מסכת בבא קמא דף י״ט עמוד ב׳

והא"ר יוחנן לקמן בהאי פירקין (בבא קמא דף כו):

אבל ברה"ר פטור דבעינן ובער בשדה אחר ואכסות וכלים נמי פטור בגמרא מפרש לה:

כי קאמר רבי יוחנן אין חצי נזק חלוק על חצי נזק דקרן קאמר דכתיב יחצון וחצו תרי זימני לאפוקי ממאן דפריך לקמן ולא תהא קרן ברה"ר חייבת כלום מק"ו אבל חצי נזק דצרורות לעולם פטור ברה"ר:

אקילעא פרק"א שלפני הבית:

כשכשה בזנבה מהו אורחה הוא ופטורה ברה"ר או לא:

וכי יאחזנה בעלה בזנבה וילך ודאי פטור ברה"ר:

הא אורחה היא ותולדה דרגל היא:

כשכוש יתירא קמבעיא ליה אי אורחיה הוא או לא:

אבל קשרו אדם חייב פי' בתר דנייח ומשום בור ולאו דוקא קשרו אלא כל היכא דלא אצנעיה כקשרו דמי כדקאמר אי דלא אצנעיה פושע הוא:

אלא מתני' בדאדייה אדויי ואיירי בדליל הפקר או דחבריה ואצנעיה:

וכי אתמר דרב הונא בעלמא אתמר דלא מתוקמא אמתני' דקשרו אדם חייב משמע הכל ובדאדייה אדויי נמי חייב בעל תרנגול ובקונטרס פי' דלא מתוקמא אמתניתין משום שהקושר היה פטור כיון דאדייה אדויי שלא נתקל אדם בבורו וקשה לפי' מ"מ ליחייב משום אשו דהוי כאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בהדי דאזלי דהאי תרנגול הוי כרוח מצויה מדפריך אי דלא אצנעיה פושע הוא:

נקשר מאליו פטור דאיש בור ולא שור בור:

קשרו אדם חייב לאו דוקא קשרו דה"ה אם היה במקום המוצנע והניחו במקום התורפה שפשע בו ואפי' לא הגביהו ולא קנאו ודלא כמו שפירש הקונטרס דקני' בהגבהה כשקשרו ויש לו להאי דליל בעלים דכל תקלה שהניחה ברה"ר מיחייב ביה משום בור אע"ג. שלא זכה בה דעד כאן לא פליגי רב ושמואל (לקמן בבא קמא ד' כח:) אלא בדלא אפקרי' אבל בדאפקרי' בין לרב בין לשמואל היינו בור:

וחזיר שאכל חתיכה של בשר אכילה ע"י הדחק היא כדמסיק והא דתנן גבי מדורות הנכרים ומייתי לה בפרק קמא דפסחים (דף ט.) כל מקום שחזיר וחולדה יכולין להלך אין צריכין בדיקה אומר ר"ת דשאני נפלים דרכיכי:

ת"ר התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד חייב וזה שאמר ר' יוחנן אין חצי נזק חלוק לא ברשות היחיד ולא ברשות הרבים אוקימנא אקרן כרבנן ולא כר' טרפון.

כשכשה בזנבה והזיקה כרגל דמי דהא אורחא היא וברשות הרבים פטורה כי מבעיא לן כשכוש יתירא. וכן כשכוש באמתו הני תרי איבעיין ולא ולא איפשיטן:

מתני' התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר וכו' אוקימנא למתני' דאדייה אדויי פי' שדידה התרנגול את הכלי בדליל שברגלו ושברו שהיא משונה בחצר הניזק שישלם בעל התרנגול חצי נזק כרבנן.

דליל הפקר אמר רב הונא נקשר מאליו ברגלי התרנגול ודידה ושיבר כלי פטור בעל התרנגול מאי טעמא דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור וזה הבור תרנגול עשאו.

קשרו אדם ברגלי התרנגול ודידה ושיבר כלים חייב הקושרו מאי טעמא אמר רב הונא בר מנוח משום בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה וקיי"ל בבור נזק שלם:

מתני' כיצד השן מועדת לאכול כו' ת"ר בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראוין לה ושתתה משקין הראוין לה משלמת נזק שלם. וכן פרה שאכלה שעורים וחמור שאכל כרשינין וכלב שלקק שמן וחזיר שאכל חתיכה של בשר משלמין נזק שלם.

וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה בהמה ואכלה בשר משלמין נזק שלם.

דייק רב פפא מהא דקתני פרה שאכלה שעורים וחמור שאכל כרשינין וחזיר שאכל בשר. ואמר השתא דאמר כל מידי דלא אורחיה ואכלה על ידי הדחק שמה אכילה. שונרא דאכל תמרי וחמרא דאכל ביניתא משלם נזק שלם.

וכי יאחזנה בזנבה וילך נ"ל דה"פ אם אתה מחייבו על כשכושה א"א לומר אלא שתהא רגל בהמתו כלויה מן השוק או שיאחזנה בזנבה ולא חייבתו התורה בכך. ואמר לי' א"כ בא ונאמר אף בקרן תמה ואהדר ליה הכי השתא קרן לאו אורחי' דבחזקת שמור קאי אע"ג דחייבתו התורה בחצי נזק קנסא בעלמא הוא כי היכי דליעביד ליה נטירא יתירתא אבל דהכא אורחיה הוא ולעולם יהא צריך לאחוז בזנבה ולא חייבתו התורה בכך ואקשי' אי אורחי' הוא היינו רגל (ולפטר) [וליפטר] מאי קא מיבעיא ליה ופרקינן כשכוש יתירה קא מיבעיא ליה אע"ג דהוא אורחי' טפי מקרן לאו אורחיה ממש הוא אלא שינוי הוא והרי הוא כקרן ומשמע דאפילו בכי הא פשט ליה לפטורא (דאורח) [דאורחיה] נמי הוא דלא חשבינן ליה שינוי לחייבו (בקרן) [כקרן] ונראה שהוא תולדה דשן (כשנתחככה) [כנתחככה] בכותלו דלהנאתה הוא.

אבל קשרו אדם חייב קשרו לאו דוקא דהא אמרינן דכל דלא אצנעיה פושע הוא וכן נמי דוקא בתר דנח משום דהו"ל בורו אבל עד שלא נח לא דהא למסקנא אוקימנא למתניתין דאדייה אדוייה דאלמא השתא לאו (בר אדויי) [בדאדייה] אלא לבתר דנח ומשום בורו אלא מתני' דאדייה אדויי פרש"י ז"ל דרב הונא לא קאי אמתני' דבאדיי' אדוייה הקושר הי' פטור לגמרי שהרי לא נתקל אדם בבורו.

והקשו עליו בתוס' דלפטור את הקושר לגמרי אי אפשר דמ"מ הו"ל כאשו ואבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה ובהדי דקא אזלי מזקי דתרנגול נמי כרוח מצויה הוי מדפריך אי לא אצנעי' פושע הוא ופי' הם דלא קאי אמתניתין משום (אדם) [דאדם] דקאמר רב הונא חייב משמע חייב בכל ואי אפשר בדאדיי אדויי אלא בעל התרנגול חייב.

בדליל של הפקר פרש"י ז"ל דכל שקשרו אדם קנאו בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים, ואינו מחוור, דאפילו [לא] קנאו [חייב] משום בורו שהרי אבנו וסכינו שהפקירן לבתר דנייחי בין לרב בין לשמואל חייב עליהם משום בורו אלא אפילו לא הגביהו ולא קנאו בין בדליל שלו בין דליל של חברו שהצניעו בין דליל של הפקר בור הקושר הוא.

וחזיר שאכל חתיכה של בשר וא"ת והלא דרכו של חזיר לאכול בשר להדיא דתנן (אבלות פי"ב מ"ז, ח) גבי מדורות העכו"ם כל מקום שחולדה וחזיר יכולין להלך א"צ בדיקה ותירץ ר"ת ז"ל דהתם בנפלים דרכיכי.

אכילה ע"י הדחק שמה אכילה אפילו למ"ד בפרק כלל גדול (שבת עו, א) לא שמה אכילה ה"מ לענין הוצאה דבעינן מידי דחשיב ומצנעי ליה לאכילה אבל כל דלא אכלי ליה אלא ע"י הדחק לא מצנעי ליה דלא חשיבא אכילה אבל מ"מ אי אכליה לאו משונה הוא.

ההוא חמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא וחייביה רב יהודה אנהמא נזק שלם ואסלא חצי נזק. וכן ההוא ברחא דאכל ליפתא אפומא דדנא ותבריה לדנא וחייבי' רבא אלפת' ואדנ' נזק שלם אע"ג דחבלות נינהו ואין דנין דיני חבלות בבבל שאני חבלות דשכיחי דבכל מידי דשכיחי עבדי שליחותייהו ואין צריך להעמיד מעשים אלו דוקא בדתפש וא"נ באומר קבע לי זמנא בארץ ישראל כמו שפירשו קצת מן הגדולים.

גרסת רש"י ז"ל לעולם בבהמה ובפתורא. ופירש הוא ז"ל שאכלה מעל השלחן והוא תימה וכי מה שינתה זו אם אכלה אוכלין הראוין לה מעל גבי השלחן וכי השלחן עושה שינוי ומאי שנא מברחא דסריך וסליק אדנא ואכיל ליפתא, אלמא אין השינוי במקומות אלא באוכלין. ור"ח ז"ל גריס בפתותא והיא הגירסא הנכונה והיא מלשון פתיתים והיא פת צנומה בקערה וזה אין דרכה לאכול (כגון) [כמו] דמטוי לחיה.

בהמה שכשכשה בזנבה ושברה את הכלים הרי זה תולדת רגל שכך דרכה ואין אדם מצוי לאחוז בה ולעכבה שלא לכשכש עד שנדון את הכשכוש בשנוי ומ"מ אם כשכשה ביתר ממה שדרכן בכך נסתפק הדבר אם נדון את הכשכוש כקרן הואיל ומשונה הוא אם לאו וכן אם כשכשה בכל דבר שיש קצת שנוי בכשכושו אלא שאין כונתו להזיק נסתפק הדבר אם נדון ברגל או בקרן וכל ספיקות שבדברים הללו מקילין בה אצל הנתבע ואם תפש התובע אין מוציאין מידו:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא בדין העדת השן ואמר על זה כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה הבהמה מועדת לאכול פירות או ירקות אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק במה דברים אמורים ברשות הנזק אבל ברשות הרבים פטור ואם נהנית משלם מה שנהנית כיצד משלם מה שנהנית אכלה מתוך הרחבה משלם מה שנהנית מצדי הרחבה משלם מה שהזיקה מפתח החנות משלמת מה שנהנית מתוך החנות משלמת מה שהזיקה אמר הר"ם מה שאמר בד"א הוא חוזר על מה שאמר אכלה פירות או ירקות אבל אם אכלה כסות או כלים ואפילו ברשות הרבים חייב חצי נזק כי דרך בני אדם להניח כסות וכלים ברשות הרבים כפי צורך השעה ופירוש מה שנהנית כי ישלם מנכסיו מה שראוי לשיעור אותה אכילה מן הדבר שדרך אותה בהמה לאכלו כגון חמור שאכל עשרה ליטרין תמרים ישלם בעל אותו החמור דמי עשרה ליטרין משעורים ואם היו השעורים יקרים יותר משלם דמי התמרים בלבד ועל זה הדרך תקיש ותדין וכשהניחה תוך הרחבה ונטתה אצל הצדדין ואכלה אז משלם מה שהזיקה:

אמר המאירי כיצד השן מועדת והוא משיב לאכול את הראוי לה כגון פירות וירקות הא באכילת מה שאין ראוי לה כגון כסות וכלים אינו נקרא שן אלא תולדת קרן שכל שכונתה להזיק ולא להנאת עצמה אינו נקרא שן אלא קרן וזה שחזר ואמר הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות אבל בכסות או כלים דוקא בחצי נזק אינו ביאור למה שאמר אלא שתפש אחת מהן לחיה ואחת מהן לבהמה כמו שביארנו שבכל ענינים אלו חיה ועוף כבהמה:

במה דברים אמורים ברשות הניזק הא ברשות הרבים פטור פי' בפירות וירקות ובכל מה שנקרא שן או תולדת שן שהשן והרגל היזקן מצוי עד הרבה ואם יתחייבו ברשות הרבים לא הנחת ממון אצל בעל בהמה הא אכלה כסות או כלים הרי זה קרן ואף ברשות הרבים חייב:

ואם נהנית משלמת מה שנהנית פי' שן שפטרנו היזקה ברשות הרבים מ"מ משלמת מה שנהנית שאם הוא רגיל להאכילה קב שעורים בכל לילה ואכלה סאה של זה משלם מיהא אותו קב שהיה רגיל ליתן לה ואינו צריך עכשו ופירשו בגמרא שאף אם לא היה רגיל להאכילה שעורים כלל אלא תבן או עמיר משלם לו מחיר קב שעורים בזול ר"ל פחות משליש מכדי שוויו שאנו אומרים בכל אדם הנמנע מלהאכיל שעורים לבהמתו שאלו ימצא שעורים בזול שהזכרנו שהוא נותן כדי לחזקה עד שתסבול עליו כראוי ולפי דרכך למדת שאם אכלה דברים הרעים לה פטורה מכלום:

כיצד משלמת מה שנהנית כלומר איזה מקום נדון ברשות הרבים לחייבו במה שנהנית לבד עד שכל שלא יהא בדרך זה ולא נידון ברשות הניזק לחייבו בנזק שלם אע"פ שאינו רשות היחיד גמורה ואמר שאם אכלה מתוך הרחבה הן דרך הלוכה הן שעמדה פטורה ומשלמת מה שנהנית ופרשו בגמרא לדעת שמואל שהלכה כמותו שאפילו היו הפירות בצדי הרחבה והבהמה עומדת ברחבה ומחזרת ראשה מן הרחבה לצדי הרחבה ומזקת פטורה ואינה משלמת אלא מה שנהנית ומה שאמר מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה פי' שיצאה לה כלה מן הרחבה ונכנסה בצדי הרחבה וצדי הרחבה הוא קרן זוית שברחבה עד שבזמן שעוברין ושבים דוחקים את הרחבה נכנסים הרבה בני אדם לשם עד שיעבור דוחק שברחבה ויש באותם צדי הרחבה חנויות מכאן ומכאן ופתחיהם פתוחים לצדי הרחבה ובעלי החנויות משתמשים באותם צדי הרחבה ואין כח לבני רשות הרבים לעכבם וכן אם דחקו בני רשות הרבים ועמדו לשם אין בני חנויות יכולין לעכבם ולדעת שמואל כל שהבהמה עוברת ברחבה והפירות בקצת צדי הרחבה עד שבהחזרת ראשה יכולה לאכול מהם הרי זה נקרא רשות הרבים אבל מה שבפנים משפת צדי הרחבה עד שאין הבהמה מגעת להם מן הרחבה אף בהחזרת ראשה אא"כ נכנסה כלה לשם הרי זה רשות הנזק ומשלמת נזק שלם מפתח החנות וכו' פי' לא על פתח חנויות שבצדי רחבה הוא חוזר אלא על חנויות הפתוחים לרשות הרבים גמורה וזה הניח פירותיו בפתח החנות עד שאין דרך הבהמה לעבור כל כך סמוך לפתח ואין אכילתה מצויה לשם אלא בהחזרת ראשה ואעפ"כ פטורה שרשות הרבים הוא אבל מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ולדעת רב שהיה מחייב במחזרת מפרש פתח חנות זה בדרך שאין שם החזרת הראש וכגון שהיה חנות זה בסוף מבוי שאינו מפולש בבית שבכותל אמצעי והדרך מתעקם לשם למבוי אחר ונמצא שבפתח חנות זה אוכלת בלא החזרה ואח"כ מתהפכת לשביל האחר כגון זה [ראה הציור בשטמ"ק] ומ"מ אין אנו צריכין לכך שהלכה כשמואל:

ויש מפרשים בחיוב מחזרת טעם אחר והוא שההחזרה משונה אצלם ובאים בחיובה מטעם קרן ויראה לי לדעתם שמה שאמר משלמת מה שהזיקה פירושו לפי מה שהזיקה ומ"מ דוקא חצי נזק כדין קרן ולא עוד אלא שהם פוסקים כרב לחייב במחזרת ממה שאמרו בגמרא איכה דאמרי מחזרת לכולי עלמא חייבת ועיקר הדברים כמו שכתבנו ואע"פ שבכל מקום אנו אומרים הלכה כאיכא דאמרי אני אומר שבכאן הרי בסוף הסוגיא אמרו מחזרת או כרב או כשמואל שהורה שהמחלוקת עדין במקומה עומדת ורב ושמואל בדיני הלכה כשמואל:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה וכי אתמר כו' ובדאדייה אדויי נמי חייב בעל תרנגול כו' עכ"ל פירוש בעל התרנגול רביע נזק והקושר ג' חלקים משום דכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי לר' נתן ועיין ברא"ש:

תוס' ד"ה אבל קשרו אדם חייב פירוש בתר דנייח וכו' ר"ל דאין לפרש דאזקא בהדי דאזלא ומטעם אש דא"כ היו שניהם חייבין בעל הדליל וגם בעל התרנגול דהדליל הוי כמו אש והתרנגול כמו רוח המוליך האש וכמו שכתבו התוס' בדבור שאחר זה:

ד"ה וכי אתמר דרב הונא וכו' דלא מתוקמא אמתני' ר"ל וכי תימא דאוקי מתני' באדיי אדויי א"כ נימא דרב הונא אמתני' קאי וה"ק לא שנו דאין משלם אלא חצי נזק דנקשר מאליו דאין לו בעלים או יש לו בעלים ואצניעה ולכך אין משלם בעל התרנגול אלא ה"נ באדיי אדויי דהוי צרורות אבל קשרו אדם חייב נזק שלם ולכך כתבו התוס' דלא מתוקמא אמתני' הכי משום דקשרו אדם חייב משמע דהקושר חייב הכל ואי אמתני' קאי דאיירי בדאדיי אדויי הוי שניהם חייבין בעל הדליל ובעל התרנגול דהוי כמו אש שמזיק בהדי דאזיל דהדליל הוי כמו אש והתרנגול הוי כמו רוח ובין שניהם היו חייבים לשלם נ"ש ונראה דבדליל שיש לו בעלים אין לחלק בין היכי דאזיק בהדי דאזלא או דאדיי אדויי דבתרוייהו שניהם חייבים בעל הדליל ובעל התרנגול וכדמשמע בתוס' אבל בדליל שאין לו בעלים או בדאצנעיה דאין חייב כ"א בעל התרנגול יש חילוק דהיכי ראזיק התרנגול עם הדליל בהדי דאזלא כאורחיה חייב בעל התרנגול נזק שלם אבל אי אזיק בדאדיי אדויי דהוי צרורות לא משלם בעל התרנגול אלא חצי נזק וק"ל:

איני והאמר רבי יוחנן וכו' ואם תאמר מאי מייתי מרבי יוחנן טפי מהברייתא. וי"ל דרבי יוחנן שהוא אמורא יש לו לפדש דבריו.

וכי יאחזנה בזנבה וכו' נראה לי דהכי פירושו אם אתה מחייבו על כשכושה אי אפשר לומר אלא שתהא רגל בהמתו כלה מן השוק או שיאחזנה בזנבה ולא חייבתו התורה בכך ואמר ליה אם כן בא ונאמר אף בקרן תמה. ואהדר ליה הכי השתא קרן לאו אורחיה דבחזקת שימור קאי אף על גב דחייבתו התורה בחצי נזק קנסא בעלמא הוא דהיינו דליעבד לה נטירה יתירה אבל הכא אורחיה הוא ולעולם יהא צריך לאחוז בזנבה לא חייבתו תורה בכך. ואקשיה אי אורחיה היינו רגל וליפטר מאי קא מיבעיא ליה. ופרקינן כשכוש יתירה קא מיבעיא ליה אף על גב דהוא אורחיה טפי מקרן לאו אורחיה ממש הוא אלא שנוי הוא והרי הוא כקרן. ומשמע דאפילו בכי הא פשט ליה לפטורה דאורחיה נמי הוא דלא חשבינן ליה שנוי לחייבו בקרן. ונראה שהוא תולדה דשן בנתחככה בכותל דלהנאתה הוא. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל כשכשה בזנבה והזיקה מהו. לקמיה מפרש דהכי קמיבעיא ליה אי אורחא הוא וברשות הרבים פטורה וברשות הניזק נזק שלם או לאו אורחא וקרן הוי. ואמר ליה אידך וכי יאחזנה בזנבה וילך כלומר מאי הוה ליה למעבד. ואמר ליה אידך אי הכי קרן וכו' הכי השתא קרן לאו אורחה וכו' וכוונתה להזיק הא אורחה היא. וכי מאחר דאורחיה הוא וכו' פירוש כיון דלא פשיט ליה בהדיא דאורחיה הוא ובא עליו בטעם אחר מן הצד אלמא אידך נמי דאיבעיא ליה פשיטא ליה דאורחיה הוא ולפיכך בא לו האחר בטעם מן הצד ואי תפשוט נמי לאידך מאי קא מיבעיא ליה. ויש מפרשים דהאיך קושיא דאקשיה אי הכי קרן נמי בעל הגמרא הוא דאקשי לה אבל אידך לא אקשי לה דמידע ידע דהאי אורחיה והאי לאו אורחיה ומשום הכי אקשיה מאחר דפשיטא ליה דאורחיה הוא ומאי קא מיבעיא ליה כשכוש יתירה קא מיבעיא ליה אי אורחיה הוא או לא. ופשט לך אידך כיון דכשכוש מועט אורחיה הוא מאי הוה ליה למעבד בכשכוש יתירה הילכך ברשות הרבים פטור. ע"כ. וזה לשון הרא"ש ז"ל אי הכי קרן נמי קא סלקא דעתך דהוה בעי למימר וכי יאחזנה בזנבה ואם כן אנוס הוא והיינו דפריך קרן נמי נימא אנוס ומשני התם לאו אורחא הילכך חייב ברשות הרבים והכא אורחא ופטור ברשות הרבים. ומאחר דאורחא מאי קא מיבעיא ליה שראוי להשיב על כך וכי יאחזנה בזנבה הוה ליה למיפשט ליה האי אורחיה הוא ומשני כשכוש יתירה מיבעיא ליה. והכי קא בעי פשיטא לן דרגל ברשות הרבים פטור כשכוש יתירה נימא דחייב דחשיבי הבעלים כפושע שראוהו לעשות כשכוש יתירה ולא עכבוהו ואמר ליה אידך מאי איבעי ליה למעבד וכי יאחזנה בזנבה וילך. והשתא לא תיקשי כל הסוגיא מעיקרא מאי קא מיבעיא דהשיבו וכי יאחזנה בזנבה ותו מאי קאמר וכי מאחר דאורחיה הוא מאי מיבעיא ליה דהא מאן דמיבעיא ליה לא הוה פשיטא ליה דאורחיה הוא ולכך קא מיבעיא ליה. ע"כ.

או דילמא קרן כוונתו להזיק הקשה ריב"א מאי קסבר אי אורחיה היינו רגל ומה בכך אם אין כוונתה להזיק ואי לאו אורחיה הוא היינו קרן ואפילו אין כוונתה להזיק ליחייב כדאמרינן גבי תרנגול שהושיט ראשו לכלי זכוכית הואיל ומשונה הוא מיחייב חצי נזק ואף על גב דלא מיכוון להזיק. ונראה לו לפרש דכשכש באמתא חשיב ליה כי אורחיה על ידי יצרו והיינו דקאמר מידי דהוה אקרן מועדת דחייבי נזק שלם משום דאורחיה הוא על ידי יצרו או דילמא קרן מועדת כו' כוונתה להזיק האי אף על גב דאורחיה הוא על ידי יצרו לא דמיא לקרן הואיל ואין כוונתה להזיק אבל לעולם פשיטא ליה דלרגל הוא דמיא הואיל ולא הוי אורחיה אלא על ידי יצרו. ה"ר ישעיה ז"ל. וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל ואם תאמר ניחזי אנן אי אורחיה לכשכש פשיטא דפטור ברשות הרבים ומאי קאמר מידי דהוה אקרן ואי לאו אורחיה מאי קאמר קרן כוונתה להזיק הא אין כוונתו להזיק דמה בכך ומכל מקום כיון דלאו אורחיה הוי קרן דהכי אמרינן טרף ואכל חייב כיון דלא אורחיה אף על גב דלא הויא כוונתה להזיק. וי"ל דלעולם מיירי דאורחה בהכי ומכל מקום כיון דמחמת דיצרו תוקפו מכשכש יש לדמותו לקרן דהוה כקרן מועד. ע"כ.

אבל קשרו אדם חייב דוקא בתר דנח ומשום בור אבל שלא נח לא דהא למסקנא אוקימנא למתניתין דאדויי אדייה אלמא השתא לאו בדאדייה אלא לבתר דנח ומשום בורו. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הראב"ד ז"ל וז"ל אבל קשרו אדם חייב הקושר נזק שלם נקשר מאליו חייב מאן אילימא בעל דלי ומשום בור המתגלגל ברגלי בהמה ולבתר דנח קאמר דאי בהדי דאזיל כח תרנגול הוא ואפילו קשרו אדם לא מחייב לא הקושר ולא בעל דלי אלא ודאי מדקאמר דהיכא דקשרו אדם חייב הקושר נזק שלם שמע מינה בתר דנייח קאמר ומשום בורו המתגלגל אם כן נקשר מאליו דמשלם בעל דלי חצי נזק היכי משכחת לה אי דאצנעיה אנוס הוא ואי דלא אצנעיה פושע הוא ונזק שלם משלם משום בורו המתגלגל דהוי ליה כאלו קשרו אלא בעל התרנגול כלומר בעל דלי לא דבאצנעיה מיירי אבל בעל תרנגול ונקשר מאליו משלם חצי נזק ובקשרו אדם משלם הקושר נזק שלם לפי שהוא בורו המתגלגל. מכל מקום בנקשר מאליו קשיא אמאי משלם בעל התרנגול חצי נזק דמאי שנא כוליה נזק דלא והלא בורו של תרנגול הוא אלא מאיש בור ולא שור בור אם כן חצי נזק נמי לא אלא מתניתין דאדייה אדויי פירוש בהדי דקא אזיל ומשום דהוי ליה משונה ולא שנא נקשר מאליו ולא שנא קשרו אדם ובין אצנעיה ובין לא אצנעיה.

אי דלא אצנעיה פושע הוא פירוש בעל הדלי. ותימה דבעל תרנגולים נמי פושע הוא שלא שמר תרנגולו. וכי תימא שאין דרך תרנגולים לילך בחצר אחרת ומשום הכי לא הוי בעליו פושע ליתא דהא תנן התרנגולים מועדין להלך כדרכן ולשבר. והא נמי אין לפרש דכי פריך פושע הוא פירוש איהו נמי פושע כמו בעל התרנגולים דחדא דלישנא לא משמע הכי ותו דהוי ליה לאקשויי איש בור ולא שור בור. וי"ל דאף על גב דתרווייהו פושע הוו סברא הוא לאחיובי טפי בעל הדליל נזקא כיון דבעל תרנגול נפטר מטעם דאיש בור ולא שור בור דהך סוגיא אזלא כרבי נתן דאמר כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי ונצטרך לאוקמה בהאיך לישנא דקאמר התם האי כוליה היזקא עביד וכו' ואפילו ללישנא דקאמר התם האי פלגא היזקא עבד יש לחייב את בעל הדליל בכוליה היזקא מטעם דמפרש התם מצי אמר ליה ניזק אנא תוראי בבירך אשכחתיה. ועוד יש לומר דאפילו לרבנן דפליגי התם עליה דרבי נתן הכא מודו דבעל הדליל הוי פושע יותר מכיון שדרך הדליל ליכרך סביב רגל התרנגולים והוי ליה כמו אבנו וסכינו שנפלו ברוח מצויה דמשלם נזק שלם אף על גב דרוח נמי מסייע ולא אמרינן כי ליכא לאישתלומי מהאי לא ישתלם מהאי. ודוחק לפרש כן משום דרוח לאו בר תשלומין הוא כלל. מהר"י כהן צדק ז"ל.

אלא מתניתין דאדייה אדויי פירש רש"י דלא מתוקמא מילתיה דרב הונא אמתניתין דכיון דצרורות נינהו אפילו קשרו אדם פטור הקושר ובעל התרנגול חייב חצי נזק. וקשה דמסיק תלמודא לקמן גבי כלב שנטל חררה בעל הגדיש משלם חצי נזק מטעם צרורות ופריך ולחייב נמי בעל הגחלת אלמא דראשון חייב עם בעל הבהמה. ואי גרסינן התם ולחייב בעל הגחלת כל שכן דקשה טפי. ונראה לפרש דלא מתוקמא מילתיה דרב הונא אמתניתין דבמתניתין אם קשרו אדם ואדייה אדויי מחייב כל חד וחד חצי נזק כדמסיק לקמן וליחייב נמי בעל הגחלת דההיא גירסא עיקר ורב הונא אמר קשרו אדם חייב דמשמע כל הנזק. דליל הפקר קשרו אדם חייב דבורו הוא דמדאגביה קנייה. כך פירש דש"י ז"ל. ובחנם דחק לומר כן דבלא אגבהיה נמי בורו הוא דכל תקלה ברשות הרבים בורו הוא אף אם לא זכה בה. ושמא הא דפירש כן משום דמשתמע ליה חיובא דרב הונא לחייב בו כלים כי ההיא דמתניתין דקאמר ושבר בו את הכלים ואי לא זכה בו הוה פטרנא ביה כלים אבל כי זכה בו חייב על הכלים דמשור למדנו דרב הונא כרב סבירא ליה דאמר כולם משורו למדנו דתלמידיה דרב הוה. וליכא למיפרך מה לשור שכן יש בו רוח חיים ולומר בור יוכיח ולפטרו מכלים דיש לומר דאדם הקושרו בתרנגול מחייבו. כן נראה לי. ה"ר ישעיה ז"ל. וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל אבל אם קשרו אדם חייב. פירש הקונטרס דמיירי שהזיק הדליל בתר דנח והוי בור דהויא תקלה שהכלים נופלים על הדליל. ותימא אמאי חייב על הכלים דהא קתני במתניתין ושבר את הכלים בבור פטור. ויש לומר דמיירי דלא אפקריה בעל הדליל וכדרב דאמר לעיל דכל תקלה ברשות הרבים ולא אפקריה משורו למדנו והכא היינו רב הונא תלמידיה דרב דאי כשמואל פטר במתניתין אף על גב דלא אפקריה. אלא מתניתין דאדייה אדויי ומיירי דלא אצנעיה וכי אתמר דרב הונא בעלמא איתמר. פירש הקונטרס דלא קאי רב הונא אמתניתין וכו'. וריב"א פירש קשרו אדם חייב הכל ומשמע קושרו ואי באדייה אדויי בעל התרנגול מיהא ליחייב מחצה והאדם הקושרו מחצה. קשרו אדם חייב ודקנייה בהגבהה. ואין צריך לומר כן שהרי מכל מקום תקלתו היא וחייב עליה דבין לרב בין לשמואל היינו בור. ע"כ.

ח"מ ש"צ ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל אם הזיק בזריקת הדלי על כלי והוא הנקרא אדייה אדויי הרי הן צרורות ובין שנקשר מאליו וכו'. בין שיש לדליל בעלים וכו' בכל גוונא חייב בעל תרנגול מדין צרורות ובעל הדליל פטור וכן הקושר. וגדולי המפרשים מחייבים באדייה אדויי משום שנוי ומכח תולדת קרן. וכן יש מפרשים אדייה אדויי שהגביה את הדלי בדליל שברגלו ושברו והוא הוא שנוי ומכל מקום כולם מודים לחייבו חצי נזק אם מדין צרורות כדינם אם מדין קרן כדינו ואם לא הוזק בדרך זו אלא שנתקל בו אדם וכו'. ע"כ.

אכילה על ידי הדחק שמה אכילה אפילו למאן דעמר בפרק כלל גדול לא שמה אכילה מכל מקום לענין הוצאה דבעי מידי דחשיב ומצנעי ליה לאכילה אבל כל דלא אכלי ליה אלא על ידי הדחק לא מצנעי ליה דלא חשיבא אכילה אבל מכל מקום אי אכליה לאו משונה הוא. הרשב"א והרא"ש ז"ל. גירסת רש"י ז"ל לעולם בבהמה ובפתורא ופירש הוא ז"ל שאכלה מעל השלחן. והוא תימה וכי מה שינתה זו אם אכלה אוכלין הראויין לה מעל גבי השלחן וכי השלחן עושה שנוי ומאי שנא מברחא דסריך וסליק אדנא ואכיל ליפתא וכו' אלמא אין השנוי במקומות אלא באוכלים. ורבינו חננאל ז"ל גריס בפתותא. והיא הגירסא הנכונה והוא מלשון פתיתין והוא פת צנומה בקערה וזה אין דרכה לאכול כמו דמטוי לחיה. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הרב המאירי ז"ל ואיבעית אימא לעולם בבהמה ובפתורא. לפי גירסא זו איכא פלוגתא יש אומרים דדינא הכי דדוקא בפתורא ויש חולקין לומר שלא נאמר כן אלא דרך דוחק ושינויא בעלמא ולדעתם כל שאין משנין באכילתם אף על פי שמשנים מצד המקום אינו שנוי. ויראה כדעת ראשון שמאחר שתירצו בה בפתורא אלמא פשיטא ליה דמשונה הוא. ויש גורסין בפתותא והוא פת הצנומה בקערה וכו'. עד כאן.

בגמרא נקשר מאליו מאן חייב אי בעל הדליל וכו' ה"ה דהוי מ"ל דאמאי מחייב לה במתני' כשנשבר הכלי ע"י הדליל דהא לא מצינו בבור שחייב בו כלים וכן בסמוך דס"ד דבעל התרנגול משלם ח"נ משום בור ופריך מכח מ"ש ה"ה דהוה מצי למפרך אמאי חייב בה כלים אלא דהוי מצי לשנויי בשינויא דחיקי דכלים לא קאי אלא אסיפא דמילתא בהידוס א"נ דהוי מצי לאוקמי כר' יהודא דמחייב על כלים בבור לכך ניחא ליה להקשות מגופיה אבל על דברי הרמב"ם שכתב לדינא בפ"ב מהלכות נזקין דאם נקשר החוט מאליו ונסתבך כלי באותו החוט ונשבר חייב בעל החוט אי לא אצנעיה משום בור המתגלגל וא"כ יש להקשות דהא לא מצינו בבור שחייב על הכלים ואין כאן מקום להאריך:

שם אלא בעל התרנגול מ"ש כוליה נזק וכו' לפי שיטת רש"י נ"ל לפרש בפשיטות דכל הסוגיא מיתוקמא שפיר דאיירי שהזיק הדליל דרך הליכת התרנגול וכן משמע פשטא דלישנא מדנקט לשון קשירה משמע שעודנו נקשר בתרנגול וכן במשנה אמרו בפי' היה דליל קשור ברגלו וכו' ומשבר את הכלים ומשמע דקאי נמי אדליל וא"כ מהיכא תיתי לדחוק ולומר דסוגיא דרב הונא וכל השקלא וטריא איירי דוקא בתר דנייח א"כ לא הוי ליה לסתום אלא לפרש לכך נראה אליבא דרש"י כמ"ש בדף ו' גבי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה דלא גרסינן התם אי בהדי דאזלי קא מזקי כחו הוא א"כ משמע להדיא מדבריו דבבור המתגלגל ברגלי אדם אף כשהזיק דרך הליכת אדם והבהמה אין לנו לחייב כלל האדם והבהמה לא משום רגל ולא משום אש כמו שיתבאר אלא מטעם בור יש לחייבו לבעל התקלה וא"כ מקשי הש"ס כאן שפיר אי בעל התרנגול מ"ש כוליה נזק דכתיב כי יפתח איש בור ולא שור בור לפי דלא ס"ד כלל לדמותו לשום נזק אלא לבור ומעתה נדון ע"פ הסברא שאין לדמות הדליל לאוכף ושליף שעליה או לעגלה המהלכת בקרון ולחייבו משום רגל כמ"ש הרא"ש שאם הזיק הדליל דרך הלוכו של התרנגול הוי כמו עגלה בקרון אלא דנראה דלא דמי דהא דאמרינן שדברים המחוברים לגופה חשיב כגופה היינו בדברים שדרכן להיות מחוברין לגופה והיינו ממון בעלים ונותנן שם לדעת דו"ק ותמצא שלא לחנם נקט דוקא חמור במשאו ועגלה בקרון אלא משום דדרכם בכך והבעלים יודעים בו לכך מוטל עליהם לשמרו מכל הנזקין שיבוא ע"י זה אבל דליל זה שנקשר שלא מדעת וגם אינו ממון של בעלים וגם אין הבעלים יודעין בו לפי שאין דרכם בכך שהרי כ"א חייב להצניע הדליל שלו נמצא דלא רמיא האי נטירותא כלל עליה דבעל התרנגול ומכ"ש דלא דמיא כלל לתולדת האש כגון אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלה ברוח מצוי' דשם עיקר החיוב על המניח שהוא בעל תקלה אבל התרנגול אף אם נאמר שהוא כמו רוח מצויה כמ"ש התוס' לא מצינו כה"ג דחייב כיון שנעשה מאליו ועל כל הדברים האלה יש לי ראיות ולפלפל באריכות בדברי הרא"ש ושאר פוסקים אלא שאין כאן מקומו ובטח"מ נאריך בזה אי"ה ולא דמי לכלב שנטל חררה דמסקינן התם דחשיב כאילו הכלב עשה ההיזק בידים דהגחלת חשיב כגופו נ"ל פשוט דלפרש"י התם החיוב הוא דחייב על אש של כלבו ולא דרשינן איש בור אלא בבור דוקא ולא באש ומ"מ מקשי התם שפיר כיון דהאש אין לגמרי שלו אלא דבעל חררה אף שהתוס' שם לא פירשו כן היינו לפי שיטתם שם כמ"ש שם באריכות ע"ש. ומ"מ ראוי להזכיר כאן דלכאורה קשה לדברי הרא"ש שכתב דבהזיק התרנגול בדליל דרך הליכתו חייב מדין רגל א"כ אמאי דחה הש"ס לומר דרב הונא בעלמא אתמר ולא קאמר דר"ה שפיר קאי אמתני' דמפרש למתניתין דאיירי כשהזיק התרנגול דרך הליכתו והא דלא מחייב ליה אלא בח"נ היינו משום דחציה השניה רמיא על בעל הדליל דאיירי בדלא אצנעי אלא דבעל הדליל פטור דלא מצינו בור שחייב בו את הכלים לכך משלם בעל החרנגול חציה ואידך פלגא מפסיד הניזק אלא דבאמת לק"מ דהא קי"ל כרבי נתן דס"ל כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי עיין לקמן גבי שור ושור פסולי מוקדשין וכו' ודו"ק:

שם אלא מתני' בדאדיי אדויי וכו' לפי מה שכתבתי בסמוך לשיטת רש"י א"ש דהא דאמרינן מעיקרא שאין שום סברא לחייב בעל התרנגול כשהזיק דרך הילוכו היינו משום דלא חשיב כגופו לכך לא מצינו לחייבו משום רגל אבל באדיי אדויי ודאי שיש לחייבו בו משום צרורות דמאי שנא מכל צרורות דעלמא דלאו מגופו הם ואפ"ה מחייב בח"נ וק"ל ועיין ברא"ש:

בפרש"י בד"ה אבל קשרו אדם וכו' ואם נתקל בו אדם חייב עכ"ל כוונתו דלא מצינו לפרש שחייב כששיבר כלים דלא מצינו בור שחייב בו כלים לכך מפרש דאיירי כשנתקל בו אדם דאע"ג דדרשינן נמי שור ולא אדם היינו ממיתה אבל בנזקין מחייב וק"ל:

בפרש"י בד"ה אלא מתניתין לא מיתוקמא אלא באדיי אדויי וכו' והקושר פטור שלא נתקל אדם בבורו עכ"ל. ואף על גב דקי"ל דבור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה חייב בעל התקלה וכן בסמוך אמרינן אי דלא אצנעיה פושע הוא היינו כשמהלכין כדרכן וא"כ עיקר הנזק נעשה ע"י הבור או הדליל אלא שנעשה בגרמת הבהמה ותרנגול לכך מחייב שפיר בעל התקלה אבל הכא שעיקר הנזק נעשה מכח זריקת התרנגול והתרנגול עיקר בנזק שבלתי זריקתו אין בדליל כדי להזיק וא"כ פטור הקושר וק"ל ועמ"ש בתוספות וכן נראה מלשון הראב"ד:

בתוספות בד"ה אבל קשרו אדם חייב פי' בתר דנייח וכו' עכ"ל התוס' כ"כ לפי שיטתם דלעיל דף ו' גבי בור המתגלגל דגרסי התם אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוא ומפרשים התם דבדמזיק דרך הילוכו חייב בעל התקלה משום אשו וכן חייבים האדם והבהמה בחצר הניזק ע"ש באריכות וא"כ מדלא הזכיר כאן מזה כלום בסוגי' שלפנינו הוכרחו לפרש דאיירי בתר דנייחי ועמ"ש בסמוך בגמ' ודו"ק:

בד"ה וכי איתמר דרב הונא וכו' ובקונט' פי' וכו' וקשה לפירושו מ"מ ליחייב משום אשו וכו'. עכ"ל היינו ג"כ לפי שיטתם דלעיל דף ו' גבי בור המתגלגל שכ"כ שם אבל לרש"י כבר כתבתי דלא גרסינן התם אי בהדי דאזלי קא מזקי א"כ נראה מדבריו דבבור המתגלגל לא שייך כלל לחלק בין הזיק דרך הילוכו לבתר דנייח דלעולם אינו דומה כלל לאשו אלא לבורו וכן משמע שם להדי' לשון הסוגיא ומכ"ש לפי מה דאוקימנא בדאדיי אדויי שיש ליישב לפי שיטת רש"י דלא דמי כלל לאש ולומר דהתרנגול הוי כמו רוח מצויה דמהיכא תיתי לומר כן דאע"ג דקי"ל צרורות אורחא לא נאמר בשביל זה שהוא כמו רוח מצויה דודאי אין זה מצויה שיגרור התרנגול הדליל מר"ה לחצר הניזק ושם יזרקנו בכח על הכלים לכך לא רמי החיוב על בעל הדליל כיון שהנזק נעשה לגמרי מכח התרנגול ומה שהביאו התוס' ראיה מדאמרינן בסמוך אי דלא אצנעיה פושע הוא כבר כתבתי שיש לומר דאינו דומה התם איירי כשהזיקו התרנגול דרך הילוכו כדרכו וא"כ עיקר הנזק נעשה בדליל וא"כ יש לחייבו משום בור אבל באדיי אדויי שנעשה גוף הנזק מכחו של תרנגול שדרס בכח עד שזרק הדליל למרחוק שדבר זה חשוב כמעט כמו כיון להזיק כמ"ש התוספ' בר"פ כיצד דף י"ז נמצא שאין לחייב הקושר כלל לא מטעם בור ולא מטעם אש וכן נ"ל ליישב אליבא דרש"י ולא דמי לכלב שנטל חררה דמקשינן התם (מיחייב) נמי בעל גחלת היינו משום דעיקר הנזק נעשה ע"י הגחלת אלא שנעשה ע"י גרמת התרנגול:

תוס' ד"ה וכי כו' נמי חייב בעל תרנגול עי' לקמן כג ע"א תוס' ד"ה ולחייב: