דף ביאור
מסכת בבא קמא דף מ״ב עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת בבא קמא דף מ״ב עמוד ב׳
מסכת בבא קמא דף מ״ב עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־475 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
ונימא ר"ע לנפשיה כדאקשי ליה לר' אליעזר לעיל:
כשקדם בעליו ושחטו קודם שנגמר דינו אצטריך ליה קרא למפטריה:
אי הכי אמאי מותיב ר"ע לרבי אליעזר לעיל הביאהו לב"ד ולא אסיק אדעתיה דמצי לשנויי ליה כשקדם ושחטו אי לית ליה טעמא אחרינא:
אמר לך ר' אליעזר שקדם ושחטו לא אצטריך קרא דהתם כי הרגו שלא בכוונה אצטריך למפטריה מכופר:
דשור לאו בר קטלא הוא כלל ואי לא מיעטיה הוה אמינא עיקר חיובו כופר הוא:
אבל הכא דשור בר קטלא הוא תחילת דינו נפטר מממון ולא חלה עליו תשלומין דאיכא למימר הביאהו לב"ד הלכך כי קדים ושחטו נמי בלא קרא מיפטר ולא צריך קרא:
לר"ע נמי ודאי הכי הוא קושיא היא:
נשלם דמי עבד מעלייה ואע"ג דמקטיל דהא לגבי חבלת אדם אין תורת תם עליו ואינו נפטר בטענת הביאהו לב"ד כתב רחמנא נקי:
ועוד 16 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bava Kamma 42b · Sefaria
תוספות
ונימא רבי עקיבא לנפשיה ולא בעי למימר שלא היה יודע. אותם תירוצים וכשאמר לו רבי אליעזר קבלם דפשוט לו לגמרא דמסתמא היה יודע ומה שלא היה חושש משום דאית ליה דרבה דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר וא"ת ודלמא אם כופר לא דריש ואם עבד דריש וי"ל כיון דלא דריש אם כופר כ"ש דלא דריש אם עבד כדמוכח לקמן:
אלא אמר רב אסי כו' וא"ת ומה דוחקו לתרץ נימא דגם ר"ע היה יודע וסובר אותו תירוץ שהשיב לו ר"א וסבר דלמא אית ליה טעמא אחרינא כדאמר לעיל אקדם ושחטו וי"ל דגבי טעם דקדם ושחטו שייך לומר הכי שאינו טעם טוב כדפרישית לעיל אבל אטעם דהמית על פי עד אחד וגבי טעמא דנתכוין לא שייך למימר דלמא אית ליה טעמא אחרינא דטעמים חשובין הן וליכא למפרך עליהו מידי:
ועבד יפה סלע נותן ל' אע"ג דשוה ק' אין נותן אלא שלשים מ"מ כיון שנותן קצבה של שלשים אע"פ שאין שוה אלא סלע או יותר שלעולם הקצבה עומדת א"כ גם כשהשור אין שוה כלום קיימת:
מה כשחייב בן חורין חלקת בין תם למועד ברייתא זו מוכחא דר"ע לא קבל תשובה דר"א דהא לא דריש ר"ע נקי מחצי כופר ואפילו הכי פוטר כאן בתם והיינו משום דכי לא מיחייב סקילה פשיטא דפטור מכופר:
נקי מדמי עבד פירוש משלשים של עבד ויש מפרשים דאפילו דמים לא משלם וכ"ש קנס:
והוה ליה ראוי אף על גב דביש נוחלין (ב"ב דף קיג.) דריש דאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק מקרא אחרינא מהכא לא נפקא דהוה אמינא דשאני כופר דלעולם הוי ראוי ולא אתי מיניה שאר ראוי וכופר נמי לא נפיק מהתם דהתם בירושה שנפלה לאחר מיתת האשה אין הבעל נוטל בראוי אבל כופר דמחיים נעשה החבלה שהכופר בא על ידה הוה אמינא דנוטל:
נותן נזק וצער לאשה נקט נזק וצער לפי שרגילות הוא שמצטערת יותר וגם נפחתין דמיה כשמפלת ע"י הכאה מכשיולדת בזמנה אבל ריפוי ושבת אורחא דמילתא הוא שאין צריכה ריפוי וגם אינה מתבטלת יותר ממלאכה משאר יולדת וכזה היה סופה כשתלד וא"ת ובושת מ"ט לא חשיב וי"ל נתכוין לבייש זה ובייש זה פטור לר"ש בהחובל (לקמן בבא קמא דף פו.) ומיירי דנתכוון להכות חבירו והכה האשה כפשטיה דקרא:
היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה פ"ה נתעברה מן הגר ומן המשוחרר וכן משמע בהפרה (לקמן בבא קמא דף מט.) דקאמר לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר ואין לומר כריב"א שנתעברה בעודה שפחה דאין לבעל כלום דשל אדון נינהו ועכשיו נשתחררה כדמשמע לישנא דהיתה שפחה דהא בהפרה (שם) משמע כדפ"ה והא דנקט היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דע"כ כשאין לה בנים קאמר ולהכי נקט ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב וה"ה לישראלית נשואה לגר ומת הגר דפטור דהא דמי ולדות לבעלה והא דנקט שפחה וגיורת משום דאורחא דמילתא כך דסתם משוחררת נשואה למשוחרר וסתמא גיורת לגר:
Tosafot on Bava Kamma 42b · Sefaria
רשב"א
ור"ע נמי ודאי הכי הוא כלומר דלעולם לא איירי תורה בדעבר ושחט.
ועבד יפה סלע נותן שלשים ואע"ג שפעמים שוה יותר משלשים ואינו נותן אלא שלשים אפילו הכי כשנותן לעולם שלשים הוי חומרא טפי משום דיותר מצוי שאינו שוה שלשים מן השוה יותר משלשים.
מה כשחייב בבן חורין חלקת בו בין תם למועד כלומר דתם אינו משלם אלא חצי כופר מכאן שלא קבל ר"פ תשובותיו של ר' אליעזר שהרי אף ר"ע פוטר אף התם מחצי כופר ואפ"ה דריש בעל השור נקי לדמי עבד וטעמיה דר"ע כמו שכתבתי למעלה דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר.
וסבר ר"ע לא ירית לה בעל תמיהא לי טובא בהא אדרבה מהא משמע דר"ע סבירא ליה דבעל יורש את אשתו דבר תורה דאי לא אמאי אצטריך קרא למעוטי ירושת הבעל בנזקיה לישתוק מיניה ואנא ידענא דמנא תיתי וכי תימא כיון דקנין כספו הוא וכדאמרינן ביבמות בריש פרק אלמנה לכהן גדול ממילא הוה אמינא דאף הוא יורשה אלא שלמד כאן הכתוב שנזקיה ליורשיה ולאשמועינן דאין הבעל יורש את אשתו לא היא דאדרבה איצטריך קרא לאשמועינן דבעל יורשה מדכתיב וירש אותה ואיכא נמי דס"ל ירושת הבעל דרבנן כדאיתא בפרק יש נוחלין ובפרק הכותב אלא מהא דנזקין דר"ע ילפי לה ויש לומר דאין הכי נמי אלא דניחא ליה לאשמועינן האי דינא דכופר דאפילו למ"ד ירושת הבעל דאורייתא כופר שאינו משתלם אלא לאחר מיתה אינו לבעל דהו"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק כן נ"ל.
נזק וצער לאשה דצער דגופא לא זכי לי' רחמנא ואפילו פירות נזקא וצערא לית ליה לבעל דפירי תקינו ליה ופירי דפירי לא תקינו ליה כדאיתא במסכת כתובות ומיהו כשמתה יורשה למ"ד הבעל יורש את אשתו ולפיכך מדקתני מתה נותן ליורשיה שמעינן ליה לר"ע אפילו בנזקין דמחיים סבר שאינו יורשה ואוקמוה בגרושה קשיא ליה וכי סבור היה המקשה דר"ע סבירא ליה דאין הבעל יורש את אשתו אפילו מדרבנן והא ליכא מאן דאית ליה הכין. ובשלמא בכופר דכתיב והמית איש או אשה ואמר ר"ע אף אשה נזקיה ליורשיה היינו דבר תורה אבל הכא אמאי לא וליתא דר"ע אקרא דוהמית איש או אשה קא דריש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה וקא סלקא דעתין השתא דעליה קא סמיך למימר הכא דנותן נזק וצער לאשה וכל נזקין קאמר שהן ליורשיה ואם מתה נותן ליורשיה דבר תורה ופריק דבגרושה היא אבל שאר נזקין דמחיים בעל יורשין דבר תורה.
Rashba on Bava Kamma 42b · Sefaria
מאירי
כשם ששור תם שנגח פטור מן הכופר כך הוא פטור משלשים של עבד שלא נאמר כן אלא במועד ולא סוף דבר בשהוא נסקל שהרי אין זו צריכה לפנים שהרי תם אינו משתלם אלא מגופו והרי הוא נסקל אלא אף בשאינו נסקל כגון שקדם ושחטו או שלא היה חייב מיתה על הדרכים שבארנו למעלה:
כבר ידעת שהכופר שמין אותו בדמי ניזק יפה סלע נותן סלע יפה מנה נותן מנה אבל עבד קנס הוא ובין גרוע בין חשוב נותן שלשים:
שור מועד שנגח את האשה ומתה אין הכופר משתלם לבעל שהרי אין הכופר משתלם אלא לאחר מיתה והרי הוא ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק:
אדם שהכה את האשה ויצאו ילדיה ולא מתה נותנין דמי ולדות לבעל ואינה חולקת בהם כלל שהתורה זכתה דמי ולדות לבעל ואפילו בא עליה בזנות ומ"מ נראה מתלמוד המערב דוקא בשקדושין תופשין לו בה והוא שאמרו שם בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל ההריון תלמוד לומר בעל את שראוי ליקרות בעל ואם מת הבעל ינתנו ליורשיו ומ"מ אם נגפה אחר מיתת הבעל פירשו גדולי המחברים שדמי ולדות שלה ולא יראה כן כמו שיתבאר בפרק הפרה:
היתה בשעת הריון שפחה או גויה ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה דמי ולדות שלה ומ"מ היתה שפחה בשעת נגיפה דמי ולדות לאדון ולא לבעל כמו שיתבאר היתה מעוברת מגר או משוחרר דמי ולדות לגר ואם מת הגר זכה בשלו ופטור ואם חבל בה אחר מיתת הגר אין צריך לומר שדמי ולדות שלה:
שאר הנזקים נזק וצער לאשה ורפוי לבעל ושבת אין כאן שהרי היתה מתבטלת מחמת לידתה ואם בטול זה עולה יותר הרי הוא לבעל והבשת יתבאר במקום אחר שאם בגלוי שליש שלה והשאר שלו ואם בסתר שליש שלו והשאר שלה ודבר זה בחובל בחברו ובזו הרי הוא כמי שאין בשת אלא בסתר והשליש שלה:
Meiri on Bava Kamma 42b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה ונימא ר"ע לנפשיה כו' וכשא"ל רבי אליעזר קבלם דפשוט כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דאם קיבל תירוצו דר"א ואית ליה דרשא דאם כופר דמחייב כופר שלא בכוונה אמאי לא מוקים נקי למעט בתם חצי כופר די"ל דאיכא למימר דאית ליה כר"י הגלילי דתם נמי משלם חצי כופר מאחר שחייבו הכתוב חצי נזק כמ"ש התוספות לעיל לר"י הגלילי וכצ"ל למאי שכתבו לקמן וא"ת ומאי דוחקא כו' וסובר אותו תירוץ שהשיב לו ר"א כו' ר"ל ואית ליה דתם חייב בחצי כופר כר"י הגלילי וכצ"ל בשמעתין למאי דמוקים למעט דמי עבד בשקדם ושחטו ולא מוקים ליה כשקדם ושחטו ולמעט חצי כופר דאיכא למימר דקסבר דחייב בחצי כופר מה"ט דסבר ר"י הגלילי דחייב חצי כופר כמ"ש התוספות לעיל וכמ"ש ג"כ בספ"ק דלא מצינו מפורש בהדיא דאית ליה לר"י הגלילי הכי אלא דאיכא למימר הכי ע"ש ודו"ק:
בד"ה מה כשחייב בן חורין חלקת בין תם למועד כו' ואפ"ה פוטר כאן בתם והיינו כו' עכ"ל ר"ל משום דלא מצינו מפורש בהדיא דאית ליה לרבי עקיבא דפוטר תם מחצי כופר טפי מרבי יוסי הגלילי כמ"ש לעיל ע"ז כתבו דברייתא מוכחת כן דלא קבל תשובה דר"א דמחייב כופר במועד ע"פ בעלים או באין מתכוין דא"כ לר"ע דלא דריש נקי למעט חצי כופר יתחייב בתם חצי כופר כר"י הגלילי ואמאי פוטר כאן אלא ע"כ דלא קבל והיינו משום דלא מחייב סקילה כו' דהיינו כרבה כיון דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר אבל דבריהם תמוהים דמה"ט דאית ליה דרבה מועד נמי פטור ואמאי קתני חלקת בין תם למועד אלא דע"כ הברייתא מיירי במתכוין דהתם חלקת בין תם למועד משום דהביאהו לב"ד וישלם לך והכי מוכח דמיירי במתכוין דקאמר רבא סד"א הואיל ומחמרני משתלם נמי מעלייה כו' מיהו לאביי דאית ליה לקמן דלר"ע נמי חייב מועד כופר שלא בכוונה היה אפשר לפרש הברייתא חלקת בין תם למועד באין מתכוין אבל דבריהם אלו ע"כ לרבה דלאביי לא שייך למימר דלא קבל תשובה דר"א דהא ר"ע נמי מחייב במועד באין מתכוין ואינו פוטר בתם משום דאין השור בסקילה כו' דא"כ מועד נמי יפטור אלא דפוטר בתם משום דליכא כופר בכוונה כמ"ש התוספות לקמן וצ"ע:
בד"ה נקי מדמי עבד כו' וי"מ דאפילו דמים לא משלם כו' עכ"ל דקדקו לפרש כן מלשון דמי עבד מיהו התוספות פירשו לעיל דליכא לאוקמי מיעוטא דנקי אדמים אי משום דלא כתיבי אי משום כיון דלא אשכחן כופר בתם לא איצטריך למעט דמים ואפשר דהיינו בדמים בשלא בכוונה אבל הכא איירי בדמים בכוונה ודו"ק:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 42b · Sefaria
מהר"ם
תוס' אלא אמר רב אשי וכו' וי"ל דגבי טעם דקדם ושחטו שייך לומר הכי שאינו טעם טוב כדמפרש לעיל וכו' כצ"ל ור"ל דקאמר הגמרא אמר לך התם וכו' אבל הכא דמעיקרא בר קטלא וכו':
בא"ד דטעמא חשובין הן וכו' ר"ל אי לאו דסבירא ליה דרבה דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר:
ד"ה היתה שפחה וכו' ואין לומר כריב"א שנתעברה בעודה שפחה וכו' אפי' נתעברה מישראל כיון שנתעברה בעודה שפחה לא זכה בהן הבעל דאז היו של האדון ועכשיו נשתחררה פקע ג"כ ממנה זכות האדון ולכך זכה החובל וק"ל:
Maharam on Bava Kamma 42b · Sefaria
שיטה מקובצת
כשקדם ושחטו הקשה ר"מ אם כן נימא נקי מחצי כופר ובכוונה וקדם ושחטו. ותירץ דמסתברא למעוטי דמי עבד משום דקנס הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו דמועד דוקא חייב דבמועד כתיב דמינה סליק. הרא"ש ז"ל.
מדאמרינן בשקרא ושחטו וכו' למימרא דאף על גב דקיימא לן אין גומרין דינו של שור שלא בפניו הני מילי בשור גופיה אבל דבעלים גמרינן. הרא"ה ז"ל.
ורבי אליעזר נמי לישני ליה שקדם ושחטו וכו' וקשה לי מאי מקשה דילמא אין הכי נמי דהוה שני ליה הכי אלא דחד מתרי טעמי אמר ליה. ושמא יש לומר דסלקא דעתיה דקדם ושחטו עדיפא טפי מהך דמתכוון וכו' משום ושחטו הוי בכוונה לאדם ואידך הוי שלא בכוונה ומשום הכי קשיא ליה ולישני ליה וכו' ומסיק דאדרבה הך דקדם ושחטו אינו כלום כדמפרש ואזיל. שיטה.
ורבי עקיבא נמי ודאי הכי הוא כלומר דלעולם לא איירי תורה בדאי עבר ושחט. הרשב"א ז"ל.
אלא אמר רב אסי וכו' וא"ת למה הוא דחוק לתרץ כיון דשנינן דילמא אית ליה טעמא אחרינא דעדיף מהאי ונימא ליה אם כן היה יכול להיות שהיה יודע רבי עקיבא אותן תשובות שהשיב לו רבי אליעזר וסבר דילמא אית ליה טעמא אחרינא וכשהשיב לו קבלם. וי"ל דלא משמע ליה טעם טוב הא דאמרינן דילמא אית ליה טעמא אחרינא דאם כן לא הוה ליה למפלג עליה דרביה והוי ליה למדרש נקי מחצי כופר. תוספות שאנץ והרא"ש ז"ל.
הואיל ואמר רבי עקיבא אף תם שחבל וכו' הקשה ר"מ מהאי טעמא נוקמי חצי כופר. ותירץ דידע שפיר דתבריה רבי עקיבא לגזיזיה מיהו הוה סלקא דעתיה דוקא גבי בן חורין הוא דכתיב יעשה לו לאשמועינן דמגופו משלם אבל גבי עבד לא. והא דפריך והא תבריה גבי בן חורין וכל שכן גבי עבד דלא כתיב ביה כלל דתם שחבל בו משלם נזק שלם אלא דילפינן ליה מבן חורין ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. הרא"ש ז"ל כתב וז"ל סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי עקיבא אף תם וכו' ואי מחייב תם נמי בכופר מחייב בכופר שלם לישתלם נמי מעלייה קמשמע לן. ופרכינן דהא תבריה רבי עקיבא לגזיזיה וכו' ובדין הוא דהוי ליה נמי למקשי אם כן נקי מחצי כופר מיבעי ליה לאשמועינן דלגבי עבד לא מהני הא מידי. והשתא אתי שפיר דרבה אליבא דרבי עקיבא ולאו דידיה. ע"כ.
סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי עקיבא וכו' תימה אם כן לעיל מאי פריך רבי עקיבא והלא הוא עצמו אינו משלם אלא מגופו וכו' ומה בכך מכל מקום איצטריך נקי לפטרו מחצי כופר וסלקא דעתך אמינא דלשלם מן העלייה דמשלם נזק שלם כדקאמר הכא. וי"ל דמכל מקום הוה פריך שפיר לרבי אליעזר דרבי אליעזר אית ליה דתם באדם משלם חצי נזק. ממורי שיחיה. תלמידי הר"פ ז"ל. ועבד יפה סלע נותן שלושים אף על גב דשוה מאה אין נותן אלא שלושים מכל מקום שכיח טפי אינו יפה שלושים ממה שהוא יפה יותר. הרא"ש ז"ל. והר"ר ישעיה ז"ל תירץ כתירוץ התוספות וזה לשונו הכי פירושו עבד יפה סלע נותן שלושים שקלים ואף על פי שלא הזיקו כל כך אלמא גזירת הכתוב היא לשלם שלושים וקצבה זו תהא קיימת לעולם ואם כן היכא דלא מצי משתלם מיניה משתלם מן העלייה. ע"כ.
מה כשחייב בבן חורין חלקת בו בין תם למועד בכופר דבעל השור נקי בענינא דכופר כתיב. הראב"ד ז"ל.
ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 42b · Sefaria
פני יהושע
בתוספות בד"ה ונימא ר"ע לנפשיה ולא בעי למימר וכו' וכשאמר ליה ר' אליעזר קיבלם עכ"ל. והקשה מהרש"א דהיאך אפשר לומר כן דא"כ אמאי דריש ר"ע נקי מדמי עבד ולא מוקי לה בחצי כופר כר"א ותירץ די"ל דר"ע ס"ל כר"י הגלילי דתם חייב בחצי כופר מאחר שחייבו הכתוב ח"נ כמ"ש התוס' לעיל לר"י הגלילי עכ"ל וכ' עוד דבדיבור הסמוך נמי יש להקשות כן ולתרץ הכי ולא נהירא לי למ"ש דמה שכתבו התוספות לעיל דר"י הגלילי מחייב בתם חצי כופר מאחר שחייב ח"נ פירושו דסובר ר"י דכללא הוא דכל מה שבמועד משלם תם נמי משלם החציה כמו בנזק גופו וכן משמע מל' התוספות להדיא בד"ה כתב רחמנא בעל השור נקי תם פטור וא"כ לר"ע ודאי א"א לומר כן דכיון דפוטר תם מדמי עבד אף על גב דמועד חייב ע"כ דליתא להאי כללא וא"כ ה"ה לענין כופר יש לומר כן דמ"ש כופר מדמי עבד וראיה גדולה לדברי והיא קושיא לפי' מהרש"א שהרי בפ"ק בסוגיא דחצי כופר לאו שיורא היא אמרינן הא מני ר"י הגלילי היא דאמר תם נמי חייב בחצי כופר וכתבו תוס' ע"ז דלא מצינו להדיא לר"י דס"ל הכי דאי משום דדרש נקי מדמי וולדות ולא מוקי לה בחצי כופר י"ל משום דהביאהו לב"ד וישלם לך וכשאין השור בסקילה פטור מדרבה אע"כ דהא דאמרינן בכמה דוכתי הא מני ר"י היא היינו משום דאיהו מצי סבר דתם חייב בחצי כופר כיון דדריש קרא לדמי וולדות עכ"ל התוס' ועמ"ש באריכות נמצא דלפ"ז קשה אמאי נקט הש"ס בכל הני דוכתי הא מני ר"י הגלילי היא ולא קאמר הא מני ר"ע היא דהא ר"ע נמי מצי סבר דתם חייב בחצי כופר כיון דדרש קרא דבעל השור נקי לדמי עבד אע"כ דדוקא ר"י מצי סבר דתם חייב בחצי כופר משום דכללא הוא דכל מה שהמועד משלם התם נמי משלם החצי וזה מוכרח ממ"ש בסמוך באריכות בסוגיא דשוורים אפילו יש אסון וכו' ונראה דמה"ט ע"כ דר"י נמי מצי סבר דתם חייב בדמי עבד וזה מוכרח ממ"ש בפ"ק אי משום ח"כ לאו שיורא היא דר"י היא ואכתי קשה הא שייר דמי עבד אע"כ דלר"י דמי עבד נמי לאו שיורא היא משום דמצי סבר דתם חייב בדמי עבד והיינו מכללא ואף אם נאמר דלית ליה האי כללא אלא הא דלא מוקי בעל השור נקי לח"כ היינו משום דאית ליה דרבה א"כ כמו כן נאמר דהא דלא מוקי נקי לדמי עבד היינו משום דאית ליה דריש לקיש וא"כ מ"מ לאו שיורא היא ממ"נ כמ"ש שם בל' התוספות נמצא דכל זה לר"י דוקא אבל לר"ע כיון דס"ל נקי מדמי עבד ע"כ דלית ליה האי כללא דכל שמועד משלם תם משלם החצי א"כ הדרא קושיא של מהרש"א לדוכתא דאיך כתבו התוספות די"ל דר"ע קיבל תירוצו של ר"א דא"כ אמאי לא מוקי נקי בח"כ כיון דע"כ לית ליה האי כללא וביותר יש להקשות כן בדיבור הסמוך. והנלע"ד די"ל למאי דדריש ר"ע נקי מדמי עבד לא פליג אר"א דאמר נקי מח"כ אלא מוסיף הוא דאפילו מדמי עבד הוא פטור והיינו משום דמשמע ליה נקי קאי על כל הדברים האמורים שם בפרשה גבי מועד שהם כופר ודמי עבד וכן נ"ל להוכיח לכאורה מל' הרמב"ם שפסק דתם פטור מכופר ומדמי עבד ופסק נמי דמועד שלא בכוונה חייב בכופר ובדמי עבד דלא כרבה ודלא כר"ל וא"כ קשה כמאן ס"ל דכיון דבעל השור נקי לא קאי אלא אחדא א"כ אידך מנ"ל אע"כ דפסק כר"ע וסובר דפטור משניהם וא"כ מ"ש התוספות בריש סוגיין בד"ה ובעל השור נקי דר"ע לא בעי למדרש נקי מח"כ משום דס"ל דרבה כתבו כן לרווחא דמלתא דאף אם נאמר דפליג אדר"א א"ש אבל כאן מקשו התוספות מנ"ל למקשן להקשות דנימא ר"ע לנפשיה דדלמא באמת קיבל תירוצו של ר"א והא דס"ל נקי מדמי עבד מוסיף הוא כדכתיבנא ודו"ק. א"נ י"ל דמ"ש התוספות לעיל היינו לפי פירושם לקמן בברייתא דהואיל שחייב בעבד וחייב בב"ח דמשמע שם להדיא דר"ע לא דריש נקי מח"כ ואפ"ה פוטר תם מכופר אבל כאן דברי התוספות על המקשה דע"כ לא ידע להאי ברייתא דלקמן ודו"ק. אח"ז מצאתי בירושלמי בהדיא דר"ע ס"ל דתם פטור נמי מכופר והיינו משום דפשטא דקרא דואם כופר יושת עליו משמע ליה דבמועד הכתוב מדבר וכן ר"א ס"ל דתם פטור מדמי עבד מג"ש דוהשור יסקל א"כ דברי תוס' כאן ובסמוך עולים יפה אלא דמל' התוס' בד"ה בעל השור נקי משמע דלא כהירושלמי אבל דברי הרמב"ם ודאי נראה שהם כהירושלמי:
בגמרא סד"א הואיל ואמר ר"ע וכו' משתלם נמי מעלייה כתב רחמנא ובעל השור נקי. כאן לא שייך להקשות דר"א נמי לישני ליה הכי דהא לענין כופר נמי שייך לומר כן דסד"א לשלם מעלי' אלא די"ל דר"א לא ס"ל כר"ע גבי תם שחבל באדם אלא לר"ע ודאי קשה לכאורה א"כ אמאי לא דרש נקי מח"כ דסד"א לשלם מעלי' אבל למ"ש בסמוך א"ש דר"ע מוסיף הוא א"נ פטורא דכופר פשיט' ליה מפשטא דקרא כדאית' בירושלמי וק"ל:
בתוספות בד"ה אלא אמר רב אסי וכו' וא"ת ומאי דחקו לתרץ עכ"ל וקשה למה המתינו להקשות כן לדברי התרצן ולא מקשו בפשיטות על המקשן ולמ"ש א"ש דעל המקשן לא שייך להקשות דלמא קיבל ר"ע דברי ר"א והיינו דס"ל כרבה די"ל דא"כ תקשה אמאי לא מוקי נקי לח"כ ואי משום אותן תירוצים שכתבתי י"ל דלא נ"ל למקשן לפרש כן אע"כ דהא דלא דריש ר"ע נקי מח"כ היינו משום דס"ל דרבה וא"כ לא שייך קושית התוספ' אבל על התרצן דהוא רב אשי דמשני סד"א לשלם מעליה א"כ אף לדידיה תקשה א"כ אמאי לא מוקי לה לח"כ דאע"ג דס"ל דרבה צריך קרא דסד"א דלשלם כופר מעליה אע"כ דס"ל לרב אשי דהא דלא מוקי ר"ע לח"כ היינו מטעמים שכתבתי ואם כן מקשה שפיר ודו"ק:
בד"ה מה כשחייב בבן חורין חלקת וכו' ברייתא זו מוכחת עכ"ל כבר כתבתי שנראה שהתוספ' לא ראו דברי ירושלמי דאי לפי הירושלמי אין מקום לדבריהם דמשמע להדיא דפטורא דתם בכופר יליף מקרא דואם כופר וק"ל אמנם מה שהקשה מהרש"א על דברי תוספ' שהרי ל' הברייתא משמע דקאי על מתכוון דאי בשאינו מתכוון מועד נמי פטור לרבה וא"כ מאי ראיה מייתי התוספות ונראה ליישב דהתוספות מייתי שפיר דאא"ב דתם פטור אפילו שלא בכוונה והיינו משום דס"ל דרבה ואם כן עיקר כופר איירי דוקא בכוונה שייך שפיר לומר חלקת בין תם למועד כיון דבתם לא משכחת צד כופר כלל ובמועד אשכחן מיהא בכוונה אבל אם נאמר דשלא בכוונה חייב אפילו בתם דלא ס"ל דרבה לא שייך לומר חלקת בין תם למועד כיון דבתם נמי משכחת צד חיוב כופר כמו במועד והיינו שלא בכוונה והא דחלוק תם ממועד בכוונה היינו משום דהביאהו לב"ד וישלם לך וכיון דאי לא ס"ל דרבה ע"כ קרא נמי איירי מכופר שלא בכוונה לא שייך לומר חלקת כיון דמצינו לפעמים דשווים הם ובזה נסתלק תמיהת מהרש"א ודו"ק. ואם נאמר דעדיין תמיהתו במקומה עומדת מסוף דבריו דמ"ג מזו הברייתא דר"ע ס"ל כרבה דלמא ס"ל כאביי דהא דפטור תם שלא בכוונה היינו משום דליכא כופר בכוונה אבל במועד חייב אפי' שלא בכוונה דלית לן דרשה דרבה זו אינה קושיא שהרי על כל דברי תוס' בזו הסוגי' יש להקשות כן אמאי נקטי בלישנייהו ר"ע ס"ל כרבה טפי מדאביי והיינו לעיל ד"ה בעל השור נקי ובד"ה ונימא ר"ע לנפשיה דהא אפי' לאביי א"ש אע"כ דהתוס' ניחא להו לפ' דברי ר"ע אליבא דרבה דהוא רביה דאביי ומאי דאותיב ליה אביי אתי שפיר לקמן בשמעתין וק"ל:
בד"ה נקי מדמי עבד וכו' ז"א דאפי' דמים לא משלם וכ"ש קנס עכ"ל. הא דלא כתבו התוס' כן לעיל בברייתא דריש הסוגיא היינו משום דשם לא שייך לפ' כן דכיון דקנס הוא כ"ש א"כ מנ"ל לאוקמי מיעוטא דקרא אדמים ולא מוקי לה בדדמי דהיינו מקנס דוקא אבל בדמים מיחייב אבל בברייתא דהכא א"ש דפטורא דדמי עבד בתם ילפינן שפיר בבנין אב מפטורא דדמים של ב"ח בתם דהתם פטור כיון דלא אשכחן כופר לא איצטריך למעט דמים ואי משום דבכוונה לא שייך ה"ט כמ"ש מהרש"א מ"מ פשיטא דפטור מטעמא דהביאהו לב"ד וא"כ כמו כן פטרינן נמי מה"ט מדמים של עבד וא"ל דסד"א דבכוונה משלם דמים של עבד מן עליה דמהיכא תיתי לומר כן דהא לא שייך הכא לומר דמחמרינן בעבד יותר מב"ח שעבד נותן יותר משוויו דבתורת דמים עבד נמי לא מחייב יותר מדמי שוויו וא"כ ודאי ב"ח ועבד שווין הם ושייך לומר מה בב"ח חלקת בין תם למועד לענין דמים ה"ה לדמים של עבד ואם כן לפ"ז מ"ש תוס' דקנס כ"ש דלא משלם אין הכוונה שהוא כ"ש מצד הסברא דאדרבה שייך לחייבו יותר בקנס מן העלי' כיון דמחמרינן בו שנותן יותר משוויו אלא הכ"ש שכתבו היינו משום דפטורא דקנס ילפינן בהדיא מקרא דבעל השור נקי ופטורא דעבד לא ילפינן אלא בבנין אב כן נראה לי ודו"ק:
בגמרא ת"ר המית איש או אשה אר"ע וכו' הרי כבר נאמר וכי יגח שור וכו'. לעיל בפ"ק דט"ו ילפינן מהאי קרא דשוותה אשה לאיש לכל מיתות שבתורה והיינו שחייבים מיתה על מיתתה כמו על מיתת האיש וכתבתי שם דנלמד מדחייבה התורה כאן לבעל השור מיתה בידי שמים ע"י האשה כמו ע"י האיש ולכך לא מייתי שם מקרא דכי יגח דאיירי בתם דהתם ליכא חיוב מיתה עמ"ש שם ואפ"ה מייתי הכא שפיר דכיון דכבר כתיב וכי יגח שור את איש או את אשה ועליה כתיב ואם נגח הוא וכו' וגם בעליו יומת ממילא ידעינן דאתרווייהו קאי והמית איש או אשה ל"ל אלא ללמוד דנזקיה ליורשים וק"ל:
בפרש"י והמית איש או אשה במועד כתיב עכ"ל הוצרך לפרש כן דהא למסקנא הא דאר"ע נזקיה ליורשים היינו הכופר ולר"ע ליכא חיובא בכופר בתם לכך הוצרך לפרש דבמועד כתיב ובזה נתיישב נמי דלא תקשה כיון דמקרא דוהמית ילפינן דשוותה אשה לאיש א"כ טפי ה"ל לאתויי הכא להיפך דכי יגח שור את איש או את אשה ל"ל כיון דנאמר למטה והמית איש או אשה אבל לפ"ז א"ש דמקרא דכי יגח לא שייך ללמוד נזקי' ליורשים כיון דאיירי בתם וליכא חיובא דכופר לכך מייתי להיפך דמדכתיב כי יגח שור את איש או את אשה ועליה כתיב ואם נגח הוא מייתרא ליה איש או אשה דגבי מועד דשוותה אשה לאיש ממילא ידעינן כמו שכתבתי בסמוך אלא ללמד דנזקי' ליורשים וק"ל:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 42b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' לחייב על האשה כאיש עי' לעיל טו ע"א:
שם הואיל ואין כו' גיטין דף מג ע"א:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 42b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף מ״ב, עמוד ב׳, בהיקף של כ־475 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 116 מילים
נפתחת ב״וְנֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא לְנַפְשֵׁיהּ – וַהֲלֹא עַצְמוֹ…״
- קטע 228 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: כְּשֶׁקָּדַם…״
- קטע 38 מילים
נפתחת ב״אִי הָכִי, לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי – כְּשֶׁקָּדַם…״
- קטע 412 מילים
נפתחת ב״הָכִי נָמֵי; וְסָבַר: דִּלְמָא אִית לֵיהּ טַעְמָא…״
- קטע 547 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי – לִישַׁנֵּי לֵיהּ שֶׁקָּדַם…״
- קטע 66 מילים
נפתחת ב״וּלְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי, וַדַּאי הָכִי הֲוָה!…״
- קטע 743 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַב אַסִּי: הַאי מִילְּתָא –…״
- קטע 834 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַב אַסִּי: וְהָא…״
- קטע 941 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רָבָא: אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא:…״
- קטע 1013 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרָבָא: ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ –…״
- קטע 1129 מילים
נפתחת ב״וַהֲלֹא דִּין הוּא – הוֹאִיל וְחַיָּיב בְּעֶבֶד…״
- קטע 1227 מילים
נפתחת ב״וְעוֹד, קַל וָחוֹמֶר – וּמָה בֶּן חוֹרִין,…״
- קטע 1335 מילים
נפתחת ב״לֹא, מַחְמִירַנִי בְּעֶבֶד יוֹתֵר מִבֶּן חוֹרִין; שֶׁבֶּן…״
- קטע 1432 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה״ –…״
- קטע 1514 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לְהַקִּישׁ אִשָּׁה לְאִישׁ, מָה אִישׁ –…״
- קטע 1619 מילים
נפתחת ב״וְסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא: לָא יָרֵית לַהּ בַּעַל?…״
- קטע 1722 מילים
נפתחת ב״אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא אָמַר אֶלָּא בְּכוֹפֶר…״
- קטע 1817 מילים
נפתחת ב״מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״וְהֵמִית אִישׁ אוֹ…״
- קטע 195 מילים
נפתחת ב״וּבִנְזָקִין לֹא אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא?…״
- קטע 2027 מילים
נפתחת ב״וְהָתַנְיָא: הִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ –…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת בבא קמא דף מ״ב עמוד ב׳ · קטע 1 — “וְנֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא לְנַפְשֵׁיהּ – וַהֲלֹא עַצְמוֹ אֵין מִשְׁתַּלֵּם…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת בבא קמא דף מ״ב עמוד ב׳ · קטע 2 — “אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: כְּשֶׁקָּדַם בְּעָלָיו וּשְׁחָטוֹ;…”
לשון המקור
וְנֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא לְנַפְשֵׁיהּ – וַהֲלֹא עַצְמוֹ אֵין מִשְׁתַּלֵּם אֶלָּא מִגּוּפוֹ, הֲבִיאֵהוּ לְבֵית דִּין וִישַׁלֶּם לָךְ!
אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: כְּשֶׁקָּדַם בְּעָלָיו וּשְׁחָטוֹ; מַהוּ דְּתֵימָא: לִישְׁתַּלַּם מִינֵּיהּ; קָא מַשְׁמַע לַן, הוֹאִיל וּבַר קְטָלָא הוּא, אַף עַל גַּב דְּשַׁחְטֵיהּ – לָא לִישְׁתַּלַּם מִינֵּיהּ.
אִי הָכִי, לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי – כְּשֶׁקָּדַם וּשְׁחָטוֹ!
הָכִי נָמֵי; וְסָבַר: דִּלְמָא אִית לֵיהּ טַעְמָא אַחֲרִינָא דַּעֲדִיף מֵהַאי, וְנֵימָא לֵיהּ.
וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי – לִישַׁנֵּי לֵיהּ שֶׁקָּדַם וּשְׁחָטוֹ! אָמַר לָךְ: הָתָם הוּא דְּנִתְכַּוֵּון לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם, דְּשׁוֹר לָאו בַּר קְטָלָא הוּא כְּלָל; דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא נִיחַיַּיב – אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי; אֲבָל הָכָא, דְּמֵעִיקָּרָא בַּר קְטָלָא הֲוָה – לָא צְרִיךְ קְרָא, אַף עַל גַּב דְּשַׁחְטֵיהּ.
וּלְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי, וַדַּאי הָכִי הֲוָה!
אֶלָּא אָמַר רַב אַסִּי: הַאי מִילְּתָא – מִפִּי דְּגַבְרָא רַבָּה שְׁמִיעַ לִי, וּמַנּוּ – רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַף תָּם שֶׁחָבַל בָּאָדָם מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם, מִשְׁתַּלַּם נָמֵי [דְּמֵי עֶבֶד] מֵעֲלִיָּיה; כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַב אַסִּי: וְהָא תַּבְרֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לִגְזִיזֵיהּ – דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָכוֹל יְשַׁלֵּם מִן הָעֲלִיָּיה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לוֹ״ – מִגּוּפוֹ מְשַׁלֵּם, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם מִן הָעֲלִיָּיה!
אֶלָּא אָמַר רָבָא: אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּמַחְמִירַנִי בְּעֶבֶד יוֹתֵר מִבֶּן חוֹרִין, שֶׁבֶּן חוֹרִין יָפֶה סֶלַע – נוֹתֵן סֶלַע, שְׁלֹשִׁים – נוֹתֵן שְׁלֹשִׁים, וְעֶבֶד יָפֶה סֶלַע – נוֹתֵן שְׁלֹשִׁים; מִשְׁתַּלַּם נָמֵי דְּמֵי עֶבֶד מִן הָעֲלִיָּיה; כְּתַב רַחֲמָנָא: ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״.
תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרָבָא: ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ – רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נָקִי מִדְּמֵי עֶבֶד.
וַהֲלֹא דִּין הוּא – הוֹאִיל וְחַיָּיב בְּעֶבֶד וְחַיָּיב בְּבֶן חוֹרִין; מָה כְּשֶׁחִיֵּיב בְּבֶן חוֹרִין – חָלַקְתָּ בּוֹ בֵּין תָּם לְמוּעָד, אַף כְּשֶׁחִיֵּיב בְּעֶבֶד – נַחְלֹק בּוֹ בֵּין תָּם לְמוּעָד!
וְעוֹד, קַל וָחוֹמֶר – וּמָה בֶּן חוֹרִין, שֶׁנּוֹתֵן כׇּל שׇׁוְויוֹ, חָלַקְתָּ בּוֹ בֵּין תָּם לְמוּעָד; עֶבֶד, שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא שְׁלֹשִׁים, אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּחְלוֹק בּוֹ בֵּין תָּם לְמוּעָד?
לֹא, מַחְמִירַנִי בְּעֶבֶד יוֹתֵר מִבֶּן חוֹרִין; שֶׁבֶּן חוֹרִין יָפֶה סֶלַע – נוֹתֵן סֶלַע, שְׁלֹשִׁים – נוֹתֵן שְׁלֹשִׁים; וְעֶבֶד יָפֶה סֶלַע – נוֹתֵן שְׁלֹשִׁים, יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ – נָקִי מִדְּמֵי עֶבֶד.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה״ – אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי מָה בָּא זֶה לְלַמְּדֵנוּ? אִם לְחַיֵּיב עַל הָאִשָּׁה כָּאִישׁ – הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״כִּי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה״!
אֶלָּא לְהַקִּישׁ אִשָּׁה לְאִישׁ, מָה אִישׁ – נְזָקָיו לְיוֹרְשָׁיו, אַף אִשָּׁה – נְזָקֶיהָ לְיוֹרְשֶׁיהָ.
וְסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא: לָא יָרֵית לַהּ בַּעַל? וְהָתַנְיָא: ״וְיָרַשׁ אוֹתָהּ״ – מִכָּאן שֶׁהַבַּעַל יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא!
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא אָמַר אֶלָּא בְּכוֹפֶר – הוֹאִיל וְאֵין מִשְׁתַּלֵּם אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, וְהָוֵה לֵיהּ רָאוּי, וְאֵין הַבַּעַל נוֹטֵל בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק.
מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו״.
וּבִנְזָקִין לֹא אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא?
וְהָתַנְיָא: הִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ – נוֹתֵן נֶזֶק וָצַעַר לָאִשָּׁה, וּדְמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל. אֵין הַבַּעַל – נוֹתֵן לְיוֹרְשָׁיו, אֵין הָאִשָּׁה – נוֹתֶנֶת לְיוֹרְשֶׁיהָ. הָיְתָה שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה,