מסכת בבא קמא דף קי״ט עמוד ב׳

ולא יטיל בו יותר מג' חובין דרך הסורקים לתת לולאות של טוי במחט לאורכו של בגד שמותחו בהן כשהוא נסרק וחובטו במקלות וכשנגמר ובולטין אותו מקום הלולאות שנמתח שם משוה אותן ונוטל אותן הקצועים לעצמו כדאמר לקמן ואשמועינן תנא שלא יתפרם לאותן לולאות בחזקה כדי שלא יכול למתחו יותר מדאי אלא ג' חבין יפיינ"ץ בלעז ג' תפירות במחט:

ומשויהו מקום הבליטות שנמתח שם נוטל במספרים:

אפילו עד טפח ליטול ממנו רצועות רחבות טפח:

אלימי גסין שנים:

גלימא טלית העשויה לכל יום וכשהוא סורק לשתיו נוחה ליקרע מהר:

סרבלא עשוי. לכבוד ולנוי וכשהוא סורק לשתיו נאה יותר:

ה"ג אמטויי ואתויי חד או דלמא אמטויי ואתויי תרי מנהג תופר אומן להוליך ולהביא המחט בבגד קודם שימשוך כל החוט וקא מבעיא ליה הנך ג' חוטין דקתני מי חשיבא הולכה והובאה חד דהוו להו ג' הולכות וג' הובאות א"ד הולכה והובאה תרי חשיב להו:

גלימא משויהו לארכו כדפרישית לעיל:

תנו רבנן אין לוקחין מן הסורק מוכין מפני שאינן שלו ובמקום שנהגו להיות שלו לוקחין. ומכאן נלמד שכל הדברים אחר מנהג המקומות.

ובכל מקום לוקחין מהן כר מלא מוכין וכסת מלאה מוכין מאי טעמא דקננהו בשינוי. ואם תאמר והלא שינוי חוזר לברייתו הוא וכל שחוזר לברייתו אינו שינוי. תירץ הראב"ד ז"ל שאין זה גזל ודאי אלא מספק אתה בא לאסרו וכיון שכן בשינוי כל דהוא מותר (לעיל בבא קמא לד, ב).

הכובס נוטל שלשה חוטין העליונים דרך האורגים שאורגים בסוף הבגד שנים ושלשה חוטין רחוק מן האריגה ועושין זה כדי להציל הבגד שלא לסתור אריגתו בראש הבגד על ידי הכביסה ואותן החוטין אם נשמטין משם בשעת כבוס הכובס נוטלן שאין בעל הבגד מקפיד עליהן, ואם היו שחורים על גבי בגד לבן נוטלן אפילו הן ארבעה וחמשה דלמשקל הוו קיימי.

אמר ר"י וכולן עולין למנין תכלת ויצחק בריה קפיד עלייהו פירוש למנין תכלת שצריך להרחיק מן הכנף כמלא קשר גודל ואותו האריג שבראש הבגד עולה לשעור קשר אגודל ולהרחקה שלש אצבעות ויצחק בנו של ר"י היה מסופק בדבר והיה מקפיד בו. ויש לפרש ומן הספק היה נוטלו מן הבגד ושמא עולין ושמא אין עולין. ומכל מקום כיון דר"י אמר להדיא עולין אף על גב דרב יצחק בריה מקפיד קיימא לן כרב יהודה ועולין.

לעולם לא ישתדל האמן להרבות בדבר שהוא יודע בו שהוא לעצמו כדי להרויח ולהרבות בשבילו ביתר ממה שאין צריך לבגד והוא שאמרו שלא יטיל יותר משלש חכין והוא שדרך הסורקים שהזכרנו למעלה להמשיך הבגד ע"י מסמרות כדי להאריך מה שנתקצר יותר מדאי ועונבים אבנים בכנפי הבגד ותופר בהן לולאות שנותנין במסמרים וכשהוא מושך בחזקה אותם העניבות נשארות בולטות ביתר על שאר הבגד והוא מקצען אחר כן לעצמו ותופר הנקב אחר כן במעשה מחט דק ואמר שלא ירבה בשבילו בתפירה כדי שיוכל למתחן הרבה עד שישארו ארוכות יותר מדאי אלא שלשה הכי גידין ר"ל שלשה תפירות כדי שלא ימתח אלא בכדי משיכה ששלשה חכין מקבלין וכן כל כיוצא בזה וכן צריך להזהר שיעשה אומנותו על הדרך היותר נאות לתועלת בעל הבית והוא שאמר שלא יסרוק את הבגד לשתיו אלא לערבו שהסורק דרך שתיו נקרע בנקל ואם הוא מלבוש שסריקתו בערבו מועלת יותר יעשה וכשהוא תופר נקב הנשאר אחר קצוע הבליטה להשוותו עם שאר הבגד במעשה מחט דק הנקרא שרצי"ר משוהו לארכו של בגד ולא לרחבו ואם בא להאריך בחתכת הבגד כדי להשוותה יפה יותר רשאי עד טפח:

אע"פ שאמרו אין לוקחין מן הסורק מוכין מפני שאינן שלו לוקחין ממנו מ"מ כר וכסת מלאים מוכין שהרי קנאם בשנוי:

אין לוקחין מן הצבע דוגמאות והוא שמביאין לו תמיד חתכות בגד דקות צבועים להורות לו מהם צבע שאדם רוצה בו ולא אותות והוא שנותנין לו חתכות בגד שיצבעם הוא להראות היאך יקלוט אותו בגד את הצבע ולא תלושין של צמר והוא צמר שתולש ממקומות שהצמר בולט בבגד שלא יעכב קליטת הצבע אבל לוקחין בגד צבוע או טווי של בגד שלם שכיוצא באלו אין מקום לגנבן וכן אם היה בגד בכל מקום אף בלא טווי ואריג כלבדים וכיוצא בהם:

אין לוקחים מן הגרדי אירין והוא צמר שהוא מניח בקנה של ערב כדי שלא יצא הערב מן הקנה לכאן ולכאן ולא נירין ופרשו חכמי הצרפתים בהם ליציש וכבר בארנו ענינם במסכת שבת ולא פונקין והוא ערב מצבע אחר שנותנין להם בעלי בתים לארגם בראש הבגד ולפעמים אין מרגישין בכך ולא שיורי פקעיות אבל לוקחין ממנו בגד ארוג אפילו היה מנמר שנראה שהוא בא מהרבה מקומות שמ"מ קנאו בשנוי וכן טווי אפילו לא נטוה אלא טויה גסה בדרך שרשרות:

הנותן עורות לעבדן הקיצועים והצמר הנתלש מן העור הרי הוא של בעל הבית והעולה משטף המים הרי אלו שלו:

שלשה חוטין אלו שאמרנו והם של כובס אם לא נטלן הרי הן של בעל הבית ועולין למנין תכלת למדת מלא קשר גודל שצריך להרחיק תכלת של ציצית משפת הבגד כמו שיתבאר במקומו:

מסתתי אבנים ומפסגי אילנות והוא שכשיש ענפים יותר מדאי נוטלין אחד מבין שתים או מבין שלש ומפסקי גפנים ומנכשי זרעים והוא לקוט עשבים ומנקפים והוא לקוט קוצים מבין זרעים כלם תלויים בדעתו של בעל הבית וכל שרואים מדרכו שיקפיד אסור ושחת של תבואה רוב מקומות קפידים עליה ואסור וכלל גדול בדברים אלו מנהג המדינה ועל הכל יזהר אדם להיות מלאכתו באמונה שאין לו לאדם אלא שם טוב הנמשך מפעלותיו ומעשיו של אדם מעידים לו בעולם הזה ודנין אותו לעולם הבא אשרי מי שגדל בשם טוב ומי שיאמר עליו על טוב פעלותיו והלך לפניך צדקך כבוד יי' יאספך:

ונשלם הפרק ונשלמה המסכתא תהלה לאל ומהנה נשלם מה שנראה לכללו במסכת בבא קמא ת"ל יבא אחריו מה שיראה: לכללו בתלמוד בבא מציעא בעזרת הצור ובישועתו אמן: אמן סלה.

בגמרא ובכל מ קום לוקחין מהם כר מלא מוכין כו' מ"ט דקנינהו בשינוי. ואע"ג דשינוי החוזר לברייתו הוא דאי בעי סתר ליה לכר והדר ה"ל מוכין כדמעיקרא ואמרינן פרק הגוזל קמא דבכה"ג לא הוי שינוי מכל מקום מותר לקנות מהן כיון דלאו ודאי גזל הם אלא מספק לא מחמרינן בהו כולי האי וסגי אפי' בשינוי גרידא כ"כ המ"מ והב"ח בחו"מ סימן ש"ס נחלק עליו וכתב דבכה"ג לא הוי שינוי החוזר עיין שם באריכות וק"ל:

סליקא להו חידושי בבא קמא בסייעתא דשמיא ובעזר שוכן רומא.

גמ' ולא יטיל יותר מן שלש חובין מפירוש רש"י הושע ו' ח' נראה דהגירסא כאן חוכים:

שם אמטויי ואתויי חד וכעין זה מנחות דף ע"ו ע"א וכעין זה בירושלמי פ"ג דסוכה הלכה ח':

שם איבעיא להו מלא מחט כעין זה חולין ד' ל"א ע"א:

תָּנוּ רַבָּנָן מְסַתְּתֵי אֲבָנִים, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גֶּזֶל. נקיט חלוקה זו ברישא כי הם חלק הראשיי של ארבע חלקים של דצח"ם [דומם צומח חי מדבר] שנזכר הדומם ברישא ואחר כך זכר הצומח ותחלה נקיט אלנות וגפנים שהם מין העץ וזכר אִילָנוֹת שכולל בזה כמה מינים ואחר כך גְּפָנִים שהם מין פרטיי ואחר כך נקיט הִיגֵי וּזְרָעִים וִירָקוֹת שהם הקטנים שבצומח ותחלה נקיט הִיגֵי שהם מעשה שמים ולא מעשה אדם וגם שהם מצויים יותר ואחר כך נקיט זְרָעִים קודם יְרָקוֹת שהזרעים קשים יותר ממיני ירקות שהם רבים ועוד כי מיני זרעים שכיחי טפי ממיני ירקות.

אָמַר רַב יְהוּדָה כְּשׁוּת וְחָזִיז, אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם גֶּזֶל. נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו על הדיבור אשר ברא השם יתברך כח הדיבור לצורך תורה ותפלה וכל דבר השייך לעבודתו יתברך ולכן המדבר דברים בטלים הרי זה גוזל לסטרא דקדושה שכח הדיבור נתנו הקדוש ברוך הוא באדם לצורך סטרא דקדושה. אמנם ידוע שיש בדיבור מיני דבור דאף על פי שאינם בקדושה עם כל זה האדם מותר בהם והוא דבור שידבר האדם בצרכי גופו הן במלאכה הן במשא ומתן הן במה דשייך לבריאותו ועוד יש מין דבור שאינו בדברי תורה ותפלה ועניין קדושה כי אם בהנהגה ודרך ארץ וגם זה מותר בו. ועל שני מיני דבורים אלו רמז רב יהודה באומרו כְּשׁוּת זה דבור של משא ומתן ומלאכה וכיוצא וְחָזִיז הדבור של הנהגה ודרך ארץ אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גֶּזֶל דאף על גב דעניינים אלו אינם של קדושה עם כל זה מותר בהם ואין נקרא גוזל לסטרא דקדושה בדברו בם. מיהו בְּאַתְרָא דְּקַפְּדֵי יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גֶּזֶל נראה אתרא דקפדי הוא בית המדרש דקפדי לדבר דבור חצוני מפני ביטול בית המדרש כדאמרינן בגמרא דאין אומרים אסוותא בבית המדרש משום ביטול בית המדרש ואפילו בברכות של הנר כל אחד ואחד מברך לעצמו מפני ביטול בית המדרש. נמצא בית המדרש הוא אַתְרָא דְּקַפְּדֵי אדיבור הנה שם אם ידבר במיני דבורים הנזכר של משא ומתן ומלאכה או של הנהגה ודרך ארץ יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גֶּזֶל דגוזל בזה סטרא דקדושה. ואמר רבינא מָתָא מְחַסְיָא אַתְרָא דְּקַפְּדֵי הוּא פירוש מי שהוא תלמיד חכם אשר תורתו אמנותו ולכן קורהו מָתָא מְחַסְיָא כי הגוף קראו בקהלת בשם עיר דכתיב עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט (קהלת ט, יד) וגוף של תלמיד חכם בזה שתורתו אמנותו נקרא מָתָא מְחַסְיָא שהוא מיוחס ומסויים יותר מכל הגופים גם הוא מחסה ומגן על כל העולם שמגין זכותו על העולם הנה זה נקרא אַתְרָא דְּקַפְּדֵי אדיבור בכל מקום שיהיה הן בישיבתו בית המדרש הן בישיבתו בביתו דקפיד שלא לדבר דבר חיצוני לכן אינו שח שיחת חולין. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל על רב בעשרה מדות של חסידות שהיו בו וחד מנהון הוא שלא היה שח שיחת חולין ומחמת כן הולידו בגמרא דין מכח דבורו שאמר על אותו הכלי שעשו לו בו סם של עינים ואחר כך הניחו לו בו תבשיל ואמר רב יהיב טעמא כולי האי והשומע דקדק מזה דסבר רב נותן טעם בר נותן טעם אסור וכנזכר בגמרא דחולין (חולין קיא:) וכמו שאמרו יש המפרשים כי הרמב"ם ז"ל הוציא חסידות זו של רב שלא שח שיחת חולין מכח דברי הגמרא הנזכר דאמרו דין זה של רב לאו בפירושא אתמר אלא מכללא אתמר, יהי רצון זכותו יגן בעדינו לאורך ימים ושנות חיים.