מסכת בבא בתרא דף פ״א עמוד ב׳

ודלמא לאו בכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה בכל מקום שיש כעין הקרבה כי הכא שיש הגשה או תנופה למ"ד וכן בפרק הזרוע (חולין דף קל: ושם ד"ה אי) גבי חזה ושוק דקאמר אי מאבראי לפני ה' כתיב ואי מגואי קא מעייל חולין בעזרה ויש בהן תנופה אבל דבר שאין עושין בו הקרבה כלל בההוא אין שייך איסור הכנסת חולין בעזרה דאל"כ לא ילבש כהן בגדי חול ויכנס בעזרה וגם ישראל לא יכנס בעזרה ועוד דקאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כא: ושם ד"ה חולין) יאכלוה שיאכלו עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השבע:

דמקדיש להו תימה דבפ' התודה (מנחות דף פ: ושם ד"ה וכי) גבי תודה שנתערבה בתמורה דמשני דלמא לאו תודה היא והוי לחם חולין בעזרה ואמאי לא פריך דלקדיש ליה על תנאי שאם אינה תודה יקדש הלחם לבדק הבית או לדמי נסכים וי"ל דגבי תודה כיון שעשה ארבעים חלות מארבעה מינים מוכחא מילתא טובא שלשם תודה מביאם ולהכי אפי' הקדיש על תנאי חשיבי חולין בעזרה כיון שאין דרך לעשות משאר הקדש מה שעשה מזה אבל הכא בכורים כי מקדיש להו לדמי לא מיחזי חולין בעזרה אלא כשאר הקדש שדרך להביא הקדש בעזרה כדאמר (תמיד כט. מדות פ"ג מ"ח) גפן של זהב היתה שם שכל מי שמתנדב גרגיר מביא ותולה בה שאינו עושה בכורים אלא הגשה אצל המזבח לרבנן ואפי' לראב"י דמצריך תנופה אין הוכחה כל כך מתנופה שלשם בכורים מביאן ואפי' בקריאת הפסוקים אין הוכחה כל כך אלא הוי כקורא בתורה הואיל ואינו עושה בגוף הפירות כלום:

אלא מעשר ראשון דלוי הוא ואע"ג דדמאי אינו מחייב ליתנו מספק משום דמצי אמר אייתי ראיה דלא מתוקן הוא ושקול אומר רשב"א דלא דמי דהכא אין הכהן מוחזק יותר מן הלוי ושל ישראל ממה נפשך אינם דאם בכורים הם דכהן הם ואם לאו בכורים נינהו א"כ מעשר ראשון הוא והוי דלוי ועוד דמאי דלא הוי אלא ספיקא דרבנן אין צריך לקיים מצות נתינה:

תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי רבי עקיבא ודלא כפ"ה דפירש דפליגי בתר דקנסינהו עזרא אלא מדאורייתא פליגי כדאמר ביש מותרות (יבמות דף פו:) דמפיק טעמא מקראי והוי לר"ע דוקא ללוי ולרבי אלעזר אף לכהן אבל בתר קנסא הוי לר"ע אף לכהן ולרבי אלעזר בן עזריה דוקא לכהן וה"מ לשנויי הכא אפילו כר"ע ובתר קנסא אי נמי שיפריש עליה ממקום אחר על תנאי שאם אינן בכורים יהו פירות הללו מעשר ואם הם בכורים יהא מעשר של אלו בצפונם או בדרומם ומעשר עני שלהם יהיב ללוי עני ואם מעשר שני יעלה ויאכל בירושלים ובחד מהנך שנויי צריך לשנויי אליבא דר"מ דמאי טעמא באילן אחד מביא ואינו קורא דלדידיה ליכא למימר כר' אלעזר בן עזריה דבהדיא פליג עלה ביש מותרות (שם.):

כל הראוי לבילה כו' עיקר מלתא בפ' המנחות והנסכים (מנחות דף קג: ושם) גבי הרי עלי ס"א כדפירש הקונטרס וא"ת ומאי פריך התם וכי לא בלל מאי הוי והתנן אם לא בלל כשר נהי דבלילה לא מעכבא מ"מ לכתחלה מצוה לבלול וטוב שיביאו בשני כלים דיכול להביא בין בכלי אחד בין בשני כלים כמו שירצה כיון דנדר סתם דדוקא כי אמר הרי עלי שני עשרונים להביא בכלי אחד תנן התם (דף קב: ע"ש) דאם הביא בשני כלים פסול ואומר ר"י דהך דס"א קאי אהך דקתני רישא מתנדב אדם מנחה ששים עשרון ומביא בכלי אחד ואם אמר הרי עלי ס"א כלומר מנחה של ס"א דהשתא צריך להביא בכלי אחד דכיון דאמר מנחה לקרבן גדול קא מכוין:

דעביד להו כר' יוסי בר חנינא פי' שלא עשה לקיחה והבאה כאחד וא"ת ומי דחקו לומר דעביד כר' יוסי בר חנינא לימא דעביד כמתני' ששיגרם לגמרי ביד שליח כדתנן במסכת בכורים (פ"א מ"ה) דשליח מביא ואינו קורא ויש לומר דהכי קאמר ר"מ מביא ואינו קורא משמע שמביא הוא בעצמו ולא שמשגרם ביד שליח:

בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא תימה הא נראו לקריאה ונדחו והוה לן למימר ירקבו כדא"ר זירא בפרק בתרא דמכות (דף יח: ושם) הפריש ביכורים לפני החג ועבר עליהם החג ירקבו משום דקודם החג הוו חזו לקריאה ואחר החג תו לא חזו וחשיב להו מטעם זה התם אין ראוים לבילה דבילה מעכבת בהן ותירץ רבינו חיים דהכא איירי כגון שהיה בדעתו מתחלה כשבצרן לשגרן ביד אחר דאז יכול לשגרן ביד אחר כאילו לא נראו לקריאה מעולם כדמוכח בירושלמי דביכורים (פ"א) דגרס התם ר' יוחנן וריש לקיש בשם רבי אושעיא אומר כשלקטן לשלחן ביד אחר אבל אם לקטן להביאן הוא לא ישלחנו ביד אחר דכל הביכורים שנראו להיתר קריאה אין נתרין אלא בקריאה וקאמר בתר הכי מתניתין פליגא הפריש ביכוריו ומכר שדהו מביא ואינו קורא קיימונה שנתן דעתו למכור משעה ראשונה והא דתנינא יבש אילן או נקצץ מביא ואינו קורא כשייבש משעה ראשונה ולפי זה הפריש ביכורים לפני החג על מנת להביאן לאחר החג לא ירקבו אלא אחר החג מביא ואינו קורא ומה שפירש הקונטרס דבצירה היא הלקיחה אין נראה לרבינו תם דלקיחה לא משמע בצירה אלא לקיחה מתוך הבית ועוד דלא קתני או מת שליח אלא ומת משמע דמת הויא לקיחה והבאה בתרתי ועוד דהכי הוה ליה למיתני בצרן ושגרן ביד שליח או בצרן שליח והוליכן הוא אלא נראה לר"ת דלקיחה שהיא מתוך הבית הויא לקיחה ובצרן אורחא דמילתא נקט שהוא רגיל ללקט מה (שנראה בעיניו) ולא שליח משום דביכורים אין להם שיעור:

ודילמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה לאו למימרא שכל חולין אסורין ליכנס לעזרה, שהרי הכל נכנסין לעזרה בבגדי חול, ועוד לא שמענו שיהא אדם אסור ליכנס שם ופתו בידו, והלל היה מביא כשבתו לעזרה ומקדישה ושוחטה (פסחים סו, ב. נדרים ט, ב), דעיקר איסור מביא חולין לעזרה משום דכתיב וכי ירחק ממך המקום וזבחת מבקרך ומצאנך בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום (קידושין נז, ב) והילכך כעין זביחה אסור, הא נכנס בעזרה וחוליו בידו שרי. אלא הכא משום דביכורים טעונין תנופה והגשה על גבי המזבח ודמי להקרבה, משום הכי הוא דקאמר שהן אינן ביכורים, ומגיש ומניף הרי זה כמקריב חולין בעזרה.

בשלמא תרומה יהיב לה לכהן ומעשר עני לכהן עני אלא מעשר ראשון דלוי הוא. כלומר, וביכורים נאכלין לכהנים, דאסורין הם לזרים כתרומה, דתרומה קרינהו רחמנא, דכתיב ותרומת ידיך, ואמרינן תרומת ידיך אלו הביכורים. ואם תאמר ומעשר שני מאי עביד ליה. י"ל דההיא נמי אפשר דפריק להו חוץ לירושלם ואכלי להו כהנים. כן תירץ הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש. ומסתברא שאין צריך לכך, אלא נותנו במתנה שם לכהן ואכיל ליה בירושלם.

יהיב ליה לכהן כרבי אלעזר בן עזריה דאמר מעשר ראשון לכהן פירש ר"ש ז"ל לבתר דקנסינהו עזרא. ואינו מחוור, דאי מתניתין לבתר דקנסינהו עזרא, למה לי כרבי אלעזר בן עזריה דאמר לכהן ולא ללוי, אפילו כרבי עקיבא נמי, דלבתר דקנסינהו עזרא לרבי עקיבא נותנו בין ללוי בין לכהן, ומעתה מי דחקו לאוקומה כרבי אלעזר בן עזריה לבד, לוקמה ככולי עלמא, אלא דמעיקר דינא קאמר, ולאוקומי מתניתין אפילו בקודם קנסא, דאלו קודם קנס לרבי עקיבא ללוי ולא לכהן, ולרבי אלעזר בן עזריה בין ללוי בין לכהן, ובקראי הוא דפליגי, דרבי אלעזר בן עזריה סבר דאף הכהנים נקראו לויים וכדקאמר בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לויים וזה אחד מהם והכהנים הלוים בני צדוק, והילכך קודם קנס לרבי עקיבא דוקא ללוי ולא לכהן, אלא דיהיב להו לכהן כרבי אלעזר בן עזריה. ואם תאמר אי קודם קנסא, אילן אחד לרבי מאיר היאך יביא, והא איהו כרבי עקיבא סבירא ליה, דתניא ביבמות פרק (האשה רבה) [יש מותרות] (פו, א) תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי רבי מאיר. ומסתברא דאיפשר דזבין ליה מלוי ויהיב ליה לכהן, דכל דאיפשר לתיקוני מתקנים, וכדאמרינן נמי והא בעינן מכלינהו דפריק להו. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל כתוב דמפריש עלייהו תרומה ומעשר ממקום אחר, ומפרש באותה תרומה ומעשר מיניה וביה, וגמרא הוא דלא חש לפרושי כולי האי ונקט הפרשה לרבנן בשני אילנות.

בצרן ושגרן ביד שליח פירש ר"ש ז"ל, בצרן בעל הבית, והיינו לקיחה, ושגרן ביד שליח, והוא היה בירושלם, אינו קורא, דלקיחה והבאה כאחד בעינן וליכא, ואי נמי בצרן שליח ומת בדרך, כלומר, שלא הגיע השליח לירושלם, אין הבעלים קורין, דליכא לקיחה והבאה כאחד, הא אם בצרן שליח והוליכן שליח עד ירושלם קורא, דשלוחו של אדם כמותו. ואין פירושו מחוור, דאילו בצרן שליח והביאן לירושלם, היאך יקרא הוא, והלא צריך הוא לומר הנה הבאתי והוא לא הביא, ואם מפני הטעם שאמר ששלוחו של אדם כמותו, אם כן אפילו בצרן הוא ושגרן ביד שליח נמי, דהא שלוחו של אדם כמותו ולקיחה והבאה בחד איכא, דהבאת השליח כהבאתו. ורבינו תם ז"ל פירש, דבצרן אורחא דמילתא נקט, דדרכו של בעל הבית לבצור כרמו, ולאו היינו לקיחה, דלקיחה מן בעל הבית להוליכו ולהביאו לרושלם היא הלקיחה. ואי נמי בצרן דנקט לרבותא נקטיה, דאפילו בצרן הוא ושגרן ביד שליח כלומר שלקחן השליח מן הבית והביאן עד ירושלם, ואחר כך לקחן בעל הבית והביאן לעזרה, אינו קורא, מפני שהלקיחה שלקחן השליח מן הבית עיקר ולא הבצירה, והכי קאמר בצרן ושגרן ביד שליח מן הבית ומת שליח בדרך, ונגמרה ההבאה על ידי בעל הבית, אינו קורא, שהלקיחה מן הבית והבאה מהר הבית לעזרה בעינן בחד. ושליח שהביא ביכורים מן הבית והכניסן לעזרה אינו קורא, שאין השליח קורא, כדאיתא התם במסכת ביכורים (פ"א, מ"ה), והכא נמי עבידי כי הא, לאו דוקא כי הא, אלא שמשגרן על ידי שליח, והוא הדין דהוה ליה למימר דמשלח להו על ידי שליח, דאין השליח קורא, אלא מסתברא דאורחא דתלמודא דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן מידי, והכא אגב אורחיה אתא לאשמועינן הא דר' יוסי ברבי חנינא.

אע"פ שהחלטנו את הדבר לענין דיני ממונות שהקונה שני אילנות בתוך של חברו לא קנה קרקע לענין בכורים אין הדבר מוחלט בידינו כל כך ומעתה הקונה שני אילנות בתוך שדה חברו מביא בכורים מספק אבל אינו קורא ומ"מ יש לך לשאול והרי שמא אין לו קרקע ולא היה לו להביא ונמצא שאין תורת בכורים חלה עליהם ונמצא מביא חולין לעזרה תקנו חכמים מתוך כך שכל שמביא בכורים אלו יהא מקדישן תחלה לבדק הבית כדי שיהא יכול להכניסן לעזרה ויש מפרשים שמקדישם על תנאי שאם בכורים הם מוטב ואם לאו יהו הקדש לבדק הבית ושמא תאמר והרי הכהן צריך לאכלם ואף לדעת האומר במסכת מכות אכילה לא מעכבא מ"מ עיקר הבאתן למצות אכילה היא והיאך אוכלם והקדש הם תדע שאח"כ הכהן פודה אותם מיד ההקדש בשוה פרוטה ואח"כ אוכלם ועדין אתה אומר שמא אינם בכורים ונמצא הוא מפקיען מתרומה ומעשרות תדע שכל שמביא בכורים אלו צריך הכהן להפריש מהן תרומה ומעשרות מספק חלין ואח"כ אוכלן הוא אם תרומה אם מעשר אם בכורים שאף מעשר ראשון נאכל לכהנים ואינו נותנו ללוי שמא בכורים גמורים הם ואסורים לזרים בכורים אלו אינו מביאן הוא בעצמו שהרי אינו יכול לקרות ואע"פ שבעלמא אין קריאה מעכבת בזו הואיל ואינו ראוי לקריאה קריאה מעכבת ואע"פ שהרבה אמרו עליהם שמביאין ואינן קורין מ"מ אין אנו אומרים כן אלא על אותם שלקיטתם על דעת קריאה אלא משלחן ביד שליח והשליח אינו בתורת קריאה שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי והוא שאמרו בצרן ושגרן ביד שליח אינו קורא וכל שמשלחן ביד שליח יתבאר בתלמוד המערב שבמסכת בכורים שצריך ללקטן מתחלה על דעת כן ואם לא לקטן על דעת כן לא ישלחם ביד שליח לקטן על דעת כן ושלחן ביד שליח ומת שליח בדרך והביאם בעל הקרקע אינו קורא דכתוב ולקחת והבאת עד שתהא לקיחה והבאה כלה ביד אחד ובזו הרי אין כל ההבאה כאחד אע"פ שהלקיחה ר"ל הלקיטה וסוף ההבאה היתה באחד ויש מפרשים בלקיחה לקיחה מיד בעל הבית:

הקונה אילן אחד בתוך של חברו אינו מביא כלל אבל קנה שלשה מביא וקורא חוצה לארץ אין מביאין ממנה בכורים ואם הביא אינן בתורת בכורים כלל ואפילו מן הארצות הסמוכות לארץ ישראל שהיו תרומות ומעשרות נוהגות בהם כגון עמון ומואב ומצרים ובבל ומ"מ מדברי סופרים להביא מסוריא ומערי סיחון ועוג שבעבר הירדן הלוקח שדה לפירות מביא ואינו קורא אבל אם לקחה בדרך זה מן הגוי אינו מביא כלל לקח פירות שכבר נחנטו באילן והוא שקראו כאן לוקח פירות מן השוק אינו מביא כלל:

התבאר במסכת מנחות בשעוריהם של חכמים שששים עשרונים נבללין בכלי אחד בשמן הראוי להם אבל ששים ואחד אין נבללין יפה בכלי אחד אפילו היה הכלי מחזיק כמה עשרונים ומעתה מי שאמר הרי עלי ששים ואחד עשרונים מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחר שנאמר כל המנחה בלולה בשמן אמרה תורה הבא מנחה הראויה להבלל ואם הביא כלן בכלי אחד פסול הואיל ואינו ראוי להבלל ואע"פ שאם הביא ששים או פחות מששים בכלי אחד ולא בללן כשר והיה לנו לומר שאין זה שאינו נבלל יפה פחות מאותו שלא נבלל כלל מ"מ כך אמרו חכמים כל שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו:

מטכסיסי התלמידים כשהם בעלי מוסר שבדבר שהם יודעים בו שכבר טרחו בו הראשונים ולא מצאו בה טעם לא יהו שואלין אותו לרב במקום שהרבים מצוים שם שהרי הדבר קרוב שלא יהא הרב יודע מה שלא ידעו הראשונים ונמצא מתבייש וכן כל כיוצא בזה:

זה שביארנו שהפירות שאינם בכורים אין מביאין אותם בעזרה יש שואלין בה מהיכן יצא לנו כן שלא מצאנוה אלא בשחיטת בהמה או עוף וכמו שאמרו מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אבל דברים שאין ראויין להקרבה לא מצינו ויש שפירשוה על תורים ובני יונה שהיו מביאים בידיהם ועל הסלים שעל הסלים לעולות ושבידיהם לכהנים ואין זה כלום שאם כן היאך יאמר כאן והא בעי מיכלינהו והרי עולות הם ועוד שהרי אף במסכת חולין פרק הזרוע בענין חזה ושוק ומנחות פרק אחרון בענין מנחת עשרון יראה שאף בדברים שאין בני הקרבה כן ונראין הדברים שכל שהוא כעין הקרבה כגון זה שיש בה הגשה אצל המזבח ותנופה כבכורים או תנופה כחזה ושוק או הקרבה למזבח כמנחה שמקריבין את קמצה ישנן בדין זה אבל פירות של חולין מותר להביאן בעזרה והוא שאמרו בהקומץ רבה יאכלו עמה חולין ותרומה כדי שיאכלו על השובע ומעתה יכול הוא להביא בסל פירות שלא משבעת המינין אלא שלא יביאם למזבח:

בד"ה תרומה לכהן כו' א"נ שיפריש עליה ממקום אחר על כו' עכ"ל ר"ל אחר שהפריש מכרי שבמקום אחר תרומה גדולה כדינא יפריש ממנו מעשר על בכורים האלו ודו"ק:

בד"ה דעביד להו כו' משמע שמביא הוא בעצמו ולא כו' עכ"ל ודמוקמי לה כרבי יוסי ב"ח לאו בבצרן ושגרן כפרשב"ם דאם כן לא הויא הבאה בעצמו ובמת בדרך נמי ודאי ליכא לאוקמי מילתא דר"מ דאתא לאשמועינן דין קנה אילן אחד היאך יעשה אלא דאיכא לפרושי דומיא דמת בדרך כגון שהשליח לא הוליכה רק חצי הדרך והבעל הבית גמר ההבאה וכן צ"ל לפר"ת לקמן וכ"כ מהרש"ל לפר"ת ע"ש ודו"ק:

ודלמא ספוקי מספקא ליה לרבי מאיר באילן אחד אם קנה קרקע אם לאו ולרבנן נמי בשני אילנות לפיכך מביא מספק ואינו קורא. קשיא לי הכא והא איכא טובא שמביאים ואינן קורין הגר מביא ואינו קורא לפי שאינו יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו והאיכא העבד והשליח האשה והאפוטרופוס וטומטום ואנדרוגינוס לפי שלא היו בחלוקת הארץ במקום אחים והא כל הני לאו ספיקות נינהו דלית להו בקרקע כלל ואפילו הכי מביאים בשלמא עבד ושליח ואפוטרופוס כיון דפירות אית להו בעלים דאית להו קרקע מחייב בהבאה טומטום ואנדרוגינוס נמי ספיקא נינהון אלא גר קשיא והא אינו יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו. ואיכא למימר גר נמי אף על גב דאיהו לא הוה ולא אבותיו מזלייהו הוו אי נמי כיון דיכול לומר מן האדמה אשר נתת לי שהרי יש לו קרקע אף על פי שלא היו אבותיו בכלל השבועה מביא אבל שני אילנות לרבנן ואילן אחד לרבי מאיר מביא מספק ואינו קורא. הראב"ד ז"ל.

וליחוש דלמא לאו בכורים נינהו וקמעייל חולין לעזרה תימה מנא לן דאסור להביא חולין לעזרה דלא אשכחן דאסור אלא לשחוט עוף או בהמת חולין בעזרה דאמרינן מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור אבל בשאר חולין דלא חזו להקרבה לא אשכחן איסורא בשום דוכתא דאי לא תימא הכי איך יכנס אדם בבגדי חול כו' ככתוב בתוספות. ונראה לפרש דכל היכא דהוי כעין הקרבה נראה ככתוב בתוספות. מיהו נראה לי כפירוש רשב"ם ז"ל שפירש דמדרבנן אסור דלמא אתו לזלזולי בקדשים להכי ניחא דמקדיש להו והדר מעייל להו דכיון דאקדשינהו נוהג בהם קדושה עד דפריק להו אבל אי אסור מן התורה דעביד בהו עבודת תנופה והגשה בחולין בפנים אם כן מאי קאמר דמקדיש להו והדר מעייל להו אף בקדשי בדק הבית אסור לעבוד עבודה בפנים. תוספות הרא"ש ז"ל. והר"ן ז"ל תירץ כדתרצינא וזה לשונו: אין הכי נמי דהכנסה גרידא שריא שהרי הלל היה מביא כבשתו לעזרה וסומך עליה ושוחטה ותנן נמי בפרק כל התדיר וכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן ולאוכלן צלויין שלוקין ומבושלים ולתת לתוכן תבלי חולין אלמא דמותר להכניס תבלי חולין בעזרה והכנסה דביכורים שאני משום דכיון דבעי תנופה והגשה כעין הקרבה הוא ואסור. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ה' מהלכות שחיטה ולא בהמה וחיה בלבד אלא כל החולין אסורין להכניסם לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות או פת. ולפי דבריו ז"ל אפשר לו לומר דתבלי חולין וכבשת הלל שאני לפי שהיו לצורך עבודה דומיא דישיבה בעזרה דאסורה ולצורך אכילת קדשים שריא כדאיתא בזבחים פרק ד' אבל להכניס חולין לעזרה שלא לצורך כלל אסור. עד כאן לשונו.

בשלמא תרומה יהיב לה לכהן ומעשר עני לכהן עני אלא מעשר ראשון דלוי הוא. כלומר ובכורים נאכלין לכהנים דאסורין הן לזרים דתרומה קרינהו רחמנא דכתיב ותרומת ידך ואמרינן תרומת ידך אלו ביכורים. ואם תאמר ומעשר שני מאי עביד ליה. יש לומר דההיא נמי אפשר דפריק להו חוץ לירושלים ואכלי להו כהנים כן תירץ הרא"ם ז"ל. ומסתברא שאין צריך לכך אלא נותנו במתנה שם לכהן ואכיל ליה בירושלים. הרשב"א ז"ל.

דיהיב ליה לכהן כרבי אלעזר בן עזריה כו' פירש רשב"ם ז"ל לבתר דקנסינהו עזרא. ואינו מחוור כו' ככתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל ובתוספות. ואם תאמר אי קודם קנסא אילן אחד לרבי מאיר היאך יביא והא איהו כרבי עקיבא סבירא ליה דתניא בפרק האשה רבה תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי רבי מאיר. ומסתברא דאפשר דזבין ליה מלוי ויהיב ליה לכהן דכל דאפשר לתקוני מתקנינן וכדאמרינן נמי והא בעי מכלינהו דפריק להו ובנימוקי הרמב"ן ז"ל כתב דמפריש עלייהו תרומה ומעשר כו'. הרשב"א ז"ל.

אין בילה מעכבת בו אף על גב דכתיב כמה פעמים מנחה בלולה בשמן מכל מקום כיון דלא כתיב ובללת לא הוי עכובא מכל מקום כיון דכתיב בלולה חזו לבילה ושאינו ראוי לבילה כו' והני ביכורים כיון דספיקא נינהו לא חזי לקריאה אפילו מדאורייתא משום דמתחזי כשיקרא. והאי פירכא ליתא אלא לרב אשי דמפרש טעמא משום דמתחזי כשיקרא אבל לרב משרשיא דמפרש טעמא משום הפקעה דתרומה ראוי לבילה קרינן ביה. הרא"ש ז"ל בתוספותיו. דעביד להו כרבי יוסי בר חנינא דאמר בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך אף על פי שחזר הוא ולקחן והביאן לעזרה מביא ואינו קורא שנאמר ולקחת והבאת עד שתהא לקיחה והבאה כאחת. לקיחה היא הוצאה מן הכרם וכיון שבצרן ומיד מסרן ליד שליח להביאן פטור מקריאה והכא נמי עביד הכי דבצר להו ומסר להו לשליח והדר שקיל להו מידיה והוה מצי למימר דמשגר להו בידא דשליח אלא רבותא קאמר דאפילו הוא גופיה נמי מייתי להו מצי למפטרינהו מקריאה. הראב"ד ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל תירץ דהכי נמי או משגרן על ידי שליח דאין השליח קורא דשליח שהביא ביכורים מן הבית והכניסן לעזרה אינו קורא והכי מסתברא דאורחא דתלמודא דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן מידי והכא אגב אורחיה אתא לאשמועינן הא דרבי יוסי בר חנינא. עד כאן. וכן דעת הרא"ם ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב דהיכא דבצרן שליח והביא לירושלים דקורין הבעלים דשלוחו של אדם כמותו. ואינו מחוור כמו שכתבו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל דאלו בצרן שליח והביאן לירושלים היאך יקרא הוא והלא הוא צריך לומר הנה הבאתי והוא לא הביא ואם מפני הטעם שאמר ששלוחו של אדם כמותו ולקיחה והבאה בחד איכא דהבאת השליח כהבאתו. עד כאן.