מסכת בבא בתרא דף ע״ט עמוד א׳

מועלין בו פי' בקונט' שיש מעילה במה שהניח חפציו בבור ואין נראה לר"ת דאמר בהשולח (גיטין דף לט.) ובפרק קמא דסנהדרין (דף טו. ושם) דהמקדיש עבדו אין מועלין בשערו משום דאיתקש לקרקעות אלמא דאין מעילה במחובר ואמר נמי בפרק ולד חטאת (מעילה דף יג. ושם ד"ה ומועלין בהן) הדש קלעילין בשדה הקדש מעל ואמר שמע מינה אבק מעלי לה משמע דוקא אבק שנתלש כבר אבל מחמת השדה לא מעל כיון שהוא מחובר ואר"ת דשייכא מעילה בבור כגון שעקר חוליא מן הבור ונהנה ממנה:

ואין מועלין במה שבתוכו דלא אמרינן שיקנה חצר הקדש כמו שקונה חצר הדיוט דחצר משום יד איתרבאי ולא מצינו יד להקדש:

דברי רבי יהודה ל"ג שאינו בסדר המשנה במסכת מעילה (דף יג.) והא דקתני רבי בברייתא נראין דברי רבי יהודה יודע היה רבי דרבי יהודה היא:

בשלמא נראין דברי ר' יהודה בבור ושובך כו' אין להקשות אמאי בשלמא הוא דקאמר נראין מכלל דר' יוסי פליג עליה בבור ושובך ורבי יוסי לא פליג אלא בשדה ואילן דודאי נראין דברי רבי יהודה בבור ושובך ניחא דמצי לפרש שאף ר' יוסי לא נחלק אלא בשדה ואילן אבל נראין דברי רבי יוסי בשדה ואילן אי אפשר לקיים אם לא נמחק נראין:

הכי קאמר נראין דברי רבי יהודה כו' ואיצטריך רבי לאשמועי' דלא נימא לדבריו דר' יהודה קאמר ליה:

הקדיש בור מלא מים שובך מלא יונים מועלין בהן ובמה שבתוכן פירש ר"ש ז"ל, מועלין בהן אם הניח חפציו בבור והצניען שם. ואינו מחוור, דאין מעילה בקרקעות ולא במחוור לקרקע, כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (טו, א) המקדיש עבדו אין מועלין בשערו, משום דעבדים הוקשו לקרקעות, וגרסינן במסכת מעילה פרק (הנהנה) [ולד חטאת] (יג, א) הדש (מלעין) [קלעילין] פי' קטנית בשדה הקדש מעל, ואמרינן עלה שמע מינה אבקא מעלי להו, כלומר דאי משום שדש על גבי קרקע של הקדש לא מעל, אלא שהאבק נדבק בהן ומועיל להם, והאבק תלוש ומועלין בו. ועל כן פירש רבינו תם ז"ל, כאן כגון שתלש גוש מן הבור ונשתמש בו, ואי נמי כגון שכותלי הבור בנויין באבנים ותלה חפציו באבנים, דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כתלוש דמי לענין מעילה, כדאיתא התם במסכת מעילה בשילהי (כ, א).

בור ואחר כך נתמלא מים שובך ואחר כך נתמלא יונים מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן. פירש ר"ש ז"ל, לפי שחצר משום יד אתרבאי ואין יד להקדש. וכן כתבו גם משמו של רבינו יצחק הזקן ז"ל וכמו שאני עתיד לכתוב בסמוך. ויש מרבותי ז"ל שפירשו, שאפילו קנייה של הקדש אין מעילה בזכיתו.

גירסת הגאונים ז"ל אמר ליה אביי אלא מעתה סופא דקתני הקדישן מלאין מועלין בהן ובמה שבתוכן ורבי אלעזר ברבי שמעון מחליף ואי בשדה ואילן אמאי מחליף. ופירוש מחליף בסופא זו. כלומר, מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן. וכלפי שאמר תנא קמא ברישא מועלין בהן ולא במה שבתוכן, ובסופא אמר מועלין אף במה שבתוכן, ורבי אליעזר סבר בסופא דאין מועלין במה שבתוכה, כאילו אמר מחליף, דודאי מחליף הוא מתנא קמא לגמרי, דתנא קמא אמר ברישא אין מועלין במה שבתוכה ובסופא אמר מועלין, ורבי אלעזר אמר ברישא מועלין ובסופא אין מועלין, אמרו בברייתא שהוא מחליף כל מה שאמר תנא קמא. ומורי הרב ז"ל אמר שהברייתא שנויה בפירוש ורבי אלעזר אמר אין מועלין במה שבתוכן, אלא שבגמרא שנאוה דרך קצרה ואמרו רבי אלעזר מחליף. ואין צורך אין מועלין. ופירושה, אלא מעתה כיון דמוקמת פלוגתייהו בשדה ואילן, אמאי מחליף בסופא, השתא ברישא דהקדישן ריקנין ונתמלאו, אמר מועלין במה שבתוכן אף על פי שאינן קדושין קדושת פה, משום דסבירא ליה דיש מעילה בגידולין, הקדישן מלאין דאיכא תרתי, חדא שיש בהן קדושת פה, ועוד דהא קא ינקי משדה הקדש, אמר דאין מועלין במה שבתוכן. אבל אי מוקמינן פלוגתייהו בבור ושובך בהקדישן מלאין, לא תקשי לן מאי טעמיה, דהא איכא קדושת פה, דטעמיה בבור משום דסבירא ליה כתנא קמא דרבי נתן, כדמפרש ואזיל. וקשיא לי, אמאי לא שאני ליה לעולם בשדה ואילן ובמלאין, כגון שהקדיש שדה מלאה תבואה העומדת ליקצר שאינה צריכה לקרקע כלל, ואילן העומד לגדור דאינן צריכין לקרקע כלל, דאי משום גידולי הקדש ליכא, דאדרבה כל דמשהא להו מיכחש כחשן, וכדאמרינן בשלהי פרק דיני ממונות קמא (סנהדרין טו, א) דענבים העומדות ליבצר כמה דשבקת להו מכחש כחשן, ואי משום קדושת פה, דילמא סבירא ליה לרבי אלעזר ברבי שמעון דמצי אמר אילן אקדישי פירי לא אקדישי, וכטעמא נמי דאמרינן כי מוקמינן לה בבור ושובך. וניחא לי, דכל שהן מחוברין לקרקע ליכא למאן דאמר דמצי דאמר פירי לא אקדישי, דלא גרע דין הקדש מדין הדיוט, ואילו מכר שדה ואפילו לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר מכר את השדה מכר את התבואה, וליכא מאן דפליג בה, וכדתנן (לעיל בבא בתרא סח, ב) מכר את השדה מכר את התבואה המחוברת לקרקע, וההיא אפילו בשאינה צריכה לקרקע כלל קאמר, מדקתני אבל לא את התבואה התלושה מן הקרקע, אלמא כל שאינה תלושה נמכרת עם השדה. ועוד מדאקשינן עליהן בגמרא (לעיל בבא בתרא סט, א) המחוברת לקרקע פשיטא, ופרקינן לא צריכא אף על גב דמטא למחצד, התלושה מן הקרקע פשיטא, כלומר שאינה מכורה, ופרקינן לא צריכא אף על גב דצריכא לארעא, כלומר, ליבשה שם, אלמא כל שאינה תלושה ממש מכורה, ומדאקשינן המחוברת לקרקע פשיטא שמעינן נמי, דאפילו תנא קמא דרבי נתן דפליג במים שבבור, בהא מודה, משום דכל המחובר בקרקע כקרקע דאמי, דאי לא מאי פשיטא דקא מקשה, אדרבה צריכא טובא לאפוקי מדתנא קמא דרבי נתן. ואף על פי דקיימא לן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נ' ב) דכל דלא צריכא לארעא כלל כתלושין דמו, וכדאמרן התם הבו לה מתמרי דעל בודיא, אמר ליה אביי לרב יוסף ואי בעל חוב הוי כי האי גונא מי הוה יהיב ליה מר, והא קיימא לן כל העומד לגדור כגדור דמי, ואמר ליה דצריכא לדיקלא קאמינא, י"ל דהתם בעל חוב שאני, דלאו דעתיה אמטלטלי ולא אפילו אפירי דמטו למחצד. וכן כתבו בתוספות בפרק דיני ממונות (שם ד"ה בענבים). כנ"ל.

ידוע במקומו שהנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית מעל בין מזיד בין שוגג אלא שהמזיד לוקה ומשלם מה שפגם מן הקרן והשוגג מוסיף חומש ומביא קרבן והוא הנקרא אשם מעילות כל שגופו ראוי למזבח ולא לבדק הבית כגון שור וכשב ועז התמימים ותורים ושני בני יונה סלת ולבונה יין ושמן או שגופו ראוי לבדק הבית ולא למזבח כגון אבנים וקורות וכסף וזהב או שאין ראוי לזה ולזה עד שימכרו ויוקח בדמיהם דבר הראוי כגון חיות חלב וביצים ומורייס אשפה מלאה זבל בכלן מועלין בהם ודבר שהוא מחזיק דבר אחר כגון אשפה מלאה זבל מועלין בה ובמה שבתוכה מעתה הקדיש בור מלא מים הרי זה ראוי לבדק הבית לגבל בהם את הטיט אע"פ שאין ראויים למזבח שהרי מים מכונסים פסולים לנסוך והדחת בשר הקדש לא היתה אלא באמת המים שבעזרה מועלין בו ובמה שבתוכו ואפילו הקדיש את הבור סתם ואע"פ שלענין מכר אמרו מכר את הבור לא מכר את מימיו לגבי הקדש הכל מוקדש שובך מלא יונים שהוא ראוי למזבח להביא ממנו בני יונה אע"פ שאין גופן ראוי לבדק הבית מועלין בו ובמה שבתוכו אשפה מלאה זבל וכן שדה מלאה עשבים וכן אילן טעון פירות אע"פ שאין אלו ראויין לא לזה ולא לזה שהרי אפילו היו פירות אלו משבעת המינין הבכורים אינם קדשי מזבח אלא כתרומה הם אעפ"כ מועלין בהם ובמה שבתוכן אבל אם הקדיש את בורו ריקן ואח"כ נתמלא מים אשפה ואח"כ נתמלאת זבל שובך ואח"כ נתמלא יונים מועלין בהם ר"ל בגוף השובך והבור והאשפה אבל לא במה שבתוכן שהרי אינו בכלל ההקדש שהרי לא היו שם בשעת ההקדש ותורת גדולין אין כאן שהרי ממקום אחר באו ולא מגוף אותם הדברים הם יוצאים הא אילן ואח"כ נשא פירות שדה ואח"כ הוציאה עשבים אפילו על ידי זריעה הואיל ומגופן מתגדלין מועלין בהם שיש מעילה בגדולין:

שמא תאמר הם עצמם מיהא היאך מועלין בהם והלא אמרו במסכת מעילה שאין מעילה בקרקע ולא במחובר לה ואפילו פגם כגון שחפר בה או שחרשה והיא מלאה עשבים עד שיהנה בתלוש ולמדוה שם חטא חטא מתרומה מה תרומה בתלוש אף כל בתלוש תדע שדבר זה נאמר בחפר בה כמו שאמרת הא נטל מעפרו וגבלו ונהנה או דש בתוכה והעלה אבק פירות שהעלאת אבק מועיל לקצת פירות הואיל ונהנה ופגם מעל זה שאמרנו בזה נהנה ופגם יש שואלין בה שהרי אמרו בקצת דברים שכל שנהנה אע"פ שלא פגם מעל והענין וצא שכל שהנאתו שלא בפגם כגון תשמיש כוס וקערה וכיוצא בהם כל שנהנה מעל הא כך שתשמישו בפגם כגון לבישת הבגדים ובקוע בקרדום לא מעל עד שיפגום בשוה פרוטה והוא שאמרו המבקע בקרדום של הקדש לא מעל עד שיפגום ויש שואלין בזו ממשאיל קרדום האמור בפרק השואל שמעל קודם הפגם ופירשו את זו בשאינו נהנה באותו בקוע כגון שבקע לחברו הא כל שהוא נהנה מעל משעת משיכה ויש שפירשוה בגזבר הא אחר מעל משקנאה להשתמש וכן כתבנוה במציעא פרק השואל:

בפרשב"ם בד"ה שובך מלא כו' ועוד כל הני דקתני למזבח ולא לבדק כו' עכ"ל ר"ל כיון דהני ג' חלוקות דקתני למזבח ולא כו' לבדק ולא כו' לא למזבח כו' ע"כ לא קאי אלא אמה שבתוכן דלמזבח ולא לבדק הבית לא אשכחן במועלין בהם אית לן למימר דשייך איירי דומיא דכל הני מועלין בהן דקתני דלא איירי בלא למזבח ולא לבדק הבית אלא לדמיו וק"ל:

בד"ה ה"ק כו' כלומר כי' קמ"ל רבי דבבור ושובך מידי דלא אלים רשות הקדש כו' עכ"ל וכ"כ התוס' דאין מועלין כו' דלא אמרינן שיקנה חצר כו' [א] ולא ניחא להו למימר דטעמא משום דאין אדם מקדיש דשלב"ל משום דרבי קאמר הכי וקים להו דרבי אית ליה בקדושין פרק האומר דאדם מקנה דשלב"ל ומש"ה הוצרכו למימר דהקדש גרע משום דאין לו יד וק"ל:

תנן התם כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית פירוש כל הראוי למזבח כגון תמימים שאינם ראוים לבדק הבית והקדישן לבדק הבית וכן נמי דברים הראוים לבדק הבית כגון אבן או קורה והקדישן למזבח או שהקדישן לזה ולזה דברים שאינם ראוים לא לזה ולא לזה אף על פי שהקדיש דבר שאינו ראוי מועלים בהם ובמה שבתוכן. וזה יותר מחוור מפירוש רשב"ם ז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל למדתיו בפרק ה' מהלכות מעילה. הר"ן ז"ל.

תנן התם כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית פירוש כגון שובך מלא יונים שהם ראוים לקרבן עני שכיון שהן ראוין למזבח חלה עליהם קדושת הגוף. ואינם ראוים לבדק הבית ולא למזבח כגון אילן נשוי פירות ושדה מלאה עשבים שאינם ראוים למזבח וכגון בור מלא מים נמי שאינו ראוי למזבח לפי שנסוך המים אינו בא אלא מימי השלוח אבל ראוין הן למוכרן ולהוציא דמיהן לבדק הבית. לא למזבח ולא לבדק הבית כגון אשפה מלאה זבל שאף על פי שאפשר למוכרו לאותו זבל ולהוציא דמיו לבדק הבית אפילו הכי כיון שיש בו בזיון גם לבדק הבית אינו ראוי דהוה ליה כמחיר כלב שיש בו בזיון. מועלין בהם ובמה שבתוכן ואפילו אשפה מלאה זבל דלא חזיא לא למזבח ולא לבדק הבית מועלין בה ובמה שבתוכה לפי שראויה היא לבדק הבית וקדושה חלה עליה ומשום דרך בזיון הוא שאין מוציאין דמיה לבדק הבית וכיון שמכל מקום קדושה עליה מועלים בה ובמה שבתוכה. ויש לפרש הראוי לבדק הבית דלאו על הדמים הוא אלא על הגוף וכיון דגופן לא חזי לבדק הבית אינו ראוי לבדק הבית קרינא ביה וכיון שכן ליכא הכא מה שהוא ראוי לבדק הבית אלא בור מלא מים בלבד דחזי למילש ביה סיד לבנין לחזק בו בדק הבית אבל אילן נשוי פירות ושדה מלאה עשבים דגופן לא חזי לבדק הבית אינו ראוי לבדק הבית קרינא ביה. והא דלא קתני בבא רביעאה כל הראוי למזבח ולבדק הבית משום דליכא מידי דראוי למזבח ולבדק הבית כיון דראוי למזבח חלה עליה קדושת הגוף ולא חזי לבדק הבית כלל דהא למזבח עומד. הרא"ם ז"ל. והראב"ד ז"ל כתב למזבח ולא לבדק הבית שובך מלא יונים. לבדק הבית ולא למזבח אילן מלא פירות. לא למזבח ולא לבדק הבית שדה מלאה עשבים אשפה מלאה זבל בור מלא מים. עד כאן לשונו.

כיצד הקדיש בור מלא מים פירש רשב"ם ז"ל דראוין לבדק הבית לגבל בהם את הטיט אבל לא למזבח דמים מכונסים פסולים לנסוך המים דמי מעין בעינן והביאו ראיה לדבריו בתוספות מדתנן בפרק לולב וערבה היה ממלא מן השילוח ואמרינן בגמרא מנא הני מילי אמר קרא ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה ופירשו דהכי קאמר מנא הני מילי דמעין בעינן אמר קרא ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה אבל רש"י ז"ל פירש שם מנא הני מילי דעושים שם שמחה בשעת שאיבה דכתיב ושאבתם מים בששון. הר"ן ז"ל ותוספי הרא"ש ז"ל וקשיא לי לדעת רשב"ם ז"ל דהא אמרינן בפרק לולב וערבה נשפכה או נתגלה היה ממלא מן הכיור ואלו מי כיור שאר מימיות הן ולא מי מעיין דקיימא לן כחכמים דפליגי על רבי ישמעאל בזבחים פרק ב' (דף כ"ב ע"ב) וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות ביאת המקדש שכל המימות כשרים לקידוש וצריך עיון. גליון.

מועלין בהם ובמה שבתוכן פירש רשב"ם מועלים בהם אם הניח חפציו בבור והצניעם שם. ואינו מחוור דאין מעילה בקרקעות כו' ככתוב בתוספות. על כן פירש רבינו תם ז"ל כאן כגון שתלש גוש מן הבור ונשתמש בו. ואי נמי כגון שכותלי הבור בנויים באבנים ותלה חפציו באבנים דתלוש ולבסוף חברו (ובטל) כתלוש דמי לענין מעילה כדאיתא התם בשילהי מסכת מעילה. הרשב"א והר"ן ז"ל.

אבל הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים כו' ואין מועלין במה שבתוכם. פירש רשב"ם ז"ל לפי שאין חצר הקדש קונה דחצר משום יד איתרבאי ואין יד להקדש ואחרים פירשו דאפילו אם תמצא לומר דחצר הקדש קונה אין מעילה בקנייתה דבמאי דקדיש ממילא ליכא מעילה דהא אפילו בגידולי הקדש דמגוף הקדש קא אתו סבירא ליה לרבי יהודה דאין מועלין ועד כאן לא פליג עליה רבי יוסי אלא בגידולי הקדש משום דמהקדש קא רבו אבל במה שחצר הקדש זוכה אפילו רבי יוסי מודה דאין מעילה בזכייתה. הר"ן. דברי רבי יהודה לא גרסינן ליה שאינו בסדר המשנה דמסכת מעילה והא דקתני רבי בברייתא כדאיתא דברי רבי יהודה יודע היה שרבי יהודה שנאה ומשום שראו בברייתא דברי רבי יהודה הוגה במשנה בספרי דברי רבי יהודה. ורבי אלעזר ברבי שמעון מחליף. פירש ר"י דברישא לא תני בתוספתא דרבי אלעזר ברבי שמעון אלא בסיפא תני רבי אלעזר ברבי שמעון מחליף כלומר החליף כל מה שאמר תנא קמא ובהא דאמר תנא קמא מועלין אמר איהו אין מועלין ובהא דאמר תנא קמא אין מועלין אמר איהו מועלין ובעל התלמוד ששנה ברישא רבי אלעזר ברבי שמעון אומר מועלין בהם ובמה שבתוכן משום שרוצה לשנות לשון במה שרבי אלעזר ברבי שמעון חולק על תנא קמא. תוספי הרא"ש ז"ל.

"וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בָּהֶם, מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם" (יחזקאל טו, ז) פירש רשב"ם ז"ל מן התורה פרשו דכתיב כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ (ירמיה כג, כט). וקשא הוה ליה למימר פירשו ומאי יָצָאוּ? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (זהר חדש צא.) ישראל נשמותיהם מושרשים באותיות התורה ולכן לא יש בר ישראל שאין רמז לשמו בתורה ולכן אמר מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ. ועוד נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (סוטה יז.) איש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם לא זכו אש אוכלתן ודאשה עדיפה, מאי טעמא? האי מצריף והאי לא מצריף, דאותיות אש באשה מצורפים זה בזה אבל באיש היו"ד מפסקת ביניהם. והנה אף על פי שהולד נולד ונוצר מזרע האיש וזרע האשה יוצא לאויר העולם מן האשה מבטנה ולזה אמר מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ לעולם כי האשה אש שבשמה מצריף לכן תאכלם אש התורה שפרשו ממנה. או כאן מדבר על הזכרים שחייבים בעסק התורה ופרשו ממנה והזכרים תתייחס יציאתם לאשה יותר מנקבות דאמרו רבותינו ז"ל (נידה כה:) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ולכן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ (משלי י, א).