מסכת בבא קמא דף י״ז עמוד א׳

וחד אמר שבעה ימים:

זה חזקיה מלך יהודה לישנא דש"ס הוא ולא לאשמועינן דזהו חזקיה דהאי קרא בחזקיה כתיב אלא אגב אורחיה דמפרש מאי כבוד עשו לו במותו נקיט ואמר הכי:

חלוצי כתף כמו וחלצה נעלו (דברים כ״ה:ט׳) שקרעו בגדיהם עד שנראו כתפיהם:

והאידנא מפקינן ספר תורה קמי גברא רבה:

אנוחי על מטתו לא מנחינן:

כי הוה עייל לבית הכסא כלומר זימנא חדא כי הוה עייל לבית הכסא אמר לן הכי קיים אמרינן לימד לא אמרינן ולימד אמרו לחזקיה והאידנא לא משום כבודו דחזקיה דלימד עדיף מקיים:

מביא לידי מעשה אלמא מעשה עדיף:

למיגמר לעצמו מעשה עדיף אבל לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה הלכך לימד לא אמרינן:

שלשים וששה אלף לו בגימטריא הכי הוי:

והלא לפני אחאב עשו כן שעשו לו הספד גדול כדאמרינן במגילה (דף ג. ושם) כמספד הדרימון בן טברימון כדמתרגמינן כמספד אחאב בן עמרי דקטיל יתיה הדרימון בן טברימון ובמלחמה היה שהיו שם עם רב וכולן ספדו עליו ואע"ג דכתיב (מלכים א כב) ויעבור הרינה במחנה ואמרינן (סנהדרין דף לט:) באבוד רשעים רינה באבוד אחאב בן עמרי רינה היינו לצדיקים שבדור אבל עבדיו ואוהביו היו מספידין אותו:

אלא שהניחו ס"ת על מטתו ואע"ג דבפ' בתרא דמ"ק (כה.) גבי רב הונא משמע דאסור לעשות כן משום דאסור לישב ע"ג מטה שס"ת מונחת עליה ובהקומץ רבה (מנחות דף לב:) איכא פלוגתא דאמוראי ליכא למיפרך מדר' נחמיה דהכא דשאני חזקיה דהוה גדול בתורה ובמעשים טובים ביותר:

והאמר מר גדול למוד תורה שמביא לידי מעשה פי' בקונטרס אלמא מעשה עדיף וקשה לר"ת דאדרבה מהכא דייק ספ"ק דקדושין (דף מ: ושם) למוד גדול ממעשה גבי זקנים שהיו מסובין בעליית בית נתזה בלוד ונשאלה שאילה זו בפניהם למוד גדול או מעשה גדול ונמנו כולם ואמרו למוד גדול שמביא לידי מעשה ואומר ר"ת דה"פ והאמר מר שלמוד מביא לידי מעשה וכיון שאנו אומרים קיים הרי אנו אומרים שלמד דאי לא שלמד היאך קיים שהלמוד מביא לידי מעשה ולא מסיק אדעתיה השתא לחלק בין למד ללימד ומשני הא לאגמורי [דלימוד] ודאי לא אמרינן דהא ודאי עדיף שמביא את הרבים לידי מעשה כשמלמדם ובשאלתות דרב אחאי גאון ל"ג קיים אמרינן לימד לא אמרינן אלא גרס ומנח תפילין והדר אמר לן ותו לא ופריך גמרא והיאך הוה מנח תפילין תחלה קודם שהיה אומר להם השמעתתא והלא למוד גדול ממעשה ומשני הא למגמר הא לאגמורי דליגמר נפשיה למוד גדול שמביא לידי מעשה אבל לאגמורי לאחרים לא עדיף ולפיכך היה מניח תפילין תחלה:

מתני' כיצד הרגל מועדת אמתניתין דפ"ק (דף טו:) קאי ותימה אי אדפתח ליתני כיצד השן ברישא ואי אדסליק הא תנינא ושור המזיק ברשות הניזק והאדם בסוף ואומר ר"י ודאי אדפתח ביה קאי ושן ורגל כחד חשיבי משום דשוין בהלכותיהן ומחד קרא נפקי ומשום דתנא רגל בתר שן נקט הכא רגל ברישא דסליק מיניה:

הבהמה מועדת אית דגרס והבהמה בוי"ו וה"פ כיצד העדאה דרגל לשבר דרך הלוכה פי' דרך הלוכה היא העדאתה וכן בסיפא גבי שן אבל קשה לר"י מה חידש כאן שלא שנאה בפרק קמא ונראה לר"י דל"ג בוי"ו וה"פ כיצד הרגל מועדת לשבר דרך הלוכה שאמר בפרק קמא (דף טו:) הבהמה מועדת כו' ומ"מ דייק בגמרא שפיר היינו רגל היינו בהמה דהרגל מועדת והבהמה מועדת הכל אחד:

היתה מבעטת אגב דשוה לצרורות נקט לה הכא:

דרסה על הכלי אור"י דאיצטריך לאשמועינן דסד"א דמשונה הוא כיון דדרסה כ"כ בחוזק שניתז השבר על כלי אחר ושברו ומסתמא להזיק נתכוונה:

וכבוד עשו לו במותו (אמר רב) זה חזקיה מלך יהודה שהושיבו ישיבה על קברו. ואינו דבר גדול להושיב ישיבה בקבר אדם גדול ותפילין בראשיהן ור' נחמיה אמר שהושיבו ספר תורה על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא מפקינן ומנחינן קיים לא אמרינן. פי' חלוצי כתף כך שמענו שמוציא יד אחד מבית הצואר שלא ממקום הקרע כדי שיהא הקרע ברור ונמצא הכתף חלוץ מן החלוק. ר' יוחנן קיים אמרינן לימד לא אמרינן. והא אמר מר גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה.

ופרקי' לא קשיא למיגמר הוא תלמוד גדול שהתלמוד מביאו לידי מעשה לאגמורי הוא לאחריני מעשה גדול. ש"מ דלמיגמר הוא ולאיעסוקי קמיה רביה טפי עדיף וקדים על לאגמורי הוא לאחריני.

אמר ר' יוחנן כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים והן יוסף ויששכר:

הדרן עלך ארבעה אבות.

כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה הבהמה מועדת להלך כדרכה כו' מקשי רבינא היינו רגל היינו בהמה. ופריק ליה רבא תנא הרגל שהיא אב וקתני הבהמה תולדות.

כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה אמרינן בגמרא איידי דסליק מרגל פתח ברגל ואיכא למידק אי אשור דקתני ברישא דמתניתין (דפ"ק) [דפרק קמא קאי] ליתני קרן ברישא ואי אסיפא דפרקא ליתני האדם, בשלמא לשמואל דקמפרש תנא שור (לרגל) ומבעה (לשן) שפיר (דמי) דקאי אמאי דפתח תנא דפ"ק אלא לרב דאמר תנא שיר וכל מילי דשור קשיא ואפשר לומר דאמאי דסליק בפרקא קמא במילי דשור קאי דקתני השן מועדת לאכול והרגל מועדת לשבר.

גירסת הספרים והבהמה מועדת בוי"ו. ומתניתין תרתי קתני, ופירושו הרגל ששנינו שהיא מועדת להלך כדרכה ולשבר ומיהו אין המשנה מתיישבת בכך דא"כ מה חדש ומה ביאר כאן ברגל יותר ממה ששנינו בפ"ק דהתם נמי כי הא תניא בלא גרוע (בתוספות) הרגל מועדת לשבר דרך הלוכה ועל כן (פירוש) [פירשו] בתוס' דלא גרסינן והבהמה אלא הבהמה גרסינן וחדא תניא כלומר הרגל ששנינו שהיא מועדת כיצד הבהמה מועדת להלך ולשבר דרך הלוכה דהיינו תולדתו ואינו מחוור בעיני דהא אמרינן בגמרא דתנא רגל לאבות והבהמה לתולדות ואם איתא לא תנא הכא אלא תולדות ולא מפרשא מידי דאבות ומסתבר דרישא אע"ג דלא חדשה מידי אורחי' דתנא הוא למפתח (בחד') [בחדא] דפשיטא כדי לסדר בתר' מאי דאצטריך למיפשט ודכותה בגמרא דבני מערבא בריש פ"ק (ב"ק פ"א ה"א) גבי תולדות דקרן בגמרא התם תולדות הקרן נגיחה נגיפה נשיכה רביצה בעיטה דחייה ר' יצחק מקשה נגיחה נגיפה עיקר ואת עביד לן תולדות אלא מתחיל בעיקר ומסיים בתולדות וכן כאן התחיל במה שכבר נתפרש כדי לסדר ולפרש התולדות.

היתה מבעטת תימה מאי קא הדר תני ליה הכא הא תנן לה בפ"ק הבהמה אינה מועדת לבעוט ועוד קשיא לי דמבעטת תולדה דקרן ומאי תנא ועריב ליה בין מילי דרגל. ואפשר דמשים (דתקל' דיצא') מרגל תנא ליה בין מילי דרגל ובתוס' אמרו דאגב דתנא צרורות ובעיטה שוה בתשלומין לצרורות ותרווייהו חצי נזק תנא להו בהדדי וא"נ למסתמה דלא כר' טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם והכא ע"כ בחצר הניזק היא דהא צרורות פטורה ברשות הרבים וכל זה איננו שוה דאמאי תנא במילי דרגל ליתנייהו באפי נפשיה בתר מילי דרגל גבי אכלה (כשות) [כסות אוכלים] (יט, ב) שאף אלו תולדות הקרן (דמאן) [למאן] דמפרש בגמרא היתה מבעטת והזיקה בבעיטה או צרורות מחמת ביעוט חצי נזק אתי שפיר דמשום צרורות נקט ליה ולומר דצרורות הבאות מחמת הביעוט חצי נזק הוא צרורות כאורחייהו נזק שלם וכסומכוס אבל למאן דמפרש לה כרבנן קשיא לי ושמא אי כרבנן אתי לאשמועינן דאפילו צרורות הבאות מחמת הביעוט חצי נזק ואין שינוי (וא"צ) [וא"כ] לאשמועינן בהפך ויש שינוי וכבעיא דר' אשי כו'.

דרסה על הכלי ושברתו כתוב בתוס' דאצטריך [לאשמועינן] דלא תימא כל שדרס כל כך בחוזק כונתה היתה להזיק וה"ז כקרן קמ"ל (ול"נ) [ולי נראה] דהכא משום צרורות נקטה ומני ואזיל כלהו גווני דצרורות.

מי שיש עליו מצוה ותלמוד תורה אם היה מצוה עוברת יקדים למצוה ואחר כך לתלמוד ואם היו ממצות שאין שעתן עוברת אם הוא צריך ללמוד יקדים לתלמוד שהתלמוד מיפה את המעשה ומשלימו והמצוה מהודרת יותר כשיוצאת מפי היודע ענינה ואם הוא מאותם היודעים ואינו צריך ללמוד אע"פ שרוצה ללמוד לאחרים אינו דוחה את המצוה בשביל למוד אחרים:

מושיבין ספר תורה על מטתו של תלמיד חכם ומשבחין אותו שקיים הוא מה שכתוב בה ומ"מ דוקא שתהא ספר תורה גבוהה מעל המטה כל שהוא ומ"מ אין משבחין אותו שכבר השפיע והשלים זולתו שזה תכלית השלמות לא הגיעו בו רוב חכמים וראוי לספדן למצע דבריו כפי הראוי:

כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים ר"ל לשני שלמיות שנאמר אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור והשור רומז על אשר רב תבואות בכחו והחמור על נושא האדם ומשרתו ואין זריעה אלא צדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

כיצד הרגל מתוך שבאר בפרק הקודם במשנה חמישית שבו דרך כלל שחמשה מועדים הם בבעלי חיים לחייב בנזקיהם נזק שלם בא עכשו לבאר פרטיהם אחת לאחת על איזה צד הם מועדים וזהו יסוד הפרק ועל זה הצד יחלקו עניניו לחמשה חלקים הראשון בענין העדת הרגל השני בענין העדת השן השלישי בענין העדת שור המועד והוא שנגח שלשה פעמים הרביעי בענין שור המזיק ברשות הנזק שהוא מועד לדעת ר' טרפון החמישי בענין האדם שהוא מועד לעולם זהו שרש הפרק אלא שיתגלגלו בו ענינים אחרים כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין העדת הרגל ואע"פ שלפי סדר משנת חמישית שבפרק הקודם שהזכרנו היה לו להזכיר את השן תחלה מכיון שבמשנת ארבעה אבות השור תחלה שהוא כולל הרגל הן לדעת רב הן לדעת שמואל מה שאינו כן בנזקי שן שלא נכללה במלת השור אלא לדעת רב שהרי לדעת שמואל מבעה זה השן כמו שהתבאר תפש בכאן תחלה ענין נזקי הרגל והוא ששאל כיצד הרגל מועדת לשבר דרך הלוכה והבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזות מתחת רגליה ושברה את הכלים משלם חצי נזק דרסה על הכלי ושברתו ונפל על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון משלם חצי נזק אמר הר"ם העקר בזה המין כלו מן הנזקים שכל נזק שיבא מן הבהמה כשהיא עושה מה שהנהיגה לעשות תמיד או על הרוב זהו האמור עליו כדרכה וישלם נזק שלם ושלא כדרכה הוא שיהיה אותו הדבר שעשתה תעשה אותו על המעוט או שבא ממנה באמצעות מעשה אחר ולא היתה הבהמה היא הפועלת אותה הפעולה פועל ראשון על זה יתחייב חצי נזק וזהו החצי נזק המחוייב בצרורות הנתזים מתחת רגליה כי הוא ישלם מן העליה כמו שנבאר בשמיני מזאת המסכתא:

אמר המאירי כיצד הרגל מועדת כלומר באיזה צד אמרו על הרגל שהיא מועדת והוא משיב שהיא מועדת בזמן שמשברת דרך הלוכה בלא כונה אחרת אלא שבהלוכה דורסת על הכלי ושוברתו אבל אם היתה כונתה להזיק אין זה רגל אלא קרן:

הבהמה מועדת וכו' פירשו בגמרא שחזר והשמיענו הבהמה מועדת להודיע שהדין כן בתולדות של רגל והזכיר הרגל להודיע הדין בעקר רגל והזכיר הבהמה להודיע הדין בתולדות של רגל ר"ל שאם שברה דרך הלוכה בגופה ובשערה או באכף שעליה ובשליף שעליה ר"ל במשוי שעליה ובפרומביא שבפיה ובזוג שבצוארה בלא כונה להזיק כלם תולדות של רגל הם לשלם נזק שלם ברשות הנזק וליפטר ברשות הרבים מכל וכל:

תוס' בד"ה והאמר מר גדול כו' עדיף שמביא את הרבים לידי מעשה כו' עכ"ל אבל למגמר לדידיה מעשה עדיף וכ"כ התוספות בפ"ב דקידושין לפר"ת וצ"ל לפירושו לדברי המתרץ דאפשר קיים בלא לימד היינו בלא גמורי אבל לא ידעתי ל"ל לתלמודא כלל למימר הא למגמר דמעשה עדיף ביה כיון דבין הך דהכא לימד לא אמרינן ובין דהתם תלמוד גדול שמביא כו' איירי תרוייהו בלא גמורי לא ה"ל למימר אקושייתו אלא הך דהכא דאפשר קיים בלא לימד היינו בלא גמורי ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

ד"ה והאמר מר גדול תלמוד תורה וכו' ובשאלתות דרב אחאי גאון וכו' וצ"ע דלגירסא של השאלתות משמע הא דקאמר לא פשיט לן וכו' לא לענין קיים או לימד דהכא קאמר אלא ר"ל דלא אמר שמעתתא קודם שהניח תפילין וע"ז פריך הגמרא והא אמר מר וכו' וא"כ יש להקשות מה ענין זה להכא דשמעתין וק"ל וכבר הארכתי בזה בדרך לימוד הישיבה:

אנוחי נמי מנחינן ואף על גב דבפרק בתרא דמועד קטן גבי רב הונא משמע דאסור וכו' איכא פלוגתא דאמוראי פרק הקומץ רבה ומדר' נחמיה ליכא למיפרך דשאני חזקיה שהיה גדול בתורה. ועוד דלמא כרבי אלעזר דמנחות סבירא ליה ולא הוה מוקי מעשה דרבי אלעזר על גבי קרקע. תוספות שאנץ.

הילכך נקטינן מושיבין ספר תורה על מיטתו של תלמיד חכם ומשבחין אותו שקיים הוא מה שכתוב בה. ומכל מקום דוקא שיהא ספר תורה גבוה מעל המטה כל שהוא ומכל מקום אין משבחים אותו שכבר השפיע והשלים זולתו שזה תכלית השלמות לא הגיעו בו רוב חכמים וראוי לספדן למצע דבריו כפי הראוי. הרב המאירי ז"ל.

שהתלמוד מביא לידי מעשה פירש ר"י ז"ל אם כן מעשה גדול דמי נתלה במי קטן נתלה בגדול. וקשה לרבנו תם וכו' ככתוב בתוספות. לכן נראה לרבינו תם דאין הכי נמי דתלמוד גדול יותר ממעשה והכא פריך משום דאמרינן לימד לא אמרינן וכו'. ומשני הא למיגמר כלומר הא דאמרינן שהתלמוד מביא לידי מעשה היינו דאי אפשר לקיים אלא אם כן למד לעצמו אבל לאגמורי שמקיים המעשה אף כי לא למד לאחרים ולכך אמרינן קיים דהיינו לאגמורי לאחרים כי דבר גדול הוא יותר ממעשה ויותר מלומד הוא לעצמו. ויש מפרשים דשפיר גרסינן כפירוש רש"י ז"ל דהא דפשיט מהכא דתלמוד גדול היינו באדם שלא למד לפי הצורך וכו' ככתוב בתוספות בפרק קמא דקידושין. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל. וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ויש מקיימים פי' הקונטרס דהתם נשאל לפניהם אדם בבחרותו מה טוב לו אם לעסוק בקיום מצות או בתלמוד ונמנו שטוב לו ללמוד בבחרותו שהתלמוד מביאו לידי מעשה בסוף ימיו והמעשה רב שאם לא ילמד בבחרותו לא ידע טיב המצות לקיימן בזקנותו והכא בסוף ימיו קיימינן והיינו דפריך גדול התלמוד שהוא מביא לידי מעשה בסוף ימיו ואז המעשה רב אלמא בסוף ימיו המעשה רב דקטן נתלה בגדול וכיון דאמרינן קיים כל שכן שהיה לנו לומר למד. ומשני ודאי קיים עדיף מלמד לעצמו אבל למד לאחריני עדיף מכולהו שהוא מזכה את הרבים. ובשאלתות דרב אחאי לא גרסינן והדר אמר לן קיים אלא והדר אמר לן כלומר בכל יום היה רגיל בכך דמנח תפילין והדר אמר שמעתא וכו' ככתוב בתוספות. ולא נהירא לר"י לומר דלעצמו עדיף מללמד לאחרים שהרי מזכה את הרבים. ע"כ. וכן כתב הרשב"א ז"ל דלאגמורי אחריני טפי עדיף. וזה לשון הרב המאירי ז"ל מי שיש עליו מצוה ותלמוד תורה אם היא מצוה עוברת יקדים למצוה ואחר כך לתלמוד ואם היא מצוה שאינה עוברת אם הוא צריך ללמוד יקדים לתלמוד שהתלמוד מייפה את המעשה ומשלימו והמצוה מהודרת יותר כשיוצאת מפי היודע עניינה ואם מאותם היודעים ואינו צריך ללמוד אף על פי שרוצה ללמד לאחרים אינו דוחה את המצוה בשביל לימוד אחרים. ע"כ. ליכא לאקשויי לפירוש רבינו תם ולגירסת הספרים אמאי לא הוה פשיט להו עד דמנח תפילין ברישא דעל ההקדמה אין להקפיד דאיזה מהם יקדים. מהר"י כ"ץ ז"ל.

זוכה לנחלת שני שבטים פירוש לנחלה מבורכת בשני שבטים יוסף הוא השור ויששכר הוא החמור ובנחלת שניהם היתה ברכה יותר מכולם ביוסף כתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין שהיתה ארץ מעיינות וארץ תבואה ופדדסות וכן כתיב כאן פורת מלשון פארות ובברכת משה כתוב כן ואין צריך לפרש. וביששכר כתיב וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה והוא כלל לכל נעימות הארץ. הראב"ד ז"ל. והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל זוכה לנחלת שני שבטים. רוצה לומר שני שלמיות שנאמר אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור והשור רומז על אשר רב תבואות בכחו והחמור על נושא האדם ומשרתו ואין זריעה אלא צדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה. ע"כ. סליק פרק ראשון פרק שני

כיצד הרגל מועדת וכו' הקשו בתוספות אי אדפתח ביה קאי וכו'. קשה נימא דקאי אדפתח ביה ברישא דפרק קמא דקתני השור והבור והמבעה וכו' ואם כן קאי אדפתח ביה לשמואל דאמר תנא שור לרגלו ולרב נמי דאמר תנא שור לכל מילי דשור דהיינו אקרן והשן והרגל והיינו דפתח ביה. וי"ל מדקאמר הכא הרגל מועדת משמע דקאי אלשון מועדת דקאמר בסיפא דפרק קמא השן מועדת והרגל מועדת ואי ארישא דפרק קמא קאי הוה ליה למימר כיצד הרגל מזקת שהזכיר נזיקין דקתני ארבעה אבות נזיקין. ומיהו אכתי קשה נימא דאדסליק מיניה קאי דקתני בפרק קמא הזאב והארי והנחש הרי אלו מועדין ונחש היינו רגל שהיזקו מצוי ועליה קאי כיצד הרגל מועדת ולקמן נתרץ אותו. גליון. והרב המאירי ז"ל פירש משום דבמשנת ארבעה אבות הוזכר השור תחילה שהוא כולל נזקי הרגל הן לדעת רב הן לדעת שמואל מה שאין כן בנזקי שן שלא נכללו במלת השור אלא לדעת רב שלדעת שמואל מבעה זה השן תפס בכאן תחילה ענין נזקי הרגל. ע"כ לשונו. והרשב"א ז"ל כתב וז"ל איכא למידק אי אשור דקתני ברישא דמתניתין דפרק קמא קאי ליתני קרן ברישא ואי אסיפא דפירקין ליתני האדם ובשלמא לשמואל דקא מפרש תנא שור לרגלו שפיר דקאי אמאי דפתח תנא דפרקין קמא אלא לרב דאמר תנא שור וכל מילי דשור קשיא. ואפשר לומר דאמאי דסליק בפרק קמא במילי דשור קאי דקתני השן מועדת לאכול והרגל מועדת לשבר. ע"כ לשונו. ותלמיד רבינו פרץ ז"ל תירץ דקאי אמאי דסיים בפרק קמא בנחש דמועד לעולם וזהו רגל דהא אין הנאה להיזקו. ע"כ לשונו. והר"ר ישעיה ז"ל תירץ וז"ל אדפתח במתניתין בתרייתא קאי ושן ורגל נשנו ברישא וכיון דכתיבי בחד קרא כחד חשיב ליה והא דנקט רגל מקמי שן משום דאקדמיה קרא. ולר"י נראה דודאי אדסליק מיניה נקט ודקשיא לן משור המזיק ברשות הניזק והאדם לא קשה מידי דבאדם אין לפתוח דהא ליתא פירוש דאדם מועד לעולם ומשור המזיק לא רצה לפתוח שכבר פירשו ברישא דמתניתין בפרק קמא דקאמר הבהמה אינה מועדת או אליבא דכולי עלמא הוא דקא פליג בה רבי טרפון ורבנן. ע"כ. וזה לשון תוספות שאנץ יש לפרש דאשלשה אבות שנאמרו בשור קאי דתני רגל בסוף ונקט אדסליק מיניה. ע"כ. פירשו בתוספות דלא גרסינן והבהמה בוא"ו. ואינו מחוור בעיני דהא דאמרינן בגמרא דתנא רגל לאבות והבהמה לתולדות ואם איתא לא תנא הכא אלא תולדות ולא מפרשא מילי דאבות. ומסתברא דרישא אף על גב דלא חדשה מידי אורחיה דתנא הוא למפתח בחדא דפשיטא כדי לסדר בתרה מאי דאיצטריך למיפשט ודכוותא בגמרא דבני מערבא בריש פרק קמא גבי תולדות דקרן בגמרא התם תולדות דקרן נגיחה נגיפה נשיכה רביצה בעיטה דחייה רבי יצחק מקשי נגיחה נגיפה עיקר ואתעביד לון תולדות אלא מתחיל בעיקר ומסיים בתולדות וכן כאן מתחיל במה שכבר נתפרש כדי לסדר ולפרש התולדות. הרשב"א ז"ל. ומהר"י כ"ץ ז"ל כתב וז"ל כיצד הרגל מועדת. פירש רש"י כלומר במה העדאתה ומפרש לשבר דרך הילוכה. ואינו נראה לר"י דאם כן כיון דתרי בבי נינהו מה חידש בבבא ראשונה שלא שנאה בפרק קמא. ולי נראה ליישב פירוש רש"י דבהדיא מוכח דתרי בבי נינהו דקאמר בגמרא תנא אבות ותנא תולדות. ועוד כיצד השן על כרחך תרי בבי נינהו דרישא בשן חיה וסיפא בשן בהמה כדמוכח בגמרא ומדהא ליכא לאוקמה אלא בתרי בבי רישא נמי בתרי בבי. ע"כ.

היתה מבעטת תימה מאי קא מהדר תני ליה הכא הא תנן לה בפרק קמא הבהמה אינה מועדת לבעוט. ועוד קיימא לן ומבעטת תולדה דקרן ואמאי תניא ועריב לה בין מילי דרגל. ואפשר דמשום דהתקלה יצאה מרגל תנא ליה במילי דרגל. ובתוספות תירצו וכו'. ואי נמי למסתמה דלא כרבי טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם והכא על כרחך בחצר הניזק הוא דהא צרורות פטורה ברשות הרבים. וכל זה איננו שוה דאמאי תנייה במילי דרגל לתנייה באפי נפשיה בתר מילי דרגל גבי אכלה כסות או כלים שאף אלו תולדות הקרן. ולמאן דמפרש בגמרא היתה מבעטת והזיקה בבעיטה או צרורות מחמת בעיטה חצי נזק אתי שפיר דמשום צרורות נקט ליה ולומר דצרורות הבאות מחמת הביעוט חצי נזק הוא צרורות כאורחייהו נזק שלם וכסומכוס אבל למאן דמפרש לה כרבנן קשיא לי. ושמא אי כרבנן אתי לאשמועינן דאפילו צרורות הבאות מחמת הביעוט חצי נזק ואין שנוי ואם כן לאשמועינן בהיפך ויש שנוי וכבעיא דרב אשי. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. ותלמיד הר"ר פרץ ז"ל תירץ כתירוץ ראשון דלמסתמה דלא כרבי טרפון קאמר לה ולכך נקט ביעוט ולא נקט שאר תולדות דקרן משום דדמי קצת לרגל מפני שעושה היזק זה ברגל. ע"כ. וכן תירצו תלמידי הר"ר ישראל ז"ל וזה לשונם נראה דצריך היתה מבעטת לסתום כרבנן דקרן בחצר הניזק חצי נזק ומעתה נוקי דרשא דחייב נזק שלם משום דאורחיה דאם לא כן הייתי מוקי כרבי טרפון והטעם משום שנוי. ע"כ.

דרסה על הכלי ושברתו כתוב בתוספות דאיצטריך לאשמועינן וכו'. ולי נראה דהכא משום צרורות נקטה ומני ואזיל כולהו גווני דצרורות. הרשב"א ז"ל.

היה דליל קשור ברגלו כל דבר הקשור ברגל קרוי דליל. ויש גורסין דלי דמשלם חצי נזק משום דהוי צרורות. ונראה לי דמיירי שהתיז התרנגול הדלי שברגלו ושבר כלים, דליכא למימר דמיירי במגרר אחריו כי אורחיה דאם כן הוי כמו עגלה המושכת בקרון דאמרינן בגמרא משלם נזק שלם דתולדה דרגל היא ולא הוי צרורות אלא אדייה אדויי כדמפרש בגמרא. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל. עיין בהרשב"א ז"ל לקמן בדיבור עגלה המושכת בקרון.

ע"ב בגמרא והאמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה ופרש"י אלמא מעשה עדיף עכ"ל. והקשו בתוספות דהא בקידושין משמע להיפוך דנשאלה לפני זקנים תלמוד גדול או מעשה גדול ונמנו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה עכ"ל התוספות. ונראה לכאורה ליישב לפירוש רש"י דמה שאמרו שם תלמוד גדול או מעשה גדול היינו כדי שנדע באיזה מהם ראוי להתעסק תחילה ביותר וע"ז אמרו שפיר תלמוד גדול שמביא לידי מעשה וא"כ כשיתעסק בתלמוד סוף שיהיה שכר שניהם בידו אבל אם יתעסק במעשה אין לו שכר תלמוד ואף ששכר מעשה אפשר שהוא עדיף משכר תלמוד טובים השנים מהאחד אבל כאן מדקדק מדקאמר שמביא לידי מעשה משמע להדיא ששכר מעשה גדול בסוף יותר משכר הלימוד וא"כ מקשה שפיר דהא כאן לא איירי מענין ההתעסקות כלל אלא לענין השבח והשכר דהא באמת בגברא רבא כ"ע ידעי שיש בידו תלמוד תורה ומע"ט אלא דמפני כבוד חזקיה מלך יהודה בטלו להאריך בשבח כל אדם וא"כ ראוי למעט השבח היותר גדול במעלת השכר ודו"ק:

סליק פרק ארבעה אבות

כיצד הרגל פרק שני

במשנה היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין וכו' יש לדקדק דמאי ענין ביעוט להכא דביעוט תולדה דקרן היא ועוד דכבר תני לה לעיל בהדיא גבי תולדת הקרן ומ"ש התוספות אגב דשוה לצרורות נקט לה הכא לא ידעתי לפרשה שהרי לא שוים לה בכל דינה שבביעוט משלמת בר"ה ומגופא דוקא וצרורות לא משלמת אלא בחצר הניזק ומעליה ואי משום דמשלמת ח"נ כמות' כבר תני לה לעיל. אמנם לפי מאי דאיבעי' לרב אשי לקמן דף י"ט בצרורות מחמת ביעוט אי משלם ח"נ או רביע נזק א"כ יתיישב לשון המשנה בכל א' משני הפנים שאם נאמר שמשלם ח"נ א"כ הוצרך המשנה לומר היתה מבעטת כדי לגלות שמה שאומר אח"כ או שהיו צרורות מנתזין קאי ג"כ עליו והכוונה בין שהיתה מבעטת והתיזה צרורות או שהתיזה צרורות מתחת רגליה והיינו צרורות כי אורחיה בשניהם משלמת ח"נ כדין צרורות ומכ"ש אם נאמר דצרורות מחמת ביעוט לא משלמת אלא רביע נזק גלי לן ברישא היתה מבעטת לגלות על צרורות דסיפא דלא איירי בביעוט אלא כי אורחיה ולפי שיש לומר בשני הפנים לכך איבעיא ליה לרב אשי וק"ל:

"וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ", זֶה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁיָּצְאוּ לְפָנָיו שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף חֲלוּצֵי כָּתֵף. נראה לי בס"ד הטעם שרמזו במספר ל"ו אף על פי שאמר לו הנביא (מלכים ב' כ, א) מֵת אַתָּה בעולם הזה וְלֹא תִחְיֶה לעולם הבא הנה הוא חי כפול בעולם הזה ובעולם הבא ושני פעמים חי עולה ל"ו [18×2=36]. גם רמזו בזה דתהילות לא־ל נשא אשה המכונית בשם לוֹ וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (כתובות סז:) על פסוק דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ (דברים טו, ח) תיבת 'לוֹ' זו אשה וכן הוא אומר אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, יח) ולכן יָּצְאוּ שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף כמנין לוֹ דהוא כינוי לאשה. ולכן הִנִּיחוּ לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה עַל מִטָּתוֹ כי מצוה הראשנה הכתובה בתורה היא מצות פריה ורביה ותהלות לא־ל קיים אותה. והספר תורה נרמז בתיבת 'כָּבוֹד' (דברי הימים ב' לב, לג) שהוא גימטריא ל"ב [32] והתורה מתחלת ומסיימת באותיות 'לב'.

קִיֵּם זֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בָּזֶה נראה לי בס"ד מצות פרו ורבו ז' אותיות ומצוה זו כתובה בתורה בפרשת יום השישי בפסוק חמישי (בראשית א, כח) וסימנם זה שהוא מצוה של ז' אותיות שכתובה בפרשת חמישי. וזהו שאמרו קִיֵּם זֶה חזקיהו המלך ע"ה מַה שֶּׁכָּתוּב בָּזֶה דהיינו מצות פריה ורביה שהיא מצוה ז' וכתובה בפסוק חמישי. ועוד כיון דזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו ומעלין עליו כאילו קיים כל מה שקיימו הרבים.

זוֹכֶה לְנַחֲלַת שְׁנֵי שְׁבָטִים נראה לי בס"ד נרמז זה באומרו רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר (ישעיה לב, כ) כי יוסף הצדיק ע"ה זכה לשפע דאצילות דכתיב בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן (בראשית מט, כב) סוד אצילות שהוא סוד חכמה הנקראת עין וכן יששכר על ידי לימודו בתורה שהוא אלוף זכה לשפע דאצילות שהיא בסוד אלפים ולכן סוף יוסף היא ף' שהוא מספר ת"ת [800] וסוף יששכר ר' [200] הרי סך הכל אלף [1000] רמז לשפע האצילות שהוא סוד אלף ולזה אמר מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר זה יוסף וְהַחֲמוֹר זה יששכר, רֶגֶל רצונו לומר אות אחרון שבהם שבם נרמז שפע דאצילות שהוא בסוד אלף. ומה שאמר זוֹכֶה לְכִלָּה כְּיוֹסֵף הכונה על נחלת בנים כי כילה היינו פוריה דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא מאי פוריה? שפרים ורבים עליה, ולכן נקראת פוריה שהוא 'פור י־ה' וכן כילה 'כל י־ה' וברכתו של יוסף 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף' (בראשית מט, כב) היינו בבנים זכרים כי פריה בנים זכרים ורביה בבנות וכמו שאמר ר"ח לר"ש בריה דרב כשנולדה לו בת 'רביה באה לעולם' (בבא בתרא טז:) והוא נתברך בלידת הזכרים שהם נזכרים בשם 'פריה' מדה כנגד מדה על אשר לא נשא עיניו בבנות ארץ כאשר צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר. ולזה ברכו ' בֵּן פֹּרָת ' כנגד מנשה ' בֵּן פֹּרָת ' כנגד אפרים שיהיו פרים בזכרים בשביל 'בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר' ולא הסתכל בהם ולכן כל אחד מברך את בנו כברכתם של אפרים ומנשה דכתיב יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה (בראשית מח, כ) שנתברכו בפריה שהוא לידת זכרים ולזה אמר כאן 'זוֹכֶה לְכִלָּה כְּיוֹסֵף' לידת זכרים כילה הוא כמו פריה.

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, זוֹכֶה לְנַחֲלַת שְׁנֵי שְׁבָטִים (ישעיה לב, כ). הא דנקיט שני מצות אלו ביחד הכונה שלומד תורה שבה יוכל לברא נפשות לגרים כדוגמת אברהם אבינו ע"ה ומשה רבינו ע"ה ורבי עקיבה ע"ה ובן עזאי ואביי ע"ה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים כי אברהם אבינו להיותו חסד וכן משה רבינו ע"ה שהיה הבל סוד החסדים וכן רבי עקיבה שקראוהו בזוהר סבא חסידא לכך היו יכולים לברא נפשות לגרים וכן אביי אף על פי שהיה משורש קין שהוא גבורה מכל מקום כאשר מיתק הגבורה והפכה לחסד אז היה בורא נפשות לגרים ולכן אמר (קידושין כ.) הריני כבן עזאי וכו' עיין שם. ולזה אמר ' כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים ' רמזו בזה על בריאת נפשות לגרים שהוא מצד החסד דמתמן אתערו דנפשין דגיורין אשר יהיה כל זה על ידי עסק התורה ואז יהיו שתים כהלכתן עסק התורה וגמילות חסדים ולכן אמרו רבותינו ז"ל בגמרא (סנהדרין צח:) אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שתין שנין דכל אתערו דנפשין דגיורין הוא מצד החסד.

וְזוֹכֶה לְנַחֲלַת יִשָּׂשכָר, דִּכְתִיב "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם" (בראשית מט, יד) (ישעיה לב, כ). פירש רש"י ז"ל כתרגמינן עַתִּיר בְּנִכְסִין. וצריך להבין מאי רבותיה דיששכר בעושר טפי מיוסף וטפי משאר שבטים דאתמר עליה עַתִּיר בְּנִכְסִין ולכך אמר שזוכה לנחלה זו דיששכר? ונראה לי בס"ד על פי מעשה בעשיר שהיה סוחר גדול והיה נוטה שכמו לסבול טורח ויגיעה של משא ומתן בכתיבה של מכתבים וחשבונות ואף על פי שהיה לו סופרים לוקחים פרס ממנו לכתוב בעסקי המשא ומתן שלו הוא היה טורח וכותב כנגד כולם. ויום אחד בא אהובו לחנות המסחר שלו בצהריים וימצאהו נבוך בכתיבת חשבנותיו עד שלא היה לו פנאי לאכול והתבשיל שהביאו לו מן הבית מונח לצד אחד ונתקרר עד שהעלה קרום של שומן ואין ראוי לאכלו וכל זה מחמת טרדתו בכתיבת חשבנותיו אשר העמיס עליו משא כבד לעשות בידו, ויאמר לו האהוב עד מתי תהיה משרת ועני? אמר לו: מה אתה אומר? אני עשיר ואני אדון על כל אלה! אמר לו האהוב: אלו הסופרים הם משרתים לגופם כי עוסקים בעסק זה לקבל פרס כדי להחיות גופם וגוף בני ביתם אבל אתה משרת לממון שלך שהוא דומם ואתה משרת אותו להרבותו ועוד אתה נחשב עני כי מי שיעבור הצהרים ולא יאכל אין זה אלא עני שאין לו לקנות לחם לאכול אבל בעלי המלאכה הם אוכלים מאכלם בעתו ובזמנו אך אתה אשר עבר הצהרים ועודך רעב שלא אכלת הנך נחשב עני! אמר לו: מה אעשה והעסק רב וכי אשליכהו לאיבוד? אמר לו: לא כן אלא תוסיף סופרים כפלים על אלו ותתן להם פרס ואתה יושב ורואה כמלך בגדוד. נמצא מי שהוא יש לו ממון ועשיר גדול אך עסק של ממונו עושהו בידו ואינו נמסר ביד אחרים הרי זה נחשב עני כי מוכרח שיתנהג כמנהג העני שישאר כמה עתים רעב בלא אכילה מחמת רבוי העסק המוטל עליו וגם נחשב משרת כי הוא משרת את הממון שלו ועבד אליו וכמו שאמר אותו אהוב לאותו העשיר הסוחר. והנה כל השבטים היה להם עושר אך היו עוסקים בעסק העושר שלהם בידם שמוכרים פירותיהם בידם וגם מוליכים אותם ממקום למקום בידם כדי להרויח בהם ורק יששכר לא היה עוסק בידיו בעושרו כלל כי כל השבט היו יושבים ועוסקים בתורה ומוסרים פירות ארצם לשבט זבולן והם מוכרים אותם ועוסקים בהם והם אשר היו מוליכים פירותיהם ממקום למקום להרויח וכמו שאמרו במדרש רבא (בראשית רבה פרשה צט, ט) בפסוק זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן (בראשית מט, יג) זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו. ועוד איתא התם בפסוק יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם (בראשית מט, יד) פירותיו של יששכר גסין היו והיה שבטו של יששכר נוטל מהם על החמור ומביאם לזבולון וזבולון נוטל מהם ומפרש בים והיו אומות העולם רואין אותם הפירות ומתמיהין עליהם והיו אומרים להם על אלו הפירות אתם מתמיהין? אלו הייתם רואין לאדוניהם של אלו עוסקים בתורה היה לכם להתמה עליהם! והרבה גרים היו באים ומתגיירים עיין שם. נמצא יששכר לא היה עוסק בעושרו אלא זבולון עוסק בעבורו והוא יושב במנוחה ולכן אמר על יששכר 'עתיר בנכסין' שזה נחשב עשיר באמת ולכך אמר 'זוֹכֶה לְנַחֲלָה כְּיִשָּׂשָׂכָר'. אי נמי אחר כי יעקב ועשו חלקו העולמות אנחנו זוכין בעושר עולם הזה על ידי עסק התורה מדין מציל מזוטו של ים ולכן יששכר שהיה עוסק שבטו בתורה בימים ובלילות יש לו דין מציל מזוטו של ים יותר משאר שבטים ולכן תרגם עליו עַתִּיר בְּנִכְסִין כי הוא עשיר אמיתי שזוכה בעושרו יותר משאר שבטים שיזדמן אצלם זמן שאין להם פנאי לעסוק בתורה מחמת טרדתם בממונם אבל שבט יששכר אין בטלים כלל כי עסקם היה על ידי שבט זבולון.