בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא קמא דף י״ז עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא קמא דף י״ז עמוד ב׳

    מסכת בבא קמא דף י״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־504 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    גמ' היינו רגל היינו בהמה מאי רגל ומאי בהמה דתני תרתי במתני' הא חדא היא ואמאי הדר תני הבהמה מועדת:

    תנא אבות רגל ממש שדרסה ברגליה וסיפא קתני תולדות הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר בגופה ובשערה ובשליף שעליה דרך הלוכה דתולדות דרגל הן דהזיקה מצוי ואין כוונתה להזיק:

    מאי אבות ומאי תולדות איכא (והא) ליכא למימר דהאי דתנא בהמה מועדת לאכול פירות וירקות הוי להו תולדה דהיינו שן ממש ותולדה דשן היינו נתחככה בכותל להנאתה:

    הוה קמהדר ליה רבא לרבינא:

    בבדיחותא בשחוק:

    וא"ל אנא שנאי חדא רישא ואת שני סיפא:

    וטעמא מאי אסיפא קאי:

    בעירה היינו תרגום של בהמה:

    ועוד 33 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Kamma 17b · Sefaria

    תוספות

    סד"א ושלח את בעירה כתיב אע"ג דכבר אשמועינן ברישא דאפי' תרנגולין מועדין מ"מ ניחא ליה לאשמועינן גבי שן וקשה קצת אמאי לא תנא נמי תולדה בשן כמו ברגל:

    קמ"ל דחיה בכלל בהמה לא מההיא דרשה דבהמה המקשה (חולין דף עא.) קאמר הכא דחיה בכלל בהמה דהא הכא אפילו עוף נמי הוי בכלל בהמה כדקתני התרנגולת מועדת אלא ילפינן בהמה משבת כדאמרינן בס"פ הפרה (לקמן בבא קמא דף נד:) דבעירה ובהמה הכל אחד דמתרגמינן בהמה בעירה:

    וחמור במשאו אע"ג דכבר שנה בשליף שעליה אצטריך לאשמועינן לפי שאין משאוי של חמור מהודק ומחובר בו כבשאר בהמה וס"ד דלא הוי כגופו:

    נובר באשפה יכרסמנה חזיר מיער (תהילים פ׳:י״ד) מתרגמינן ינובריניה ואע"ג דתנא צרורות דרגל אשמועינן צרורות דשן דלהנאתו קעביד:

    כל שבזב טהור אין זה הכלל דוקא דהא קנה בקומטו של זב והסיט בו הטהור טהור ולענין נזקין אין חילוק וכל עיקר האי כללא לא בא אלא למעט זורק:

    בתר מעיקרא אזלינן כו' ומדתנן דרסה על הכלי ושברתו דמשמע הא נתגלגל למקום אחר ונשבר שם חייב ח"נ ליכא למידק דאדרבה מדמפליג בין ראשון לשני ולא מפליג בראשון גופיה איכא למידק איפכא:

    זרק כלי מראש הגג כו' נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות ח"נ וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו:

    Tosafot on Bava Kamma 17b · Sefaria · CC0

    רבנו חננאל

    אלא מעתה סיפא דקתני השן מועדת והבהמה מועדת כו' פי' בשלמא גבי רגל מפרש בעיטה והיא תולדה וקתני לה הכי גבי בהמה ש"מ דמשום תולדות קתני בהמה אלא לגבי שן מאי מן התולדות דשן דקתני בהמה לאתויי תולדה דשן.

    ופריק רב אשי רישא שן דחיה סיפא שן דבהמה וכולהו אבות נינהו ושאר השמועה פשוטה היא.

    ת"ר הבהמה מועדת להלך לדרכה ולשבר כיצד בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה דרך הלוכה או בשערה דרך הלוכה באיכוף שעליה או בשליף שעליה בפרומביא שבפיה בזוג שבצוארה וחמור במשאו משלמין נזק שלם.

    וצרורות כי אורחייהו כגון שהיה פרה מהלכת וצרורות מנתזין מתחת פרסותיה וחזיר נובר באשפה והתיז והזיק משלמין חצי נזק. סומכוס אומר צרורות וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק משלם נזק שלם.

    ת"ר תרנגולין שהיו מהדסין בעיסה או על גבי פירות וטינפו או ניקרו משלם נזק שלם. העלו עפר או צרורות חצי נזק סומכוס אומר נזק שלם.

    תניא אידך תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהם נזק שלם ברוח שבכנפיהם חצי נזק סומכוס אומר נזק שלם. וליתא לסומכוס דתניא תרנגול שהיה מפריח ממקום למקום ויצאתה רוח מתחת כנפיו ושברה כלים משלם חצי נזק וסתמא כרבנן.

    אמר רבא במסקנא לעולם כחו כגופו דמי חצי נזק דצרורות הלכתא גמירי לה.

    אמר רבא כל שבזב טמא בנזקים משלם נזק שלם וכל שבזב טהור בנזקין חצי נזק. ואמר רב אשי הא שמעתא דרבא בע"ז פרק ר' ישמעאל בסופו בהאי לישנא אמר רב אשי כל שבזב טמא בנכרי עושה יין נסך. כל שבזב טהור בנכרי אינו עושה יין נסך מכאן אר"ש בן לקיש קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור וזהו ששנינו במשנתינו [זבים ספ"ג] טהור מכה את הטמא טהור. אבל קנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא כדתנן וטמא שמכה את הטהור טמא וכן אם זרק זב חפץ ונגע בטהור טהור דתנן [שם פ"ד] זב שהקיש על כסוסטרא ונפל ככר של תרומה טהור. ורבא קיימא ליה דכחו כגופו דמי. ומדחזינן דמותיב רב חייא בר אשי לרב אשי נטל החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה והתירו ודייקינן מדקתני בחמתו בחמתו דשרי הא שלא בחמתו אסור וכי האי גונא בזב טהור. ופריק כגון דאזיל מיניה מיניה. אחר"י שפת"חנו ד"רך למבי"נים נחזו"ר לפר"ש שמו"עתנו אקשינן על רבא וכי צרורות אתא לאשמועינן כל שבזב טמא דבר ידוע הוא כל נגיעה כל נגיעה של זב טמא תנינא בהדיא כיוצא בו בנזקין בין הזיקה בגופה בין בשערה בין בשליף שעליה כל שהוא מכוחה נזק שלם. לא נשאר אלא כגון ההקשה שמקיש הזב ונפל ככר של תרומה שהוא טהור וכו' תניא [תוספתא דזבים פ"ד ובעירובין דף לה] זה הכלל הבאין מכח רעדה טהורין מכח הסטה טמאין כך בנזקין צרורות הניתזין מכח הליכת הבהמה חצי נזק גם שנינו זה.

    ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.

    Rabbeinu Chananel on Bava Kamma 17b · Sefaria

    רשב"א

    סד"א ושלח את בעירה כתיב וכו' ואע"ג דהא שמעינן לה מרישא דקתני בהדיא התרנגולים מועדין להלך אפ"ה ניחא ליה לאשמועינן בתרוייהו בשן וברגל קמ"ל דחיה בכלל בהמה ופירש"י ז"ל דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו וכתיב בתרי' איל וצבי ויחמור ואיכא למידק אם כן תרנגולין מאין אלא בין חיה בין עופות בכלל בהמה דילפינן בהמתך מבהמתך דשבת כדדרשינן בשלהי פרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא נד, ב) דבעירה היינו בהמתו כדמתרגמינ' בהמה בעירא.

    בגופה דרך הלוכה ובשערה דרך הלוכה באוכף שעליה בהנך שהן גופה ובגופה תני בהו דרך הלוכה באינך לא איצטריך ותנא הני וה"ה בקרנא דרך הלוכה וכן תני לה בתוספתא (ב"ק פ"א מ"ד).

    וחמור במשאו אע"ג דהיינו כשליף דתנא ליה אצטריך לפי שאין משאו של חמור מהודק עליו כשליף שעל הבהמה וסד"א דכל כי האי לאו כגופו דמי קמ"ל.

    וחזיר נובר באשפה (יכרסימנה) [יכרסמנה] חזיר מיער (תהילים פ׳:י״ד) מתרגמינן (טבריבה) [ינובריניה].

    וטנפו או נקרו טנפו ברגליהן קאמר דהיינו רגל א"נ שטנפו שנתגלגלו בהן להנאתן דהיינו שן כדאיתא בפ"ק.

    הא ד אמר רבא כל שבזב טמא בנזקין משלם נזק שלם וכל שבזב טהור בנזקין משלמין חצי נזק. כתוב בתוס' דעיקרו לא בא אלא למעט הזורק וכה"ג אמר רב אשי בע"ז בשלהי פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה ס, ב) דהא קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור (נדה מג, א) ולענין נזקין אין חילוק ומיהו אפשר דלגבי בהמה יש חלוק דשנוי הוא ואינו משלם אלא חצי נזק.

    ירושלמי (פ"ב שלהי ה"א) היתה טבלא מונחת וזכוכית עליה דרסה ע"ג טבלא ונשברה הזכוכית על הטבלא משלם נזק שלם ועל הזכוכית משלם חצי נזק היתה טבלא מונחת זו ע"ג זו דרסה על העליונ' [ונשתברה השניה על העליונה] משלם נזק שלם ועל התחתונה משלם חצי נזק.

    ועגלה המושכת משלם נזק שלם הקשה הראב"ד ז"ל ומ"ש מדלי הקשור ברגלי התרנגולין דאינו משלם אלא חצי נזק והוא מפרק לה דהתם אורחי' והכא לאו אורחי' ופי' דהתם לאו משום צרורות אלא משום דלאו אורחייהו.

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashba on Bava Kamma 17b · Sefaria

    מאירי

    כל מה שהתבאר בנזק בעלי חיים אע"פ שהכתוב תופש בו לשון בהמה אין בו הפרש בין בהמה לחיה ועוף אלא הכל בכלל כמו שיתבאר בפרקים הבאים חזיר שהיה נובר בחטמו לאשפה דרך הלוכו והזיק משלם נזק שלם שכך דרכו ותולדת רגל הוא ואם התיז צרור על ידי שהוא נובר הרי זה בחצי נזק וכן תרנגולין שהיו מפריחין ונגעו דרך הלוכם בכנפיהם בכלי אחד ושברוהו הרי זה בנזק שלם מדין רגל ואם נפל הכלי ברוח שבכנפיהם ולא בנגיעה ונשבר הכלי הרי זה בדין צרורות שהרוח אינו כגופו אלא ככחו וכן אם היו מהדסין על העיסה וטנפו או נקרו הרי זה בנזק שלם שההדוס דרכו הוא ונעשה בו מועד ואם העלו עפר או צרורות ברוח שבכנפיהם הרי הם בחצי נזק:

    כל שבזב טמא אף בלא מגע גמור כגון היסט בנזקים משלם נזק שלם שאם הלכה הבהמה כדרכה על גבי דף אחד ויש בראש האחר של דף כלים ונפלו הכלים שבראש האחר בסבת הלוכה על הראש שבצד זה חייבת נזק שלם וכן עגלה או בהמה אחרת שהיתה מושכת בקרון ונתגלגל הקרון על הכלים ושברם חייב בעל הבהמה נזק שלם כאלו הלכה דרך הלוכה על הקרון ודחקה את הקרון על הכלים עד ששברן ואין זה דומה לדליל הקשור ברגלי התרנגולים שזה דרכו ודליל אין דרכו וטעם חצי נזק שבדליל כבר פרשו גדולי המפרשים שאינו משום צרורות שמאחר שהדליל קשור בגופו אינו קרוי צרורות שהרי כגופו הוא אלא שמצד שנוי הוא נכלל בדין קרן וקרון מיהא שדרכו בכך דינו בנזק שלם וכן כיוצא בה זב שמשך בקרון וטהור על גבי הקרון הרי הטהור טמא כאלו הסיט הזב בגופה של קרון אע"פ שלא הסיט בו אלא על ידי משיכה וכל שכן אם הזב על הקרון שנטמאו הכלים שנדרסה הקרון עליהם:

    וכל שבזב טהור בלא מגע בנזקין של בהמה משלם חצי נזק וכשם שהזב שזרק אבן לטהור אין טהור טמא כך נזקי בהמה שיצאו צרורות מתחת רגליה אינו אלא בחצי נזק כמו שביארנו ואי אתה מפרשה במגע שהרי מגע על ידי דבר אחר בזב טהור ובנזקים משלם נזק שלם שאלו נגע הזב באוכלין על ידי דבר אחר אינם אלא שניים ולא שיהו ראשונים כאלו נגע בהם בגופו ואלו בנזקים משלם נזק שלם היה הזב על הקרון והותז צרור מתחת הקרון ונגע בטהור ולא נטמא וכן בנזקים אינו אלא בחצי נזק רכב הזב על בהמה ונגעה בכלים נטמאו וכן בנזקים חייב לפי ששמירתה עליו אם בנזק שלם וברגל אם בחצי נזק ובצרורות:

    ומ"מ אע"פ שהארכנו בדין הקש זה שבזב אצל נזקים לא הועלנו אלא למה שהזכרנו בו והרבה דברים טמאים בזב שאין מחייבין בכיוצא בהם בנזק שלם וכן יש כלים שאין מטמאין במדרס הזב שכיוצא בהם מחייבין בנזקים נזק שלם עד שאם באנו להשוות את המדות ביניהם הוצרכנו לדחקים גדולים שאין להם שיעור אלא שאין למדין מן הכללות לגמרי למה שלא הוזכר בהם ואף כיוצא בזו אמרו ע"ז ס' ב' כל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך וכו' שלא נאמרה אלא לדברים מועטין כמו שהתבאר במקומו:

    יש קורין בשמועה זו עגלה המושכת בחטף פתח תחת העי"ן ואין גורסין בה בקרון אלא עגלה המושכת לבד מלשון וירא את העגלות ופירושו עגלה המושכת כלים או אנשים ואמר כל שבזב טמא והוא הטמא והטהור שהיו שניהם בעגלה שאם היתה יכולה להתנדנד באדם אחד בגדי הטהור טמאים מדרס כמו שבארנו בזב וטהור שישבו בספינה קטנה אע"פ שאין בגדיהם נוגעים זה בזה כך בנזקים אם היה זה בעגלה מושכת כלים ונשברו מחמת נדנודו חייב:

    Meiri on Bava Kamma 17b · Sefaria

    מהר"ם

    גמ' תנא שן דהיה וקתני שן דבהמה וכו' גבי רגל לא מצי לשנוי הכי דקתני רגל דחיה וקתני רגל דבהמה משום דהא קתני בהדיא דאפילו תרנגולין מועדים כמו שכתבו התוס' והא דפריך הגמרא א"ה הא מיבעי ליה למתני ברישא וכן הא דפריך א"ה רישא נמי ליתני ההיא דלא כתיב ברישא וכו' דפריך המקשה דלתני הבהמה מועדת להלך וכו' וכן הבהמה מועדת לאכול וכו' ברישא צ"ל דהכי פריך דלתני כיצד הבהמה מועדת לשבר וכו' הרגל מועדת להלך כדרכה ולשבר וכן בסיפא גבי שן פריך דלתני כיצד הבהמה מועדת לאכול הראוי לה השן מועדת לאכול פירות וירקות וכו' ואע"ג דבפ"ק לא קתני הבהמה מועדת לשבר אלא הרגל מועדת לשבר וא"כ היאך לתני כיצד הבהמה מועדת וכו' דהא אפרק דלעיל קאי ולעיל לא קתני בהמה נ"ל דהיינו הא דמשני איבעית אימא איידי דסליק מרגל פתח ברגל דר"ל דלעיל בפ"ק לא קתני בהמה אלא הרגל מועדת וכו' וכמו שפירש רש"י ואין ר"ל במאי דסליק פתח דהא לא סליק לעיל ברגל אלא בשור המזיק ברשות הניזק ועיין בתוס' בדבור ראשון בריש פרקין וכן גבי שן ולפי זה הא דמשני הגמרא איבעית אימא איידי דסליק מרגל וכו' ד"ה מסיפא דקתני כיצד השן מועדת נמי מצי לשנויי הכי איידי דלעיל לא קתני הבהמת מועדת לאכול אלא השן מועדת לאכול פתח נמי בשן ותני כיצד השן מועדת וכו' ולא נצטרך השתא לשינויא דלעיל דמשני גבי שן האי דאתיא מדרשה חביבא וכו' וק"ל:

    תוס' ד"ה בתר מעיקרא אזלינן וכו' דאדרבה מדמפליג בין ראשון ושני וכו' ר"ל דלא מפליג בראשון גופיה בין שוברתו ובין נתגלגל ויש להקשות הא כתבו התוס' לעיל במתני' בשם ר"י דאיצטריך לאשמועינן מתני' דרסה על הכלים ושברתן וכו' לאשמועינן דס"ד דמשונה הוא כיון דדרסה כ"כ כחוזק עד שניתז השבר על הכלי אחר ושברתו וכו' וא"כ לפי זה (לא) מצטריך למתני הכי ולא היה יכול למתני במתני' נתגלגל לא בראשון ולא בשני ונראה דתירוצו של ר"י הוא לפי האמת דמסקי התוס' הכא דליכא למשמע מיניה נתגלגל הלכך על כרחך נצטרך לתרץ בדוחק כמו שתירץ ר"י אבל אם היה אפשר למידק מיניה נתגלגל הוה ניחא לן למימר טפי דמתני' נתגלגל אתא לאשמועינן וק"ל:

    Maharam on Bava Kamma 17b · Sefaria

    שיטה מקובצת

    היינו רגל היינו בהמה קשה יתרץ תנא רגל דחיה וקתני רגל דבהמה כמו שתירץ גבי שן. וי"ל דמכח קושיא זו מתרצא קושיא של נחש דאם איתא דקאי אנחש הוי ליה לתרוצי הכא תנא רגל דחיה דהיינו נחש וקתני רגל דבהמה והאי דלא תנא רגל דחיה היינו משום דכיון דתנא שן דחיה אף על גב דסמוך וביער דנפקא לן מיניה שן אצל בעירה דהיינו בהמה אפילו הכי קתני שן דחיה דחייב כל שכן רגל חיה דנפקא לן מושלח שהרי מפסיק את ביניהם. אי נמי לא תוכל לומר דקתני רגל חיה ורגל בהמה דמדקאמר מאי אבות ומאי תולדות איכא משמע דבהמה דמתניתין היינו תולדות דרגל. וכן נמי במתניתין קתני הבהמה מועדת להלך כדרכה וכו' משמע דבהמה היינו תולדה. גליון.

    וזה לשון תלמידי הר"ר ישראל ז"ל להכי לא תירץ תנא רגל דחיה וכו'. משום דכבר שנה תרנגולים. וא"ת לא זו אף זו קתני. ליתא דכיון שמרבינן מבהמתך אז הכל שוה. ועוד נראה לפרש דבא לפרש כיצד אפרק קמא ורגל דסליק מיניה היינו רגל בהמה ולהכי לא נתרץ כן. ועוד יש לומר אם רצה לומר התנא רגל חיה ואמר בשניהם אבות אמאי אמר ברישא כיצד הרגל דהיינו אב וסיפא קתני הבהמה מועדת להלך דהיינו תולדה. וזה הבל דרצה לומר אפילו ולדה בהמה. והר"י יישב שלא קשה שלא תנא תולדות גבי שן כי כיון שכבר השמיענו גבי רגל תו לא צריך גבי שן ואם כן כיון שהשמיענו שן חיה אם כן ליכא חידוש רגל חיה אבל אם יאמר רגל חיה עדיין לא הייתי יודע שן חיה כי הייתי אומר כיון דכתיב בעירה ובער והפסיק באת בין ושלח ובעירה הייתי טועה שמיעוט בעירה קאי דוקא אבער אבל כשהשמיענו שן חיה מכל שכן ברגל. ע"כ. ובגליון כתב וז"ל וקשה נוקי ברגל חיה אף על גב דנקט תרנגולים נימא דלא זו אף זו קתני. וי"ל אם התנא נחת לאשמועינן אף עוף לגבי רגל אם כן לימא נמי גבי שן. ואין להקשות יתחיל בתרנגול כי לשון רגל רוצה להתחיל לפרש כיצד אבל שם עוף לא הזכיר בפרק קמא. ע"כ. ותלמיד הר"פ ז"ל כתב דמשום הכי לא תנא רגל בחיה כמו דקתני שן דחיה משום דבעירה משמע טפי שן מרגל דומיא דכאשר יבער הגלל להכי עדיפא ליה למיתני יתורא גבי שן לאשמועינן דחיה דמינה שמעינן לגבי רגל נמי לא שנא דחיה ולא שנא דבהמה. ע"כ.

    ואם תאמר כיון דקתני השן מועדת דהיינו שן דחיה כל שכן דבהמה שהיא עיקר וממנו לומדת חיה. וי"ל דאי לאו דאמר הבהמה מועדת לאכול דהיינו שן דבהמה הוה אמינא דשן דחיה יהיה מועד לאכול אף שאינו ראוי לה משום הכי קאמר הבהמה מועדת לגלות על שן דחיה דכי היכי דבהמה אינה מועדת לאכול אלא הראוי לה הכי נמי חיה אינה מועדת לאכול אלא הראוי לה. גליון.

    תנא שן דחיה וכו' וקשה לי דשן ורגל דחיה כבר שמעינן ממתניתין דזאב וארי כדפרישנא לעיל דמיירי במידי דאורחיה זאב בטריפה וארי בדריסה דהיינו שן ונחש שאין הנאה להיזקו והיזקו מצוי היינו רגל. ונוכל לתרץ דהא דמוקי לה שמואל לעיל במידי דאורחיה ממתניתין דהכא ידע לה וכיון דאשכחן שן ורגל בחיה ואי לאו מתניתין דהכא הוה אמינא בעירה כתיב והעדאתן דזאב וארי היינו כמו קרן דאייעד שהן מועדין מתחילתן להשחית ולחבל והוי כמו שור דאייעד. הרא"ש ז"ל. או שמא הוה אמינא דהרי אלו מועדים מטעם רגל דהיזקן מצוי כמו רגל אבל הכא אשמועינן אפילו שן דחיה שאין היזקה מצוי. ע"כ גליון תוספות.

    אפילו שן דחיה וכו' פירוש כגון שאין רגילות כמו צבי. תלמידי הר"י ז"ל. ורבנו ישעיה ז"ל כתב וז"ל סלקא דעתך אמינא ושלח את בעירה בהמה אין חיה לא קמשמע לן. ומכל מקום אכתי לא שמעינן מהכא עופות אלא סמיך אגזרה שוה דלקמן דגמר בהמה בהמה משבת בהמה אין חיה לא. תימה הא כבר אשמועינן ברישא גבי רגל דבעירה לאו דוקא דחייב בעופות. יש לומר דהא לא קשיא דניחא ליה לאשמועינן בתרווייהו. אבל הקשה ה"ר יעקב בר"ש הא תנא ליה בפרק קמא שן חיה דקאמר הזאב והארי וכו' ומפרש לה תלמודא בשן דאמרינן ארי ברשות הרבים דרס ואכל חייב ומשמע דלפרושי מתניתין אתי. וי"ל דהוה מפרישנא ליה ברגל ושמואל דפירש בשן לבתר דשמיעא ליה למתניתין דהכא הוא דפירש. ולר' נראה דהא דאמרינן הכא בהמה אין חיה לא לאו אחיובא דשן קאי דהא תנא ליה חיובא דעופות גבי רגל והוא הדין גבי שן דבעירה לאו דוקא וכיון דממונא הוא פשיטא דמחייב אבל אכתי לא אשמועינן פטורא ברשות הרבים בחיה ועופות לא ברגל ולא בשן להכי תנא הכא שן דחיה וקתני במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטורה דאף לענין פטורא בעירה לאו דוקא ומשן שמעינן ברגל. ע"כ. ועוד יש לומר דהאי כיצד השן מועדת מפרש פרקין קמא ואם כן בלא פרקא קמא לא איירי אלא בשן דחיה והכא הוא דקתני שן דבהמה דקתני הבהמה מועדת וכו' והשתא לא קשה מידי. ע"כ גליון תוספות.

    ואם כן כוליה פרקא קמא וכו' ולפי זה קשה אם כן מאי פריך אי הכי שן דבהמה מיבעי ליה למיתני ברישא והא כל שן דפרק קמא היינו שן דחיה ואין שם שן דבהמה. ויש לומר דהאי ליתנייה ברישא קאי ארישא דפרק קמא שיאמר שן דבהמה ברישא קודם שן דחיה. והקשה מורי הרב לפירוש זה אחרון של גליון תוספות דמפרש דכל שן דפרק קמא היינו שן דחיה אם כן מאי קאמר סלקא דעתך אמינא ושלח את בעירה כתיב בהמה אין חיה לא קמשמע לן משמע דהאי קמשמע לן קאי אפרק ב' דקמשמע לן שן דחיה והרי בפרק קמא שנה שן דחיה ומאי קמשמע לן הכא בפרק ב'. וי"ל דהכי פירושו סלקא דעתך אמינא וכו' כלומר דאם תקשה אמאי איצטריך למיתני בפרק קמא שן דחיה כלל נלמוד אותו משן דבהמה על כן מתרץ סלקא דעתך אמינא ושלח את בעירה ואי לאו דאשמועינן בפרק קמא שן דחיה לא היינו יודעים כלל שן דחיה. וא"ת כיון דתנא בפרק קמא שן דחיה אמאי איצטריך למיתני זאב וארי ואמרינן בגמרא דהכי קאמר ויש מועדים אחרים וכו' והלא הם בעצמם השן שהזכיר דאיירי בחיה. וי"ל דמצינו למימר דזאב וארי וכו' היינו רגל דהיזקם מצוי. אי נמי דיש מועדים אחרים וכו' אנחש קאי דהוי רגל ורגל חיה עדיין לא השמיענו. ואם תאמר הכא בפרק ב' קתני השן מועדת והבהמה מועדת כיון דקתני השן מועדת דהיינו דחיה כל שכן דבהמה שהיא עיקר וממנה לומדת חיה. וי"ל דאי לאו דאמר הבהמה מועדת לאכול דהיינו שן דבהמה הוה אמינא דשן דחיה יהיה מועד לאכול אף שאינו ראוי לה משום הכי קאמר הבהמה מועדת לגלות על שן דחיה דכי היכי דבהמה אינה מועדת לאכול אלא הראוי לה הכי נמי חיה אינה מועדת לאכול אלא הראוי לה. ע"כ. תלמידי הר"י וגליון. ומהר"י כהן צדק ז"ל כתב וז"ל אף על גב דהא שמעינן מרגל דלאו דוקא בהמה דהא תנא תרנגולים נראה לרבי אברהם בן אברהם דצריכי תרווייהו דאי אשמועינן ברגל התם הוא דכתיב ושלח מקמי בעירה דמשמע כל מידי דבר שלוח לא שנא בהמה לא שנא חיה אבל וביער כתיב אחרי בעירה אימא בהמה אין חיה לא ולפי זה ניחא נמי הא דלא משני תנא רגל חיה. ועוד בלאו הכי נמי לא הוה מצי לשנויי הכי דהא תני תרנגולים ולמאי איצטריך תו לאשמועינן רגל חיה. ע"כ.

    סלקא דעתך אמינא ושלח את בעירה כתיב יש מקשים דהא אמרינן למעלה ואימא מבעה זה מים וכו' ופירשו בתוספות אף על גב דבעירה משמע בהמה מכל מקום מרבינן מושלח מים אפילו דבעירה משמע בהמה מכל מקום ושלח משמע נמי שן חיות כדמשמע שן בהמות אשלח בם. וי"ל דהייתי אומר דשן בהמות אשלח בם איירי בחיות הממיתות ואיירי בקרן. ועוד יש לומר כיון דאת מפסיק בין ושלח לבעירה להכי לא הוי בעירה מיעוט על דבר שמרבינן מושלח אבל בין בעירה לוביער דליכא הפסק לא מרבינן מושלח דליהוי בכלל וביער אלא מאי דמשמע מבעירה וגם דשאני שן כי ביער ובעירה גורמין לו למעט כלשון אחר. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

    בהמה אין חיה לא ומכל מקום הייתי מחייב שן דחיה משום תולדות מידי דהוה בנתחככה בכותל להנאתה דמחייבינן לה משום תולדות דשן והאי נמי יש הנאה להיזקה ובכאן איצטריך לאשמועינן דשן דחיה נמי הוי אב ואם כן ליכא למשמע מידי ממשנתנו דקתני התרנגולים דחיה בכלל בהמה דאיכא למימר דמחייבינן משום תולדה ומשום הכי לא תני תולדות גבי שן כדקתני גבי רגל משום דכבר אשמועינן ברישא אבל שן אף על גב דאשמועינן ברישא בתרנגולים הוצרך לאשמועינן בשן גופיה דחשיב אב כדפירש מורי. מהר"י כ"ץ ז"ל. וזה לשון הר"ש ז"ל קמשמע לן חיה בכלל בהמה. יש מפרשים דלמשוייה אב קאמר וכדפירש רש"י ז"ל מקרא דזאת הבהמה אשר תאכלו דאלו מגזרה שוה דשור שור משבת או מבהמתך ליכא למילף דבעירה וליכא למילף משבת והא דתנן תרנגולים היינו משום תולדה דרגל. וקשה לי אם כן בנפילת הבור נמי מאי איצטריך גזרה שוה נימא דשאר מילי תולדות נינהו אלא על כרחך משום דסלקא דעתך שור וחמור דוקא הכא נמי סלקא דעתך אמינא בעירה דוקא ולהכי איצטריך גזרה שוה. ואף על גב דבשבת לא כתיב בלשון בעירה מכל מקום אמת הוא דבהמה הויא וכיון דילפינן משבת שור דנזקי בור לאו דוקא הכי נמי בעירה דשן ורגל לאו דוקא מהשתא אמרינן כל מילי דמזיק אבנו וסכינו הוו תולדה. ע"כ.

    ועוד 12 קטעי פירוש על דף זה.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 17b · Sefaria

    פני יהושע

    גמרא א"ר אשי תנא שן דחיה ותנא שן דבהמה סד"א וכו' והא דלא נקט ג"כ למשנה רגל דחיה לפי שאינו צריך דאתי במכ"ש מתרנגול דקתני בסיפא:

    בתוספות בד"ה סד"א ושילח את בעירה אע"ג דכבר אשמעינן וכו' וקצת קשה אמאי לא תני נמי תולדה בשן כמו ברגל עכ"ל. הקושיא נמשך דוקא על מה שכ' תחילה דאפשט' דגמ' לא שייך להקשות כן דמ"ל דיגיד עליו ריעו כיון דשן ורגל מחד קרא נפקי וגילה בשן דחי' בכלל בהמה ה"ה לרגל ומדגלי ברגל אבות ותולדות ה"ה לזו אבל כיון שכ' תחילה דאע"ג דנקיט תרנגול ברגל הדר ותני גבי שן א"כ אמאי לא נקיט נמי בשן דאית ליה תולדה. ומ"ש לשון קצת קשה לפי דבאמת יש ליישב דהא דהדר ותני בשן דנוהג בחי' לפי שאינה דומה לבהמה שדברים שאינן ראוים לבהמה ולא מחייבי בעלים משום שן ראויים הם לחי' כדאיתא לעיל ספ"ק וכן הא דתני אבות ותולדה ברגל היינו משום צרורות דנקט בסיפא והוצרך לפרש דנוהג אפילו בתולדה משא"כ בתולדות השן אין בהם שום חידוש הדין וגם לשון המשנה דלאכול הראוי לה לא שייך בהו כלל לכך לא חש התנא להאריך ולשנותם בפני עצמם:

    בגמרא וחזיר שהיה נובר באשפה היינו באשפה דחצר הניזק:

    שם בגמרא תניא אידך תרנגולים וכו' סומכוס אומר נ"ש ותניא אידך וכו' לא שייך כאן להקשות כל הני ל"ל כיון דברייתות הם לאו גבי הדדי מיתני וסומכוס נמי לאו בכולהו איירי אלא מי ששונה הברייתא מפרש דבריו דהא דקתני משלם ח"נ לאו דברי הכל היא אלא סומכוס פליג עליה וכן היא סוגיית הש"ס:

    בתוספות בד"ה כל שבזב וכו' וכל האי כללא לא בא אלא למעט זורק עכ"ל. אין הכוונה דעיקר החידוש הוא בזורק דהא בגמרא מקשי בפשיטות צרורות אתי לאשמעינן משמע שאין כאן חידוש אלא עיקר החידוש הוא ברישא שבא לרבות עגלה וכו' אלא כוונת התוספות דפשטא דמלתא דסיפא עיקרו למעט זורק איירי וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 17b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' דאתיא ליה מדרשא חביבה ליה ב"ב קח ע"ב:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 17b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף י״ז, עמוד ב׳, בהיקף של כ־504 מילים ב־22 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 22 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 115 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: הַיְינוּ רֶגֶל…״

    2. קטע 225 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא מֵעַתָּה, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: ״הַשֵּׁן מוּעֶדֶת״ ״הַבְּהֵמָה…״

    3. קטע 330 מילים

      נפתחת ב״וְטַעְמָא מַאי? אָמַר רַב אָשֵׁי: תַּנָּא שֵׁן…״

    4. קטע 414 מילים

      נפתחת ב״אִי הָכִי, הָא מִבְּעֵי לֵיהּ לְמִיתְנֵי בְּרֵישָׁא!…״

    5. קטע 531 מילים

      נפתחת ב״אִי הָכִי, רֵישָׁא נָמֵי – לִיתְנֵי הָהִיא…״

    6. קטע 67 מילים

      נפתחת ב״אִיבָּעֵית אֵימָא: אַיְּידֵי דְּסָלֵיק מֵרֶגֶל, פָּתַח בָּרֶגֶל.…״

    7. קטע 746 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: בְּהֵמָה מוּעֶדֶת לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּהּ וּלְשַׁבֵּר.…״

    8. קטע 811 מילים

      נפתחת ב״הִזִּיק – פְּשִׁיטָא! אֶלָּא אֵימָא: הִתִּיז וְהִזִּיק…״

    9. קטע 937 מילים

      נפתחת ב״צְרוֹרוֹת מַאן דְּכַר שְׁמַיְהוּ? חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי…״

    10. קטע 1054 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: תַּרְנְגוֹלִין שֶׁהָיוּ מַפְרִיחִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,…״

    11. קטע 1120 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא אִידַּךְ: תַּרְנְגוֹל שֶׁהָיָה מַפְרִיחַ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,…״

    12. קטע 1228 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא: בִּשְׁלָמָא סוֹמְכוֹס – קָסָבַר: כֹּחוֹ…״

    13. קטע 1313 מילים

      נפתחת ב״הֲדַר אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם כְּגוּפוֹ דָּמֵי, וַחֲצִי…״

    14. קטע 1418 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא: כֹּל שֶׁבַּזָּב טָמֵא – בְּנִזָּקִין…״

    15. קטע 1513 מילים

      נפתחת ב״וְרָבָא, צְרוֹרוֹת אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן?! לֹא; רָבָא –…״

    16. קטע 1638 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרָבָא: בְּהֵמָה מוּעֶדֶת לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ…״

    17. קטע 1715 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: תַּרְנְגוֹלִים שֶׁהָיוּ מְחַטְּטִין בְּחֶבֶל דְּלִי,…״

    18. קטע 1827 מילים

      נפתחת ב״בָּעֵי רָבָא: דָּרְסָה עַל כְּלִי וְלֹא שְׁבָרַתּוּ,…״

    19. קטע 1929 מילים

      נפתחת ב״תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מִדְּרַבָּה – דְּאָמַר רַבָּה: זָרַק…״

    20. קטע 2011 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: הִידּוּס – אֵינוֹ מוּעָד. וְיֵשׁ…״

    21. קטע 2121 מילים

      נפתחת ב״הִידּוּס סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא לָאו הִידּוּס וְהִתִּיז,…״

    22. קטע 221 מילים

      נפתחת ב״לָא;…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: הַיְינוּ רֶגֶל הַיְינוּ בְּהֵמָה! אֲמַר לֵיהּ: תְּנָא אָבוֹת, וְקָתָנֵי תּוֹלָדוֹת.

    אֶלָּא מֵעַתָּה, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: ״הַשֵּׁן מוּעֶדֶת״ ״הַבְּהֵמָה מוּעֶדֶת״, מַאי אָבוֹת וּמַאי תּוֹלָדוֹת אִיכָּא? הֲוָה קָמַהְדַּר לֵיהּ בִּבְדִיחוּתָא, וַאֲמַר לֵיהּ: אֲנָא שַׁנַּאי חֲדָא, וְאַתְּ שַׁנִּי חֲדָא.

    וְטַעְמָא מַאי? אָמַר רַב אָשֵׁי: תַּנָּא שֵׁן דְּחַיָּה, וְקָתָנֵי שֵׁן דִּבְהֵמָה. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה״ כְּתִיב, בְּהֵמָה – אִין, חַיָּה – לָא; קָא מַשְׁמַע לַן דְּחַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה.

    אִי הָכִי, הָא מִבְּעֵי לֵיהּ לְמִיתְנֵי בְּרֵישָׁא! הַאי דְּאָתְיָא לֵיהּ מִדְּרָשָׁא – חֲבִיבָא לֵיהּ.

    אִי הָכִי, רֵישָׁא נָמֵי – לִיתְנֵי הָהִיא דְּלָא כְּתִיבָא בְּרֵישָׁא! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – אִידֵּי וְאִידֵּי אָבוֹת נִינְהוּ, הָךְ דְּאָתְיָא לֵיהּ מִדְּרָשָׁא – חֲבִיבָא לֵיהּ. הָכָא – שָׁבֵיק אָב, וְתָנֵי תּוֹלָדָה?!

    אִיבָּעֵית אֵימָא: אַיְּידֵי דְּסָלֵיק מֵרֶגֶל, פָּתַח בָּרֶגֶל.

    תָּנוּ רַבָּנַן: בְּהֵמָה מוּעֶדֶת לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּהּ וּלְשַׁבֵּר. כֵּיצַד? בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק – וְהִזִּיקָה בְּגוּפָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ, וּבִשְׂעָרָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ; בָּאוּכָּף שֶׁעָלֶיהָ, וּבִשְׁלִיף שֶׁעָלֶיהָ, וּבִפְרוּמְבְּיָא שֶׁבְּפִיהָ, וּבְזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ; וַחֲמוֹר בְּמַשָּׂאוֹ – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: צְרוֹרוֹת, וַחֲזִיר שֶׁהָיָה נוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה וְהִזִּיק – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.

    הִזִּיק – פְּשִׁיטָא! אֶלָּא אֵימָא: הִתִּיז וְהִזִּיק – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.

    צְרוֹרוֹת מַאן דְּכַר שְׁמַיְהוּ? חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: צְרוֹרוֹת כִּי אוֹרְחַיְיהוּ – חֲצִי נֶזֶק. וַחֲזִיר שֶׁהָיָה נוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה, וְהִתִּיז וְהִזִּיק – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: צְרוֹרוֹת, וַחֲזִיר שֶׁהָיָה נוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה וְהִתִּיז וְהִזִּיק – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.

    תָּנוּ רַבָּנַן: תַּרְנְגוֹלִין שֶׁהָיוּ מַפְרִיחִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְשָׁבְרוּ כֵּלִים בְּכַנְפֵיהֶן – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. בְּרוּחַ שֶׁבְּכַנְפֵיהֶן – מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֶזֶק. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: נֶזֶק שָׁלֵם. תַּנְיָא אִידַּךְ: תַּרְנְגוֹלִין שֶׁהָיוּ מְהַדְּסִין עַל גַּבֵּי עִיסָּה וְעַל גַּבֵּי פֵּירוֹת, וְטִינְּפוּ אוֹ נִיקְּרוּ – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. הֶעֱלוּ עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת – מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֶזֶק. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: נֶזֶק שָׁלֵם.

    תַּנְיָא אִידַּךְ: תַּרְנְגוֹל שֶׁהָיָה מַפְרִיחַ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְיָצְתָה רוּחַ מִתַּחַת כְּנָפָיו וְשִׁיבְּרָה אֶת הַכֵּלִים – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. סְתָמָא כְּרַבָּנַן.

    אָמַר רָבָא: בִּשְׁלָמָא סוֹמְכוֹס – קָסָבַר: כֹּחוֹ כְּגוּפוֹ דָּמֵי. אֶלָּא רַבָּנַן, אִי כְּגוּפוֹ דָּמֵי – כּוּלֵּיהּ נֶזֶק בָּעֵי לְשַׁלֵּם; וְאִי לָאו כְּגוּפוֹ דָּמֵי, חֲצִי נֶזֶק נָמֵי לָא לְשַׁלֵּם!

    הֲדַר אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם כְּגוּפוֹ דָּמֵי, וַחֲצִי נֶזֶק צְרוֹרוֹת – הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ.

    אָמַר רָבָא: כֹּל שֶׁבַּזָּב טָמֵא – בְּנִזָּקִין מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. כֹּל שֶׁבַּזָּב טָהוֹר – בְּנִזָּקִין מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק.

    וְרָבָא, צְרוֹרוֹת אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן?! לֹא; רָבָא – עֶגְלָה מוֹשֶׁכֶת בַּקָּרוֹן קָא מַשְׁמַע לַן.

    תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרָבָא: בְּהֵמָה מוּעֶדֶת לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ. כֵּיצַד? בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק – וְהִזִּיקָה בְּגוּפָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ, וּבִשְׂעָרָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ; בָּאוּכָּף שֶׁעָלֶיהָ, וּבִשְׁלִיף שֶׁעָלֶיהָ, וּבִפְרוּמְבְּיָא שֶׁבְּפִיהָ, וּבְזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ; וַחֲמוֹר בְּמַשָּׂאוֹ, וְעֶגְלָה מוֹשֶׁכֶת בְּקָרוֹן – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.

    תָּנוּ רַבָּנַן: תַּרְנְגוֹלִים שֶׁהָיוּ מְחַטְּטִין בְּחֶבֶל דְּלִי, וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנִשְׁבַּר הַדְּלִי – מְשַׁלְּמִין נֶזֶק שָׁלֵם.

    בָּעֵי רָבָא: דָּרְסָה עַל כְּלִי וְלֹא שְׁבָרַתּוּ, וְנִתְגַּלְגֵּל לְמָקוֹם אַחֵר וְנִשְׁבַּר, מַהוּ? בָּתַר מֵעִיקָּרָא אָזְלִינַן – וְגוּפֵיהּ הוּא, אוֹ דִלְמָא בָּתַר תְּבַר מָנָא אָזְלִינָא – וּצְרוֹרוֹת נִינְהוּ?

    תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מִדְּרַבָּה – דְּאָמַר רַבָּה: זָרַק כְּלִי מֵרֹאשׁ הַגָּג, וּבָא אַחֵר וּשְׁבָרוֹ בְּמַקֵּל – פָּטוּר; דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: מָנָא תְּבִירָא תְּבַר! לְרַבָּה – פְּשִׁיטָא לֵיהּ, לְרָבָא – מִבַּעְיָא לֵיהּ.

    תָּא שְׁמַע: הִידּוּס – אֵינוֹ מוּעָד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: הֲרֵי זֶה מוּעָד.

    הִידּוּס סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא לָאו הִידּוּס וְהִתִּיז, וּבְהָא קָמִפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: בָּתַר מֵעִיקָּרָא אָזְלִינַן, וּמָר סָבַר: בָּתַר תְּבַר מְנָא אָזְלִינַן?

    לָא;