דף ביאור
מסכת בבא קמא דף ק״י עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת בבא קמא דף ק״י עמוד א׳
מסכת בבא קמא דף ק״י עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־509 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
ואם היה זקן וראוי לעבודה כדמפרש לקמן ואין ראוי לאכילה:
נותנה להקריב:
לכל כהן שירצה דהואיל דהוא חזי לעבודה מצי לשוייה שליח:
ועבודתה ועורה לאנשי משמר דכיון דלא חזי לאכילה לא משוי שליח לאכילה:
אכילה גסה שנפשו קצה בה:
אם היה הכהן של המשמר טמא ויש לו קרבן צבור להקריב:
אי דאיכא טהורין בההוא משמר:
טמאים מי מצו עבדי וכיון דלא מצו עבדי שליח היכי משווי:
ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bava Kamma 110a · Sefaria
תוספות
דכי עביד ע"י הדחק עבודה היא דלא מצינו בכהנים פסול בשנים אלא דנתנו חכמים שיעור עד שירתת בהכל שוחטין (חולין ד' כד:):
אכילה גסה לאו כלום היא מפיק מדריש לקיש דאמר בהחולץ (יבמות ד' מ. ושם.) האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור מלא תענו וא"ת דבפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע (נזיר דף כג. ושם) גבי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי דכתיב צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם א"ל ריש לקיש רשע קרית ליה נהי דלא עבד מצוה מן המובחר מצוה מיהא עביד משמע דיצא ידי חובה וי"ל דהתם לא קאמר דיצא אלא דלא מיקרי רשע ועוד דהתם לא מיירי באוכלו אכילה גסה ממש אלא כלומר שאין אוכלו לשם פסח אלא כדי להיות שבע תדע דלא קאמר אכילה גסה אלא לשם אכילה גסה ועי"ל דשתי אכילות גסות הן.:
אי דאיכא טהורין טמאין מי מצו עבדי לרב ששת פריך דשמעינן ליה לרב ששת דאמר בפ"ק דיומא (דף ו:) טומאה דחויה בצבור ואי איכא טמאים וטהורין לא מצו עבדי טמאים ואיכא דפליג התם ואמר דטומאה הותרה בצבור ואפי' איכא טמאים וטהורים מצו עבדי טמאים:
לבעלי מומין טהורין תימה ועורה אמאי הויא לבעלי מומין:
תנינא כ"ג מקריב אונן תימה אמאי לא פריך נמי לרב ששת תנינא טמא מותר בקרבן ציבור:
למאי נ"מ לאפוקי ממתניתין תימה אמאי לא קאמר לאפוקי מדרבא כדקאמר לעיל:
או אינו אלא המושב זה כפל תימה היכי מ"ל זה כפל והלא אין מתחייב כאן אלא בהודאתו דכתיב והתודה וכפל לא מחייב בהודאה:
Tosafot on Bava Kamma 110a · Sefaria
רשב"א
כהן טמא בקרבנות ציבור נותנה לכל כהן שירצה פירוש, לכל כהן שירצה מאותו משמר ועבודתה ועורה לכל אנשי משמר. ואוקימנא עבודתה ועורה לאנשי משמר בעלי מומין הטהורין שראויין לאכול בקדשים.
בממון המשלם בראש הכתוב מדבר אבל בגניבה אם נשבע ובאו עדים והודה ומת הגר חומש משלם ולא כפל שלא זיכה הכתוב כפל לכהנים אבל לגר עצמו כפל משלם ולא חומש שהרי משבאו עדים מיד נתחייב כפל וכיון דאיכא כפל תו ליכא חומש דממון המשתלם בראש הוא מוסיף חומש (לעיל בבא קמא סה, ב) ומיהו כפל אינו מוריש לכהנים וכיון דאסתלק ליה כפל מוריש חומש דממון המשתלם בראש הוא. הראב"ד ז"ל.
כולן ניתנו בכלל שנאמר כל תרומת הקדשים (אשר יקדישו) אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך ולבניך ולבנותיך אתך לחק עולם ברית מלח הוא לפני ה' ולזרעך אתך. ובפרט דכתיב זה יהיה לך מקדש הקדשים וגו' (ובפרט) כל אחד ואחד בפני עצמו. חטאות שנאמר (ויקרא ג, כב) כל זכר בכהנים יאכל אתה קדש קדשים היא. חטאת העוף ואשם ודאי ואשם תלוי שנאמר (שם ז, ז) כחטאת כאשם תורה אחת להם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה. זבחי שלמי צבור, שנאמר (שם יט, כ) על שני כבשים קדש יהיה לה' לכהן. לוג שמן של מצורע שנאמר (שם יד, כא) ולקח הכהן את כבש האשם ואת לוג השמן הקיש לוג שמן לאשם. מנחת העומר שנאמר (שם ב, יא) ואם תקריב מנחת בכורים לה' זהו מנחת העומר (מנחות סב, ב) וכתיב (שם ז, י) וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה וכתיב (שם כג, י) והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן. ושתי הלחם שנאמר (שם כג, כ) והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים קדש יהיה לה' לכהן. שירי מנחות שנאמר (שם ב, ג) והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו. בירושלים בכורה שנאמר (במדבר יח, טו) כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה (לך) יהיה [לך]. ומורם מתודה ואיל נזיר שנאמר (ויקרא יז, יב) והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן. איל נזיר שנאמר (במדבר ו, כ) (והקריב) והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קדש הוא לכהן על חזה התנופה. עורות קדשים שנאמר (ויקרא ז, ח) עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. מעשר בגבולין תרומה וראשית הגז שנאמר (דברים יח, ב) ראשית דגנך תירשך ויצהרך [וראשית] גז צאנך תתן לו. תרומת מעשר שנאמר (במדבר יח, כח) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. חלה שנאמר (במדבר טו, כ) ראשית עריסתכם חלה תרימו תרומה כתרומת גרן כן תרימו אותה ותרומת גורן לכהן היא. פדיון הבן שנאמר (שם ג, מז-מח) ולקחת חמשת [חמשה] שקלים לגלגולת וגומר ונתתה הכסף לאהרן ולבניו פדויי העודפים בהם. פטר חמור שנאמר (שמות יג, יג) פטר חמר תפדה בשה וגו'. שדה אחוזה ושדה החרם שנאמר (ויקרא כז, כא) והיה השדה בצאתו ביבל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהי' אחזתו. וכתיב (במדבר יח, יב) [ו]כל חרם בישראל לך יהיה. גזל הגר שנאמר (שם ה, ח) האשם המושב לה' (כשדה החרם) לכהן מלבד איל הכפורים.
Rashba on Bava Kamma 110a · Sefaria
מאירי
היה כהן זה זקן או חולה אם יכול לעבוד על ידי הדחק עושה שליח להקרבה ונותן קרבנו לכל כהן שירצה ומ"מ אכילתה לאנשי משמר שכל אכילה אצל זקן וחולה אכילה גסה היא ואין עושין בה שליח ואם אינו יכול לעבוד כלל אף הקרבה אינה אלא באנשי משמר:
היה כהן שבמשמרה טמא ויש לו קרבן צבור להקריב שקרבן צבור דוחה את הטומאה בזמן שאין טהורים באותו משמר ואף בזו אתה מפרשה שאין באותו משמר כהנים טהורים ונמצא כהן זה שזכה בפייס ראוי להקריב הרי זה נותנו לכל כהן שירצה אף ממשמר אחר והעור והאכילה לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר שהרי טמא אינו חולק בקדשים כדי לעשות שליח לאכילה ובעל מום חולק בהם:
כהן גדול מקריב אונן כמו שיתבאר במקומו לפיכך אם היה לו קרבן להקריב הואיל והוא ראוי להקריב עושה שליח ונותנו לכל כהן שירצה ועורו ועבודתו לאנשי משמר שהרי אינו ראוי לאכילה בו ביום ולא לחלוק כדי לאכול לערב שעבר זמן אנינות:
המשנה הששית וענינה לבאר בה ענין החלק השמיני ואמר על זה הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים ואשם לגבי מזבח שנאמר ואם אין לאיש גואל להשיב את האשם אליו היה מעלה את הכסף ואת האשם ומת הכסף ינתן לבניו והאשם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולין להוציא מידן שנאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה נתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא נתן האשם ליהויריב והכסף לידעיה אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה ואם לאו יחזור ויביא אשם אחר שהמביא גזלו עד שלא הביא אשמו יצא הביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש אין החומש מעכב אמר הר"ם כבר ידעת כי הגר כשמת ולא הניח בנים בקדושה כי אין לו יורש וכל הקודם בנכסיו זכה ועל גר שמת שאין לו יורשים נאמר ואם אין לאיש גואל אבל איש מישראל אי אפשר שלא יהיה לו גואל כי קבלה היא בידינו שיבטא לא אכלא אם כן האיש האיש שישאר משבטו הוא יירשנו וכבר ידעת כי בכל מקום שנאמר נדבה ר"ל עולת נדבה וכבר בארנו זה במסכת שקלים ודיני עולת נדבה יתבאר לך מזה הפסוק שהביא ראיה על זאת ההלכה שאשם נקרא הקרן שהוא מחזיר כלומר הגזלה בעינה או דמיה כבר בארנו באחרון של סכה כי משמרות כהונה כ"ד משמרות והיו עובדין בזה אחר זה כל משמרה שבת אחת ומכלל המשמרות יהויריב וידעיה והביא אותם על דרך משל וכשנתן כסף ליהויריב ואשם לידעיה והיה המשמרה משמרת ידעיה בזה חולקין ר' יהודה וחכמים ר' יהודה אומר משמרת יהויריב עברה כשנטלה הכסף כיון שאין לה במשמרה שום דבר לפי שאינה שבתו לפיכך יחזור כסף אצל אשם וישוב הכסף לידעיה שיש לו המשמרה וחכמים אומרים משמרת ידעיה עברה כשנטלה האשם מבלי שתקבל הכסף והראוי שיתן הכסף קודם האשם ולפיכך יוקח האשם מאתו ויותן ליהויריב שנטל הכסף ברישא כמו שראוי והוא יקריב כשתהיה משמרתו ולפי שאלו העיקרים אמתיים ידועים אמר לנו מחבר המשנה במשנה זו כי כשנתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה והיתה משמרת ידעיה אם הוא הלכה כחכמים שאומר יצא אשם יהויריב כמו שקדם זה מבואר ואין שם ספק ואם הלכה כר' יהודה שאומר ישוב הכסף אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה ואם לא אלא שקפצה משמרת ידעיה והקריבה האשם קודם שתקח הכסף מן יהויריב זכו בני ידעיה בעור האשם אבל בשרו אינו ראוי לאכילה לפי שהוא פסול ויחזור ויביא אשם אחר ליהויריב אשר בידו הכסף ויקריב אותו למשמרתו ומה שלמד רבינו הקדוש במשנה זו הוא איזה יתחייב על דעת ר' יהודה כשהקריבו בני ידעיה האשם וכך אמרה הברייתא בזה הדין כשהיתה המשמרת ליהויריב ונעשה מה שאמרנו אמר ר' לדברי ר' יהודה אם קדמו בני יהויריב והקריבו אשם יחזור ויביא אשם אחר ויקריבו בני ידעיה וזכו האחרים במה שבידם וזה הענין הוא מה שלמדנו בזאת המשנה והלכה כחכמים והרמז שראוי להיות הכסף קודם לקרבן הוא מה שנאמר באשם אשר יכפר בו וקבלנו בפירוש זה כי האשם נאמר בכאן כסף והוא מה שאמרו אשם זהו קרן וכבר בארנו בהלכה שקודם לזו דרחמנא קרא הכסף אשם ואמרו יכפר בו והוא פועל עתיד ר"ל שכבר התחיל בכפרה שהוא נתן הכסף ותגמר כפרתו ולא ישאר עליו עון בקרבן והוא איל האשם כמו שנאמר וכפר עליו הכהן באיל האשם וקבלנו בזה איל אשם מעכב ואין החומש מעכב וכבר נתבאר כי האשם הוא הכסף ופי' מעכבין כפרה:
אמר המאירי הגוזל את הגר שאין לו יורשים וכפר ונשבע ומת הגר והודה הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים שבאותו משמר ומביא אשמו ומתכפר הא אם לא נשבע זכה במה שבידו שנכסי הפקר הם וכבר קדם הוא בזכייתם:
היה מעלה את הכסף ר"ל קרן וחומש ואת האשם לירושלים ומת קודם שיתן את הכסף לכהנים ויקריבו לו את האשם הרי הכסף ר"ל קרן וחומש חוזר לבניו שהרי זכה הוא בהם מן הדין אלא שלתשובה מעולה הצריכתו תורה לחלקה לכהנים ומאחר שמת אין לו אצל כפרה העתידה לבא כלום והאשם ירעה עד שיסתאב ר"ל שיומם וימכר ויפלו דמיו לנדבה לקיץ המזבח כדין אשם שמתו בעליה ואע"פ שבחטאת שמתו בעליה אמרו עד שימות כבר אמרו כל שבחטאת מתה באשם רועה:
נתן את הכסף לאנשי משמר ולא נתן להם האשם עדין להקריבו ומת קודם כפרה החזיקו כהנים בכספם ואין היורש יכול להוציאו מידם בטענת שלא נתכפר באשם שהכסף אף הוא מסייע בכפרה שאמרו כסף מכפר מחצה וכבר נתכפר מה שביד הכסף לכפר ואפילו היה הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה אין היורש מוציא מיד הכהנים:
נתן את הכסף ליהויריב שהיא משמרה ראשונה ולא הספיק ליתן את האשם עד שבוע האחרת שנכנסה משמרתו של ידעיה שהיא השניה יצא ונמצא הכסף ליהויריב ומשמרה של ידעיה זוכה במצות הקרבה ובעור ובשר ומ"מ אם נתן הכסף למשמרה שאין זמנה עכשיו בשעת נתינה יחזור הכסף אצל האשם ומשמרה שלקחה בלא זמנה לא זכתה ומוציאין מידה וכן יתבאר בגמרא אשם ליהויריב ר"ל שהקדים ונתן את האשם קודם שיוציא הגזלה מתחת ידו ונתן הכסף לידעיה והרי שטעה שראוי לעולם להוציא הגזלה ולהחזירה אם לבעלים אם לכהנים קודם שיביא אשמו מעתה אם האשם קיים יחזור אצל ידעיה ויקריבוהו בני ידעיה שהמביא גזלו עד שלא הביא אשמו יצא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא שנאמר מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו אשר כפר לא נאמר אלא יכפר לשון עתיד ומה שהקריבו בני יהויריב שלא כדין עשו ולא נהנו אלא לעורו נתן את הקרן והקריב את האשם קודם שיתן את החומש נתכפר ואין החומש מעכב ליפסל איל האשם בכך אלא שהוא חייב ליתנו אחר הכפרה:
ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Bava Kamma 110a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בפרש"י בד"ה אי דאיכא טהורים בההוא משמר עכ"ל לפי מה שכתבו התוס' דלרב ששת פריך דאמר טומאה דחויה בצבור בדליכא נמי טהורים בההוא משמר ואיכא באחריני לא מצו עבדי טמאים אלא שהכריחו לפרש הכא בדאיכא טהורים בההוא משמר דאל"כ תיקשי ליה נמי עבודתם ועורם לאנשי משמר הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי וק"ל:
תוס' בד"ה לבעלי מומין טהורין תימה ועורה אמאי הוי לבעלי מומין עכ"ל אין לפרש אמאי הוי לבעלי מומין אלא תהא לאותו שיקריב דהא מוכח לעיל דהיכא דהמשלח לא מצי אכיל לא מצי עביד שליח לאכילה ולא הוי עבודתה ועורה לשליח מכ"ש הכא דהשליח נמי לא חזי לאכילה דהוה עבודתה ועורה לאנשי משמר ואפילו לבעלי מומין דהא חזי לאכילה אלא דעיקר תמיהתם אמאי הוי עורה לבעלי מומין שבאותה משמר בלחוד ולמה לא תהא לכל אנשי משמר דהא לעורה כולם חזו אבל ק"ק לי דהא רב ששת סתמא קאמר עבודתה ועורה לאנשי משמר ואימא דקושטא דהכי קאמר לאנשי משמר לכל מאי דחזי להו עורה לכל אנשי משמר ולבעלי מומין מאי דחזי ליה דהיינו אף הבשר וק"ל:
שם בפרש"י בד"ה נתן הקרן לכהנים אין החומש מעכב כו' ולבסוף נתן עכ"ל אין פירושו מדוקדק דמשמע דאם לא נתן החומש לבסוף הוא מעכב הכפרה ולא משמע כן אלא דלאו לענין קדימה בלחודא קאמר דאינו מעכב אלא דאינו מעכב כלל הכפרה אף אם לא נתן כלל לבסוף וכן פרש"י בהדיא לקמן והכי מוכח מתוך שמעתין דסוף פרקין דקאמר יכול כשם שאיל ואשם מעכבים כך חומש מעכב ת"ל כו' וילמד הדיוט מהקדש דאינו מעכב כלל דומיא דאיל ואשם מעכבים דקאמר ודו"ק:
שם בגמרא לאפוקי ממתני' כו' אין החומש מעכב אדרבה חומש מעכב כו' וה"ה דהוה מצי למפרך לעיל או אינו אלא אשם זה איל ולאפוקי ממתני' דתני הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא אלא משום דלאו ממלת אשם בלחוד מפיק לה אלא מדכתיב בתר אשר יכפר כדלקמן ונקט נמי במלתיה אדרבה חומש מעכב ולא קאמר אדרבה קרן אינו מעכב משום דאינו מפורש בהדיא במתני' דהקרן מעכב הכפרה ודו"ק:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 110a · Sefaria
שיטה מקובצת
ואם היה זקן וחולה סוגיא דשמעתא אי דמצי עביד עבודה בין עבודת הקרבה בין עבודת אכילה שליח נמי משוי הלכך נותנה לכל כהן שירצה להקריבה ועבודתה ועורה שלו ואי דלא מצי עביד לא דהקרבה ולא דאכילה לא מצי משוי שליח להקרבה אלא נותנה לאנשי משמר והן מקריבין אותה ועבודתה לאנשי משמר. והא דקתני נותנה לכהן שירצה ועבודתה לאנשי משמר אוקימנא שיכול לעשות עבודה על ידי הדחק לא שנא בהקרבה ולא שנא דאכילה ועבודה על ידי הדחק שמה עבודה אכילה על ידי הדחק שלא לתיאבון לא שמה אכילה ואמטו להכי נותנה לכל כהן שירצה להקריבה וכיון דאיהו יכול להקריבה על ידי הדחק מצי לשוויי שליח ועבודתה לאנשי משמר דהא לא יכול למיכל רק על ידי הדחק ולא שמה אכילה אבל עורה ודאי דיליה בעי מיהוי חדא דגבי עורה לא שייכא אכילה ואכתי ואיש את קדשיו לו יהיה קרינא ביה ועוד מדרישא קתני עורה ועבודתה וסיפא לא קתני אלא עבודתה שמע מינה דוקא קתני. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.
אכילה גסה לאו כלום היא התירוץ שני של תוספות לא נראה דאם כן מאי דוחקיה דריש לקיש לאוקמי לדרשא אחריתי לוקמה בשאכלן אכילה גסה ממש. הרא"ש ז"ל.
תנינא כהן גדול מקריב אונן תימה אמאי לא פריך נמי לרב ששת וכו' כמו שכתוב בתוספות ואם בא להשמיענו דמקריב בטומאה תנינא חמשה דברים באים בטומאה ואינן נאכלין בטומאה ואם בא להשמיענו דמצי לשויו שליח אפילו כהן שאינו מן המשמר ישמיענו בטהור והוא הדין בטמא. ויש לומר דאתי לאשמועינן אף על פי שכל בני המשמר טמאין ואי זה מהן שעבד פסול כשר הזבח לאכילה מחמת הטומאה ועל ידי הכהן שאינו מן המשמר שנעשה שליח לעבודה הוא שהוכשר הבשר לאכילה הלכך יהא הבשר שלו כיון שאי אפשר לו להיות ראוי לאכילה אלא על ידו קא משמע לן. ועוד כיון שכל בני עבודה שבמשמר שהם תמימים אין להם חלק בבשר סלקא דעתך אמינא גם בעלי מומין שבמשמר לא יחלקו בו דכי זכי להו רחמנא בבעלי מומין לחלוק בשותפות עם התמימים אבל כי לא חזו כלל לתמימים לא קא משמע לן. הרא"ש ז"ל.
וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל אמר רב אשי אם היה כהן גדול אונן וכו'. ואצטריך לאשמועינן הכא מהו דתימא עליה דידיה הוא דחס רחמנא וכו' מהא שמעינן דכל היכא דלא מצא אכיל לית ליה למפלג במתנות כגון עורות קדשים וכיוצא בהן ושמע מינה דהיכא דלא הוי נמי אונן אף על גב דמקריב להו פלגי להו אנשי משמר למתנות בהדיה מדקתני מקריב ואינו חולק לערב מכלל דאי לא הוי אונן חולק אף על פי שהוא המקריב. ע"כ. מתניתין נתן את הכסף לאנשי משמר ולא נתן להם האשם עדיין להקריבו ומת קודם כפרה החזיקו כהנים בכספא ואין היורש יכול להוציאו מידם בטענת שלא נתכפרה באשם שהכסף אף הוא מסייע בכפרה כמו שאמרו כסף מכפר מחצה וכבר נתכפר משהביא הכסף לכפר ואפילו היה הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה אין היורש מוציא מיד הכהנים. הרב המאירי ז"ל.
גמרא גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא וצריך להחזירו ביום כדין הקרבת אשם. ונראה לי הטעם כדי שיחזירהו בפרסום. הרב המאירי ז"ל. כשהוא אומר למעלה והשיב את אשמו בראשו הוי אומר אשם זה קרן דמה אשם האמור למעלה קרן דכתיב אשמו בראשו אף אשם האמור למטה קרן. מושב זה חומש או אינו אלא מושב זה כפל דמכדי מדכתיב להשיב וכתב המושב משמע שתי השבות שמושב יתר על הקרן ואיני יודע כמה וילמד סתום מן המפורש מצינו בגנבה שמשלם כפל דהיינו יתר על הקרן. וי"ל דהאי דכתיב האשם המושב שמשלם יותר על הקרן דבגזל הגר הכתוב מדבר כשהוא אומר למעלה והשיב את אשמו וכו'. גאון ז"ל.
או אינו אלא מושב זה כפל ובגנבת הגר הכתוב מדבר תימה היכי מצי למימר זה כפל וכו' כמו שכתוב בתוספות. ותירץ ר"מ דאיכא לאוקמי כגון שבאו עדים מתחלה ונתחייב כפל על פיהם ושוב הודה ונתחייב על הודאתו חומש ואשם. וא"ת היכי מחייבתו חומש והא אמרינן לעיל ממון המחייבתו כפל פוטרו מן החומש. וי"ל דהיינו למסקנא דהכא דמסקינן ושלם אותו בראשו הוי בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר אבל בגנבה אם נשבע ובאו עדים והודה ומת הגר חומש משלם ולא כפל שלא זכה הכתוב כפל לכהנים אבל לגר עצמו כפל משלם ולא חומש שהרי משבאו עדים מיד נתחייב בכפל וכיון דאיכא כפל תו ליכא חומש דממון המשתלם בראש וכו'. ומיהו כפל אינו מוריש לכהנים וכיון דאסתלק ליה כפל מביא חומש דממון המשתלם בראש הוא. הראב"ד ז"ל. ע"כ לשונו. וכתב המאירי ז"ל וז"ל גנבת הגר אינה נדונת בגזלו אלא זכה הגנב במיתתו של גר הן בקרן הן בכפל כל המחזיק בנכסיו. ע"כ.
ואין אשם לחצאין דהוה ליה בעל מום הרמ"ה ז"ל בפרטיו.
ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 110a · Sefaria
פני יהושע
תוספות בד"ה לבעלי מומין תימא ועורה אמאי הויא לבעלי מומין עכ"ל וכוונתם דלאנשי משמר בעי מיהוי כיון שראוי לעבודה אף על גב שהם טמאים משא"כ בעלי מומין טהורים דלא חזו לעבודה ומה שהקשה בת"ח דמשנה מפורשת היא כל שאין לו בבשר אין לו בעורה עכ"ל ולענ"ד לק"מ דע"כ עיקר המשנה לא אתי לאשמעינן אלא דכל שאין לו חלק בבשר אינו חולק בעורה עם שאר אנשי משמר הראויה לעבודה שזוכין בבשר וא"כ זוכין נמי בכל העורות אבל אי ליכא באנשי משמר שום כהן הראוי לעבודה לזכות בבשר כגון שעושין בטומאה בקרבן ציבור ע"כ דלא שייכי בהאי מיעוטא דמתני' ותדע דהגע בעצמך שאין שם שום כהן טהור כלל ואפילו ב"מ טהורים אין כאן נמצא שלא זכה שום אדם בבשר וכי נאמר דמה"ט יצא העור ג"כ לבית השריפה עם הבשר וזה א"א אלא ע"כ דבכה"ג הוי דאנשי משמר ומיעוטא דמתניתין היינו דוקא כשיש כאן כהנים טהורים הראוים לעבודה שאז אותן שלא זכו בבשר אינן חולקין ועוד דהיאך שייך לייפות כח הבעלי מומין טהורים מהאי מתני' טפי מכהנים טמאים הראוים לעבודה דהא לשון המשנה כך הוא כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר וכל שאין לו בבשר אין לו בעורה וא"כ אדרבא עיקר מיעוטא בא למעט אותן שאינם ראוים לעבודה שאינן חולקים עם הראוים וכדכתיבנא ודו"ק:
בפרש"י בד"ה נתן הקרן וכו' ולבסוף נתן עכ"ל וכתב מהרש"א שאין הל' מדוקדק ועלה בלבי ליישב ומצאתי אח"כ בתוי"ט כדברי לכך לא כתבתי ועי"ש:
תוספות בד"ה או אינו תימא היכי מצי למימר זה כפל וכו' וכפל לא מחייב בהודאה עכ"ל. ודבריהם אינן מובנים לי דהא שפיר משכחת כפל בהודה ואח"כ באו עדים ואפילו למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מ"מ משכחת ליה כשהודה חוץ לב"ד דכ"ע מודו דחייב ועוד דאיפכא נמי משכחת כשבאו עדים ואח"כ הודה למ"ש לעיל בדף ק"ח בלשון התוספות בד"ה ובאו עדים דבכה"ג נמי שייך חיוב חומש בהכרח אלא דחיוב חומש וכפל בהדדי לא משכחת והיינו מקרא דבראשו וחמישיתו והברייתא עדיין לא אסיק אדעתא האי דרשא ולבסוף מסיק לה ודחי באמת דלא איירי במקום חיוב כפל ויש ליישב ודו"ק:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 110a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' אמר רבא כעין זה בב"מ דף קט ע"ב גופא א"ר מניומי וכו' ובשיטה מקובצת שם כתב בשם הרא"ש אע"פ שלא חידש דבר קאמר גופא משום דבעי מימר אחריתי ודכוותה בפרק הגוזל וכו':
Gilyon HaShas on Bava Kamma 110a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף ק״י, עמוד א׳, בהיקף של כ־509 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 114 מילים
נפתחת ב״וְאִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה – נוֹתְנָהּ…״
- קטע 225 מילים
נפתחת ב״הַאי זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, הֵיכִי דָמֵי? אִי…״
- קטע 341 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי…״
- קטע 440 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אִם הָיָה כֹּהֵן טָמֵא…״
- קטע 58 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא, אֵימָא: לְבַעֲלֵי מוּמִין טְהוֹרִין שֶׁבְּאוֹתוֹ…״
- קטע 632 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב אָשֵׁי: אִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל…״
- קטע 722 מילים
נפתחת ב״סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כִּי חָס רַחֲמָנָא עֲלֵיהּ…״
- קטע 835 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ הַגּוֹזֵל אֶת הַגֵּר, וְנִשְׁבַּע לוֹ, וָמֵת…״
- קטע 939 מילים
נפתחת ב״הָיָה מַעֲלֶה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאָשָׁם, וָמֵת…״
- קטע 1041 מילים
נפתחת ב״נָתַן הַכֶּסֶף לִיהוֹיָרִיב, וְאָשָׁם לִידַעְיָה – יָצָא.…״
- קטע 1111 מילים
נפתחת ב״נָתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחוֹמֶשׁ…״
- קטע 1218 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״אָשָׁם״ – זֶה קֶרֶן,…״
- קטע 1324 מילים
נפתחת ב״וּלְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרָבָא, דְּאָמַר רָבָא:…״
- קטע 1411 מילים
נפתחת ב״כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים״, הֱוֵי אוֹמֵר:…״
- קטע 1539 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא אִידַּךְ: ״אָשָׁם״ – זֶה קֶרֶן, ״הַמּוּשָׁב״…״
- קטע 1613 מילים
נפתחת ב״כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ״,…״
- קטע 1739 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא אִידַּךְ: ״אָשָׁם״ – זֶה קֶרֶן, ״הַמּוּשָׁב״…״
- קטע 1821 מילים
נפתחת ב״גּוּפָא – אָמַר רָבָא: גֶּזֶל הַגֵּר שֶׁהֶחְזִירוֹ…״
- קטע 1928 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רָבָא: גֶּזֶל הַגֵּר שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה…״
- קטע 208 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רָבָא: אֵין בּוֹ לְמִשְׁמֶרֶת יְהוֹיָרִיב וְיֵשׁ…״
לשון המקור
וְאִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה – נוֹתְנָהּ לְכׇל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה, וַעֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר.
הַאי זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּמָצֵי עָבֵיד עֲבוֹדָה – עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ נָמֵי תֶּיהְוֵי דִּידֵיהּ! וְאִי דְּלָא מָצֵי עָבֵיד עֲבוֹדָה – שָׁלִיחַ הֵיכִי מְשַׁוֵּי?
אָמַר רַב פָּפָּא: שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי הַדְּחָק. עֲבוֹדָה – דְּכִי עָבֵיד לֵיהּ עַל יְדֵי הַדְּחָק עֲבוֹדָה הִיא, וּמְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ; אֲכִילָה – דְּכִי אָכֵיל עַל יְדֵי הַדְּחָק אֲכִילָה גַּסָּה הִיא, וַאֲכִילָה גַּסָּה לָאו כְּלוּם הוּא; מִשּׁוּם הָכִי עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אִם הָיָה כֹּהֵן טָמֵא בְּקׇרְבַּן צִבּוּר – נוֹתְנָהּ לְכׇל מִי שֶׁיִּרְצֶה, וַעֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאִיכָּא טְהוֹרִים, טְמֵאִים מִי מָצוּ עָבְדִי?! וְאִי דְּלֵיכָּא טְהוֹרִים, עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר?! הָא טְמֵאִים נִינְהוּ, וְלָא מָצוּ אָכְלִי!
אָמַר רָבָא, אֵימָא: לְבַעֲלֵי מוּמִין טְהוֹרִין שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר.
אָמַר רַב אָשֵׁי: אִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל אוֹנֵן – נוֹתְנָהּ לְכׇל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה, וַעֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: כֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב אוֹנֵן, וְאֵינוֹ אוֹכֵל, וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכוֹל לָעֶרֶב!
סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כִּי חָס רַחֲמָנָא עֲלֵיהּ דְּכֹהֵן גָּדוֹל – לְקָרוֹבֵי הוּא, אֲבָל לְשַׁוּוֹיֵי שָׁלִיחַ – לָא מָצֵי מְשַׁוֵּי; קָא מַשְׁמַע לַן.
מַתְנִי׳ הַגּוֹזֵל אֶת הַגֵּר, וְנִשְׁבַּע לוֹ, וָמֵת – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ לַכֹּהֲנִים, וְאָשָׁם לַמִּזְבֵּחַ; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם אֵין לָאִישׁ גּוֹאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו, הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה׳ לַכֹּהֵן, מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו״.
הָיָה מַעֲלֶה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאָשָׁם, וָמֵת – הַכֶּסֶף יִנָּתֵן לְבָנָיו, וְהָאָשָׁם יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב – וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. נָתַן הַכֶּסֶף לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר, וָמֵת – אֵין הַיּוֹרְשִׁין יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן – לוֹ יִהְיֶה״.
נָתַן הַכֶּסֶף לִיהוֹיָרִיב, וְאָשָׁם לִידַעְיָה – יָצָא. אָשָׁם לִיהוֹיָרִיב וְכֶסֶף לִידַעְיָה – אִם קַיָּים הָאָשָׁם, יַקְרִיבוּהוּ בְּנֵי יְדַעְיָה; וְאִם לֹא, יַחֲזִיר וְיָבִיא אָשָׁם אַחֵר. שֶׁהַמֵּבִיא גְּזֵילוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא אֲשָׁמוֹ – יָצָא; הֵבִיא אֲשָׁמוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא גְּזֵילוֹ – לֹא יָצָא.
נָתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחוֹמֶשׁ – אֵין הַחוֹמֶשׁ מְעַכֵּב.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״אָשָׁם״ – זֶה קֶרֶן, ״הַמּוּשָׁב״ – זֶה חוֹמֶשׁ. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא: ״אָשָׁם״ – זֶה אַיִל?
וּלְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: גֶּזֶל הַגֵּר שֶׁהֶחְזִירוֹ בַּלַּיְלָה – לֹא יָצָא. הֶחְזִירוֹ חֲצָאִין – לֹא יָצָא. מַאי טַעְמָא? ״אָשָׁם״ קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא.
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים״, הֱוֵי אוֹמֵר: ״אָשָׁם״ – זֶה קֶרֶן.
תַּנְיָא אִידַּךְ: ״אָשָׁם״ – זֶה קֶרֶן, ״הַמּוּשָׁב״ – זֶה חוֹמֶשׁ. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא: ״אָשָׁם״ – זֶה חוֹמֶשׁ? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְאַפּוֹקֵי מִמַּתְנִיתִין, דִּתְנַן: נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַחוֹמֶשׁ – אֵין הַחוֹמֶשׁ מְעַכֵּב. אַדְּרַבָּה, חוֹמֶשׁ מְעַכֵּב.
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ״, הֱוֵי אוֹמֵר: ״אָשָׁם״ – זֶה קֶרֶן.
תַּנְיָא אִידַּךְ: ״אָשָׁם״ – זֶה קֶרֶן, ״הַמּוּשָׁב״ – זֶה חוֹמֶשׁ; וּבְגֶזֶל הַגֵּר הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא: ״הַמּוּשָׁב״ – זֶה כֶּפֶל, וּבִגְנֵיבַת הַגֵּר הַכָּתוּב מְדַבֵּר? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ״ – הֲרֵי בְּמָמוֹן הַמִּשְׁתַּלֵּם בָּרֹאשׁ הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
גּוּפָא – אָמַר רָבָא: גֶּזֶל הַגֵּר שֶׁהֶחְזִירוֹ בַּלַּיְלָה – לֹא יָצָא. הֶחְזִירוּהוּ חֲצָאִין – לֹא יָצָא. מַאי טַעְמָא? ״אָשָׁם״ קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא.
וְאָמַר רָבָא: גֶּזֶל הַגֵּר שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה לְכׇל כֹּהֵן וְכֹהֵן – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. מַאי טַעְמָא? דִּכְתִיב: ״הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב״ – עַד שֶׁיְּהֵא הֲשָׁבָה לְכׇל כֹּהֵן וְכֹהֵן.
בָּעֵי רָבָא: אֵין בּוֹ לְמִשְׁמֶרֶת יְהוֹיָרִיב וְיֵשׁ בּוֹ