מסכת בבא בתרא דף צ״ד עמוד א׳

נותן לו דמי חטין פי' ריב"ם דהיינו כר"ש דאמר (ב"ק צח:) דבר הגורם לממון כממון דמי דמחייב בגזל חמץ ועבר עליו הפסח [ובא אחר ושרפו] ולר"י נראה דאתי אפי' כרבנן דהתם ודאי לאו כממון דמי שאינו שוה לשום אדם כלום אלא לגזילה ליפטר בו אבל הכא הוי כאילו גזל חטין עצמן שהוא מוכר צרורות לכל אדם כמו חטין ולא דמי לשורף שטרותיו של חבירו דהתם ניירא בעלמא הוא דקלא ליה ולא את החוב:

סאה שיש בה רובע ימעט פי' ר"ש ימעט ואח"כ יזרענו א"נ אם נזרעו ולא נשרשו עדיין ימעט אבל אם נשרשו אין להם תקנה שכבר נשרשו ונאסרו בהשרשה ואין נראה דלשון ימעט משמע שכבר נשרשו ור' יוסי נמי דקאמר יבור משום דמיחזי כמקיים כלאים וקודם שנזרעו לא מיחזי כמקיים כלאים ועוד דבפרק קמא דמ"ק (דף ו. ושם) מייתי לה בהדיא על זרעים המחוברים אלא דנראה דמיירי הכא במחוברים לקרקע ומה שפירש דאם נשרשו אין להם תקנה אגב חורפיה לא עיין דלא אמר הכי פרק כל שעה (פסחים דף כה.) אלא גבי כלאי הכרם אבל כלאי זרעים מותרין הן באכילה ובהנאה כדמשמע פרק כל הבשר (חולין דף קטו.) דפריך אלא מעתה כלאי זרעים ליתסרו דהא כל שתיעבתי לך הוא ומשני מה בהמתך היוצא ממנה מותר אף שדך כן ואלישנא דקנסא פריך דקתני ימעט ולא קנסינן פחות מרובע אטו רובע אבל אלישנא דדינא לא מצי פריך דלא דמי דהתם משום דטפי מרובע לא מחיל כו' כדפירש ר"ש גופיה דה"מ לשנויי הכי ומיהו יש ליישב דפריך נמי אלישנא דדינא שפיר דכל שדרך בני אדם להסיר כלאים הוי אם לא הסירם ולכך הואיל ודרך בני אדם כשבאין לנפות מנפין הכל בכלאים נמי ליהוי כלאים עד שיסיר הכל מכל מקום ללישנא דקנסא מיושב טפי והוי מצי לשנויי דסבר כר' יוסי דאמר יבור אלא רוצה להעמיד כדברי הכל:

אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כולן מסתברא לי, דדוקא בטנופת אמרו, אבל במרתף ובקנקנים בשרון ששנינו שמקבל עשר קוססות למאה ועשר פיטסאות למאה אין אומרים כן, דליכא למימר בכי הא מאן דיהיב זוזי אחמרא מעליא יהיב, דהא בדינא תלי אי אמר ליה מרתף של יין סתם או מרתף זה של יין או דאמר ליה למקפה או דלא אמר, וכן בקנקנים היכי שייך למימר בהו משום דלא טרח, אלא דסתם חביות יש בכל מאה עשר נאות.

אמרי לה דינא ואמרי לה קנס פירש ר"ח ז"ל, דלמאן דאמר דינא ילפינן מינה בעלמא, ולמאן דאמר קנסא לא ילפינן מינה, דקנסא מקנסא לא ילפינן (כדאיתא גיטין נא, א). ולפי פירושו נצטרך לדחוקי במקצת שמעתין דאייתי עלה. ור"ש ז"ל פירש, דלמאן דאמר קנסא נפקא מינה היכא דידעינן בבירור דלא עריב, דאינו מנפה אותו כולו.

הא דאמרינן רובע לא טרח. מסתברא, דלא טרח מוכר כשהוא מוציאן לשוק למוכרן קאמר, ולפיכך גם הלוקח מחיל בכך, דאי לא טרח לוקח לנפות קאמר, הא כל שהוא לוקח פירות סופו לנפות ולא להוליך חיטין לטחון עם צרורות.

תא שמע כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט פירש ר"ש ז"ל, קודם זריעה, אי נמי לאחר זריעה קודם השרשה, הא לאחר השרשה לא יועיל לו מיעוטו, דמשעת השרשה נאסרו, וכדאמרינן (פסחים כח, א) זרוע מעיקרו בהשרשה. והוא מן התימה, דלא אמרו אלא בכלאי הכרם, דכתיב (דברים כב, ט) פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, אבל כלאי זרעים מותרין בין בהנאה בין באכילה, ותנן (שקלים פ"א, מ"א) באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים והיינו נמי דאמרינן הכא נראה כמקיים כלאים, אלמא אחר השרשה היא. הא דאקשינן הכא מהא, אלישנא דקנסא קא מקשה. ואיכא מאן דמפרש דאלישנא דדינא קא פריך. והנכון בעיני מה שכתב הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגאש ז"ל, בכל הני תא שמע דמייתינן הכא, דלא אלישנא דדינא וקנסא קא פרכינן, אלא לאותובי אדרב הונא או לסיועיה קא מייתינן להו, והכין מפרש, כולה שמעתא שפיר טפי.

כל שמכר תבואה לחברו ונמצאת בה יתר מרובע קב טנופת לסאה כבר ביארנו שאינו מקח טעות כדי לחזור אלא שמשלים לו שעורו ומ"מ אין אומרים ינפה לו עד שיעמידהו על רובע אלא מכיון שהוצרך לנפות מנפה את הכל ודבר זה יראה לפסוק שמן הדין הוא ולא מן הקנס שטעם האמור בגמ' לדעת האומר שהוא קנס אינו מספיק שבודאי הדבר מצוי לימצא שם טנופת אף ביתר מרובע עד שאדם בא ומשתדל לנפותו יפה ואין הדבר מצוי שיערב הוא בידים ומאחר שכן לא היתה המחילה אלא מצד שאין אדם מוצא עצמו לטרוח בכל שאין שם אלא כשיעור זה אבל יתר מרובע טרח וכיון שהוא טורח במקצת יטרח בכלו ואחר שזה מן הדין אתה דן כן אף בחוצה לארץ ואף בשנתברר שלא עירבן הוא ודוקא במקום שאין בו מנהג ידוע כמו שביארנו:

לענין כלאים אמרו שכל זרע שנתערבו עמו זרעים אחרים שהם כלאים על אותו זרע שנתערבו בו כגון שעורים ומיני קטניות שנתערבו בחטים בין שנתערב אחד מאלו עם החטים הן שנים מהם שכל שהוא כלאים עם אותו שנתערבו עמו מצטרף לכך אם הגיע התערובת לשיעור אחד מעשרים וארבעה והוא רובע לסאה ימעט ויבור קצת מן הזרע המעורב או יוסיף באותו זרע שנתערבו עמו ויש מפקפקין בתוספת מפני שהוא כעין בטול איסור ומצריכין דוקא במיעוט הא כל שלא הגיע התערובת לשיעור זה זורע ואינו מקפיד עליו כלל הואיל ולא נתכוין לכך ואין הלכה כר' יוסי שאמר יבור ר"ל שיבררנו מכל וכל כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה נותן לו כו' ולא דמי לשורף שטרותיו של חבירו דהתם כו' עכ"ל ר"ל משום דאפלוגתא דר"ש ורבנן קאמר בפרק הגוזל אימור דאר"ש בדבר שעיקרו ממון בדבר שאין עיקרו ממון כגון שורף שטרותיו לא אמר הוצרכו לומר דהך דהכא לא דמי ליה ומקרי שפיר עיקרו ממון לכ"ע וק"ל:

בד"ה סאה שיש כו' ואלישנא דקנסא פריך כו' עכ"ל ר"ל דרשב"ם לפי שיטתו דמפרש ליה ימעט קודם שיזרענו לא שייך ביה כלל קנסא אבל לפי מה שפירשו התוס' דע"כ מיירי אחר זריעה שפיר שייך ביה קנסא על שעבר וזרע כלאים וקנסינן ליה פחות מרובע אטו רובע מיהו ק"ק דלא דמי דהכא קנסינן משום דעריב ומי יימר דלאו כוליה עריב משא"כ בכלאים דלא שייך למימר הכי ובחידושי הרמב"ן כתב דהתם נמי שייך דילמא עריב אפי' ברובע דפירי דזריעה פירי שפירי אינון ומש"ה קנסינן ליה לעקור ואפ"ה לא קנסינן אלא למעט כו' עכ"ל ע"ש:

גמ' מאי לאו הוא הדין לחטין ולשעורין ר"ל דאל"כ מאי שנא עדשים מחטין ושעורים דהמקשה לא ידע שום חילוק ביניהם ולכך הוה סלקא דעתיה דהוא הדין לחטין ולשעורין דמקבל עליו רובע עפרורית והא דלא תנא עפרורית גבי חטים ושעורים משום דגבי חטים ושעורים משכחת דברים טינופים אחרים כגון קטנית גבי חטים ונשבית גבי שעורים ואורחא דמלתא קתני וגבי עדשים לא משכח לשנות כי אם עפרורית ולכך תנא עפרורית גבי עדשים והוא הדין גבי חטין ושעורין לכך בתר דשני ליה שאני עדשים דמעקר עקרי להו פריך אלא טעמא דעדשים וכו' תפשוט מינה וכו' ר"ל דבשלמא מעיקרא דלא סלקא דעתין שיש חילוק בין עדשים לחטין ושעורין ואע"ג דלא קתני עפרורית כי אם גבי עדשים אין בכך כלום דליכא למטעי כיון דליכא שום טעם לחלק ביניהם והוה סלקא דעתין דהוא הדין חטים ושעורים דמאי שנא והוה סלקא דעתין למפשט מינה דבכל מילי מקבל רובע עפרורית אבל השתא דאמרת שיש טעם נכון לחלק בין עדשים לחטים ולשעורים א"כ נפשוט מינה אפכא דדוקא גבי עדשים מקבל עפרורית אבל גבי חטים ושעורים לא מקבל כלל דאל"כ ה"ל לתנא למיתני נמי עפרורית גבי חטין ושעורים ולא הוה ליה למיתני גבי עדשים כיון דאיכא למימר דדוקא גבי עדשים מקבל עפרורית משום דמיעקר עקרי להו משא"כ גבי חטים ושעורים אלא ודאי התנא דוקא נקט הכי וק"ל:

תוס' ד"ה נותן לו דמי חטים וכו' דמחייב בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו כן צריך להגיה. ולר"י נראה וכו' שאינו שוה לשום אדם כלום אלא לגזלן ליפטר כו' כצ"ל והספרים שלפנינו חסרים והשתא אתי שפיר דריב"ם סבירא ליה דברייתא זו אתא כרבי שמעון דסבירא ליה דבר הגורם לממון כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו חייב השורף לשלם לגזלן אע"ג דהחמץ אינו ממון דהא אסור בהנאה הוא מכל מקום אם לא נשרף והיה בעין היה הגזלן יכול לפטור עצמו בו להשיבו לנגזל והיה אומר לו הרי שלך לפניך כדאיתא שם במתניתין אבל עכשיו מוכרח הגזלן לשלם להנגזל חמץ אחר או ממון בעד החמץ שגזל ממנו והיינו גורם לממון שגורם להגזלן לשלם להנגזל ממון אחר וה"ה הכא בבורר צרור מתוך גורנו אע"ג שהצרור אינו ממון מכל מקום הבורר גורם שחברו יצטרך ליתן במקומו ללוקח חטים יפים ולר"י נראה דהכא אפילו לרבנן הוי ממון דדוקא התם דהחמץ אסור לכולי עלמא ואינו שוה לשום אדם אלא שהגזלן יכול לפטור עצמו בו אבל הכא גבי בורר צרור וכו' מקרי שפיר ממון אפילו לרבנן:

ד"ה סאה שיש בה רובע וכו' ואלישנא דקנסא פריך וכו' ר"ל דהרשב"ם דאיירי נמי שעדיין לא זרעו וא"כ לא שייך הכא קנסא לכך דחק ופירש דאלישנא דדינא פריך אבל התוס' שמפרשים דאחר שנזרע ונשרש איירי שייך שפיר קנסא על שעבר וזרע כלאים נראה יותר לפרש דאלישנא דקנסא פריך כמו שמפרש והולך:

אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כולן מסתברא לי דדוקא בטינופת אמרו אבל במרתף ובקנקנים בשרון ששנינו שמקבל עשר קוססות למאה ועשר פיטסאות למאה אין אומרים כן דליכא למימר בכי הא מאן דיהיב זוזי אחמרא מעליא יהיב דהא בדינא תלי אי אמר ליה מרתף של יין סתם או מרתף זה של יין או דאמר ליה למקפה או דלא אמר וכן בקנקנים היכי שייך למימר בהו משום דלא טרח אלא דסתם חביות יש בכל מאה עשר נאות. הרשב"א ז"ל.

אמרי לה דינא ואמרי לה קנסא כתב רשב"ם ז"ל דנפקא מינה בין דינא לקנסא היכא דיזיעינן דלא עריב דאי דינא מנפה את כולו ואי קנסא לא מנפה מידי ואפילו מאי דאיכא יתר מרובע. ולא מחוור דודאי אף על גב דאיהו לא עריב לית ליה ללוקח לקבל אלא לרובע דביתר מרובע קפיד איניש שאם לא תאמר כן וכי לא קפיד לעולם אלא ודאי אפילו למאן דאמר קנסא אף על גב דידעינן דלא עריב מנפה מאי דאיכא יותר מרובע אבל ברובע עצמו הוא דאיכא בין דינא לקנסא. וכתב החכם הגדול ר' יהודה בר חסדאי ז"ל דכיון דלא איבריר בשמעתין אי דינא או קנסא מסתברא דהיכא דאיכא יתר מרובע וידעינן בודאי דאיהו לא עריב דאינו מנפה אלא עד רובע וכמאן דאמר קנסא דספיקא הוא וקיימא לן בכל ספק ממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע הלכך מקילינן אצל המוכר שהוא הנתבע ולא מנפה ליה אלא עד רובע. ויפה אמר לפי שיטה זו. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב סתם בפרק י"ח מהלכות מכירה נמצא בהן יותר על השיעורים הללו כל שהוא ינפה את הכל ולא חילק. ולפי זה נראה שדעתו ז"ל שאפילו למאן דאמר קנסא אף על גב דידעינן דלא עירב לא פלוג רבנן. וליכא בין דינא לקנסא אלא כמו שפירש רבינו חננאל ז"ל דלמאן דאמר דינא ילפינן דינא מינה בעלמא ולמאן דאמר קנסא לא ילפינן מינה דקנסא מקנסא לא ילפינן. ולפי פירושו נצטרך לדחוק במקצת השמעתין דאייתינן עלה. עד כאן לשון הר"ן ז"ל. והר"י ז"ל בעליות כתב דנפקא מינה דלמאן דאמר קנסא לא מגבינן לה בבבל מיהו אם תפס לוקח מיניה ואפילו בסהדי לא מפקינן מיניה. עד כאן לשונו. הא דאמרינן רובע לא טרח מסתברא דלא טרח מוכר כשהוא מוציאן לשוק למכרן קאמר ולפיכך גם הלוקח מחיל בכך דאי לא טרח לוקח לנפות קאמר הא כל שהוא לוקח פירות סופו לנפות ולא להוליך חטיו לטחון עם צרורות. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הר"י ז"ל בעליות אמרי לה דינא מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב ורובע לא טרח איניש ולפיכך אין המוכר זקוק לטרוח בשביל רובע לסאה שאין דרך בני אדם לטרוח בשלהם לנפות בשביל תערובת שיעור מועט כזה. אי נמי ברובע לא הטריחו על המוכר לנפות כיון שהוא מצוי. יותר מרובע טרחא וכיון דטרח טרח בכוליה הלכך זקוק הוא המוכר לטרוח לנפות את כלו ולא אמרינן כיון דלא טרח איניש בשביל רובע אתיהיב ליה מאת המוכר שיעורא דרובע למחילה דאין אדם מוחל על רובע אלא על דעת שאין שם יותר מרובע.

כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט ודבר מצוי הוא שיש בסאה חטים תערובות עד רובע ממין אחר הלכך כיון דאורחייהו בהכי אין בזריעתם משום כלאים אבל כשיש בסאה רובע שלם ממין אחר ימעט מרובע ויזרע. ורבינו ז"ל פירשה במחובר וכשיש בו רובע ממין אחר ימעט ויתלוש מן המין האחר עד שלא ישאר שם רובע בסאה אף על גב דקיימא לן זרוע מעיקרו בהשרשה הני מילי לענין כלאי הכרם דכיון דאשרושי תו לית להו תקנה אבל כלאי זרעים אין נאסרים בהנאה אלא שהזורע והמקיים לוקה ומביא ראיה מהא דאמרינן לקמן משום דמיחזי כמקיים כלאים ולא נקט כזורע כלאים. ויש לי להביא ראיה דבזרעין תלושין איירי מדאמרינן עלה בירושלמי במסכת כלאים כיצד ימעט או יפחות או מוסיף על סאה וגרסינן נמי בפרק בית השלחין בענין הא דתנן יוצאין בחולו של מועד על הכלאים ועד כמה אמר רב שמואל בר יצחק כאותה ששנינו כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט פירוש וכדרך שאמרו בבא לזרוע דכל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט כך אמרו במחובר ואי סלקא דעתך דמתניתין במחובר הוה ליה למימר עד כמה כדתנן כל סאה שיש בה רובע כו' ולא הוה ליה למימר אמר רב שמואל בר רב יצחק כיון שהוא משנה שלימה במחובר שהמשניות ידועות היו לכל ואין זה דרך התלמוד להזכיר האמוראים על הבאת משנה מפורשת בלא דיוקא. ויש לדחות דאיצטריך לרב שמואל בר רב יצחק לאשמועינן דאין שלוחי בית דין עוקרין יותר משיעור הראוי ומשום קנס. ומכל מקום למדנו מן הירושלמי ומסוגיא בפרק משקין שהדין כך בין במחובר בין בבא לזרוע דכל סאה שיש לה רובע ממין אחר ימעט ומעתה יתכן שהמשנה כוללת שני הדינים והיינו דאמרי משום דמיחזי כמקיים כלאים ולענין מחובר נקט האי לישנא. ויש לומר דלענין תלושין נמי נקט והכי פירושו שאר בני אדם דזורעין מין אחד בתערובת פחות מרובע ממין אחר שרי אבל הכא כמקיים כלאים מיחזי כלומר כמאן דניחא ליה בכלאים כיון שבורר מקצת ומניח מקצת מדעת וכיון שהוא מגלה דעתו דניחא ליה באותו תערובת הוי ליה תורת כלאים ואסור לעשות מעשה שניכר ממנו דנימא ליה בכלאים ומתורת כלאים אנו למדין כן שאסרה תורה לעשות גדר וקיום לכלאים אף על פי שלא זרען ודרשינן לה מדכתיב כלאים שדה מיהו זריעת כלאים לא מיקרי כיון שהוא זורע כדרך הזורעים מין אחד ומשום גלוי דעתו לא מיקרי זורע כלאים סברוה דרובע דכלאים כיתר מרובע דהכא דמי ולא אמרינן שהוא זקוק לברור ולעקור משם כל הנמצא בו ממין אחר ולמאן דאמר קנסא קא מקשינן דודאי כיון דקתני ימעט אלמא רובע לא שכיח וכיתר מרובע דמי לגבי כלאים הלכך הוה ליה למימר דכיון דלא שכיח איהו הוא דעריב ולמקנסיה בכוליה רובע לעקור את כולן ואף על גב דגבי מוכר אמרינן דרוב שכיח והוי מחילה ולא אמרינן דערובי עריב היינו טעמא דמילתא דרובע שכיח ולא שכיח אי נמי ספק שכיח ספק לא שכיח וגבי מכר אזלינן לקולא גבי נתבע וחשבינן ליה כמאן דשכיח ולא יחזיר לו מוכר כלום וגבי כלאים אזלינן לחומרא ודנין אותו כיתר מרובע דלא שכיח כך פירשה רבינו יצחק ז"ל. ולמאן דאמר דינא ליכא לאותובי מיניה דהא דרב הונא דאמר אם בא לנפות כו' טעמא משום מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב וכיון דטרח ביותר מרובע יש לו לטרוח בכולו דלא מחיל לוקח מידי אלא היכא דאין דרכו לטרוח אבל לענין כלאים כיון דפחות מרובע ממין אחר כמין אחד דמי משום דשכיח תערובת דידיה ומותר לזרוע לכתחלה היכא דאיכא נמי רובע או יותר מרובע כיון שימעט מרובע שרי דשוב אין שם כלאים הלכך ליכא לאותובי מידי מינה לרב הונא. ויש לפרש עוד דלמאן דאמר דינא נמי מקשינן מינה כיון דבעלמא כשיש שם יותר מרובע דרך בני אדם לטרוח ולנפות את כולו לענין כלאים נמי כשני מינים דמי והוה לן למימר שיברור את הכל. ולשון ראשון עיקר דכוליה סוגיא פחות מרובע איירי וליכא למימר דעריב ביה מידי ולא שייך למקנס בה כלל. אי הכי אמאי ממעט משום חומרא דכלאים. פירוש דגזרינן רובע אטו יותר מרובע דהוי כלאים וצריך למעט הלכך ברובע נמי ימעט ובמיעוט מיהת סגי אף על גב דגזרינן אטו יתר מרובע דהא ביתר מרובע נמי במיעוט סגי מן התורה כיון שממעט מרובע שוב אין שם כלאים אלא דקנסא בעלמא הוא דאמרינן ביתר מרובע שיבור את הכל וגזרה לקנסא לא קנסינן ולפיכך רובע מיהת במיעט סגיא. אי הכי אימא סיפא רבי יוסי אומר יברור. פירוש אי אמרת בשלמא רובע דכלאים כיתר מרובע דהכא דמי משום דרובע לא שכיח וחיישינן דלמא ערובי עריב בהא פליגי תנא קמא ורבי יוסי דתנא קמא סבר בין רובע בין יתר מרובע ימעט דלא קנסינן לבור את הכל ודלא כמאן דאמר קנסא ורבי יוסי סבר כיון דלא שכיח אמרינן הוא דעריב וקנסינן ליה לבור את הכל וליכא לסיועי למאן דאמר קנסא מדרבי יוסי דהא איכא למימר משום חומרא דכלאים קניס רבי יוסי וליכא למילף מינה לענין מכר ומלתיה דתנא קמא איכא לאותובי למאן דאמר קנסא דהא אפילו גבי כלאים לא קנסינן היתרא משום איסורא. אלא אי אמרת דרובע דכלאים כרובע דהכא והכא אמרינן דשכיח מאי טעמא דרבי יוסי דאמר יבור דיו שימעט משום גזרה דיתר מרובע ולמה הוא מחייבו לבור דהא יותר מרובע גופיה אין צריך לבור אלא מקנסא והיא גופה קנסא ואנן ניקום ונגזור גזרה לקנסא לומר דברובע נמי יבור. והוה מצי לשנויי דבהא פליגי דתנא קמא סובר רובע שכיח ורבי יוסי סבר שכיח ולא שכיח הלכך רובע דכלאים כיותר מרובע דמי אלא דלא ניחא לתלמודא לאוקמי פלוגתייהו בכהאי גוונא שיחלקו אם רובע שכיח או אם שכיח ולא שכיח. ופרקינן התם היינו טעמא דרבי יוסי משום דמיחזי כמקיים כלאים כיון דחזו ליה שהוא ממעט ויודעים שזה זרוע כלאים ולא ידעי דבמיעוט סגיא וכי חזו ליה שהוא מניח שם מאותו המין אומרים שהוא נמלך מעקור הכלאים אחר שעקר מקצתם. ואם באנו לפרש דהא דמותבינן סברוה דרובע דכלאים כיתר מרובע דהכא דמי למאן דאמר נמי דינא קמקשה דכיון דטרח איניש טרח בכוליה הלכך תורת כלאים על כל הרובע וצריך לבור את הכל לא מסתגיא לן סוגיא כלל דהיכי משני עלה ואזיל דרובע דכלאים כרובע דהכא דמי ומשום חומרא דכלאים נמעט כלומר דגזרינן אטו יותר מרובע ויותר מרובע מן הדין יש לו לבור את הכל דתורת כלאים על כל הרובע ואם כן כיון דגזרינן רובע אטו יותר מרובע הוה לן למימר נמי יבור שהרי ביתר מרובע אם ימעט ולא יבור הכל לא תיקן כלום לענין כלאים ועכשיו כשאתה גוזר רובע אטו יותר מרובע מה תועלת במה שאתה אומר ימעט. ועוד מאי האי דמקשינן אי הכי אימא סיפא רבי יוסי אומר יבור והא ודאי כיון דגזרינן רובע אטו יותר מרובע צריך לבור כמו יותר מרובע שיש לו לבור מן הדין לא מקנסא אלא שמע מינה דלמאן דאמר קנסא בלחוד מקשינן ושקלינן וטרינן וכמו שפירשנו כן נראה בעיני. ולמאן דאמר דינא לא קשיא ולא מידי דלעולם רובע דכלאים כיתר מרובע דמי ואפילו הכי ימעט ודיו והוא הדין ליותר מרובע דלא שייך למימר מנפה את כולו למאן דאמר דינא אבל לענין מכר משום דמאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב ורבי יוסי דאמר יבור סבר דקנסינן היתרא משום איסורא ומכל מקום הוה מסתייע למאן דאמר דינא ממילתיה דתנא קמא דלא קנס דהלכה כרבים מיהו למסקנא הוא הדין נמי מפרשינן למאן דאמר דינא דטעמא דדבי יוסי דאמר יבור משום דמיחזי כמקיים כלאים כי היכי דאסיק תלמודא למאן דאמר קנסא וטעמא מעליא הוא אי נמי משום חומרא דכלאים קניס רבי יוסי ולפיכך יבור דרובע דכלאים כיתר מרובע דמי דלא שכיח ולעולם גבי מכר לא קניס אפילו ביתר מרובע. הר"י ז"ל בעליות. אבל הרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו יש מפרשים דאלישנא דקנסא קא מקשה ויש מפרשים דאלישנא דדינא קא פריך. והנכון בעיני מה שכתב הרא"ם ז"ל דכל הני תא שמע דמייתינן לאו אלישנא דדינא וקנסא קפרכינן אלא לאותובי אדרב הונא או לסיועיה קמייתינן להו והכין מיפרשה כולה שמעתא שפיר טפי. עד כאן לשונו. וזה לשון הר"ן ז"ל ואחרים פירשו דהכי מקשינן סברוה דרובע דכלאים כיתר מרובע דהכא דמי משום דפירי דזריעה שפירי נינהו מפירי דאכילה הלכך קשיא בין למאן דאמר דינא בין למאן דאמר קנסא דלמאן דאמר דינא קשיא משום דלענין כלאים נמי בתר חזותא וקפידא דאינשי אזלינן ואפילו הכי אמרינן דנהי דמרובע קפדי במיעוטא סגי דקאמר ימעט ולא קאמר יבור ואם איתא דמאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב הכי נמי הוה לן למימר דכיון דטרת טרח בכוליה. ולמאן דאמר קנסא נמי קשיא דכיון דרובע דפרי דזריעה משום דפירי שפירי נינהו כיתר מרובע דפירות דאכילה מיהו הוי לן למימר הכא דכיון דאית בהו רובע איהו עריב והוה לן למקנסיה בכוליה. ושני ליה דרובע דכלאים כרובע דהכא דמי שאין הפרש כלל בין פירות של זריעה לפירות דאכילה אלא דמשום חומרא דכלאים אמרו ימעט דלא ליתי לאיחלופי ביתר מרובע הלכך במיעוטא סגי. עד כאן לשונו.

רשב"ם ד"ה נותן כו' דהא פסקינן הלכתא בב"ק קשה לי הא מרא דשמעתא הוא רבה והוא סובר בב"ק דהשורף שטרותיו של חבירו פטור. ומה"ט הוצרכו תוס' באמת לחלק וליתא לקושית מהרש"א: