מסכת בבא קמא דף ק״ה עמוד ב׳

נשבע עליו לאחר שנאסר נשבע שאין אצלו ולא גזלו ממנו:

מהו מי אמרינן הא מנח ויכול לפטור בו את עצמו ואשתכח דלאו מידי כפריה:

שומר חנם אני עליו ונשבע והודה:

חייב קרבן שבועה אע"פ שהודה קודם שבועה בגוף הממון:

שהרי פטר עצמו בשבועה:

מגניבה ואבידה שאם היה נגנב ממנו משבועה ואילך היה נפטר בדברי שקר שהרי הוא עצמו גנבו וחייב בכל אונסין עד שיחזירנו:

שואל פטור במתה מחמת מלאכה ומכחש בשר מחמת מלאכה דלמעבד מלאכה שייליה ולאו לאוקמה בכילתא:

אע"ג דהא קאים ומודה ליה בגויה והשתא איהו לא כפר מידי אפ"ה כיון דשמא סוף השבועה לבא לידי כפירת ממון חייב:

ושמואל אמר לחיוב תימה היכי מ"ל לחיוב דאם כן הויא ברייתא זו ואין צ"ל זו:

מאי לאו עונש דממון תימה בממון מה שייך לומר לא ענש אלא א"כ הזהיר דבשלמא בעונש שבועה דהיינו קרבן שייך דבפסח ומילה ליכא קרבן משום דלית בהו לאו אע"ג דאיכא כרת:

כאן שהודה כאן שבאו עדים ואיצטריך שתי אזהרות משום דעונשן אין שוין דבהודה שייך חומש ואשם ובעדים לא שייך אלא חיוב עונשין ומיהו תימה אמאי קאמר ברישא מוכחש עונש שמענו ובסיפא אומר מונשבע על שקר דכיון דלא מיירי אלא לאחר שבועה תרוייהו ה"ל למימר מונשבע על שקר:

אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון וא"ת אמאי לא חשיב שבועת מלוה וי"ל משום דשבועה במלוה לא כתיב אלא מפקדון אתיא:

אמר ליה תרדא פירוש, מוריד רירו על זקנו תרדא מלשון ריר.

כי תניא ההיא דקאמר ליה הילך כלומר שהיה בפניו דתו ליכא למימר אדמייתי ליה מגנב, כי קאמינא אנא דקאי באגם דאיכא למיחש דלמא אדמייתי ליה מגנב.

אתה מכרתו לי מה מודה בעיקר איכא דאמרי ליה ולא נתתי דמים כלומר, בתנאי שאתן לך דמים ביומו ולא נתתי ונתבטל המקח והרי היא לפניך. ואי נמי מסתברא דאפילו באומר מכרתו לי ונתקיים המקח במשיכתו אלא כגון שלא נתתי דמים הילך השור, אף על גב דבעלמא אינו יכול לבטל המקח אחר משיכה ולאו הילך הוא שאני הכא שבעל השור אינו מודה לו במכירתו ורוצה בשורו.

תועה בדרך מצאתיו נימא ליה אבעי לך להדורי כלומר, וכיון דלא אהדרתיה אין לך גניבה גדולה מזו. ולאו למימר שהמוצא מציאה צריך לחזור אחר הבעלים ולהוליכו אחריו למדי דהא כתיב (דברים כב, ב) אם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו וכו' אלא שראה שהבעלים מחזרין אחר השור ושואלים אותו והוא שוחק. כך פירש הראב"ד ז"ל.

ותנא תונא וכחש בה למדנו לעונש כלומר לעונש ממון שכתב אחריו והשיב את הגזלה אשר גזל ולומר שאינו פטור ממנו עד שישיבנו ואפילו נאנס באותו דיבור דמשעה שכפר קם ברשותיה.

אזהרה מנין תלמוד לומר לא תכחשו תמיה לן בעונש ממון מנין שמצינו אזהרה בו ובעונש גוף אמרו ולא ענש אלא אם כן הזהיר אבל בממון מנין, ומסתברא דהכי פירושו לפי שכתוב וכחש בה ונשבע על שקר הנה שהזכיר כאן כפירה ושבועה ואחר זה ענש שני עונשין עונש השבה דכתיב והשיב את הגזלה ועונש חומש ולא ידענו אם עונשין אלו על הכפירה שזכר או על השבועה ששניהם הוזכרו למעלה קודם העונש ולפיכך אמרו למדנו עונש ממון שנאמר והשיב את הגזלה דאוקמיה ברשותיה לאונסין עונש זה על מה שמא אינו אלא על השבועה כדכתיב וכחש בעמיתו ונשבע או אינו אלא על שכחש בעמיתו מנין לנו דבר שנלמד ממנו על מה ענש עונש זה, והשיב מאזהרתו למדנו שנאמר לא תכחשו מאי לאו לעונש ממון כיון דקתני שהזהיר ואמר לא תכחשו שעל הכפירה שכפר וכחש בעמיתו הוא שחייב בעונש ההשבה שכן מצינו שהזהיר שלא יכחש בעמיתו דכתיב לא תכחשו איש בעמיתו אם כן משהזהיר לבל יכחש בעמיתו וכתיב כאן וכחש בעמיתו ונשבע שמע מינה דעונש השבה הכתוב אחריו על הכפירה הוא, ודחה לו עונש שבועה, כלומר על עונש השבועה הוא כלומר שכחש ונשבע דוקא הוא שענש בהשבה אבל על כפירה בלא שבועה לא, ואקשינן והא מדקתני סיפא ונשבע על שקר למדנו לעונש כלומר עונש החומש הבא אחריו למדנו שהוא עונש על מה שכפר ונשבע מנין שעל השבועה הוא שחייב בעונש זה דלמא על הכפירה דהא כתיב וכחש תלמוד לומר לא תשקרו איש בעמיתו שהוא השבועה שנשבע לשקר דאשכחן שקר על השבועה דכתיב (ויקרא יט, יב) לא תשבעו בשמי לשקר ומדכתיב וכחש וכתיב ונשבע ואחריהן עונש שני עונשין עונש אונסין עונש חומש שמע מינה האונסין על הכפירה וחומש על השבועה, ודחה לא דלמא תרווייהו על השבועה אלא אחד שנשבע ואחר כך באו עדים והכחישוהו אחר שנשבע וזהו ששנינו תלמוד לומר לא תכחשו שהכחיש מתחלה ועד סוף ולא הודה עד שבאו עדים והכחישוהו שזה חייב בעונש אונסין אבל בשנשבע והודה שנשבע לשקר חייב באונש חומש. כנ"ל פירוש שמועה זו.

שורי גנבת והוא אומר לא כי מה טיבו אצלך שומר חנם אני עליו שהוא פוטר עצמו בגנבה ואבדה או שומר שכר אני עליו שהוא פוטר עצמו באונסין או שואל אני עליו שהוא פוטר עצמו במתה או כחשה מחמת מלאכה ונשבע ואחר כך הודה שגנבה חייב בקרן וחומש ואשם ואע"פ שלא כפר בגוף הממון הואיל ואלו נגנב בשומר חנם או נאנס בשומר שכר או מתה מחמת מלאכה בשואל היה פוטר עצמו מן הקרן בד"א בשאין השור לשם אלא שהוא באגם או באיזה מקום שאינו יכול להחזירו עכשו הא אם היה לשם ואומר שומר אני עליו טלהו מעכשו ונשבע והודה אין כאן קרן וחומש ואשם שנאמר וכחש בה פרט למודה בעקר ומוכן להחזירו עכשו כגון שאמר שומר אני עליו או אתה מכרתו לי ולא נתתי לך הדמים והרי שורך לפניך או נתתו לי על מנת לשלם גמול ואין רצוני בכך וטול שורך מעכשו וכן אם אמר תועה היה בדרך ובא אצלי אע"פ שלא היה לי לאספו אלא להחזירו מיד כמו שיתבאר תפתר באומר שבועה שמצאתיו ולא הייתי יודע שהוא שלך:

שבועת העדות אין בה חיוב קרבן שבועה אלא בדבר שאלו העיד עליו היה ממון יוצא לתובע בעדותו הא אם היה מחייבו בעדות זה שבועה אע"פ שאפשר שישלם זה ולא ישבע אין כאן חיוב קרבן שבועת העדות מעתה תבע לחברו מנה והשביע עד אחד פטור שדבר הגורם לממון אינו כממון:

ראובן שתבע את שמעון שורי בידך ומצאתו ואמר לו שמעון הן מצאתי אבל אינו שלך הבא ראיה שהוא שלך וטול הלך ראובן ותבע את לוי להעיד וכפר ונשבע שאינו יודע לו עדות ואחר כך העיד שהוא מכיר שהוא שלו אבל אינו יודע אם מצאו שמעון או לקחו וזהו הנקרא בה ולא במוצאה והרי אלו העידו שנים כן היה השור חוזר לראובן שכבר הודה שמעון שהוא מצאו אלא שאין כאן אלא עד אחד ואלמלא שכפר מתחלה היה מביאו לידי שבועה אם נודע לו שהוא שלו ואם לאו ושמא היה מחזיר ולא היה נשבע וגרם לו הפסד ממון מכפירתו שהודאתו שהודה אחר כן אינה מועלת אלא להבאת קרבן לא לענין הדין שכבר כפר בבית דין ואינו חוזר ומגיד וכמו שאמרו בשבועות השביעו ארבעה וחמשה פעמים וכפר אינו חייב אלא אחת מפני שאין יכולין לחזור ולהודות אחר כפירה ראשונה כמו שיתבאר שם ואעפ"כ פטור מקרבן הואיל ואין עדותו מוציא ממון הגמור וכן אם העיד אחר כן שהכיר במוצאה ולא בה ר"ל ששמעון טוען שהוא שלו אלא שהוא טוען שלקחה ולוי מודה עכשו שהוא יודע שמצאה אלא שלא היה יודע שהוא של זה וכן אם הודה שהכיר בה ובמוצאה:

אמר ליה תרדא מוריד רירו על זקנו תרדא מלשון ריר הרשב"א ז"ל. וגאון ז"ל פירש תרדא שוטה. כי תניא ההיא דאמר ליה הילך כלומר שהיה בפניו דתו ליכא למימר אדמייתי ליה מגנבא כי קא אמינא דקאי באגם דאיכא למיחש דילמא אדמייתי ליה מגנבא מגניב. הרשב"א ז"ל. אתה מכרתו לי מאי מודה בעיקר איכא דאמר ליה ולא נתתי דמים כלומר בתנאי שאתן לך דמים ביומו ולא נתתים ונתבטל המקח והרי הוא שלך לפניך. ואי נמי מסתברא דאפילו באומר אתה מכרתו לי ונתקיים המקח במשיכתו אלא כיון שלא נתתי דמים הילך השור דאף על גב דבעלמא אינו יכול לבטל המקח אחר משיכה ולא הילך הוא שאני הכא שבעל השור אינו מודה לו במכירתו ורוצה בשורו. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו אתה מכרתו לי אדעתא דיהיבנא לך דמי השתא דלא יהיבנא לך דמי שקול תורך וזיל. אתה נתתו לי במתנה אדעתא דעבידנא לך שליחותך השתא דלא עבידנא לך שליחותך שקול תורך וזיל. ושמעינן מינה דמאן דמזבין ליה לחבריה מידי אדעתא דיהיב ליה דמי ולא יהיב ליה לא הוו זביניה זביני. וכן מאן דיהיב ליה מתנה לחבריה אדעתא דעביד ליה שליחותיה ולא עביד ליה לא הויא מתנה. ע"כ.

לימא איבעי לך לאהדורי כלומר וכיון דלא אהדרתיה אין לך גנבה גדולה מזו. ולאו למימרא שהמוצא מציאה צריך לחזור אחר הבעלים ולהוליכו אחריו למדי דהא כתיב ואם לא קרוב אליך ולא ידעתו ואספתו וכו' אלא שראה שהבעלים מחזרים אחר השור ושואלים אותו והוא שותק. כן פירש הראב"ד ז"ל. הרשב"א ז"ל. האי קושטא אשתבע והכא לדברי הכל ליכא חיובא כלל אימא הכיר בה ובמוצאה ונשבע שלא הכיר לא בה ולא במוצאה. גאון ז"ל.

ושמואל אמר לחיוב פירש רש"י ז"ל דרבי חנינא דאמר לפטור ושמואל דאמר לחיוב אכולהו קאי ולרבי חנינא דאמר לפטור נראה לי דהאי הכיר בה ולא במוצאה במוצאה ולא בה לאו דוקא בעד אחד אלא הוא הדין בשני עדים הוי גורם לממון. הקשה ר"מ למאי דמפרש דשמואל דאמר לחיוב אכולהו קאי כמו רבי חנינא דאמר לפטור היכי קאמר בפלוגתא דהני תנאי הא אפילו רבי אלעזר ברבי שמעון לא קאמר אלא בחד גורם בגורם דגורם מי קאמר כדאיתא בפרק שבועת העדות הכל מודים בעידי סוטה בעידי קינוי דפטור דהוה ליה גורם דגורם והכא נמי הוי גורם דגורם. בה ולא במוצאה מי יימר דמשכחת מוצאה ואי נמי משכחת ליה טעין נאנסה הימנו. וכן במוצאה ולא בה מי יימר דאבדתך מצא דילמא אבדה אחריתי היא ואי נמי דידך אשכח דילמא הוה טעין נאנסו. ותירץ דהאי דקאמר למאי הלכתא אסיפא קאי בה ובמוצאה רבי חנינא אמר לפטור כי הנך דרישא ושמואל אמר לחיוב אף על גב דהנך דרישא לפטור סיפא לחיוב והכי קאמר שלש שבועות הן יש מהן לחיוב ויש מהן לפטור. הרא"ש ז"ל. והראב"ד ז"ל פירש בענין אחר וז"ל שלש שבועות הן שהעד שכפר בעדותו ואחר כך הודה שמביא עליו קרבן שבועה וזו מחלוקת היא בין האמוראים בעד אחד כדאיתא בסמוך מפני שהוא גורם לממון דאיכא למימר דילמא משתבע ומפטר מכל מקום בשני עדים אם כפרו עדותם ואחר כך הודו חייבים קרבן שבועה ואפילו לא הודו אלא מקצת חייבים לפי שבאותו מקצת היה מוציא זה אבדתו מיד מוצאה. והענין כך הוא זה טען את חברו ואמר ליה שורי מצאת והלה אומר מצאתי ואינו שלך הלך אצל העד אמר ליה משביע אני עליך שתבא ותעידני שיש לי שור אובד ביד פלוני אמר העד שבועה שאיני יודע לך כלום עדות חזר והודה ואמר מכיר הייתי השור שהוא שלך אבל לא הייתי מכיר מי מצאו הואיל שהמוצא מודה שמצאו אלא שטוען שאין השור הזה שלו אם העיד עליו שהוא מכיר שזה השור שלו כבר היה המוצא חייב להחזיר לו ונמצא זה העד מאבד ממון חבירו בכבישת עדותו ובשבועתו ואם היו שנים היו חייבין קרבן שבועה ובעד אחד מחלוקת. וכן אם טען חבירו שור זה מצאת והלה אומר שורך הוא אלא לא מצאתיו אלא קניתיו מאחר ואתה שמא מכרתו לו ואיני חייב להחזירו לך כדתנן בהגוזל זוטא שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה הימנו והשביע זה העד שיודע בזו האבדה שראה בתורת מציאה באה לידו וכפר ואמר שאינו יודע כלום וחזר והודה מכיר הייתי במוצאה וראיתי שזה מצא זה השור אבל לא הייתי יודע שהוא שלך כיון שאם העיד היה מוצא מתחייב שהרי הודה שהשור שלו הוא אלא שלא בא לידו בדרך מציאה וזה יודע שכן בא לידו חייב וכל שכן שאם חזר והודה שהיה מכיר בה ובמוצאה שהוא חייב. למאי הלכתא מנו אלו השבועות רבי חנינא אמר לפטור לעד אחד מכל מקום למדנו לשנים שהן חייבין וכך אמר בן עזאי אלו שלש שבועות הן שהשנים חייבין והאחד פטור ושמואל אמר לחיוב שהאחד נמי חייב. נמצא עכשיו דשמואל דהלכתא כותיה קאי כרבי אלעזר ברבי שמעון בדבר הגורם לממון דכממון דמי. ע"כ לשונו ז"ל. וכן פירש הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל תניא אמר בן עזאי שלש אבדות הן במשביע את העד לענין קרבן שבועת העדות הכיר בה באבדה ולא במוצאיה שהכיר שחפץ זה של תובע היה אבל לא הכיר במוצאיה שאין יודע שבא ליד הנתבע בתורת מציאה והנתבע טוען מעולם לא היתה של תובע או שהכיר העד במוצאיה ולא בה שראה שבאה לידו של נתבע בתורת מציאה אלא שאינו יודע אם היתה של תובע זה ואם לאו והנתבע טוען מעולם לא בא לידי בתורת מציאה אלא התובע מכרה לי או שנתת לי במתנה או שהכיר בה ובמוצאיה והנתבע כופר המשביע עד אחד כהאי גוונא אסיקנא בפלוגתא דתנאי לרבנן פטור דסבירי להו דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. ועוד דהא תנן סתמא בשבועות דלא כרבי אלעזר ברבי שמעון כדמברר בפרק שבועת העדות. מיהו שמעינן מינה דכי האי גוונא גבי שני עדים מחייבי קרבן שבועת העדות וממילא שמעת דהני שלש עדיות כל חדא מינייהו סהדותא דמפקי בה ממונא הוא. וכן הלכה. ע"כ.

ותנא תונא וכו' ברייתא היא. וקשה דבפרק אלו טרפות על ההיא דתרבץ הושט שניטל כולו אמרינן ותנא תונא ופירש רש"י ז"ל תונא תנא דמתניתין אפילו אם היא במסכת אחרת לפי שהמשניות שגורות בפיהן אבל הברייתא לא אמרינן תונא. ונראה לי לתרץ דשאני רב ששת שהיו הברייתות שגורות בפיו כמו המשניות לאחרים כדמוכח בעירובין פרק הדר רב חסדא ורב ששת כי פגעו בהדדי רב חסדא מירתת כולי גופיה ממתניתא דרב ששת וכו'. ושמעתי דשאני ברייתות דתורת כהנים שהיו סדורות להם כמו המשניות. וכן פירש רש"י ז"ל בשילהי פרק אלו טרפות דברייתות דתורת כהנים היו שגורות בבית המדרש בפי כל אבל ברייתא דרבי ישמעאל רק בפי תלמידיו. ובפרק הערל אמר ליה דידיה היא מתניתין היא היכא תני לה בתורת כהנים וכו'. ויש גורסים שם מתניתא היא. ה"ר ברוך ז"ל בספר החכמה. ותנא תונא בפקדון או בתשומת יד והשיב את הגזלה למדנו לעונש שגובים הימנו ממון והאי לעונש כמו נתחייב בהשבון ואפילו נגנב או אבד או נאנס דנעשה גזלן עליו וחייב באונסין. אזהרה מנין דהיכן מצינו שהזהיר הכתוב שלא יכחש הפקדון תלמוד לומר לא תכחשו מאי למדנו לעונש לאו עונש עבירה שכיון שכחש בה אפילו בלא שבועה מיד נתחייב בהשבון דמיד נתחייב באונסין. למדנו לעונש והאי עונש נמי כעונש דרישא אזהרה מנין דהזהיר הכתוב שלא ישקר תלמוד לומר לא תשקרו ובדין דהוה ליה למתני לא תשבעו בשמי לשקר אלא איידי דתנא רישא לא תכחשו תנא סיפא לא תשקרו ומדסיפא דאשתבע מכלל דרישא דלא אשתבע וקמה לן דבין נשבע בין לא נשבע הואיל וכפר מיד נעשה עליו גזלן ונתחייב באונסין ותנא סיפא לגלויי רישא ומסייע לרב ששת. אמרי אידי ואידי בין רישא בין סיפא דאשתבע ותרווייהו אצטריכו לאשמועינן דרישא בהודה וסיפא בבאו עדים ורישא קמשמע לן וכחש בה ונשבע והודה והשיב דמיד נתחייב בהשבון ומשלם קרן וחומש ואשם וסיפא קמשמע לן ונשבע על שקר ובאו עדים והשיב דמיד נתחייב בהשבון דנתחייב באונסין אבל בלא שבועה לעולם אימא דלא נתחייב באונסין ומהא לא תסייע לרב ששת. גאון ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל מאי לאו עונש ממון שעל ידי שכחש בה מחייב עונש גדול שהוא חייב באונסין דגזלה שוינהו רבנן לכולהו לא עונש שבועה כלומר שעל ידי שכחש ונשבע נתחייב באונסין כגזלן ולא על ידי כפירה בלבד. והא מדסיפא בדאשתבע וכו' עכשיו הוא מדבר בעונש שבועה ומאי ניהו חומש ואשם מכלל דרישא דקתני עונש הכחשה אפילו בלא שבועה. לא אידי ואידי על ידי שבועה אלא רישא בלא הודאה ובאו עדים ונאנס באונסין על ידי הכחש והשבועה סיפא שנשבע ונענש בחומש ואשם ואונסין. ע"כ.

למדנו עונש אזהרה מנין וכו' מאי לאו לעונש ממון. תימה מה אנו צריכים אזהרה לעונש ממון. ותירץ רבינו תם דאצטריך דאי לאו דאשכח שהזהיר מדוכתא אחריתי על ההכחשה הוה לן וכחש ונשבע על שקר אידי ואידי חדא עונשא הוא משום ההכחשה והשבועה מייתי קרבן אבל משום הכחשה לחוד לא מייתי מידי אבל השתא דאשכחן דכתיב בדוכתא אחריתי לא תכחשו אלמא וכחש דהכא מילתא באנפי נפשה היא ועלה לחודה נמי מעניש מהו עונשא והשיב את הגזלה וגו' ומשעת הכחשה קמה ליה ברשותיה והוה ליה עלה גזלן וחייב באונסה. הרא"ש ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל למדנו לעונש כלומר לעונש ממון שכתיב אחריו והשיב את הגזלה וגו' ולומר שאינו פטור ממנו ואפילו שישיבנו ואפילו נאנס שמשעה שכפר קם ברשותיה אזהרה מנין תלמוד לומר לא תכחשו. תמיה לי בעונש ממון היכן מצינו אזהרה ובעונש גוף אמרו לא ענש אלא אם כן הזהיר אבל בממון מנין. ומסתברא דהכי פירושו לפי שכתוב וכחש בה ונשבע על שקר הנה שהזכיר כאן כפירה ושבועה ואחר זה ענש שני עונשין עונש השבה כדכתיב והשיב את הגזלה ועונש חומש ואשם ולא ידעינן אם עונשין אלו על הכפירה שזכר או על השבועה ששניהם חוזרים למעשה קודם העונש ולפיכך אמרו למדנו עונש ממון שנאמר והשיב את הגזלה דאוקמה ברשותיה לאונסין עונש זה על מה שמא אינו אלא על השבועה כדכתיב וכחש בעמיתו ונשבע או אינו אלא על שכחש בעמיתו ואמר מנין לנו דבר שנלמוד ממנו על מה ענש עונש זה והשיב מאזהרתו למדנו שנאמר לא תכחשו. מאי לאו כיון דקתני שהזהיר ואמר לא תכחשו שעל הכפירה שכפר וכחש בעמיתו הוא שחייב בעונש ההשבה שכן מצינו שהזהיר שלא יכחשו איש בעמיתו דכתיב לא תכחשו איש בעמיתו אם כן משהזהיר לבל יכחש בעמיתו וכתב כאן וכחש בעמיתו ונשבע שמע מינה דעונש השבה הכתוב אחריו על הכפירה הוא. ודחה לא עונש שבועה כלומר על עונש השבועה הוא כלומר שכחש ונשבע דוקא הוא שנענש בהשבה הא על הכפירה בלא שבועה לא. ואקשינן והא מדקתני סיפא ונשבע על שקר למדנו לעונש כלומר עונש החומש הבא אחריו למדנו שהוא ענוש על מה שכפר מנין שעל השבועה הוא שחייב בעונש זה דילמא על הכפירה דהא כתיב וכחש תלמוד לומר לא תשקרו וגו' שהיא השבועה שנשבע על השקר דאשכחן שקר על השבועה דכתיב לא תשבעו בשמי לשקר ומדכתיב וכחש וכתיב ונשבע ואחריהם ענש שני עונשין עונש אונסין ועונש חומשין שמע מינה האונסין על הכפירה והחומש על השבועה. ודחינן לא דילמא תרווייהו על השבועה אלא חד שנשבע ואחר כך באו עדים והכחישוהו אחר שנשבע וזהו ששנינו תלמוד לומר לא תכחשו שהכחיש מתחילה ועד סוף ולא הודיעו עד שבאו עדים והכחישוהו שזה חייב בעונש אונסים ולא אעונש חומש אבל כשנשבע והודה שנשבע לשקר חייב בעונש חומש. כן נראה לי פירוש שמועה זו. ע"כ לשונו.

כאן שהודה כאן שבאו עדים באו עדים וכו' וא"ת כיון דבהודה משתעי קרא דחומש ואשם אינם בלא הודאה כדכתיב והתודה אימא בהודאה דוקא בחומש ואשם חייב נמי באונסין אבל בעדים דליכא חומש ואשם ליכא נמי חיוב אונסין. וי"ל דלא דמי דבשלמא חומש ואשם ליתנהו אלא בהודה כדכתיב והתודה אבל חיוב אונסין לא תני בהודאה דבשביל הודאתו אין לנו לחייבו באונסין אלא בשביל שבועת שקר אתו ואם כן אין לחלק בין הודאה לבאו עדים לענין אונסין. הרא"ש ז"ל.

אחד שבועת העדות שאלו רבותי בשבועת העדות היאך אנו יודעים וכי דנין אותו בחשוד על ידי הודאת פיו. ופירשוה כשבאו עדים שהיו עמהם באותו מעשה. ואיני מודה בזו אלא על ידי מה שהוא מודה אחר כך הואיל ואינו סבור לעשות עצמו חשוד בכך הרי הוא נעשה חשוד מאליו. הרב המאירי ז"ל.

ואפילו שבועת שוא וא"ת לרבא דאמר בפרק זה בורר דאוכל נבלות להכעיס כשר לעדות דרשע דחמס בעינן אבל זה שהוא רע לשמים בשביל זה אינו חשוד להיות רע לבריות ולא יעיד עדות שקר ואם כן הכא נמי אף על גב דנשבע לשקר בשבועת שוא אכתי רע לשמים הוא ואינו חשוד לשבועות ממון. וי"ל דלא דמי דודאי עדות שקר לא יעיד אבל הכא דכפר ממון חברו ואנו חושדים אותו שחוא רוצה לגזלו והוא רע לבריות מאי קאמר רמי שבועה עליה כי היכי דלודי בשביל השבועה לא יודה כי כבר רע לשמים הוא על ידי שבועת שוא. הרא"ש ז"ל.

בתוספות בד"ה ושמואל אמר וכו' תימא כו' דא"כ הוי ברייתא זו ואצ"ל זו עכ"ל. ולכאורה י"ל דהא דנקט בה ובמוצאה כגון כשהשביע את העד אמר שאינו יודע לו עדות אלא שמכיר בה ולא במוצאה או להיפך והאמת שמכיר בה ובמוצאה וקמ"ל דאפילו בכה"ג חייב וכן בבבא דמציעתא נמי יש לפרש כן אלא דהתוס' לא ניחא להו לפרש כן וק"ל:

גמרא מתיב רמי בר חמא וכו' ואי איתא בכפירה הוא דאיפסל ליה ויש לדקדק דהא שפיר אשכחן שבועת הפקדון דלית בה כפירת ממון כלל כגון במודה בעיקר אלא שאומר שומר אני עליו וכה"ג וכשמעתיה דרבה דלעיל ובדלא א"ל הילך וקמ"ל דאפ"ה מפסל ויש ליישב משום דעיקר לשון שבועת הפקדון משמע שהתובע אומר שפקדונו בידו וש"ח עליו א"כ ע"כ שהנתבע כופר לגמרי ומקשה שפיר וק"ל: