מסכת בבא בתרא דף ס״ט עמוד ב׳

ארעא ודיקלי אי אית בה דיקלי כו' אע"ג דאם לא אמר דיקלי בסתמא היו כולן מכורין מיהו השתא גרע כדבעי למימ' לקמן חוץ מחרוב פלוני דקני שאר חרובין אע"ג דבסתמא לא קני דדיקלי משמע תרי ולא שייך הכא שופרא דשטרא אלא דוקא כשכותב בשטר אבל הכא דבעל פה לא ועוד דהתם כתיב דיקלין ותאלין כו' והכא דלא קאמר אלא דיקלין לא שייך למימר הכי:

הא דאמרינן סביב אמר רב משרשיא מכאן למיצרים מן התורה. לאו למימרא שיעכבו המיצרים בקנין שדה וכרם, שאפילו אמר שדה פלוני או שדותי מכורין לך ולא מצר לו מיצרים קנה. וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בספר מקח וממכר. ותדע לך, מדאמרינן במנחות (קח, ב) בית בביתי אני מוכר לך ונפל אחד מהם מראהו נפול, ואמרינן נמי לעיל (בבא בתרא סג, א) בין מצר ארעא דמינה פליגי בין מצר ארעא דמינה פסיקא אי אמר ליה אלין מצרנהא פלגא ואי לא אמר ליה אלין מצרנהא תשעה קבין, אלמא אין המיצרים מעכבין. אלא שהראב"ד ז"ל פירשה, שאם לא מצר מיצרים יכול הוא לומר לו לא מכרתי אלא תשעה קבין. ואינו מחוור. עוד פירש הוא ז"ל, דנפקא מינה לשדה שאינה מסויימת באותה בקעה, ואם לא מצר לו מיצרים יכול לטעון שלא מכר לו באותה בקעה רק במקום אחר, ואם מצר אף על פי שלא כתב לו ולא שיירית, שוב אינו יכול לטעון, שהמיצרים מן התורה, והא אתא לאשמועינן. כן כתב הרב ז"ל. עוד נראה לומר דנפקא מינה להיכא דקרו לשדה שדה ולבקעה נמי שדה, ומצר לו המיצרים החצוניים, אף על פי דלא כתב ליה ולא שיירית קנה הכל, משום דמיצרים מן התורה, ואם לא היו המיצרים מן התורה אין לו אלא שדה אחת, הקטנה שבכולן, לפי שיד בעל השטר על התחתונה, ואפילו אם אמר לו שדה שיש לי מכורה, וכדאמרינן בשלהי פרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קעג, א) אמר לו רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו, שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורין לו, ואמר ליה שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה ונפקא מינה לגרעון הלוקח, היכא דאמר לו שדה שלי נתונה ומכורה לך ואין לו אלא אותה שדה, אי נמי יש לו ואמר לו שדה זו ואלין מצרנהא, ומצר לו מיצר אחד ארוך ומיצר אחד קצר, שאין לו אלא ארוך כנגד קצר או כנגד ראש תור, וכן לכולהו אינך דאמרינן בריש פירקין. כנ"ל.

אמר רב יהודה האי מאן דמזבן ארעא לחבריה צריך למיכתב ליה דיקלי וכו'. כתב הראב"ד ז"ל: קשיא לי, דקאמר צריך למכתב ליה, וקא אמר דאי לא כתב ליה בסתמא קני ותירץ הוא ז"ל, דאי לא כתב ליה בסתמא אזיל האי ואכיל פירי, אבל אי קאי ומערער מקמי דנחזיק בהו מקבלין מיניה, ואי שכיב ולא ערער, אף על גב דלא אחזיק בריה לא מצי' מערער, דאמרינן ליה מסתמא אקני להו. עד כאן. ואינו מחוור בעיני, דהא כולה מתניתין מילי פסיקתא קתני, ובמוכר את הבית אי ערער ואמר לא מכרתי את הדלת ולא את האיצטרובל, וכן במוכר את החצר לא מכרתי את הבור ואת הדות אין משגיחין בו, דמסתמא הכל נכנס בכלכלת המכר, וכן הדין במוכר את השדה, ששנינו מכר את החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה, שאם בא וערער עירעורו אינו ערעור. ועוד דהא רב יהודה בעצמו אסיק במימריה אפילו הכי שופרא דשטרא הוא, ואם כדברי הרב ז"ל דינא נמי איכא. אלא נראה לי דלשון חכמים שלום וכדי לסלק התרעומת אמר כן, כלומר שופרא דשטרא הוא, דלאו כולי עלמא דינא גמירי, וכי היכי דלא ליתו לאינצויי צריך לפרש כן שיהא שטרו יפה ולא יצטרך למיקם בהדיא בדינא ודיינא. כנ"ל.

הא דאמרינן אי דיקלא טבא הוא ואי דיקלא בישא. פירש הרב ר' יהוסף הלוי אבן מיגש ז"ל, דלאו הטוב שבכולם או הרע שבכולן קאמר, אלא אם מן הטובים או מן הרעים קאמר.

הא דאמרינן ארעא ודיקלי חזינא אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ואי לית ליה זבין ליה תרי דיקלי. איכא למידק, הא דבר שלא בא לעולם הוא ולא קנה, ולמה קונה זה, ואפילו רב הונא דאמר קונה, הא אמר עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו. והרב אלפסי ז"ל כתב דלא אמרו אלא כשאינו מצוי לקנות, אבל בדבר המצוי לקנות כדיקלי קנה, וחייב להעמיד לו מקח. והוא ז"ל דחה טעם זה, דכל שאינו ברשותו דבר שלא בא לעולם הוא. וכתב הוא ז"ל, דלא לחייב את המוכר לקנות לו קאמר, אלא שאם רצה שיהא ממכרו קיים יקנה לו שני דקלים. וגם זה אינו מחוור בעיני משני צדדין, האחד שנראה מתוך דבריו שהלוקח מקפיד בדבר, ואינו רוצה לקנות את השדה, כיון שאין לו שני דקלים, ולפיכך אמרו שאם רצה להכריח הלוקח זבין ליה תרי דיקלי, ואם כן דעת הרב ז"ל כבודו במקומו מונח, שכל שהמקח בדבר שלא בא לעולם שניהם יכולין לחזור בהם. ועוד שאלו שני ממכרין הם, השדה והדקלים, ואף על פי שאין לו דקלים מכר השדה קיים שהרי זה כאומר שדה אני מוכר לך ודקלים ואף על פי שאין לו דקלים מכר השדה קיים, שאין זה תלוי בזה, ולמה יקנה זה דקלים ולמה יקבל זה. והרב בעל העיטור ז"ל (אות מ' מכירת קרקעות) כתב, דלא אמרו דבר שלא בא לעולם, אלא כגון פירות דקל, דשניהם יודעין ומתנין בדבר שלא בא לעולם, אבל אם המוכר מתנה בדבר שלא בא לעולם, ועל דעת כן נתן לו לוקח את מעותיו, מחוייב הוא לקיים לו תנאו. וכן כתב גם משמו של רבינו נסים ז"ל, ושהביא ראיה מהא דגרסינן בתוספתא דתרומות בפרק האומר תרומה: הא למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו חייב להעמיד לו מקחו. ולדידי קשיא לי, דהא קיימא לן בנמצאת שדה שאינה שלו ולקחה שאפילו חזר הגזלן שמכרה לו ולקחה מבעלים הראשונים ואורתה או יהבה במתנה, לאו לאוקומי קמי לוקח קא בעי, ואין מחייבין אותו להעמידה בפני הלוקח אף על פי שהיה הלוקח סבור דדבר שלו מכר לו, וכן בשגבאה בחובו ולית ליה ארעא אחריתי. ואולי נאמר דשאני התם דכיון דהושבה אצל נגזל אי אפשר לומר לו על כל פנים אותה קח לי, דשמא לא יתרצה הנגזל למוכרה לו ואף בכפלים מדמיה, וכיון שכן, כל שהוציאה נגזל מיד הלוקח כבר נסתלק הלוקח ממנה, ולפיכך גם כשהגזלן חוזר ולוקח מנגזל אינו חייב להעמידה בפני לוקח, סוף דינא כתחלת דינא, ואפילו חזר ולקחה מן הנגזל קודם שהספיק להוציא מיד הלוקח, ומן הטענה הזו בעצמה שכתבתי. אבל כשאינו מתנה לו בשדה מסוימת ובדבר מסוים והוא מידי דשכיחי למזבן, חייב להעמיד לו מקח, שאין לזה יש לזה. אלא שבדקתי אחריה בנוסחאות שבתוספתא תרומות ולא מצאתי כן. ומיהו כיוצא בה מצאתי גם כן (דמשנת) [בתוספתא ד]בבא מציעא (פ"ד, ה"א), דקתני המוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו (תמצא) [ונמצא] שאין לו [לא] כל הימנו לאבד זכותו של זה. עד כאן. והנכון שבשמועה מה שפירש ר"ש ז"ל, זבין ליה תרי דיקלי שלא יהא מחוסר אמנה, שכך התנה לו אני מוכר לך שאקנה לצורכך, או יחזיר מן המעות כנגד שני דקלים, ע"כ לומר שאין מכר השדה תלוי בזה ואף על פי שאין לו דיקלין ואינו נותן לו, דשני ממכרין הן, והילכך משום מחוסרי אמנה הוא דזבין ליה, הא לאו הכי אין זה מקח טעות, והיינו דאמרינן אי אמר ליה ארעא בדיקלי אי אית בה דיקלי קנה ואי לא לא קנה, מקח טעות הוא דעבד.

מצרי השדה הרי הם נמכרים בכלל השדה והמוכר את השדה צריך לכתוב לו המצרים ולסיימם לומר שכל קרקע שבתוכם הוא מוכר לו ואעפ"כ צריך שיכתוב לו שלא שייר כלום בקרקע שתוך אותם המצרים כמו שביארנו למעלה:

ממה שכתבנו למדת שהמוכר שדה לחברו קנה האילנות ומ"מ ראוי לסופר שיזכיר בשעת הקנין ויכתוב בשטר שיקנה עם הקרקע דיקלין חדשים וישנים הוצין וציצין והרבה מעין אלו ואע"פ שאינו צריך מ"מ שופרא דשטרא הוא:

מי שאמר לחברו קרקע ודקלין אני מוכר לך ומצר לו את הקרקע במצרים ולא היו בו דקלים אם רצה המוכר לקנות לו שני דקלים הרי הכל מכור ואין הלוקח יכול לומר לא לקחתי אלא קרקע שיש בו דקלים וכל שכן אם היו למוכר דקלים שלו אלא שנשתעבדו ביד אחרים שפודה לו מהם שנים וכל שכן אם היו לו דקלים בקרקע אחר שנותן לו מהם שנים הא אם לא רצה ליתן או ליקח לו דקלים ורצה לוקח לחזור חוזר ואף אינו יכול יכופו ליקח לו וכך מצאתיה בהלכות גדולי הפוסקים ישנות ונתנו טעם לדבר שדבר שלא בא לעולם הוא ואע"פ שהם ביד אחרים וכמו שאמרוה בשדה זו לכשאקחנה תהא מכורה לך שלא אמר כלום אלא שלפי מה שמצאנו ברוב הלכות יראה שחזרו בהן ואמרו שמכאן אנו לומדים שכל המוכר לחברו דבר המצוי לקנות אע"פ שאין מאותו דבר בידו חייב ליקח ולמכור לו וכן אמרו פוסקין על שער שבשוק ובתוספתא אמרו המוכר פירות לחברו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לא כל הימנו לאבד זכותו של זה ושדה זו לכשאקחנה הואיל ואינה בידו אינה ממין נדון שלפנינו וכן עיקר:

ואם אמר קרקע בדקלים אם היו שם שני דקלים קנה ואם לאו הרי זה מקח טעות וכן יראה שהדין כן אם אמר לו קרקע ודקליו אמר לו קרקע של דקלים או בית דקלים ולא היה שם דקל אין כאן מקח טעות לא נתכון אלא לראוי לדקלים הא אם לא היה ראוי לדקלים הרי זה מקח טעות אא"כ היו שם דקלים:

מכר לו קרקע שנמצאו האילנות בכלל כמו שביארנו והיו שם דקלים הרבה ושייר לעצמו ואמר חוץ מדקל פלני רואין אם הוא חשוב אע"פ שיש חשובים ממנו לא שייר אלא הוא ואם הוא פחות שייר את כלם לא נתכוון אלא כמי שאומר אפילו פחות שבכלן ויש שנותנין שיעור לפחיתות זה כל שאינו טוען קב של תמרים ולי נראה שכן הדין כל זמן שזהו פחות שבכלם אע"פ שטוען קב של תמרים ומ"מ יראה לי שאם אמר חוץ מדקל אחד לא שייר אלא הפחות הואיל והזכיר אחד לא כיון אלא לאחד והמוכר בעין יפה מוכר וכן יראה הדין באומר קרקע ודקליו חוץ מדקל פלני:

מכר לו שדה ואמר לו חוץ מן האילנות והיו שם אילנות ודקלים וגפנים אע"פ שכל אלו בכלל אילן הם בני אדם קורין לדקלים וגפנים שם בפני עצמם ולא שייר אלא האילנות וכן אם היו שם אילנות ודקלים לבד או אילנות וגפנים לבד שייר את האילנות ומכר את הדקלים או את הגפנים לא היו שם אילנות אלא דקלים לבד הרי זה שייר את הדקלים וכן אם לא היו שם אלא גפנים לבד הרי זה שייר את הגפנים לא היו שם אילנות אלא דקלים וגפנים הרי זה שייר את הגפנים שהדקלים יש להם שם מיוחד יותר מן הגפנים וגאוני ספרד ראיתי שפרשו מתוך שהגפנים חשובים יותר וכמו שאמרו באחד שאמר לאריסו כשהיו דקלים מפסידין את הגפנים למחר אייתי לי מקורייהו וקשה לי בפירושם ואדרבה היה לנו לומר כל המוכר בעין יפה מוכר וגדולי המחברים ראיתי נוטים לדעת זה ולפרש שהדקלים חשובים יותר והוא שאמרו לא שייר אלא הגפנים שהמוכר בעין יפה מוכר אלא שמ"מ שטת התלמוד מוכחת שהגפנים חשובים יותר ואין הטעם בכאן אלא שהגפנים יותר בכלל אילן כמו שביארנו שהדקלים יש להם שם מיוחד ביותר:

היו שם אילנות גדולים וקטנים לא כיון אלא לשייר את הגדולים אבל הקטנים הרי הם מכורים בכלל הקרקע ומהו שיעור גדלן וקטנן לענין זה אם הם דקלים שדרכן לעלות בהם בחבל כל שהוא גבוה עד שאין עולין לו אלא בחבל הרי הוא בכלל השיור וכל שהוא נמוך עד שאין צורך לעלות לו בחבל נמכר בכלל הקרקע ואם שאר אילנות הם שאף גבוהים שבהם אין דרכן לעלות בהם בחבל כל שהוא נמוך עד שהעול כובשו ר"ל שצמד הבקר העובר תחתיו עם העול שעל כתפו מגיע לאילן בעול שעל כתפו ומוליך ענפיו אין זה שיור וכל שגבוה עד שאין העול כובשו הרי זה שיור ומ"מ אם לא היו שם אלא אלו הנמוכים הרי זה שיור שאם לא כן מה שייר:

בפרשב"ם בד"ה א"ל מוכר שדה כו' דיקלא טבא הוא כלומר מן הבינונים כו' עכ"ל דליכא לפרש טבא ממש אבל בבינוני שייר לו כל הטובים ממנו דא"כ סתמא הל"ל בכל הדקלים דטבא מזה שהזכיר שייר לו אלא ע"כ דלא אמרינן הכי אלא בבישא ממש דשרי למקצייה דלא טעין קבא כפרשב"ם ודו"ק:

ואף על גב דאי לא כתב ליה הכי קני שופרא דשטרא הוא כתב הראב"ד ז"ל דמשום הכי צריך למכתב משום דנהי דמסתמא קנו אי קאי מוכר ומערער מקמי דליחזיק בהו לוקח מקבלינן מיניה דאי לאו הכי למאי צריך למכתב. ולא מחוור דהא רב יהודה גופיה אסיק במילתיה דשופרא דשטרא הוא ואם כדברי הרב ז"ל דינא נמי איכא. אלא רב יהודה עצה טובה קמשמע לן כי היכי דלא ליצטריך למיתי בדינא ודיינא. אי נמי מפני חשש בית דין טועין וכן דעת הרשב"א ז"ל. וקשיא לי כיון דכתבי אינשי לישנא יתירה משום שופרא דשטרא ואף על גב דלא צריך רבנן נמי מתקני להו למכתב הכי למה מודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך וקיימא לן נמי הכי נימא לשופרא דשטרא כתבו הכי. וניחא לי דכי אמרינן דשופרא דשטרא הוא הני מילי גבי לוקח דכיון דאתי לאפוקי מחזקה דמוכר אף על גב דלא צריך לפרושי קא מפרש בהדיא לפי שהוא חושש שאם יסתפקו בית דין בדבר יעמידו בחזקת מוכר וחייש לבי דינא דלא גמירי אבל מוכר שהוא מוחזק למאי חייש הרי אין הדבר מצוי שיהו בית דין טועין כל כך שיוציאו הדבר מחזקתו שלא כדין והיינו דכל לישני יתירא דפרקין דאמרינן דלטפויי קאתי נקטינן להו גבי מוכר בזמן שאמר לו חוץ מאלו על מנת שדיוטה עליונה שלי חוץ מחרוב פלוני וזהו כלל גדול בדינין הללו דכל לישנא יתירה דאמר מוכר דלא צריך לטפויי קאתי אבל כי אמר ליה לוקח לשופרא דשטרא בעלמא הוא דמכוון. הר"ן ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל שנשאל באיזה ענין ראוי להשתמש במימרא דכל מלתא דלא צריך לטפויי אתא והשיב בזה אין כח בידינו לדון בדמיונות אלא במקום שאמרו ובמקום שלא אמרו לא ידענו מה ואין כח בידינו לדון בו והביא ראיה לדבר. עיין בבית יוסף בטור חושן משפט סימן ס"א בסופו.

אמר רב יהודה האי מאן דמזבין ארעא לחבריה צריך למכתב ליה דיקלי כו'. כתב הראב"ד ז"ל קשיא לי דקאמר צריך למכתב ליה וקאמר דאי לא כתב ליה בסתמא קני. ותירץ הוא ז"ל דאי לא כתב ליה בסתמא אזיל האי ואכיל פירי אבל אי קאי ומערער מקמי דהחזיק בהו מקבלי מיניה ואי שתיק ולא ערער אף על גב דלא אחזיק ביה לא מצי מערער דאמרינן ליה מסתמא אקני להו. עד כאן. ואינו מחוור בעיני דהא כולה מתניתין מילי פסיקתא קתני ובמוכר את הבית אם ערער ואמר לא מכרתי את הדלת ולא את האיצטרוביל וכן במוכר את החצר לא מכרתי את הבור ואת הדות אין משגיחין בו דמסתמא הכל נכנס בכלל החצר וכן הדין במוכר את השדה ששנינו מכר את החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה שאם בא וערער ערעורו אינו ערעור. ועוד דהא רב יהודה בעצמו אסיק במימריה אפילו הכי שופרא דשטרא הוא ואם כדברי הרב ז"ל דינא נמי איכא. אלא נראה לי דלשון חכמים שלום וכדי לסלק התרעומת אמר כן כלומר שופרא דשטרא הוא דלאו כולי עלמא דינא גמירי וכי היכי דלא ליתו לאינצויי צריך לפרש כן בשטרו יפה ולא יצטרך למיקם בהדיה בדינא ודיינא כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

ארעא ודיקלי אי אית ביה דיקלי כו' אף על גב דבסתמא היו קנויים לו כל הדקלים מיהו השתא הוא דגרע כחו כו' ככתוב בתוספות. והא דקאמר יהיב ליה תרי דיקלי ולא קאמר לא יהיב ליה אלא תרי דיקלי אגב דבעי למימר זבין ליה תרי דיקלי פריק ליה תרי דיקלי נקט נמי האי לישנא יהיב ליה תרי דיקלי. תוספי הרא"ש ז"ל. הא דאמרינן ארעא ודיקלי חזינן אי אית ליה תרי דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ואי לית ליה זבין ליה תרי דיקלי. איכא למידק הא דבר שלא בא לעולם הוא ולא קנה ולמה קונה זה ואפילו רב הונא דאמר קונה זה הא אמר עד שלא באו לעולם יכול לחזור. והרי"ף ז"ל כתב דלא אמרו אלא בשאינו מצוי לקנות אבל בדבר המצוי לקנות כדיקלי קנה וחייב להעמיד לו מקחו והוא ז"ל דחה טעם זה דכל שאינו ברשותו דבר שלא בא לעולם הוא וכתב הוא ז"ל דלא לחייב את המוכר לקנות לו קאמר אלא שאם ירצה שיהא ממכרו קיים יקנה לו שני דקלים. וגם זה אינו מחוור בעיני משני צדדים האחד שנראה מתוך דבריו שהלוקח מקפיד בדבר ואינו רוצה לקנות את השדה כיון שאין לו שני דקלים ולפיכך אמרו שאם רצה להכריח הלוקח זבין ליה תרי דיקלי ואם כן דעת הרב ז"ל כבודו במקומו מונח שכל המקח בדבר שלא בא לעולם שניהם יכולין לחזור בהם. ועוד שאלו שני ממכרים הם השדה והדקלים ואף על פי שאין לו דקלים מכר השדה קיים שהרי זה כאומר שדה אני מוכר לך ודקלים אני מוכר לך שאין זה תלוי בזה ולמה זה יקנה דקלים ולמה יקבל זה. והרב בעל העיטור כתב דלא אמרי דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דשניהם יודעים ומתני בדבר שלא בא לעולם אבל אם המוכר מתנה בדבר שבא לעולם ועל דעת כן נתן לו לוקח את מעותיו מחוייב הוא לקיים לו תנאו. וכן כתב גם משמו של רבינו נסים ז"ל ושהביא ראיה מהא דגרסינן בתוספתא פרק ד' דמציעא הא כו' וכן כתב הר"ן ז"ל בחדושיו בתוספתא דתרומה בפרק האומר תרומה הא למה זה דומה למוכר חפץ לחברו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו חייב להעמיד לו מקחו. ולדידי קשיא לי דהא קיימא לן בנמצאת שדה שאינה שלו ולקחה דאפילו חזר הגזלן שמכרה ולקחה מבעלים הראשונים ואורתה לאו לאוקמי קמי לוקח קא בעי ואין מחייבים אותו להעמידה בפני הלוקח אף על פי שהיה הלוקח סבור דדבר שלו מכר לו וכן כשגבאה בחובו ולית ליה ארעא אחריתי. ואולי נאמר דשאני התם דכיון דהושבה אצל נגזל אי אפשר לומר לו על כל פנים אותה קח לי דשמא לא יתרצה הנגזל למוכרה לו ואף בכפלים מדמיה וכיון שכן כל שהוציאה נגזל מיד הלוקח כבר נסתלק הלוקח ממנה ולפיכך גם כשהגזלן חוזר ולוקח מנגזל אינו חייב להעמידה בפני לוקח סוף דינא כתחלת דינא ואפילו חזר ולקחה מן הנגזל קודם שהספיק להוציאה מיד הלוקח מן הטענה הזו בעצמה שכתבתי אבל כשאינו מתנה לו בשדה מסויימת ובדבר מסויים והוא מידי דשכיח למזבן חייב להעמיד לו מקחו שאם אין לזה יש לזה. אלא שבדקתי אחר הנוסחאות שבתוספתא ירושלמי היא בפרק האוכל תרומה שוגג עיין שם ולא מצאתי כן. והנכון שבשמועה מה שפירש ר"ש ז"ל זבין ליה תרי דיקלי שלא יהא מחוסר אמנה שכך התנה לו אני מוכר לך אילנות שאקנה לצורכך או יחזיר מן המעות כנגד שני דיקלין ע"כ לומר שאין מכר השדה תלוי בזה ואף על פי שאין לו דיקלין ואינו נותן לו דשני ממכרין הן והלכך משום מחוסרי אמנה הוא דזבין ליה הא לאו הכי אין זה מקח טעות והיינו דאמרינן אי אמר ליה ארעא בדיקלי אי אית בה דיקלי קני ואי לא לא קני מקת טעות הוא דעבד. הרשב"א ז"ל. והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ובמקצת נוסחי הלכות הרי"ף ז"ל כתוב דלא אמרו דבר שלא בא לעולם אלא בדבר שאינו מצוי לקנות אבל בדבר המצוי לקנות כדקל קנה וחייב להעמיד לו המקח. אבל נראה שהוא ז"ל דחה טעם זה דמכל מקום דבר שלא בא לעולם היא וכן נראה לי ברור דאפילו דבר המצוי לקנות מיקרי דבר שלא בא לעולם דלאו בידו הוא. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק הרבית אמר רב הונא האי מאן דיהיב זווי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה משלם כדאזיל אפרוותא דזולשפט אמר אמימר כו' הני מילי ביין סתם רב אשי אמר אפילו ביין סתם כו' ומקשינן לרב אשי מאי שנא מהא דתנן אם אוביר כו' ומפרקינן התם בידו כו' ודאי יין סתם יותר מצוי למכור הוא מן הדקלים ואפילו הכי מסקינן התם לאו בידו. לפיכך נראה כמו שכתוב במקצת נסחי הלכות הרב ז"ל וכי אמרינן הכא דזבין ליה תרי דיקלי לאו חיובי מחייבינן ליה למזבן תרי דיקלי אלא יהבינן רשותא למזבן ליה תרי דיקלי קנה לה להאי ארעא ואף על גב דלית בה דיקלי על כרחך נראה מדבריו שעיקר המכר הוא השדה ומה שאמר ודיקלי אינו אלא כמתנה שאם יתן לו דקלים יקנה השדה ואם לאו לא יקנה ואפשר דלא בכל שני דברים אמרינן הכי אלא דוקא בדיקלי דכיון דאפשר דלא בעי להו וכי קאמר ודיקלי לצורך קרקע קאמר משום הכי מכר הקרקע תלוי בהו. כן פירש הרא"ה ז"ל לדעת הרי"ף ז"ל. עד כאן לשונו.

חזינא אי דיקלא בישא הוא כל שכן הנך האי בישא וטבא דאמרינן איכא מאן דפריש דליכא ביש מינה וליכא יפה מינה. ודחוק דאם כן קשיא בינוני אבינוני. אלא כל שנקרא מן הרעים שבאותה שדה כל שכן אותם שהן יפין ממנה ולא אותם שהם רעים ממנה ואם נקרא מן הטובים לדידיה הוא דשייר ואף על פי שיש שם טובים ממנו. הראב"ד ז"ל. ובשיטה לא נודעה למי כתוב ונראה לי אם הוא בינוני כל שלמעלה ממנו לטיבותא שייר בהדיה מכל שכן ואינך לאו לא כמו שפירש רשב"ם ז"ל דיקלא טבא דטעון קבא דיקלא בישא דלא טעון קבא. עד כאן.

גופני ודקלי לבר מגופני פירוש דכיון דגופני חשיב מדיקלי כדאמר ליה רב לאריסיה למחר אייתי לי מקורייהו משום דהוו מפסדי להו לגופני אלמא גופני חשיבי מאילני אזלינן בתר דעתיה דאמרינן כיון דשייר גופני הוא דשייר משום דחשיבי. הרא"ם ז"ל. וכבר דחה רשב"ם ז"ל פירוש זה.

כל שעולין לו בחבל הוי שיור פירוש זה שהתנה ואמר לבר מאילני כל אילן שהוא גדול ואין עולין לו אלא בחבל הוא ששייר אבל אילנות קטנים שעולין להן בלא חבל לא הוי שיור אלא מזדבני בהדי ארעא דכיון דקטיני לא חשיבי ולא מקרי אילנות אלא כארעא דמיין. ודייני גולה אמרי כל שהעול כובשו לא הוי שיור כלומר כל אילן שהוא נמוך על הארץ כדי שיהא הבקר העובר תחתיו כובש האילן בעול שעל כתיפו לא הוי שיור הא קטן ולא חשיב וכי אתני אלא אתני אלא לשייר דבר שהוא חשוב באילנות אבל מה שאינו חשוב לא שייר ואם הוא גבוה מן הארץ בכדי שיהא הבקר עובר תחתיו ואין העול שעל כתפו מגיע אל האילן ואינו כובשו הוי שיור דהא אילן גדול הוא וחשוב וכיון דאתני ואמר לבר מאילנות לא מזדבן דודאי דהאי אילן הוא דאתני עלה משום דאילן חשוב הוא. הרא"ם ז"ל.