם פסול אחר אלא דשחוטי חוץ לבדו איכא למימר דבהכי חייב רחמנא אבל כשיש פסול אחר עמו אז יש לפטור אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון דבסוף שחיטה הוי כמחתך עפר בעלמא:

כי קמחייב אההוא פורתא מחייב תימה כיון דסוף השחיטה פוסלת אין לו להתחייב אפורתא קמא אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כדמשמע בפ"ב דחולין (דף כט:) דפריך מההיא דאירע בה פסול בשחיטה בין קודם פסולה בין לאחר פסולה אין מטמאה בגדים בהזאתה קודם פסולה מטמאה בגדים לאחר פסולה אין מטמאה בגדים ואי אמרת ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ניפלוג נמי בשחיטתה ומשני נתקלקלה בשחיטה קאמרת כיון דנתקלקלה בשחיטה לבסוף איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו שחיטה היא כלל ואותו קלקול מפ' ר"ת דלאו דוקא נתקלקלה בגוף השחיטה כגון נוחר ומעקר אלא אפי' נתקלקלה ע"י מלאכה שעשה בשעת שחיטה דומיא דאירע בה פסול בהזאתה דמיירי בפסול מלאכה דאי לאו הכי אכתי תקשה לו ניפלוג נמי בשחיטתה בפסול מלאכה אלמא משמע התם דאפי' למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כשאירע פסול באמצע אין תחילת השחיטה שחיטה וי"ל דהכא נמי ה"מ לאקשויי ליה אלא בלאו הכי מסלק ליה שפיר:

לימא קסבר רבי יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ותקשה דידיה אדידיה דאיהו גופיה אמר בפרק האיש מקדש (קדושין דף נז:) חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ויליף לה מקרא:

כיון דשחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דידיה קא טבח ואיכא למידק דהא כל טבח דחייב רחמנא לאו דמריה קא טבח אם איתא דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכי שחט בה פורתא קנייה בשינוי אידך כי קא טבח דידה קא טבח ויש לומר דפשיטא להו דבשחיטה פורתא לא קני לה. ולדידי קשיא דאלו למאן דאמר אינו לשחיטה אלא לבסוף משמע דלא קשיא ליה משום דאסורא וחיוב תשלומין באין לו כאחד. ותמיה ליה דהא מכי שחט בה סימן אחד בפנים דברי הכל חייב הואיל ונעשה בה מעשה חטאת העוף (חולין כט, ב) ובבהמה קא מיירי כפי הפירוש הנכון שכתבתי שם, אם כן אף כששחט בה סימן אחד בפנים אסרה אידך לאו דידיה קא שחט, ויש לומר דהכא כרבה דאוקי פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף בששוחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף חייב ולמאן דאמר אינו אלא לבסוף פטור והלכך הכי נמי אף סימן אחד בכלל פורתא דקאמר והרי הוא בכלל שאלתו דישנה מתחילה ועד סוף או אינו אלא בסוף. כך נראה לי.

דבר שאין חיובו או פסולו בא אלא משום שחיטה כגון חולין בעזרה שלא נאסר אלא משום זביחה שנאמר כי ירחק ממך המקום וזבחת מבקרך ומצאנך ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום וכן שוחט קדשים בחוץ וכן טובח אחר שגנב יש אומרים בכלם שאין חיובם או איסור הנאה שלהם בא אלא בגמר שחיטה הא כל שאיסורו משום דבר אחר כגון שוחט לשם ע"ז מכיון שהתחיל לשחוט נאסרה בהנאה ויש פוסקים בכלם שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכן עיקר כמו שבארנו במסכת חולין פרק שני:

ולענין פסול מחשבה בקדשים מיהא כלם מודים שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ואף מחשבה שבתחלת שחיטה פוסלת ואם תמצא לפסוק כן אף בחולין בעזרה אי אתה מוצא חיוב תשלומין בחולין בעזרה אלא בששחט מיעוט סמנין בחוץ וגמרם בפנים שמשנאסרו אינו טובח את שלו ואם התחיל בפנים וגמר בחוץ נאסרו:

תוספות בד"ה דאי ישנה לשחיטה כו' אבל כשיש פסול אחר עמו אז יש לפטור אפילו למאן דאמר כו' עכ"ל פירוש פסול אחר כגון ע"ז כדפריך בפרק השוחט אשחוטי חוץ לא ליחייב דאסרה בשחיטה פורתא לע"ז ומשמע להו דאפי' למ"ד ישנה לשחיטה כו' פריך הכי כמו שהוכיחו התוספות בסמוך מההוא דאירע בה פסול כו' ודו"ק:

בד"ה כי קמחייב אההוא כו' תימה כיון דסוף השחיטה פוסלת כו' משמע התם דאפילו למ"ד ישנה כו' עכ"ל ולמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף אע"ג דסוף השחיטה נמי פוסלת מכל מקום מחייב שפיר בד' וה' כיון דכולה שחיטה היתה בהכשר והפסול וחיוב ד' וה' כהדדי אתיין לבסוף מה שאין כן למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף היכא נמי דסוף השחיטה פוסלת אין תחילת השחיטה שחיטה כלל ודו"ק:

ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא וכו' ולא גרסינן אלא מאי שנא רישא וכו' דמעיקרא נמי מצי לאקשויי אלא מאי חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר אי הכי סיפא נמי אלא ודאי דהאי טעמא דמפרש ביה בסוף וטבחו כולו באיסור בעינן עליו היו סמוכין בתחילה ולא אתיא ליה סייעתא מסיפא והשתא הוא דמפרש טעמא דמתניתא. ואית דגרסי ליה ומפרשי ליה הכי בשלמא ללישנא קמא דאמרת חמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר סיפא ודאי ניחא ורישא נמי מוקמינא לה בשעמד בדין ואיידי דתנא רישא גנב משל אביו וכולה כדאוקימנא מעיקרא אלא להאי לישנא סיפא היכי מיתרצא. הראב"ד ז"ל.

וטבחו כולו באיסורא ולפיכך אם טבח לאחר שמת אביו לא משלם דבעינן וטבחו כולו באיסורא וליכא דהא יש לו שותפות קצת בגויה. וגונב שור שיש לו שותפות בו מיפטר מתשלומי ארבעה וחמשה מהאי טעמא אבל כפל אפשר דמשלם דלא חזינן ביה מיעוטא כדחזינן בטבחו או מכרו דכתיב וטבחו או מכרו והיה יכול לכתוב וטבח או מכר אלא ודאי לאשמועינן דדוקא כולו ולא חציו אבל בגנבה לא כתיב ואוי יתירה על שור על חמור והא אמרינן דבכלל שור אפילו חצי שור. ה"ר יהונתן ז"ל.

שמע מינה אינה לשחיטה אלא לבסוף פירוש דבר שאינו נאסר כי אם בשביל שם שחיטה כגון חולין שנשחטו בעזרה שאינם נאסרין אלא מפני שם זביחה דאמרינן כי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת מבקרך וגו' בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום אינו נאסר עד גמר שחיטה אבל שאינו נאסר בשביל שם שחיטה אלא מפני איסור אחר אפילו בכל דהו נמי מיתסר כגון שוחט לעבודה זרה דאמרינן לעיל כיון דשחט בה פורתא אסרה וכו' וכן הדין לשוחט בחוץ שאינו נאסר אלא בשביל שם שחיטה. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הרב המאירי ז"ל דבר שאין חיובו או פיסולו בא אלא משום שחיטה כגון חולין בעזרה שלא נאסר אלא משום זביחה שנאמר כי ירחק ממך המקום וזבחת מבקרך בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום וכן שוחט קדשים בחוץ וכן טובח אחר שגנב יש אומרים שאין חיובם או איסור הנאה שלהם בא אלא בגמר שחיטה הא כל שאיסורו משום דבר אחר כגון שוחט לשם עבודה זרה מכיון שהתחיל לשחוט נאסרה בהנאה. ויש פוסקים בכולם שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכן עיקר כמו שביארנו במסכת חולין פרק ב'. ולענין פיסול מחשבה בקדשים מיהא כולם מודים דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ואף מחשבה שבתחילת שחיטה פוסלת ואם תמצא לפסוק כן אף בחולין בעזרה אי אתה מוצא חיוב תשלומין בחולין בעזרה אלא כששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרם בפנים שמשנאסרו אינו טובח את שלו ואם התחיל בפנים וגמר בחוץ נאסרו. ע"כ.

דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכו' וא"ת אמאי לא מוכיח משוחט קדשים בחוץ דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אם כן לעולם לא מיחייב אשוחט קדשים בחוץ דכיון דכי שחיט בה פורתא אסרה ואידך מחתך בעפרא הוא ולא מחייב כיון דלא חזיא לביאת אהל מועד כדמוכח בשלהי פרק השוחט מקרא דאל פתח אהל מועד לא הביאו ודריש מי שראוי לפתח אהל מועד וכי תימא דמחייב אפורתא קמא אין זה דכיון דסוף שחיטה בפיסול לא מחייב אפורתא קמא כדמוכח בסוף פרק השוחט דפריך מההיא דהשוחט בשבת בחוץ לעבודה זרה חייב שלש חטאות ואי סלקא דעתך כיון דשחט בה סימן אחד אסרה אידך כי קא שחיט כמחתך עפר בעלמא ואשוחט חוץ לא ליחייב ומשמע דפריך אליבא דכולי עלמא אפילו למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף והשתא לישני דמיחייב אפורתא קמא למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אלא שמע מינה כיון דסוף שחיטה בפיסול אין תחילת שחיטתו נמי חשיבא שחיטה אפילו למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים דכיון דאין פיסול בסוף שחיטה אם כן מחייב אפורתא דהוה בחוץ אף על גב דגמר השחיטה הוה בפנים. וי"ל דודאי משחוטי חוץ לא מצי מוכח דכיון דאין שם פיסול אחר אלא שחוטי חוץ לבד אין לומר שלא יתחייב אשחוטי חוץ משום דסוף שחיטה הויא כמחתך בשר בעלמא מחמת פיסול דשוחט דהא בהכי חייב רחמנא שוחט חוץ דבענין אחר לא משכחת חיוב דשוחט חוץ אבל כשיש שם פיסול אחר כגון השוחט לעבודה זרה כי ההיא דפרק השוחט אז יש לפטור אפילו למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון דהוי בסוף השחיטה כמחתך עפר דהיינו סוף השחיטה בפיסול. תלמידי הר"פ ז"ל.

כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דידיה קא טבח איכא למידק דהא כל טובח דחייב רחמנא לאו דמריה קטבח אם איתא דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דמכי שחיט בה פורתא קני בשינוי אידך כי קא טבח דידיה קטבח. ויש לומר דפשיטא להו דבשחיטת פורתא לא קני להו. אבל לדידי קשיא לי דאפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף משמע דלא קשה ליה משום דאיסורו וחיוב תשלומיו באין לו כאחד ותמיהא לי דהא מכי שחיט בה סימן אחד בפנים אסרה וכדאמרינן ואנן וטבחו כולו באיסורא בעינן וכדאמרינן בפרק השוחט דהיכא דשחט בה סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים דברי הכל חייב הואיל ונעשה בו מעשה חטאת העוף בחוץ ובבהמה קמיירי כפירוש הנכון שכתבתי שם אם כן כששחט בה סימן אחד בפנים אסרה אידך לאו דידיה קא שחיט. וי"ל דהכא כרבה דהתם נקיטה דאוקי פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף או אינה בשוחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים למאן דאמר ישנה מתחילה ועד סוף חייב ולמאן דאמר אינה אלא בסוף פטור והילכך הכא נמי אף סימן אחד בכלל פורתא הוא דקאמר והרי הוא בכלל שאלתו דישנה מתחילה ועד סוף או אינה אלא בסוף כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

לימא קסבר רבי יוחנן חולין שנשחטו בעזרה וכו' וא"ת ומה ובכך אי סבר רבי יוחנן הכי. וי"ל דאם כן קשיא דידיה אדידיה דאיהו גופיה וכו' ככתוב בתוספות. תלמידי הר"פ ז"ל. ולענין פסק כתב הר"מ ז"ל בפרטיו וזה לשונו קיימא לן כרבי יוחנן דאמר ישנה לשחיטה להיאסר בהנאה מתחילה ועד סוף כלומר בין בתחילה בין בסוף. והא דתנן השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה אוקימנא כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמר בפנים אבל אם התחיל בהם בפנים פטור מתשלומין. ושמעינן מדרב אשי דלא מחייב תשלומי ארבעה וחמשה אטביחה עד דגמר לה לכולה טביחה מאי טעמא וטבחו כולו בעינן הילכך אי איתא לכולה טביחה בדבר המותר בהנאה מחייב ואי לאו לא מחייב. ושחיטת חולין בעזרה לא שנא שחט מיעוט סימנין בפנים וגמרן בחוץ ולא שנא שחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים ולא שנא שחט מיעוט בפנים ולא גמרן אסור בהנאה מדאורייתא. ע"כ.

תוספות ד"ה סיפא לא קרינן ביה וכו' ועוד נראה לר"י וכו' דמיירי הכא כולה מתניתין כשעמד בדין וכו' דאפ"ה בסיפא וכו' עכ"ל. הא דקאמר דסיפא מיתוקמא כשעמד בדין ע"כ היינו על הקרן וכפל לחוד שהרי הטביחה לא היתה עד אחר מיתת אביו ואפ"ה תשלומי הטביחה נמי יכול להוריש לבניו דכיון שזכה בחייו בהקרן ע"י העמדה בדין ממילא כיון דמיית קם הקרן של הבהמה ברשות היורשים וכי טבח אח"כ דידהו קטבח ומחמת עצמם זכו בתשלומי הטביחה ובכפל זכו מחמת אביהם כיון שכבר עמד בדין ומש"ה מוקי לה דוקא בחייב אתה ליתן לו דאי בצא תן לו ממילא פסקוה למלתיה וכי טבח אחר מיתת אביו ה"ל כגזלן ולא שייך בתשלומי ד' וה' כדאמר רבא לעיל דף ס"ט כן נ"ל לפ' דברי התוספ'. אלא דלפ"ז אינו מובן לי מה שכתבו התוספות דפי זה נראה קצת דוחק משום דכמו שמועיל חייב אתה ליתן לו לענין שיכול להורישו לבניו כמו כן נאמר דחשיב כאילו נתחייב לאביו ה' בקר שלימי' ולפמ"ש לא שייך לומר כן דנהי דמועיל חייב אתה ליתן לו לענין להורישו לבניו היינו על הקרן וכפל שכבר זכה בדין אבל לענין תשלומי הטביחה מהיכא תיתי נאמר דחשיב כאילו נתחייב ה' בקר לאביו כיון שלא עמד עדיין בדין על הטביחה ואפשר דהוי מודה ומיפטר ואם כן מקשה הש"ס שפיר לעיל כיון דסיפא ע"כ לא איירי אלא כשעמד בדין ואמרו חייב אתה ליתן לו והיינו על הקרן והכפל לחוד ולא על הטביחה א"כ מאי איריא מת ואחר כך טבח לפלוג בדידיה ואפילו טבח בחיי אביו אלא שלא עמד בדין על הטביחה רק על הקרן וכפל ואח"כ מת אביו אפ"ה פטור דה"ל ה' חצאי בקר שהרי ע"כ לא זכו בתשלומי הטביחה מחמת אביהם רק מחמת עצמם כיון שאביהם לא עמד בדין ויש ליישב דאיכא למימר דאי הוי תני הכי ה"א דפטור משום שאין אדם מוריש קנס לבניו ודו"ק:

בא"ד ור"י הלבן מפ' וכו' וההיא דפרק נערה לענין קרבן שבועה איירי וכו' א"כ לגבי דידהו אין עיקרו קנס עכ"ל. ואף ע"ג דהתם מסקינן להדיא דלענין קרבן שבועה כ"ע מודו דפטור אף ע"ג שעמד בדין מקרא דוכיחש מ"מ משמע ליה לר"י הלבן שזה דוקא לגבי דידיה גופא אם תבעו על קנס שעמד בדין וכפר פטור מקרבן שבועה כיון שמתחילה זכה בממון זה ע"י קנס אבל לגבי יורשי' חייב שפיר קרבן שבועה דכיון שעמד בדין ואח"כ מת הרי הוא ממון גמור של היורשים ובזה יפה כח היורשים מכח אביהם עצמו דלגבייהו לא היה שם קנס על זה הממון בשום פעם וק"ל:

בא"ד וא"ת וכי בעי מעיקרא וכו' היאך יכול להיות של בנה הלא אינה יכולה להורישה כדקאמר בבעיא בתרייתא וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מאי ענין קושי' זו לכאן כיון שהקושי' בסוגי' דכתובות גופא מיניה וביה ועוד למאי דס"ד מעיקרא דקנס אינה בתורת ירושה כלל הקושי' יותר חזקה ונ"ל ליישב משום דלתירוץ הראשון שכתבו התוספות כאן דרבא פליג אסוגי' דפרק נערה וס"ל דדוקא קנס דאונס ומפתה אינו בתורת ירושה מהאב לבניו משום שאינו יכול להוריש זכות בתו לבנו משא"כ בשאר קנס שיכול להוריש א"כ נוכל לומר דהא דבעי רבא גופא בלישנא קמא אי יש בגר בקבר ודבנה הוי היינו משום דאיכא למימר דבת לבנה יכולה להוריש דהא לא שייך האי טעמא כמו מן האב לבניו ובלישנא בתרא סבר רבא דמ"מ י"ל דאינה יכולה להוריש לאביה זה הקנס דאכתי לא דמי לשאר קנסות שיכולים להוריש היינו משום שמוריש אותו הדבר עצמו שבא הקנס על ידו כגון קנס דכפל ודד' וה' או דעבד משא"כ בקנס דאונס וא"כ אזלא לה קושית התוספות אבל עכשיו שכתבו התוספות לפירוש ר"י הלבן דאפילו קנס דאונס נמי יכולים להוריש ואפ"ה אמרינן התם בבעיא בתרייתא ופקע אב והיינו משום שהבת לא היתה ראויה לזכות בו א"כ תקשה לפ"ז אמאי דס"ד בבעיא קמייתא דדבנה הוי ותיפוק ליה דאינה יכולה להוריש מה"ט גופא כנ"ל ואף על גב דבפרק אלו נערות מקשו התוס' זו הקושיא אגוף הסוגיא היינו משום דהתם לא סלקי אדעתייהו זה התירוץ הראשון שכתבו כאן דרבא פליג אסוגיא דפרק נערה ותדע דמייתו שם קושית ריב"א דהכא וכתבו עליו שני תירוצים האחרונים ותירוץ הראשון לא נזכר שם ולפמ"ש א"ש ודו”ק:

בפרש"י בד"ה וטבחו כולו משמע עכ"ל כוונתו דמוא"ו יתירה קא דרש מדלא כתיב וטבח וכן משמע לקמן דמה"ט ממעטינן מכרה חוץ מרגלה וכו' משום דומכרו כולו משמע אבל אין לפרש דפשטא דוטבחו משמע כדרך טביחה והיינו כולו דא"כ גבי שחוטי חוץ וחולין בעזרה נמי נימא הכי דהא כתיב בהו זביחה ושחיטה אע"כ כדכתיבנא וה"ט דמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וק"ל:

בד"ה אינה לשחיטה כו' אלא לבסוף וכו' ונפ"מ לענין המחשב בקדשים וכו' עכ"ל. וקשה אמאי שביק עיקר הנפקותא דמפורש בחולין פרק השוחט אעיקר פלוגתייהו דקאמר התם דנפ"מ לענין שחוטי חוץ כגון ששחט מקצת סימנים בחוץ וגמרן מבפנים ע"ש ויש ליישב קצת דכוונתו דלא תימא דלא קאמר ר"י ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אלא בשחוטי חוץ דוקא והרבה טעמים יש לחלק ולומר דחולין בעזרה לא דמי לשחוטי חוץ להא מילתא ע"פ הסוגיא ואין להאריך כאן לכך כ' רש"י דפליגי לכל מילי והיינו מדקמייתי הא מלתא בזבחים לענין שלא לשמו ולענין פגול: