מסכת בבא בתרא דף צ״ו עמוד א׳

הבודק את החבית להיות מפריש כו' רבינו שמואל דחק לפרש שלקח ממנו משהו ומפריש ממנו תרומה ואחר כך טעמו ובחנם דחק שהרי יכול לטעמו בריח אי הוי ריחא חמרא ודאי חמרא הוא דאיכא ודאי חמרא דריחיה חלא אבל חלא לעולם לא הוי ריחיה חמרא והא דקאמר לקמן הא טעימיה ולא עקר הזקיקו לפרש כן דלא משמע ליה דטעמו בריח:

מאי טעמא האי מעילאי עקר לא מצי למימר דלר' יוחנן מתתאי עקר דא"כ מנא ליה דכל ג' ימים הראשונים היה ודאי יין דלמא בשעה שטעמו כבר נעקר טעמו מתחתיו ב' ימים אבל אין לומר שכבר נעקר טעמו מתחתיו ג' ימים דאין סברא לומר שיהא חומץ גמור למטה ולמעלה הוה ריחיה (חלא) וטעמא חמרא:

מאי טעמא האי חמרא מתתאי עקר תימה דמנא ליה לגמרא ליפלוגינהו בהכי כיון דמצי למימר לכ"ע מעילאי וצ"ל דנקט הכי לפי שסובר שכך הוא אמת דמתתאי עקר וליכא למימר האי טעמא דמתתאי עקר לחוד (ולעולם) דקסבר ריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא דא"כ ג' ימים האחרונים אמאי הוי ודאי חומץ דלמא כל ג' ימים הוי ריחיה חלא וטעמא חמרא והשתא הוא דנגמר חימוצו:

דרומאי מתנו פירש רבינו שמואל דהלכה כר' יוחנן דקיימי דרומאי כוותיה וכן נראה דרבא נמי קאי כוותיה בפרק בתרא דע"ז (דף סו: ושם. ד"ה ורבא) שהבאתי לעיל:

כל ג' ימים הראשונים ברשות מוכר ואפי' נתן לו הלוקח מעות יחזיר דכיון דנראה חומץ גמור תוך ג' שנמכר בידוע שכבר בשעת מכירה ריחיה חלא ואהאי חמרא לא יהבי אינשי דמי ואע"פ שטעמו והוה ריחיה חמרא ודאי לא טעימיה שפיר כיון דאחמיץ בתוך שלש מכאן ואילך ברשות לוקח ואפי' לא נתן מעות חייב ליתן ומיהו נראה דהיכא דלא טעימיה בשעת לקיחה דה"א המוציא מחבירו עליו הראיה דספיקא הוא והא דתנן (לקמן בבא בתרא דף צז:) המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו מיירי לאחר ג' א"נ בקנקנים דלוקח כר' יוסי בר חנינא דלקמן כן פ"ה וצ"ל דמיירי הכא דידעינן שהקנקן דהמוכר הוא טוב דאי לאו אמאי חייב באחריותו לימא ליה המוכר היין היה טוב והקנקן גרם לו תוך ג' להתקלקל ולא איבעי לשהויי אלא לשתותו או להריקו בכלי אחר כמו שהוא אומר לו כשהוא בקנקנים דלוקח אבל דוחק לומר דמיירי כגון שמוכר שמרו בזה הקנקן זמן גדול ואם הקנקן גרם כבר היה מחמיץ מקודם ויותר מתיישב לומר דהכא תוך ג' ואפי' בקנקן דלוקח דאין קנקן גורם להחמיץ תוך ג' אלא ודאי לא טעימיה שפיר והתם לאחר ג' ואמר ליה למקפה:

הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואחר כך נמצאת חומץ וכו'. כבר כתבתי בפרק הספינה (לעיל בבא בתרא פד, ב) דר' שמואל ז"ל פירש דמתניתין אתיא כרבי. ואינו מחוור, דלא מפקינן לה לבר מהלכתא, אלא כולי עלמא היא, והכא משום תרומה בטעות נגעו בה, שהרי נתכוון להפריש מן היין על היין וכשעלה בידו חומץ אינה תרומה, והכין איתא בתוספתא (תרומות פ"ד, ה"ח). ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

הא דאמרינן בדרבי יהושע בן לוי חמרא מתתאי עקר איכא למידק, למה לן למימר דרבי יהושע בן לוי פליג על רבי יוחנן בתרתי, לימא חמרא מעילאי עקר כרבי יוחנן, אלא דסבירא ליה דריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא, והילכך שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ, דכל שריחו וטעמו חומץ בידוע שלשה ימים קודם לכן היה ריחו חומץ. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל ן' מיגש טרח להעמידה בתירוצין. ואין צורך. והנכון מה שפירש ר"ש ז"ל, דנפקא מינה לאפוקי אפילו במה שהפריש עליו ואפילו בשעת בדיקתו, ואף. על גב דטעמיה ולא הוה חלא אפילו הכי הוה ליה ספק שמא כבר עיקר מתתאי והוה ליה בההיא שעתא מתחת ריחיה חלא ודיניה כחלא.

כמאן פשט ליה ולא איפשיטא הכא, אלא בפרק אחרון שבמסכת ע"ז (סו, ב) גבי חמרא לגו חלא בפלוגתא דאביי ורבא קאמר רבא דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, וכל היכא דפליגי אביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם (קידושין נב, א. ועוד), הילכך מברכין עליו בורא פרי הגפן כרבי יוחנן ומקדשין עליו, וכדאיתא לקמן.

המוכר חבית של יין לחבירו והחמיצה רב אמר כל שלשה ימים ברשות מוכר. פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, דהא סבר רב חמרא מתתאי עקר, ואף על גב דטעמיה ולא עקר, אימר מתתאי עיקר. ואיני יודע מי הזקיקו לכך, דאפילו תמצא לומר מעילאי עיקר והא טעמיה ולא עקר, כל שהוא בקנקנים של מוכר אפילו לא אמר ליה למקפה אם החמיץ תוך שלשה והוה ליה ריחיה וטעמיה חלא, חייב באחריות לדעת רב, דלא מצי למימר ליה לא איבעיא לך לשהויי', דכל שנמצא תוך שלשה ימים חומץ, ודאי עם סלוק ידיו ממש הוה ליה ריחיה חלא, ויין אמר לו וזה קוסס הוא עד שלא יספיק לשתותו, ואפילו טלטלו ממקום למקום או שעירה אותו מכלי אל כלי לדעת רב, לפי מה שנפרש דברי שמואל.

כבר ביארנו בפרק הספינה שהחומץ והיין לענין תרומה מין אחד הם ומעתה תורמין מן היין על החומץ אבל אין תורמין לכתחלה מן החומץ על היין שהרי מן הרעה על היפה היא ואם תרם תרומתו תרומה בד"א בשכיון לתרום מן החומץ על היין אבל אם היה בדעתו לתרום מן היין ותרם מן החומץ הואיל ובטעות נתרמה אין תרומתו תרומה מעתה בדק את החבית לראות אם יינה חשוב כדי לעשותו תרומה על שאר חביות ואע"פ שחבית זו טבל היתה ומשהוקבעה לאוצר אף שתיית עראי נאסרה שמא בדקה בריח או שמא תקן ממנה מעט ובדקה ומצא את יינה יפה ולא הפרישה עדין ולאחר זמן סמך על הבדיקה והפרישה ואחר ההפרשה נמצאת חומץ ולא נודע אם בשעת הפרשה החמיצה ואין תרומתו תרומה או שמא לאחר הפרשה ותרומתו תרומה והחמיצה לכהן כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק ונחלקו בגמ' על ביאור לשון זה שלדעת ר' יוחנן פירושו כל שלשה ימים הראשונים ודאי יין ר"ל שאם הפרישה תוך שלשה לבדיקה ראשונה ודאי יין היה בשעת ההפרשה שכשהיין מתחיל להשתנות מפי החבית הוא מתחיל וכבר בדקה ולא מצא בה שום שנוי שמא תאמר אחר שטעמה התחיל בה השנוי אפילו כן כל שלשה לא נעתק מקצה אל קצה להיותו עכשו חומץ גמור שמא תאמר הרי נעתק מ"מ לאמצעי שביניהם והוא ריחיה חלא וטעמיה חמרא אין בזו קפידא שהרי יין הוא מכאן ואילך ספק ר"ל אם הפרישה לאחר שלשה של בדיקה ראשונה אפשר שחומץ היתה בשעת הפרשה שמבדיקה ראשונה עד יותר משלשה שהיא שעת הפרשה כבר נשתהא עד שאפשר בו שיעתק מגבול אמצעי שביניהם ויגיע מן ההפך אל ההפך וצריך להפריש עליהם תרומה שניה בלא ברכה ולדעת ר' יהושע בן לוי פירושו כל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן ואילך ספק ופירושו שאם כשנמצא חומץ היה תוך שלשה להפרשה ודאי חומץ היה בשעת ההפרשה שתוך שלשה לא הגיעו מכולו טוב לכולו רע וחוזר ותורם בברכה כטבל גמור אבל מכאן ואילך ספק ואפילו הפרישה תוך שלשה לבדיקה ראשונה שהיין כשמתחיל להשתנות משולי החבית מתחיל להשתנות וכבר הותחל קלקולה בשעת בדיקה ולא הרגיש מפני שלא בדק אלא מפיה ואף בשעת בדיקה היה ריחו חומץ ואם תמצא לומר מעלאי עקר ולא הותחל בה הקלקול כלל שמא תכף שטעמו התחיל להתקלקל ובא לו תוך שלשה לגבול אמצעי ר"ל ריחיה חלא וטעמיה חמרא ולדעתו אינו יין ואף לדעתו הוזכר בה פירוש אחר בגמ' כל שלשה הראשונים ודאי יין האחרונים ודאי חומץ אמצעיים ספק ולדעת זה אף ר' יהושע סבור ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא וזה שאמר האחרונים ודאי חומץ בשנמצא חומץ חזק שאי אפשר לחמוץ כזה להיותו נעשה בשלשה ימים ולענין פסק אתה מוכרח לפסוק כר' יוחנן שהרי פסקנו שמברכין עליו בורא פרי הגפן ומקדשין עליו ואף לענין יין נסך נחלקו על זה אביי ורבא במסכת ע"ז ולדעת רבא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא ויש מפקפקין בה ואל תחוש לדבריהם כלל:

גמרא ואת"ל כו' בתר דטעמיה עקר כו' כצ"ל וכ"ה בנ"י:

תוס' בד"ה הבודק כו' שהרי יכול לטועמו בריח כו' עכ"ל דע"כ אפי' לר' יוחנן לא איירי ברייתא בריחיה חלא דא"כ לא הוי ודאי יין כל שלשה ימים הראשונים וק"ל:

בד"ה מ"ט האי מעילאי כו' ולמעלה הוה ריחיה וטעמא חמרא עכ"ל כצ"ל:

בד"ה כל ג' ימים כו' וצ"ל דמיירי הכא כו' שהקנקן דמוכר הוא טוב כו' עכ"ל ולקמן דמוקי לה בקנקן דלוקח אבל דמוכר לא לאו משום דאיירי במקפה ולא מוקי לה דידעי' דקנקן דמוכר טוב דהתם ע"כ מתני' במקפה איירי כדלקמן והכא לא איירי במקפה דא"כ לאחר ג' נמי ודו"ק:

ד"ה בפרשב"ם הבודק את החבית וכו' נטל הימנו מעט וכו' דאל"כ היאך מותר לטועמו קודם שהפריש ממנו תרומה ומעשר דהא על כרחך האי חבית עדיין לא נתקנה וטבל הוא עדיין דאם לא כן היאך יכול להפריש עליה לכך פירש דנוטל הימנה מעט ומאותו מעט הפריש תרומה ומעשר ואח"כ טועמו ושתה הימנו:

תוס' ד"ה הבודק את החבית וכו' והא דקאמר לקמן הא טעמיה ולא עקר הזקיקו לפרש כן. ר"ל הזקיקו להרשב"ם לפרש כן כלומר דבשביל דקאמרה הגמרא בסמוך הא טעמיה וכו' זה דחקו להרשב"ם לפרש דשתה הימנו דכן משמע לישנא דטעמא וכיון דשתה הימנו הוזקק לפרש דנטל ממנו מעט וכו' כדלעיל ע"ש:

ד"ה מאי טעמא האי מעילאי עקר ובו' אבל אין לומר שכבר נעקר טעמו מתחתיו שלשה ימים דאין סברא לומר שיהא חומץ גמור למטה ולמעלה הוי ריחיה חלא וטעמיה חמרא. כן הוא בספרים שלפנינו משמע מלשון זה וכשטעמו למעלה טעם בו שהיה ריחיה חלא וטעמו חמרא וזה אי אפשר דאי (הוי) בשעת טעימה היה ריחיה חלא בידוע הוא שאחר שלשה ימים יהא כולו חומץ גמור וא"כ היאך סלקא דעתין להיות מפריש עליה תרומה והולך עכ"ל נראה לי להגיה דאין סברא לומר שיהא חומץ גמור למטה ולמעלה הוי ריחיה וטעמיה חמרא. ותיבת חלא הוה טעות סופר ודו"ק:

ד"ה מאי טעמא האי חמרא מתתאי עקר וכו' וצריך לומר דנקיט הכי לפי שסובר שכך הוא האמת וכו'. על כרחך הא דקאמרי לפי שסובר שכך הוא האמת ר"ל אין לפרש דר"ל שרבי יהושע הכי סבירא ליה דהא הגמרא קא מפרשא טעמיה דריב"ל וא"כ מנא ליה להגמרא דסבירא ליה לריב"ל הכי אלא על כרחך צריך לומר דר"ל דהגמרא סבירא לה שכך הוא האמת דמתתאי עקר וא"כ יש לדקדק לדידן דקי"ל כרבי יוחנן דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא היאך אנן מפרשין הברייתא דקתני כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק דאין לפרש כל שלשה ימים הראשונים ודאי יין כר' יוחנן כיון דסבירא ליה דכן הוא האמת דמתתאי עקר אם כן אימר כבר עקר בשעת טעימה ולאו אדעתיה גם אין לפרש כריב"ל כל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ דהא קיימא לן ריחיה חלא וטעמיה חמרא המרא וצריך לומר על כרחך דאי אפשר לפרש בענין אחר אלא בזה האופן דהיינו כל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ וכגון דאשתכח חלא סיפקתא כדלקמן בסמוך מכאן ואילך ספק אפי' מתחלת טעימה דאימר מתתאי עקר ולאו אדעתיה ודו"ק:

בא"ד וליכא למימר האי טעמא דמתתאי עקר לחוד וקסבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא דא"כ וכו' כצ"ל:

ד"ה כל שלשה ימים הראשונים וכו' ומיהו נראה דהיכי דלא טעמיה בשעת לקיחה דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראייה. כצ"ל ור"ל דלא טעמו בשעת לקיחה ואחר שלשה ימים מצאו שהוא חומץ והלוקח לא נתן עדיין המעות למוכר אז אמרינן המוציא מחבירו וכו' כיון דלא טעמו בשעת לקיחה הוי ספק דשמא קודם מכירה היה כבר חומץ גמור ואין הלוקח צריך ליתן הדמים למוכר ויותר מתיישב לומר דהכא תוך שלשה וכו' והתם לאחר שלשה ואמר ליה למקפה ד"ל ולכך מחלק רבי יוסי בר חנינא דאם בכליו של לוקח אין המוכר חייב באחריותו ואם הוא בכליו של מוכר אומר לו הלוקח הא יינך והא קנקנך כיון דלא יכול לומר לו לא אבעי לך לאשהויי כיון דאמר ליה למקפה ורבי חייא בר יוסף פליג עליה כדלקמן:

הא דאמרינן רבי יהושע בן לוי חמרא מתתאי עקר איכא למידק למה לן למימר דרבי יהושע פליג על רבי יוחנן בתרתי לימא חמרא מעילאי עוקר כרבי יוחנן אלא דסבירא ליה דריחא חלא וטעמיה חמרא חלא והלכך שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ דכל שריחו וטעמו חומץ בידוע שלשה ימים קודם לכן היה ריחו חומץ. והרא"ם ז"ל טרח להעמידה בתירוצין ואין צורך. והנכון מה שפירש רש"י דנפקא מינה לספוקי אפילו במה שהפריש עליו ואפילו בשעת בדיקתו ואף על גב דטעמיה ולא היה חלא אפילו הכי הוי ליה ספק שמא כבר עקר מתתאי והוי ליה בההיא שעתא מלתחת ריחיה ודיניה כחלא. כאן פשט ליה. ולא איפשיטא הכא אבל בפרק אחרון שבמסכת עבודה זרה גבי חמרא לגו חלא בפלוגתא דאביי ורבא קאמר רבא דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא וכל היכי דפליגי אביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם הלכך מברכין עליו בורא פרי הגפן כרבי יוחנן ומקדשים עליו וכדאיתא לקמן.

המוכר חבית של יין לחבירו והחמיצה רב אמר כל שלשה ימים ברשות מוכר. פירש הרא"ם ז"ל דקסבר רב חמרא מתתאי עקר ואף על גב דטעמיה ולא עקר אימא מתתאי עקר. ואיני יודע מי הזקיקו לכך דאפילו אי תמצא לומר מעילאי עקר והא טעמיה ולא עקר כל שהוא בקנקנים דמוכר אפילו לא אמר ליה למקפה אם החמיץ תוך שלשה והוה ליה ריחיה וטעמיה חלא חייב באחריותו לדעת רב דלא מצי למימר ליה לא איבעיא לך לשהויי דכל שנמצא תוך שלשה ימים חומץ ודאי עם סלוק ידיו ממש הוי ליה ריחיה חלא ויין אמר ליה וזה קוסס הוא עד שלא יספיק לשתותו ואפילו טלטלו ממקום למקום או שעירה אותה מכלי לכלי לדעת רב לפי מה שנפרש דברי שמואל. הרשב"א ז"ל.

כל שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר וכגון שלא טעמו הלוקח בשעה שלקחו דאמרינן כיון שהחמיץ תוך שלשה ימים ודאי בשעה שלקחה הוה ריחיה חלא והוי מקח טעות אבל אם מתחלה טעמו והוי ריחיה וטעמיה חמרא על כרחך אחר כך החמיץ. וחכמי צרפת פירשו דמיירי בשטעמו דהרי סתמא דמלתא שטועמו הלוקח בשעת המקח ואפילו הכי סבירא ליה לרב דכל שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר דאי אפשר לו שיחמיץ בפחות משלשה ימים והא ודאי תוך שלשה ימים הוה ריחיה חלא ואף על גב דטעמיה לאו אדעתיה. ושמואל סבר כיון דטעמיה בשעת מכירה והוה חמרא ודאי יש לנו לתלות דמחמת הטלטול החמיץ אחר כך ולפיכך תולים בטלטול לפי שאין לתלות בריעות היין דאין מתחמץ בפחות משלשה ימים אלא ודאי מפני הטלטול החמיץ אבל בעלמא אין תולין בטלטול אלא בריעות היין דאמרינן לקמן אבל בקנקנים דמוכר אומר לו הא חמרך והא קנקנך ואין תולין שהחמיץ על ידי טלטול אלא תולין ביין או בקנקנים ואפילו אם טעמו מתחלה והוה ריחיה וטעמיה חמרא כיון שהחמיץ לאחר שלשה ימים. ולפי דבריהם שאין הדבר רגיל להיות כך אלא הכא בלבד תולין בטלטול לא הוי ליה להזכיר חמרא אלא הוי ליה למימר ושמואל אמר אכתפא דגברא שוור כלומר במקום זה כיון שהחמיץ תוך שלשה והשתא דנקט חמרא אכתפא דגברא שוור משמע דכך תולדת היין ודרכו וכעין הא דאמר רב חייא בר יוסף חמרא מזלא דמאריה גרים. ועוד דלא מסתבר דלימא רב כל שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר כיון דטעמיה והוה ריחיה וטעמיה חמרא. ועוד יש לשאול מה בכך אם הטלטול גרם כיון שלקחו על מנת לטלטלו הוה ליה למכור יין הראוי להתקיים אחר הטלטול כי היכי דאמרינן לקמן דהיכא דאמר ליה למקפה יש לו למכור יין הראוי להתקיים ולקמן מפרשים לה בטעמא דמסתבר. עליות. ונראה לי דלא קשיא במכירין היין בטעם מי שראוי להתקיים אבל אין להכיר ביין שלא יתקלקל על ידי טלטול וגם לפעמים מטלטלים אותו בחוזק ומזה הוא מתקלקל. ולפירוש רשב"ם שפירש שהמזל גורם מאי קאמר עבד רב יוסף עובדא כוותיה דרב בשכרא כשמואל נמי עבד דלא כתיב בקרא אלא אף כי היין בוגד ואם תמצא לומר שגם השכר תלוי במזל אמאי עבד כמר בשיכרא וכמר בחמרא אבל לפירוש רבינו תם ניחא דשמואל סבר שהטלטול קשה ליין ולשכר ורב יוסף סבר דלא קשה כולי האי לשכר שנתלה הקלקול בטלטול. תוספי הרא"ש ז"ל.

ויש מי שפירש אכתפא דגברא שנושאים אותו ומערין אותו מכלי אל כלי קאמר ועירויו גרם לו ומקרא מלא דבר הכתוב לא הורק מכלי אל כלי על כן עמד טעמו בו כו'. אלמא הרקתו מכלי אל כלי גורם שיומר טעמו וריחו והלכך אפילו אמר ליה למקפה אינו חייב באחריותו וכדרבי יוסי בר חנינא דלקמן ואפילו הכי סבר רב דכל שנשתנה והחמיץ תוך שלשה ימים אין תולין אותו בעירוי אלא בפגמו של יין שנשתנה עם סלוק ידיו. ואני תמה לרב היכי מיתוקמא ליה מתניתין דהמוכר יין לחברו והחמיץ אינו חייב באחריותו דלפי פירוש זה אפילו בקנקנים דהלוקח קאמר רב שהוא ברשותו של מוכר. ויש לומר בשהחמיץ לאחר שלשה ימים דאפשר לומר דלאחר מכאן התחיל להמיר ריחו וטעמו וכשמכרו עדיין לא היה בו שום שינוי וכן פירש ר"ש ז"ל וכן צריכין אנו להעמיד משנתנו אליבא דשמואל בקנקנים דלוקח כלומר בשעירה אותו מכלי אל כלי דאי לא אפילו שמואל מודה ליה לרב דכל שלשה ימים ברשות המוכר ואפילו לא אמר ליה למקפה. ואי נמי לאחר שלשה ימים ואפילו בקנקנים דמוכר ודלא אמר ליה למקפה דלא איבעי ליה לשהויי דעד כאן לא הוצרך שמואל לטעם כתפא דגברא אלא בתוך שלשה ימים הא לאחר שלשה ימים בלאו הכי יצא מרשות המוכר ואפילו ידוע שיינו מחמיץ כדאיתא לקמן בדרבי יוסי בר חנינא ושמואל ורבי יוסי בר חנינא בחדא שיטתא קיימי וכן דעת הרי"ף ז"ל. ומכל מקום קשיא לי קצת אי בקנקנים דלוקח ועל זה סמך שמואל לפטור את המוכר מן האחריות הוה להו לפרושי בהדיא המוכר חבית של יין לחברו ועירה אותו לקנקנים דלוקח ואף על פי שגם במשנתנו שנינו בלשון הזה סתם המוכר יין לחברו והחמיץ אפילו הכי מוקי לה רבי יוסי בר חנינא בקנקנים דלוקח אף על פי כן אין דרך האמוראים לסתום אלא לפרש. ואפשר דמשום דאורחא דמלתא הכי דלוקח מחברו יין מערה אותו לחביותיו לפיכך אמרו סתם דסתמן בכל כיוצא בזה כפירושן. והראב"ד ז"ל פירשה בקנקנים דמוכר וכשטלטלה על הכתף להוליכה לביתו והיינו דקאמר אכתפא דמאריה שוור מחמת נדנודו וכדאמרינן בשילהי פרק המפקיד גבי הטה את החבית ונשברה אמר רבא לא שנו אלא נשברה אבל החמיצה משלם את כולה מאי טעמא גירי דידיה אהני ליה. והא דאמר רבא לקמן האי מאן דזבין ליה חביתא דחמרא לחנואה ותקיף אפלגא או תילתא דינא הוא דמקבל ליה פסידיה התם בשטלטלה במוט בשנים שאינו מתנדנד ואי נמי אפילו יחיד במוט. ואי נמי יש לומר דשאני חנואה דכיון דחנואה הוא וידע דלטלטלה להוליכו לחנותו הוא צריך הרי הוא כמתנה עמו בכך וכענין שאמרו בדאמר ליה למקפה. אלא שאין זה נכון בעיני כל כך דאם כן אפילו באיניש דעלמא נמי שהדבר ידוע שהלוקח חבית של יין לא להעמידה בבית מוכר הוא ולשתות מתחת יד המוכר אלא לחוליכה לביהו אבל לדברי הרב ז"ל ניחא דאפשר הוה ליה להוליכה במוטות. אלא שעדיין קשה לי שאם כן היה לו לשמואל לפרש כשהוליכה על הכתף. ויש לומר דכיון דסתם רב ואמר שהיא עומדת כל שלשה ברשותו של מוכר בכל צד השיב שמואל שאינו כן שעל כתף הכתפין הוא מדלג וכאלו פירש לו שפעמים שאינו כן כיצד אם נשאוהו בכתף. והרי"ף ז"ל העמיד דברי שמואל או בקנקנים דלוקח ואף על גב דאמר ליה למקפה ואי נמי בקנקנים דמוכר ובדלא אמר ליה למקפה כי היכי דתיקום כרבי יוסי בר חנינא דקיימא לן כוותיה ולא תיקשי הלכתא אהלכתא. ומיהו איכא לעיוני בדברי הרב ז"ל דאי בקנקנים דמוכר ומשום דאמר ליה לא איבעי לך לשהוייה כיון שהחמיץ תוך שלשה ימים לגמרי איזה שהות הוי ליה לשתותו וכי לשתות את הכל באותו מעמד לקחו. ועוד למה הוצרך שמואל לטעם כתפי דגברא ואי אפשר לו לפרש מזלו גרם שהרי הוא מעמיד דברי שמואל כרבי יוסי בר' חנינא. אלא שאפשר לומר דבשטלטלו בקנקנים דמוכר קאמר ולא איבעיא לך לשהויי אחר טלטולו קאמר. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הר"י ז"ל בעליות הך פלוגתא דרב ושמואל על ענין משנתנו הוא דתנן המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ונחלקו רב ושמואל אם החמיץ תוך שלשה כיצד הדין והא דאייתי לה תלמודא הכא משום דאיירי בדין תוך שלשה בשמעתין לעיל. עד כאן לשונו. וזה לשון הר"ן ז"ל אכתפא דגברא שוור. פירש רשב"ם ז"ל כו'. ולא מחוור כו' ככתוב בתוספות. ועוד קשה בעיני שכיון שאמרנו למעלה כל שלשה ימים ודאי אלמא אי אפשר ליין שיעשה חומץ גמור בפחות משלשה ימים דאי לאו הכי אמאי ודאי ונהי דמזלא דגברא גרים היינו שמשנעשה שלו הוא מתחיל להחמיץ אבל אי אפשר שיהא חומץ גמור בזמן יותר מועט ממה שהוא טבעו ורבי חייא בר יוסף דאמר לקמן חמרא מזליה דמאריה גרים הכי נמי קאמר שאף על פי שהיה ראוי להתקיים אצל ראשון מכיון ששינה בבעלים משתנה ומתקלקל אבל שיהא מחמיץ בפחות מן הזמן הידוע לו לא אמרה אדם מעולם. לפיכך נראה כמו שכתב הריא"ף ז"ל בהלכות דשמואל לא אזיל בשיטתיה דרבי חייא ברבי יוסף דלקמן בההיא דרבי יוסי בר חנינא סבירא ליה ומשכחת לה אי בקנקנים דמוכר ובדלא אמר ליה למקפה אי בקנקנים דלוקח ואף על גב דאמר ליה למקפה וכך פירושא דשמואל הכי קאמר נהי שאין היין משתנה להיות חומץ גמור בפחות מארבעה ימים וכדתניא בברייתא כל שלשה ימים ודאי הני מילי בשלא טלטלו אותו אבל כל שטלטלוהו מתוך שהטלטול קשה לו אכתפא דגברא שמטלטל אותו שוור ומשתנה לאלתר מיין לחומץ הילכך אפילו בקנקנים דמוכר ואפילו שלשה ימים הראשונים ברשות לוקח. ולפי דרך זה נמצינו למדין ארבעה חלוקים במוכר חבית של יין לחברו דכל שלא טלטלו אותו אף על גב דלא אמר ליה למקפה שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר שאי אפשר ליין שישוב חומץ בלא טלטול בפחות משלשה והיינו ברייתא כל שלשה ימים ודאי וזהו דין ראשון. אבל כל שטלטלו אותו אפילו בתוך שלשה ימים הראשונים ואף על פי שהוא עדיין בקנקנים דמוכר כיון דלא אמר ליה למקפה הגיעו והיינו דשמואל דאמר חמרא אכתפא דמאריה שוור וזהו דין שני. אבל היכא דאמר ליה למקפה כל זמן שהוא בקנקנים דמוכר אפילו לאחר שלשה אף על פי שטלטלו אותו מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך והיינו דרבי יוסי בר חנינא דלקמן דמדקאמר לא שנו אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר מכלל דכל היכא דאיתיה בקנקנים דמוכר אף על פי שטלטלו אותו הרי זה מקח טעות דלא מצי אמר ליה טלטולה גרם דכיון דאמר ליה למקפה כבר התנה שיתן לו יין טוב שיסבול טלטול. ועוד דכיון דלמקפה מסתפקים ממנו מעט מעט אי אפשר שבזמן מרובה לא יטלטלו אותו הילכך כיון דאמר ליה למקפה וכדאוקימנא לה לקמן כל היכא דאיתיה בקנקנים דמוכר מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך. ומיהו כל היכא שהריקוהו לקנקנים דלוקת אינו חייב באחריותו ולא מפני קלקול הקנקנים אלא אפילו נודע שהיו משובחים ביותר אינו חייב באחריותו מפני שהערוי קשה לו ואף על פי דאמר ליה למקפה שאין לך יין בעולם שלא יתקלקל מחמת הערוי וזהו דין שלישי. אבל היכא שאמר ליה יין מבושם אני מוכר לך זו היא ששנינו חייב לעמוד עד עצרת כלומר ואפילו שיערו אותו לקנקנים ללוקח דדומיא דרישא תנן סיפא אפילו הכי חייב שהרי הוא כמו שהתנה בפירוש. ואם תאמר דהא אמרינן לקמן אמר רבא האי מאן דזבין חביתא דחמרא לחנואה ותקיף אפלגא או אתילתא דינא הוא דמקבל מיניה הא התם דלא אמר ליה למקפה ואיכא טלטול דמסתמא חנוני טלטלו חבית מוכר לחנותו ואפילו הכי אמרינן דהרי הוא ברשות מוכר. ואף על פי שרשב"ם ז"ל פירש דאף על גב דאמרינן זבין לאו דוקא שאין חנוני זה אלא שלוחו של בעל הבית. דלישנא לא משמע הכי דזבין מכר גמור משמע. תירץ הרמב"ן ז"ל דלא קשיא דמכר דסתם חנוני כמאן דאמר למקפה דמי שהרי הוא מוכר מעט מעט ועל דעת לקבל כמה טלטולין מכרו לו. זו היא שיטת שמועתנו על נכון וכפי דרך ראשון של הרי"ף ז"ל שפירשה בקנקנים דמוכר ולא אמר ליה למקפה. ואפשר לפרשה גם כן בקנקנים דלוקח ואף על גב דלא אמר ליה למקפה וכמו שכתב הרב ז"ל ודקאמר אכתפא דגברא שוור הכי קאמר שעל ידי העירוי שמערין אותו הכתפין מכליו של מוכר לתוך כליו של לוקח שוור ומתקלקל הילכך אף על גב דאמר ליה למקפה פטור וכההיא דרבי יוסי בר חנינא דלקמן. עד כאן לשונו. וזה לשון הרא"ם ז"ל הא דשמואל לא מתוקמא אלא בקנקנים דלוקח אי נמי בקנקנים דמוכר היכא דלא אמר ליה למקפה אבל בקנקנים דמוכר ואמר ליה למקפה אף על גב דבתר דזבניה לוקח והוה ליה ברשותיה הוא דעקר כיון דלמקפה אמר ליה ואכתי בקנקנים דמוכר ניהו מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך כדבעינן למימר לקמן ולא מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהוייה כיון דתוך שלשה ימים ראשונים נינהו. והני קנקנים דאמרינן מסתברא לן דדוקא קנקנים דהוי בהו הך חמרא מקמי זביני אבל אי ערייה לוקח להאי חמרא מאני קנקנים לקנקנים אחריני אף על גב דלקנקנים דמוכר ערייה ברשותא דלוקח הוי. דהוו להו הנך קנקנים אחריני כשאולין גביה וכדידיה דמה ואף על גב דלמקפה אמר ליה לא מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך משום דהא הנך קנקנים כשאולין גביה נינהו והוה להו כקנקנים דלוקח. ועוד דכיון דטרינהו ממנא למנא איכא למימר דמחמת ההוא עירוי הוא דעקר ליה דהא דבר ידוע הוא דעירוי מכלי אל כלי קשה ליה לחמרא כדכתיב שאנן מואב מנעוריו וגו'. עד כאן לשונו.