מסכת בבא קמא דף ק״ז עמוד ב׳

צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת קודם שיתחייבו שבועה ואם נשבעו בלא כפירה והודאה אין שבועתו של ש"ח כלום ולא מחייבתו כפל ודרמי בר חמא פליג אדרבי חייא בר יוסף:

פרשה ראשונה נאמרה בש"ח ושניה בשומר שכר:

שוכר פלוגתא דר"מ ורבי יהודה לעיל (בבא קמא דף נז:):

אינו חייב כפל:

עד שישלח בה יד קודם שבועה כגון שעשה בה מלאכה:

ה"ג דאמר קרא ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח:

למימרא דהאי דכתיב בתריה אשר ירשיעון אלהים וגו':

בששלח בה יד עסקינן דנמצא רשע בכך שנשבע לשקר שהרי שלח בה יד:

עד שישלח בו יד והא דקתני לעיל (בבא קמא דף קו.) והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל היינו ששלח בו יד:

הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה דאע"ג שהודה שלשקר נשבע אין חייב מן הדין לישבע פעם שניה שנגנב כמו שחוזר וטוען אלא נאמן שלא בשבועה לומר שנגנב במגו דאי בעי אמר באמת נשבעתי והיה פטור והא קמ"ל אע"ג. שמושבע מפי ב"ד כגון שטענו בפני ב"ד אחר שלא היו יודעים שנשבע כבר קודם והשביעוהו עתה דפטור כיון שמן הדין לא היה לו לישבע:

ושלח בו יד פטור והא דאמר לעיל והעדים מעידים אותו שאכלו משלם תשלומי כפל צ"ל כגון שאכלו לאחר שבועה ונראה דדוקא קאמר ושלח דגזירת הכתוב היא כדקאמר אם לא שלח הא שלח פטור אבל כופר בפקדון אע"ג דאמר רב ששת לעיל הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן כפל מיהא מחייב דהא דקאמר נעשה עליו גזלן היינו להתחייב באונסין:

והלא שלש שבועות משביעין אותו וצריך כולהו דאי נשבע שלא פשעתי אכתי חיישינן שמא ברשותו הוא ובאמת נשבע וכשנשבע שאינה ברשותו איכא למיחש שמא שלח בה יד ומתחייב אע"פ שלא פשע ואינה ברשותו:

מאי לאו שלא שלחתי כו' ה"נ ה"מ לאותובי לרבי חייא ב"ר יוסף ולימא מאי לאו [שלא] שלחתי דומיא דלא פשעתי ולשנויי לא דומיא דאין ברשותי:

מה שבועה שלא פשעתי בה כי מגליא מילתא דפשע בה פטור דהא מהכא דרשינן טוען טענת גנב מדכתיב אם לא ימצא הגנב אלא הוא עצמו גנבו וזה שפשע בה לא גנבו:

כגון שטוען טענת גנב וחזר וטען טענת אבד ואיפכא לא מצי למימר דאם כן לא מיחייב כפל כדאמר לעיל שכבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה והכי פירושו וחזר וטען טענת אבד ואומר מה שנשבעתי שנגנב לא כי אלא אבד והיה לי לישבע שאבד אבל אין לפרש שאמר אחר שבועה אבד שא"כ לא ה"מ למפטר נפשיה באבד כיון שהיא ברשותו בשעה שנשבע דאההיא שעה שנשבע לשקר מתחייב באונסין ולא מחייב אהך שבועה חומש ואשם דלא הויא כפירת ממון אלא כשבועת ביטוי בעלמא:

אמר ליה רב נחמן והלא שלש שבועות משביעין אותו מדאיתביה רב נחמן שמעינן דלית הלכתא כרב ששת דאמר דכל ששלח בה יד פטור, ואפשר דלית הלכתא נמי כרבי חייא בר יוסף דפליג ארב ששת ואמר דאינו חייב עד שישלח בו יד מדאמר ליה רבי חייא בר אבא היכי אמר רבי יוחנן בעומדת על אבוסה. ומיהו כיון דר' חייא בר אבא לא שמע מיניה דרבי יוחנן אי דוקא בעומדת על אבוסה אבל שלח בה יד קנה או דלמא אפילו בעומדת על אבוסה קאמר וסמך על כיוצא בזה ששמע ודחי לה ואמרינן לא הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה ואתמר נמי משמיה דרבי יוחנן הכי שמע מינה דהלכתא כר' חייא בר יוסף וכן פסק ר"ח ז"ל.

זה שבארנו שהטוען טענת גנב בפקדון ונשבע ובאו עדים משלם כפל דוקא בשנשבע קודם ששלח יד בפקדון אבל שלח בו יד ואחר כך טען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל שכיון ששלח בו יד כבר קנאו ונתחייב בו ויש חולקין שלא לפסוק כן מכח שמועת שלש שבועות ואין נראה כן:

טען טענת אבדה בפקדון ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל שכבר נפקע הפקדון מיד הבעלים בשבועה ראשונה שלא היה בדין כפל כמו שבארנו:

שלש שבועות משביעין את השומר והם שבועה שאינה ברשותו שאע"פ שנגנבה אפשר שהחזירה הגנב והוא נותן עיניו לעכבה ושבועה שלא פשע בה וכולל בה שנגנבה או מה שאירעה ושבועה שלא שלח בה יד שכל שפשע או שלח בה יד מחייב באונסיה כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

כבר בארנו למעלה ובפרק מרובה שכל שהוא משלם כפל אינו מוסיף חומש מעתה מי שטען טענת גנב ונשבע ואחר כך חזר וטען טענת אבדה ונשבע והודה בזו השניה שלא אבד ובאו עדים על הראשונה הואיל ומשלם תשלומי כפל מצד הראשונה אינו משלם חומש מצד השבועה השניה שאין אומרין שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש והרי יש כאן שבועה שאין מחייבתו כפל ויתחייב חומש מצד השבועה השניה וכפל מצד הראשונה שממון המחייבו בכפל הוא הפוטרו מחומש ולא שבועה המחייבתו כפל שהרי נשבע ובאו עדים ואחר כך הודה אינו משלם חומש מצד הודאתו הואיל וכבר באו עדים:

אמר רבי חייא בר יוסף הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב בכפל עד שיבאו עדים ויעידו שכבר שלח בו יד בשעת שבועה שנאמר ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח וגו' ולבסוף כתיב אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו כלומר אם יבאו עדים אחר שבועה והכחישוהו שכבר שלח בו יד ישלם שנים. ותימה הוא לדעת רבי חייא בר יוסף אם כן בפשיעה נמי כשיכחישוהו לומר בו שפשע ישלם שנים. ונראה לי דרבי חייא בר יוסף שליחות יד גמר משבועת ה' תהיה בין שניהם והנך תרי קראי צריכי להאי דרשא חד בשומר חינם וחד בשומר שכר. דוקא בעומדת על אבוסה קאמרת אבל שלח בה יד קנה שכבר נעשה עליו גזלן ואינו נפטר בטענת גנב אף על פי שזה אינו יודע כן והוא פוטר עצמו ממנו בטענת גנב כיון שנודע בסוף שהוא גזלן עליה ולא היה פטור מגנבה אינו משלם תשלומי כפל או דילמא אפילו עומדת על אבוסה ולאפוקי מדרב חייא בר יוסף אתא. אמר ליה זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן הטוען טענת אבדה בפקדון ונשבע וחזר בבית דין אחר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מכפל מאי טעמא לאו משום דקני ליה בשבועה ראשונה כלומר שנעשה עליה גזלן משעת שבועה אלמא דוקא בעומדת על אבוסה קאמר דאי שלח בה יד הרי נעשה עליה גזלן בשליחות יד ותו לא מחייב עלה כפל. לא הכא משום דיצא ידי בעלים משבועה ראשונה דכיון דנשבע לו בבית דין זה בטענת אבדה עוד לא היה רשות לבעלים לתבעו בבית דין אחר וכיון שאין התביעה האחרונה כלום כך אין השבועה האחרונה כלום אבל בשליחות יד יש רשות לבעלים לתבעו. אמר רב ששת הטוען טענת גנב בפקדון כיון שנודע ששלח בה יד פטור מכפל הא דרב ששת פליגא אדרבי חייא בר יוסף והא דרב ששת נמי ליתא דרבי יוחנן פליג אתרוייהו ורב נחמן נמי פליג אדרב ששת ודרבי חייא בר יוסף נמי ליתא. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל מדאותביה רב נחמן לרב ששת שמעינן דלית הלכתא כרב ששת ואפשר נמי דלית הלכתא כרבי חייא ברבי יוסף מדאמר ליה רבי חייא בר אבא הכי אמר רבי יוחנן בעומדת על אבוסה. מיהו כיון דרבי חייא בר אבא לא שמע מיניה דרבי יוחנן אי דוקא בעומדת על אבוסה אבל שלח בה יד קנה או דילמא אפילו בעומדת על אבוסה קאמר וסמך על כיוצא בה ששמע ודחינן לה ואמרינן לא הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה ואתמר נמי משמיה דרבי יוחנן הכי שמע מינה דהלכתא כרבי חייא בר יוסף וכן פסק רבינו חננאל ז"ל. ע"כ.

אבל שלח בו יד קנה פירוש להתחייב באונסין וכי טעין בתר הכי טענת גנב דידיה הוא דקא טעין דנגנב כי אינו פוטר עצמו לא בטענתו ולא בשבועתו ואף על גב דאיכא טעמא רבה כדפרישנא בעי לקמן כי קאמר רב ששת הכי מאי טעמא דכתיב ונקרב בעל הבית וכו' פירוש כי היכי דלא תיקשי ליה קרא היכי מתרץ ליה דמשמע דבשלח בה יד איירי כמו שדרשו רבי חייא בר יוסף הלכך צריך לדרוש הפסוק לפי סברתו. הרא"ש ז"ל.

בעי רמי בר חמא וכו' אההיא מתניתין דאייתינא בפרק מרובה קאי דתניא וחכמים אומרים ממון המשתלם בראש וכו' כגון שטען טענת גנב ונשבע והודה ובאו עדים אקמייתא שאמרו כי בשעה שנשבע בתחלה שנגנבה בידו היתה והנה זה מתחייב בכפל על שבועה הראשונה וחזר והודה בקרן. ולא נהירא אלא שבאו עדים אקמייתא תכף שנשבע ובית דין לא אמרו לו צא תן לו עד שנשמט מהם וברח לו וזה השיגו במקום שברח והעמידו בדין וטען טענת אבד ונשבע והודה הרי יש כאן כפל על שבועה ראשונה שחייבוהו בעדים וחומש על שבועה והודאה אחרונה שהרי לא יצא ידי בעלים מששבועה ראשונה שהרי נתחייב בעדים ויש לו לתבעו בכל מקום. ואי קשיא לך למה ליה למימר הכי לימא שטען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטען בבית דין אחר טענת גנב ונשבע ובאו עדים שהחומש על שבועה ראשונה והכפל על שבועה אחרונה. ונראה לי דאי הוי כהאי גוונא לא פטרי ליה רבנן מחומש שכבר נתחייב בחומש קודם שנתחייב בכפל והרי לא אמרו אלא ממון שאינו משתלם בראש אינו מתחייב עליו חומש אבל אפשר דממון דנתחייב עליו חומש עוד הוא מתחייב עליו כפל אם טענו בבית דין אחר וכפר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים ומשום הכי אצטריך ליה למימר כהאי גוונא דמעיקרא איחייב ליה כפילא. הראב"ד ז"ל.

גמרא אלו הן ש"ח והשואל כו' שואל וכי ישאל וא"ו מוסיף כו' לכאורה לא שייך עיקר מימרא דרמי ב"ח לענין שואל דהא בשואל לא שייך שבועה דנאנסו כלל דחייב אפילו באונסין אלא דאכתי איכא לאוקמי במתה מחמת מלאכה:

שם מ"ט לאו משום דקנה בשבועה ראשונה ולכאורה יש לדקדק דהא כ"ז רחב"א משמיה דרבי יוחנן קאמר ואיך ס"ד דטעמא משום הכי הוא דהא איהו גופא קאמר לעיל משמיה דר"י דטט"ג משלם דו"ה וא"כ היכי משכחת ליה ממ"נ אי טבח קודם שנשבע פטור אפילו מכפל כיון ששלח יד וכיון דליכא כפל כ"ש דלא שייך דו"ה ואי כשטבח לאחר שנשבע א"כ מ"מ הא קונה בשבועה ראשונה ותו לא מחייב בד' וה' אלא דבאמת לק"מ דע"כ האי טעמא דקנה בשבועה ראשונה לא שייך לפוטרו מכפל ודו"ה משום דחייב באונסין וכדידיה דמי דהא כל גנב נמי חייב באונסין ואפ"ה חייב בהו אלא עיקר הטעם דקונה בשבועה ראשונה היינו לענין דשבועה של אחרים הוי כשבועת ביטוי דלית בה כפירת ממון דהא א"נ קושטא משתבע שנגנבה אחר השבועה ראשונה אפ"ה חייב לשלומי כיון דמשבועה קמייתא קאי ברשותיה לענין אונסין וכיון דהאי שבועה לית בה כפירת ממון תו לא מחייב בכפל על ידה והיינו טעמא גופא בשליחות יד דפטר ר"י למאי דס"ד עכשיו אבל לעולם מ"מ משכחת שפיר בטט"ג דו"ה כגון שטבח לאחר שנשבע דלא איכפת לן במאי דחייב באונסין דלא עדיף משאר גנב וכן משמע להדיא מפרש"י ועמ"ש עוד בסמוך בלשון התוספות ודו"ק:

בפרש"י מ"ט לאו משום דקנה וכו' כדר"ש וכו' אפילו בלא שבועה עכ"ל והא דנקיט ר"י מלתא כשנשבע דוקא ולא אשמעינן דאפילו כשלא נשבע אכפירה קמייתא דטענת אבד קאי ברשותיה להתחייב באונסין וממילא פטור מכפל כיון דשבועה שאחריה שנגנבה לאו שבועת כפירת ממון הוא וא"ל דר"י פליג אדר"ש דלא אשכחן מאן דפליג עליה דר"ש בהא והלכה פסוקה היא אלא משום דהא דר"ש דחייב באונסין משעת כפירה היינו דוקא בדאתי סהדי דהאי שעתא ברשותיה דאל"כ מצינן למימר אישתמוטי משתמיט כמ"ש לעיל בשמעתיה דר"ש והוא פשוט לכך נקיט ר"י מלתא דפסיקא דכשנשבע בכל ענין קאי ברשותיה אפי' אי לא הוי קמן בשעת כפירה וק"ל:

תוספות בד"ה הואיל ויצא וכו' אלא נאמן שלא בשבועה וכו' עיין מה שאכתוב בסמוך בזה:

תוספות בד"ה ושלח בו יד כו' ונראה כו' דגזירת הכתוב הוא כו' אבל כופר בפקדון עכ"ל. לכאורה נראה מהמשך דבריהם דמ"ש דגזירת הכתוב הוא ולא רצו לפרש דטעמא נמי איכא דכיון דשלח יד אוקמיה רחמנא ברשותיה לאונסין דה"ל כגזלן נמצא דשבועה שנגנבה לאו כפירת ממון הוי וכדקס"ד לעיל מעיקרא אליבא דר"י וע"ז מסקו דא"כ הוי קשיא לר"ש דס"ל דכל כופר בפקדון נמי הוי כגזלן וחייב באונסין וא"כ לפטור נמי מכפל מה"ט גופא ולפ"ז כפל בטט"ג היכי משכחת לה אע"כ דשולח יד דוקא פטור מגזירת הכתוב אלא דא"א לפרש כן דהא בלא"ה מלתא דר"ש בכופר בפקדון לא שייכא בדקאי באגם כדאמרינן לעיל משום דאישתמוטי אשתמיט וא"כ שפיר משכחת כפל בכה"ג ועוד דבלא"ה נמי לק"מ דנהי דכופר בפקדון חייב באונסין היינו משעת כפירה ואילך נמצא דהאי שבועה דאישתבע ע"כ היינו שנגנבה קודם שעמד בדין וא"כ הוי שפיר שבועת כפירת ממון דהא אי בקושטא אשתבע הוי מיפטר אבל בשלח יד כי איגלי מלתא למפרע דשלח יד קודם השבועה א"כ אף אי בקושטא אישתבע שנגנבה אח"ז אפ"ה חייב דברשותיה קאי ולכך פטור מכפל אלא מה שלא רצו לפרש כן היינו משום דפשטא דלישנא דר"ש דמייתי לה מקרא משמע דגזירת הכתוב הוא ועוד כי היכא דלא ליפלוג אדר"י דמסקינן בסמוך דלית ליה ה"ט דקנאו להתחייב באונסין פטור מכפל וכמ"ש הרב המגיד בשם הרמב"ם וע"ז מסקו דלפ"ז אבל בכופר בפקדון חייב בכפל וכוונתם דלעולם חייב אפילו אי הוי ברשותיה בשעת הכפירה דלא מצי למימר אישתמוטי משתמיט ואפילו נשבע דלאחר הכפירה נגנבה דבכה"ג ודאי האי שבועה לאו כפירת ממון הוי דהא בהאי שעתא שנשבע שנגנבה ברשותיה קאי ואפילו אי בקושטא אישתבע חייב באונסין אפ"ה חייב בכפל דלא איכפת לן בזה אלא שולח יד דוקא פטור מגזירת הכתוב ומה שלא כתבו גדולה מזו דאפי' נשבע על כפירה ראשונה בטענת אבד ואח"כ נשבע שנגנבה דחייב כיון דלא שייך טעמא דקנאו להתחייב באונסין לפטור מכפל אלא דבכה"ג בלא"ה פטור מטעמא דיצא ידי הבעלים בשבועה ראשונה כדמסקינן אליבא דר"י כנ"ל לפרש דברי התוספות. אמנם אחר העיון בל' התוספות בסמוך בד"ה כגון שטוען וכן בכל הסוגיא משמע מדבריהם דכל היכא שחוזר וטוען שנגנבה אחר השבועה הראשונה כ"ע מודו בפשיטות דשבועה שאחריה ה"ל כשבועת ביטוי כיון דמעיקרא איחייב באונסין וא"כ לפ"ז צ"ל דהא דדחינן בסמוך ומוקמינן טעמא דר"י משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה וכדאמר ר"י בהדיא ולא פטריה מטעם דקנאו בשבועה הראשונה ע"כ דאיירי שחזר וטען שנגנבה בשעה שטען מתחילה שאבד וכ"נ להדיא מלשון התוספות לעיל בד"ה הואיל ויצא וכו' שכתבו שנאמן בלא שבועה לומר שנגנב שנית אף על גב שהודה שלשקר נשבע והיינו משום דבהאי הודאה לא נתחייב כלל כיון דמפטור לפטור קאמר ולא הפסיק שעת החיוב ביניהם כלל ודלא כמו שהבין מהרש"א דמטעם מגו איירי ויתבאר עוד לקמן בד"ה וחזר וטען וכו' ולפ"ז ע"כ הא דקס"ד לעיל מעיקרא אליבא דר"י דהטעם משום דקנהו בשבועה ראשונה היינו אפילו בכה"ג שטוען שנית שנגנבה קודם השבועה בשעה שטען מתחילה אבד דאף על גב דבכה"ג מעולם לא נתחייב באונסין בשעה שטען נגנבה אפ"ה פטור מכפל כיון דכי איגלי מלתא למפרע דשבועה ראשונה לשקר היתה ה"ל כגזלן וקאי מיהא ברשותיה מכאן ולהבא וכשבאו עדים על שבועה שניה ה"ל טענת גזלן דלא שייך ביה כפל וכ"נ שהבין הראב"ד בלשון הרמב"ם בפ"ד מהל' גניבה ע"ש וא"כ לפ"ז יתפרשו דברי התוספות כאן שפיר שכתבו דלר"ש א"א לומר כן דהטעם משום דה"ל כגזלן דא"כ בכופר בפקדון נמי נימא הכי וכפל היכי משכחת ליה בטט"ג ולא משמע להו לומר בדקאי באגם אע"כ דטעמא דר"ש בשלח יד מגזירת הכתוב ואפ"ה כתבו שפיר אח"ז בכל הסוגיא דכשטוען שנית שנגנבה אחר השבועה פטור והטעם דשאני הכא כיון שהודה בעצמו קודם שבועה שנית שנשבע לשקר וממילא חייב באונסין וא"כ לא רצה לפטור עצמו כלל בשבועה שנית וה"ל כשבועת ביטוי אלא דקשה בעיני לומר דהש"ס ס"ד מעיקרא דאפילו היכא שטוען שנית שנגנבה קודם שבועה ראשונה בשעה שטוען שאבד יהא שייך בזה לומר דפטור מכפל דמהיכא תיתי כיון דלא נתחייב באונסין אשעת טענתו ועוד דאת"ל דאפילו בכה"ג יש לפטור משום דה"ל כגזלן וכמ"ש א"כ תקשה מה שכתבתי בלשון הגמרא דאיך ס"ד דר"ח בר"א דטעמיה דר"י משום הכי דא"כ תקשה אשמעתיה דנפשיה דדו"ה בט"ג היכי משכחת ליה וכמ"ש באריכות ועוד דא"כ למאי דדחינן לעיל ה"ט משמיה דר"י ומוקמינן לה בטעמא אחרינא עדיין נאמר דדוקא בכה"ג קאמר ר"י דלא שייך ה"ט כשטען שנגנבה קודם השבועה משום דלא נתחייב באונסין אבל כששלח יד קודם השבועה דנתחייב באונסין נימא דר"י גופא מודה דפטור משום דה"ל כשבועת ביטוי וא"כ קשיא להרא"ש וסייעתו שכתבו דר"י פליג ע"כ אדר"ש ומוקי לר"ש לבר מהלכתא וכ"כ הראב"ד ותוספות גופייהו נמי למה הוצרכו לומר דר"ש מגזירת הכתוב קאמר ולא כתבו דמטעם חיוב אונסין קאמר וזה לא שייך נמי בכופר בפקדון כמ"ש בתחילה. וליכא למימר דשיטת התוספות דהמקשה והתרצן דלעיל דהיינו רחב"א ור"ז בהא גופא קמיפלגי דרחב"א ס"ד דמלתא דר"י היינו שטוען שנית שנגנבה אחר השבועה ולכך רצה לומר דטעמא משום דקנאו בשבועה ראשונה והשיב לו ר"ז דמלתיה דר"י לא איירי אלא כשטען שנגנבה בשעה שטען מתחילה אבד וטעמא משום דיצא ידי בעלים וכו' אבל מטעמא דקנאו להתחייב באונסין לא איירי כלל וא"כ ליכא לא תיובתא ולא סייעתא ושיטה זו מחוורא בעיני ונ"ל שזו שיטת הרמב"ם שנתיישבו דבריו בזה להצילו מהשגת הראב"ד ולא כמ"ש ה"ה ונתיישבו נמי קצת קושיות שכתבתי אבל מ"מ עדיין קשה למה הוצרכו לומר דגזירת הכתוב הוא ושאר קושיות וצ"ע ואכתוב עוד בד"א בסמוך ליישב הסוגיא כ"א על מקומו ודוק היטב:

בד"ה כגון שטוען וכו' אבל אין לפרש שאמר אחר שבועה אבד דא"כ לא ה"מ למפטר עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך באריכות מאי דקשיא לי אמאי פשיטא להו הכא דכיון שקנאו להתחייב באונסין משוי לשבועה שאחריה שבועת ביטוי דהא בגמרא דחינן לה ממימרא דר"י ומוקמינן לה בטעמא אחרינא והתוספות עצמם כתבו ג"כ במימרא דר"ש דפוטר בשלח יד דוקא מגזירת הכתוב משמע דטעמא דקנאו להתחייב באונסין לא מהני ביה מידי ודוחק לחלק דדוקא לעיל דאיירי לפטור מכפל לא מהני האי טעמא אבל הכא דאיירי לענין חומש יש לפטור טפי כל שאינה שבועה של כפירת ממון דהא לקמן ד"ה וחזר וטען כתבו התוספות בפשיטות ה"ט גופא לענין כפל. והנלע"ד בזה דלעיל במימרא דר"י ע"כ דאיירי ששבועה השניה היא שבועת הדיינים המביאה לידי כפל ואם כן א"א לאוקמא בשום ענין אלא כשטענה השניה והשבועה היה בב"ד א' דשני שבועות הדיינים בכה"ג בב"ד א' לא מצינו וכמו שיתבאר והוא פשוט וא"כ למאי דקס"ד מעיקרא דאפילו בכה"ג טעם הפטור הוא משום דקנאו בשבועה ראשונה לאונסין הלכך שבועה שאחריה לא מהני ביה מידי ואף על גב שהב"ד השני עדיין לא ידעו מזה שנשבע כבר לשקר וא"כ הוא עצמו היה רוצה לפטור עצמו בהאי שעתא בשבועה זו השניה ואפ"ה חשבינן לה כשבועת ביטוי לפטרו מכפל כיון דלבסוף אתי עדים ואיגלי מלתא למפרע דבשעת השבועה ברשותיה הוי קאי וה"ל כשבועת ביטוי וא"כ מזה הטעם עצמו רוצה לפשוט דשלח יד פטור דאף על גב דבשעת השבועה לא הוי ידעינן דשלח יד וא"כ היה רוצה לפטור עצמו מ"מ כיון דלבסוף איגלי מלתא למפרע הוה ליה כשבועת ביטוי ומשום הכי דחי בגמרא האי טעמא ומש"ה דחי ר"ז לעיל וקאמר דלא שייך ה"ט לפוטרו מכפל כיון דבהאי שעתא שנשבע אכתי לא איתברר שנשבע לשקר והיה יכול לפטור עצמו הוי שפיר כפירת ממון דאיגלי מלתא למפרע לא אמרינן אלא טעמא דר"י היינו משום שיצא ידי הבעלים בשבועה ראשונה והיינו נמי בשני ב"ד כמ"ש התוספות שם וא"כ דהאי טעמא דחיוב אונסין ליתא כיון דלא איתברר בשעת השבועה א"כ בשלח יד נמי אין לפוטרו מה"ט דהא מייתי סייעתא דר"י גופא דלית ליה האי טעמא מדמהדר אטעמא אחרינא ומש"ה כתבו התוס' נמי דר"ש דמחייב בשלח יד היינו מגזירת הכתוב ומ"ש מכופר בפקדון מבואר היטב לפ"ז ואין צורך להאריך ולכפול הדברים ולפ"ז מתפרשים התוספות שלפנינו שפיר דמתחילה כתבו דאיפכא לא מצי למימר דא"כ לא מחייב כפל כיון שכבר יצא ידי בעלים והיינו כמ"ש לבסוף דהכא איירי שטוען שנית שנגנב מעיקרא בשעה שאמר אבד דה"ל מפטור לפטור ואפ"ה מיתוקמא שפיר אי בשני ב"ד או בב"ד א' וכשנשבע מעצמו דכיון דכאן שבועה שניה מחייבו בחומש לא איכפת לן אי ליתא בשבועת הדיינים וכן יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה נמי לא שייך לענין חומש כמ"ש רש"י בסמוך אבל איפכא דהוי שבועה שניה לענין כפל לא מצי למימר דפשיטא דפטור כיון שיצא ידי הבעלים וכו' וע"ז כתבו עוד אבל אין לפ' וכוונתם דמקשו לנפשייהו מאי דוחקין האיבעיא בכה"ג דאיירי בשני ב"ד או שנשבע שבועה שניה מעצמו ולמה לא נפרש האיבעיא שפיר בב"ד א' ושתיהן שבועות הדיינים וכגון שאמר לאחר השבועה אבד והיינו שבתחילה הודה שנשבע לשקר שהיתה ברשותו לאחר שבועה ראשונה ומחייב עצמו ואח"כ חזר וטען שנאבד אח"כ דבכה"ג שייך נמי שבועת הדיינים שנית שנאבד אח"כ ואפשר עוד דכוונתם דבהאי ענינא גופא הוי מצי למימר נמי איפכא ע"ז מסקו דא"א לומר כן ואפילו בשני ב"ד נמי לא משכחת לה דכיון שטוען בפירוש לפני הב"ד שנאבד אחר השבועה וא"כ פיו ענה בו שנשבע לשקר וא"כ אינו יכול לפטור עצמו בשבועה זו השניה כיון דחייב באונסים ואפילו נשבע מעצמו ה"ל כשבועת ביטוי דבכה"ג דבשעת השבועה נתברר דחייב באונסין כ"ע מודו דה"ל שבועת ביטוי דהא דדחינן לעיל ה"ט דחייב באונסין היינו בדלא איתברר בשעת השבועה אלא לבתר הכי וזה נ"ל נכון ויש לי לפ' עוד דבכה"ג אם נפרש שאמר אחר השבועה אבד היינו ע"כ שכבר באו עדים אשבועה קמייתא דאלת"ה אלא שהודה מעצמו ואחר שבועה שניה באו עדים אקמייתא א"כ אקמייתא ה"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים דקי"ל דפטור וכמ"ש התוספות בסוגיא לקמן ועוד דא"כ חיוב חומש אקמייתא ה"ל קודם חיוב כפל וחומש משמע דפוטר מן הכפל כשקדמו וכ"כ הרמב"ם ויתבאר לקמן אע"כ דבענין זה רוצים לפ' שבאו עדים אקמייתא היינו קודם שבועה שניה ואם כן כ"ש דכתבו שפיר דה"ל שבועת ביטוי לכ"ע אלא שאין זה מן הצורך דבלא"ה א"ש וכדכתיבנא ודו"ק ועיין עוד לקמן בד"ה וחזר וטען: