מסכת בבא בתרא דף מ״ה עמוד א׳

אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה הדר הוה מצי לשנויי כגון שעשאה אפותיקי דאז לא הדר אארעא אחריתי דאית ליה ואם תפול ביד המערער יפרע לו אחרת ומש"ה אינו מעיד עליה דנוגע בעדות הוא:

מאי נפקא מינה תימה דנ"מ שיפטרו אם יתעשר ושמא בשביל כן אין לפוסלו לעדות כיון דהשתא לא מרויח מידי:

דינא הוא דמפצי ליה תימה לרשב"א דלימא ליה אייתי ראיה דבדין טרפה ואשלם לך דאפילו לגבי ישראל מצי למימר הכי כל שכן לגבי עכו"ם ויש לומר דמיירי כגון שבדיני עכו"ם דן עמו ובדיניהם הויא דעכו"ם הלכך חייב לפצותו:

אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר כו' אין לפרש מתוך שהיה יכול לומר אין בידי כלל דהא בראה מיירי כדמוכח אתקפתא דאביי דראה עבדו אלא ה"פ מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם שבא לידו בתורת אומנות אלא בתורת מכר אי נמי אתה מכרתו לאחר ואחר מכרו לי כדפי' הקונטרס ואם תאמר מאי איריא אומן דאין לו חזקה היכא דמסר לו בעדים אפי' אחר נמי כיון שיש עדים שבא לידו בתורת פקדון ואפילו לא ראה למאי דמסיק שצריך להחזיר לו בעדים ולקמן פריך לה אבל מכל מקום קשה דמאי ס"ד דרבה וי"ל כגון שמסר לו בעדים סתם ולא פירש בפניהם אם בתורת מכר אם בתורת פקדון ולהכי דוקא אומן אין לו חזקה דמסתמא לתקנו מסר לו כיון דלא פירש אבל אחר מדלא פירש שהוא פקדון מסתמא מכר או מתנה הוא ורב נחמן בר יצחק דפריך בסוף הסוגיא אומן הוא דאין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה לא מסתבר ליה לרב נחמן לאוקומה בראיה בלא ידיעה דלא שכיח כדפריך [לעיל מיניה] אי דאיכא עדים ליחזו עדים מאי קאמרי דלא שכיח שימסור בפניהם ולא ידעי הקציצה והכא נמי רב נחמן בר יצחק לא פריך אלא מכח סברא זו והכי פריך אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה הא ע"כ ידעי עדים דבתורת פקדון אתא לידיה דלא מסתבר לאוקומה בדבר דלא ידעי דלא שכיח כלל הקשה בקונט' אמאי יש חזקה לאומן מ"ש מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ותירץ דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שייך גבי כל אדם אבל הכא מצי למימר אומן אינך רגיל אצלי לתקן ור"י אומר דאפי' רגיל לתקן אצלו יש לחלק דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שייך בין לגבי אדם שמכיר שהוא נאמן בין מכיר שאינו נאמן ואין יכול כל שעה להעמיד עדים כשרוצה להשאיל ולהשכיר שלא להשיא עצמו שם רע בשכיניו אבל לאומן אם צריך הוא לתקן יכול ליתן לאומן המכיר שהוא נאמן או להביא עדים לכך יש לו חזקה שלא בעדים:

אי הכי אפי' בעדים נמי מתוך שיכול לומר החזרתיו לך כו' פירוש בשלמא לדידי דלא מפליגנא בין יש עדים לאין עדים אלא בראה הוא דמפליגנא היכא דראה אפילו היכא דליכא עדים לא מהימן כדאמר אביי בסמוך והיכא דלא ראה אף על גב דאיכא עדים מהימן במיגו דמצי אמר החזרתיו לך אלא לדידך היכא דאיכא עדים אפי' לא ראה דלא מהימנא אמאי אינו נאמן במיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך ומיהו קשה דלשון אי הכי אפילו בעדים נמי לא משמע הכי אלא משמע אי הכי דשלא בעדים נאמן במיגו בעדים נמי הוה לך למימר מיגו בשלמא לדידי דלית לי מיגו שלא בעדים בעדים נמי לית לי מיגו אלא לדידך קשה ור"ת דחק לפרש ואין נראה כלל לר"י:

אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר כתב הראב"ד ז"ל: קא מקשו הכא דמי יודע חובותיו, שמא המשועבדין והבני חורין כולין צריכין לחובותיו. ותו, דקאמר ואי דלית ליה מאי נפקא ליה מינה, דילמא דאקנה אמר ליה וחשב בלבו אקנה נכסים וזה יבא ויטרוף ועל כן רוצה שתעמוד המכירה זו בידו של לוקח ויבא בעל חוב ויטרוף אותה קודם שיהיו לה נכסים אחרים שיגבה מהם. ותירץ הוא ז"ל, כי קושיא זו האחרונה אינה קושיא, כי דבר רחוק הוא שיחשוב בלבו אעשיר ואקנה ויכחש על העושר העתיד שלא יטרפנו בעל חובו. ועל הקושיא הראשון תירץ, כי לא חששו אלא לחוב הידוע בשטר, אבל לא מן הסתם, שאם לא נודע החוב בודאי איננו, שאילו היה בשטר כל מלוה בשטר קלא אית ליה. ואני תמה, איך אפשר להעמיד שמועתינו בחוב ידוע, והא בכולה ליחוש דילמא אקשינן ודחקינן ביה בלקח ומכר לאלתר ואמרי עדים דלא הוה ליה ארעא מעולם, ואם איתא ליחזי אנן היאך כתב לו, ולעיל גבי שותפין דאיצטריכי לאוקומה בשקבל עליו אחריות ואחריות דנפשיה בלחוד ולא אחריות דעלמא, וכל הדחקין האלו למה, כיון שאין חוששין אלא לחוב ידוע, ובכולהו ליחוש קא פרכינן. ומה שאמר הרב ז"ל שאלו היה עליו חוב בשטר קול היה לו, וכי כל שלוה בשטר ידוע הוא לכל, לא אמרו אלא לגבי לקוחות דעל ידי חקירה יכולין לדעת עם הקול היוצא וכל שלא חקרו אינהו דאפסידו אנפשייהו. אלא הכא חששא בעלימא הוא שחששו לנגיעת עדותו, ואנן על מה שהוא בלבו אנו דנין וחוששין, והכי קאמר, אם יש לו קרקע ויודע בעצמו שיספיק למה שהוא חייב, עליה דידיה הדר, ואי לית ליה כדי חובותיו מאי נפקא ליה מינה.

ופריק דלית ליה ודקא אמרת מאי נפקא ליה מינה, אפילו הכי לא ניחא ליה דליהוי רשע ולא ישלם. והקשה הרב רבי יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, והא לאו דעדות שקר חמיר, והיכי חיישינן ליה, דעד שקר נמי רשע מיקרי, דכתיב והיה אם בן הכות הרשע ובעדים זוממים הכתוב מדבר. ותירץ דהכי קאמר דלא ליקריוה אינשי לוה רשע ולא ישלם, ולצאת מידי לעז הבריות מתכוין. והראב"ד ז"ל כתב, שיש שואלין והאיך חוששין כאן לנגיעת עדות של זה האחד, והא אמרינן ביבמות בפרק כיצד אשת אחיו (יבמות כה, ב) עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו להם חכמים על דבר זה, ופירשו בירושלמי לפי שאין שנים מצויין לחטוא בשביל אחד, והכא נמי כיון שיש אחר עמו מה אנו חוששין לו. ותירץ הוא ז"ל, דהתם עדות מקח ראשון בלא שום חששא, ולקח זה השדה שיקח אותו העד מן הלוקח חשדא בעלמא הוא על הלוקח למפרע, וכיון שהיא האחר עמו בעדות המקח אין כאן חשד למפרע, אבל הכא בשעת עדות נוגע בדבר הוא לכל שמעיד על עצמו.

הא דאקשינן סוף סוף לגבי דהאי לוה רשע ולא ישלם הוא. פירש הרב אלפסי ז"ל, סוף סוף לגבי לוקח לוה רשע ולא ישלם הוא, ולא נפיק ליה מהאי שמא, וכיון דסוף סוף לא נפיק מהאי שמא לאו נוגע הוא בעדות, ואמאי אינו מעיד. עד כאן. וכן פירש ר"ש ז"ל. וקשיא טובא, דכל שכן שהוא נוגע בעדות, וכדאמרינן לעיל גבי שותפין הכא במאי עסקינן שקבל עליו אחריות, ואקשינן אחריות דמאן אי נימא אחריות דעלמא, כל שכן דניחא ליה, כלומר שאם תצא מתחת ידו של זה יהא חייב לשלם לו. ועוד דהכא איפשר דאינו חייב לעלמא וניחא ליה דיקום בידא דהאי דלא ליהוי לגבי דידיה לוה רשע ולא ישלם. ועוד דילמא לגבי בעל חוב אינו חושש עדיין, שמא לא הגיע זמנו, ולזה חושש עכשו, שעכשו תצא מתחת ידו. ועוד לכשתמצא לומר שהוא חייב לאחרים, בודאי יותר הוא חושש שלא יקראוהו שנים לוה רשע משלא יקראנו אלא אחד, דעכשו יהא מוחזק בלוה רשע ולא ישלם. ומסתברא דהכי פירושא, אם איתא דטעמא משום דלא לקריוה לוה רשע ולא ישלם הוא דחשבת ליה נוגע בעדות, אמאי נסבת לה מפני שמעמידה בפני בעל חוב דאינו יודע, ושבקת טעמא דלא לקריוה לוקח גופייהו לוה רשע.

ופריק אי משום לוקח לא חיישינן דאיהו לא חייש דליקריה איהו לוה רשע ולא ישלם, דאמר ליה להכי זביני לך שלא באחריות. ואם תאמר אם כן עדיפא מינה הוה ליה לאקשויי, אי הכי פרה וטלית נמי אמאי מעיד לו עליה, דסוף סוף לוה רשע ולא ישלם הוא. ועוד דהשתא מפרה וטלית סלקינן. וי"ל דהשתא אדרבין קיימין ועליה דייקינן, ורבין לא איירי בפרה וטלית כלל, הילכך עדיף ליה לאקשויי אדרבין, ובמאי דפרקינן דאמר ליה להכי זביני לך שאל באחריות סלקא לן פירוקא אמתניתא כנ"ל.

כולהו נמי לא מפצי ליה פירוש וכל שכן ישראל, דלעולם אין מוכר חייב לפצות את הלוקח עד שיתחייב בבית דין, דאמר ליה מוכר אחוי טרפך ואשלם לך, אלא דבגוי כיון דלא אפשר למיקם עליה בדינא ומעשיו מוכיחין שהיא שלו, כיון שלוקחה ממנו ומני לו את האוכף, הוה אמינא דליפצי ליה, קא משמע לן אמימר [דלא. וכן פירש רש"י ז"ל (בבא קמא ע, א) אחוי טרפך דבדין טרפוה מינך ואשלם לך. שמעינן מינה דאי טרפיה שלא כדין אינו משלם לו כלום לא בגוי ולא בישראל. והדין נותן, דכל שלא עמד עליו בדין ולא חייבוהו בית דין גזל הוא, ואחריות אונסין וגזלה לא קבל עליו.

אמר רבה לא שאנו אלא שמסר לו בעדים כלומר, ואף על פי שלא ראה עכשיו בידו, דכל שמסר לו בעדים אינו יכול לפטור עצמו בשום צד, וכדמסיק רבה ומפרש טעמיה דהמפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים, והילכך כל המפקיד אצלו בעדים אין לו מגו, ולפיכך אינו נאמן לומר מעתה חזרתי ולקחתיו ממך. אבל מסר לו שלא בעדים נאמן לומר לקוח הוא ביד, שחזרתי ולקחתיו ממך, מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם, כלומר, לא היו דברים כמו שאתה טוען, דבין שלא ראה בין שראה עכשו בידו ויש עדים שמכירין אותו שהיה של תובע, יש לו מגו, דאי לא ראה יכול לומר לו לא היו דברים מעולם ולא בא לידי מעולם, ואפילו ראה יכול לומר לא בא לידי בתורת אומנות כמו שאתה אומר, אלא במקח, ואי נמי לא בא לידי מידך, אלא בשוק קניתיו מאחר, שמא מכרתו לו. ודע לך דרבה אפילו כשראה קאמר, דמהימן כל שמסר לו שלא בעדים, מדמותיב ליה אביי מברייתא דקתני ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס, קתני מיהא ראה, אלמא שמעיה אביי לרבה רביה דאמר בהדיא דכל שמסר לו שלא בעדים בין לא ראה בין ראה מהימן. ועוד דהא אתא רבא לאותובי לאביי ולסיועי לרבה מברייתא דקציצה, וקא מוקי לה איהו בדליכא עדים ובדראה, אלמא רבה אפילו בדראה קאמר דאומן מהימן, ואף מדברי רבה עצמו שמעינן לה, מדמפליג בין מסר בעדים למסר שלא בעדים, ולא מפליג בין ראה ללא ראה, שמע מינה דלדידיה אין כל הדבר תלוי אלא בדמסר בעדים וכמסר שלא בעדים.

אמר ליה אביי אי הכי בעדים נמי אביי הוה סבור דלרבה כל שמסר לו בעדים אפילו יש לו מגו דהחזרת[י] אינו נאמן, ולפיכך היה מקשה והולך מאי שנא דבדליכא עדים נאמן ומשום מגו. ואף על גב דאביי נמי אית ליה טענת מגו באומן, דהא משמע דלדידיה כל היכא דלא רעה נאמן מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם אי נמי החזרתיו לך, וכפשטה דברייתא דקתני ראה עבדו ביד אומן, דאלמא דוקא ראה הא לא ראה מהימן, אפילו הכי מקשה לי[ה] לרבה אי הכי בעדים נמי, והכי קאמר ליה, בשלמא אי אמרת איפכא, דבמסר בעדים ולא ראה מהימן ובדמסר שלא בעדים וראה לא מהימן, שפיר, דכל שלא ראה מהימן מגו דאי בעי אמר ליה לא בא לידי מעולם ואי נמי החזרתיו לך, דהא אפילו בכלים עשויים להשאיל ולהשכיר, שאינו נאמן לומר לקוחין הן בידי, אם לא ראה נאמן, אלא בדראה אינו נאמן, דכל כלי שיש ביד אומן באומנותו, שהכל צריכין ליתן כליהם טלית ביד כובס ובגד לצבוע לצבע, אלא לדידך דאמרת דאפילו בדראה נאמן ועשיתו לאומן בזה כשאר כל אדם, אם כן אפילו בדמסר בעדים למה אמרת שאינו נאמן, דהתם נמי הא אית ליה מגו.

כבר ביארנו למעלה שהמוכר שדהו לחברו שלא באחריות אינו מעיד עליה וביארנו שאין בה חלוק בין יש לו שאר נכסים לאין לו שאר נכסים שאם יש לו שאר נכסים שמא חובותיו יתרים עליהם א"כ מהו ששאלו כאן היכי דמי אי דאית ליה ארעא אחריתי סוף סוף עליה דידיה הדר ואינו מרויח כלום שהרי על כל פנים מן המשוחררים הוא גובה מקצת מפרשים פירשוה אי דאית ליה ארעא אחריתי אחר שחקרו בית דין את חובותיו חקירה הראויה להם וכל שהוא כן יכול אח"כ להעיד עליה הא קודם חקירה אינו מעיד ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאין פוסלין בעדות זו אלא בחוב הידוע ולא מן הסתם ואף קודם חקירה שכל מעשה שטר קול יש לו וכל שלא נשמע קולו אין חוששין לו ומתוך כך היה לו לשאול אי אית ליה ארעא אחריתי ולהכשירו בכיוצא בה לעדות והוצרך להעמידה בשאין לו עוד קרקע ומטעם שלא יהא נקרא לוה רשע ומ"מ אין באין בפיסולו שנדונהו כנוגע בדבר שנחוש שמא יעיד להעמידה בפני בעל חובו שאם ירויח נכסים מכאן ואילך לא יהא בעל חובו חוזר עליו שאין חוששין לדבר הרחוק כל כך משלשה צדדין להעיד עדות שקר ולהצלת מה שלא בא לידו עדין ובכונת הצלה שלא כדין ומ"מ ענין מה ששאלו אי אית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר ומטעם שהם בני חורין יש לך עוד לחקור ונחוש שמא אפותיקי מפורש עשאו שאינו חוזר עוד על שאר הנכסים אף בבני חורין ורוצה להעמיד את זו לפני בעל חובו כדי להציל נכסים שבידו ותדע שמקצת מפרשים למדים מכאן שאף באפותיקי מפורש אין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בני חורין ומ"מ במסכת גיטין יתבאר שבאפותיקי מפורש נפרע מן המשועבדים אף במקום בני חורין אלא שמסכימים לומר שבזו מיהא הואיל ולוקח זה לקח שלא באחריות כופין את המלוה לגבות מבני חורין שלא להפסיד את הלוקח שלקח בלא אחריות ואין זה כלום שאף בזו אינו גובה אלא מאפותיקי שלו ומ"מ לדעתי עיקר הקושיא אינה שהרי להצלת נכסים שבידו אינו צריך לכך שהרי אינו חוזר עליהן ואם להעמידה לפני בעל חובו שלא ליקרא לוה רשע אין זה כלום שהרי נכסים בידו לפרעו ולצאת מכלל רשע:

כבר ביארנו שהמטלטלין אע"פ שאין בסתם מכירתם אחריות דוקא באחריות הבא מחמת חובותיו אבל נמצאת שאינה שלו על הדרכים שביארנו חוזר עליו וכן הדין אף מחמת חובותיו אם התנה עליהם אחריות בפירוש ומ"מ בכלם דוקא שהוציאוהו ממנו בבית דין ישראל ועל ידי עדות ישראל אבל אם הוציאו ממנו אחד מן האמות הקדומות שבעובדי האלילים ואין מתיראין מעונש הדתות על ידי ערכאותיהם ועל ידי עדותם אין זה חוזר על זה שמכרם לו אפילו לא היה מודה שהוא הכיר בה שמשל מוכר היתה ואפילו אנס את הבהמה ולא אנס אכף שעליה שהיה הדבר מוכיח שלא מתורת אונס הוא בא אלא מן הדין שאלו כן היה אונס אף את האכף וכן אפילו הביא עדי ישראל שמשלו היתה מתחלה שאני אומר מכרן לאחר ולקחם זה הימנו שסתמן של אלו אנסים הם וכן בכל כיוצא בהם שהמקבל אחריות אינו מקבלו מן האונס אא"כ התנה עליו בפירוש ומ"מ כל שהתנה על האונס חייב בכל אונס המצוי כגון זה שהזכרנו ומ"מ אם הביא עדי ישראל שזה גזלה הימנו מוציא מידו:

מה שכתבנו בענין נוגע בעדות אפשר לימצא דברים הרבה מלבד אלו שיש לחקור עליהם למקבל העדות ומתוך כך הזהירו גדולי המחברים על דעת הדיין ועוצם בינתו להתבונן ולידע הדבר הגורם לדבר אחד עד שיהא נקרא בשבילו נוגע בעדות ויעמיק לראות אם ימצא לזה העד שום צד של הנאה בעדות זו וכל שהוא פסול לעדות מסבת נוגע בעדות פסול גם כן לדון וכן בשאר מיני הפסלויות כמו שיתבאר במקומו:

כבר ביארנו במשנה שכל המטלטלין בחזקת מי שהם תחת ידו בדברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר ושהאומן בדברים הראויים לאומנותו אין לו חזקה ויעדנו שבגמ' יתרחבו הדברים בענינים אלו ותדע שדברים אלו מבולבלים ביד הפוסקים מתוך בלבול פירושים שיש להם בסוגיא זו ועיקר מה שראוי לברור בענינים אלו הוא שכל שיש לבעל הכלי עדים ונראה הכלי עכשו בשעת התביעה ביד הנתבע שאי אפשר לו לומר לא היו דברים מעולם ולא החזרתי בין אומן בין אחר בין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר בין אין עשויים אין להם חזקה ועדים אלו פירושו באמן שראו שזה מסרו אצלו בתורת תקון ובאחר שראו שזה מסרו אצלו בתורת פקדון או שאלה אי שכירות ומכיון שכן הוא אינו יכול לומר לא היו דברים מעולם לא שלא היה כלל ולא שהיה אלא שבתורת מקח בא לידו וכן מאחר שנראה עכשו בידו אינו יכול לומר החזרתי ומעתה כשהוא אומר חזרתי ולקחתיו אינו נאמן לא היו שם עדים שמסר לו כלל ולא נראה עכשו ביד התובע אלא שזה תובעו כלי פלני יש לי בידך והרי שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם והוא משיבו באמת בא לידי ובתורת מקח או בתורת תקון או שאלה ופקדון ולקחתיו אח"כ בין אומן בין אחר אף בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר נאמן ושני אלו אין בהם חולק ומה שכתבו גדולי הפוסקים בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכיל למימר לא היו דברים מעולם בדליכא סהדי או החזרתי בדאיכא סהדי כי אמר לקחתיו אינו נאמן תדע שדבריהם לצדדין נאמרו כלומר בין ראה היכא דליכא סהדי ובלא היו דברים שבאו בתורת אומנות בין לא ראה היכא דאיכא סהדי ובהחזרתי ובעדים ולא ראה האמור למטה אבל אין עדים ולא ראה אף הם מודים שאף באומן נאמן ומי שרצה לחלוק ולומר באחר ובשאין עשויים להשאיל ולהשכיר שיהא נאמן אף בראשונה לומר החזרתי ולקחתיו יקבל תשובתו ממה שאמרו בסוף סוגיא זו אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה:

היו שם עדים שמידו של תובע בא הכלי ליד הנתבע אלא שלא שמעו אם בתורת מקח אם בתורת שאלה ושכירות או תקון והרי שאין זה יכול להשיב לא היו דברים מעולם באמן או באחר בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר סתמן לתקון או שאלה ושכירות בא לידם וכל שנראה עכשו בידם אין נאמנין לומר בתורת מקח בא לידינו או בתורת תקון ושאלה וחזרנו ולקחנום ומ"מ אם לא נראה נאמנין מתוך שהיו יכולין לומר החזרנו ואחר בדברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר נאמנין בכולם שהרי יכולין לומר בתורת מקח בא לידינו לא היו שם עדים כלל אבל ראה ובירר שמשלו היה באמן או אחר בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן שהרי אין כאן מתוך לא מצד שלא היו דברים מעולם ולא מצד שהחזיר שהרי ראה וכן אינו יכול לומר בתורת מקח בא לידי שסתמן לתקון ולשאלה באו ומעתה אינו נאמן בלקחתיו אח"כ הא אחר בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר נאמן מטעם מגו דמצי אמר בתורת מקח בא לידי ומ"מ אם לא בירר זה שכלי זה היה שלו אין זה נקרא ראה כלל שהרי יכול לומר לא היה שלך מעולם היו שם עדים אפילו עדים גמורים ר"ל שראו באומן שבתורת אומנות בא לידו ובאחרים בתורת פקדון או שאלה ושכירות אבל בשעת התביעה לא ראה הכלי ביד האומן לפי שיטתנו נאמנין בין אמן בין אחר אף בעשויים להשאיל בין בלקוח בתחלה בין בשבא מתחלה בתורת פקדון ושאלה אלא שחזר ולקח שהרי יש כאן מתוך שהחזרתי וכן דעת הגאונים אבל גדולי הפוסקים כתבו בזו שהאמן אינו נאמן במגו של החזרתי ומה שאמרו ראה תניא אפשר בשאין עדים או על הדרך שפירשוה הם בהלכותיהם ולדעתם בעל שמועה זו והוא רבה הואיל ודבריו נשארו בתיובתא בטלו כל דבריו ולדעת הגאונים לא בטלו אלא במקצתם והוא במה שהוקשה בהם וזהו בשאין עדים וראה שכל שראה ובירר שלו היה הוה ליה אומן לגביה כאחר בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ולדעת רבה היה האומן נאמן אבל יש עדים ולא ראה היה הלכה כדבריו שנאמן במגו של החזרתי ולפי דרכך למדת שהמפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר בעדים:

שמא תשאל לשטה זו והרי במשנתנו נצטרף אומן עם השותף ובברייתא נצטרף עם הגזלן כמו שאמרו מ"ז א' אמן אין לו חזקה בן אומן יש לו חזקה גזלן ובן גזלן... יש לו חזקה והיה לנו לפרש ענין אומן כענין שותף וגזלן והדבר ידוע שהשתף אע"פ שסתם שניהם להשתתף בהרבה דברים לא נאמר שאין להם חזקה אלא בשדה שנתברר שתופם עליו בפרט וכן גזלן אע"פ שהוחזק בהרבה גזלות וסתמו גזלן לא נאמר שאין לו חזקה אלא (בשלא) נתברר גזלו על אותו שדה ואף אומן היה לנו לומר שלא נאמר עליו שאין לו חזקה אלא בשנתברר שבתורת אומנות בא לידו אותו כלי בפרט אין זה כלום שהשותף והגזלן אפילו הוחזקו בכמה דברים מ"מ אין סתם הדברים אצלם בשתוף וגזלה אבל אומן כל דברים שבאומנותם חזקה עליהם שבתורת אומנות באו והרי הם אצלם כאחר בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר:

וכלל הדברים שעליו מפתחות הלכה זו נמסרות בידך הוא שיש כאן טענת מגו משלשה צדדים אחד לא היו דברים מעולם והשני החזרתי והשלישי בתורת מקח בא לידי והשנים הראשונים הם שוים לכל אדם אבל השלישי ר"ל בתורת מקח בא לידי אינו לא באומן ולא באחר בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ומעתה כל שהוא מודה באמת בא לידי ובתורת פקדון ועדין הוא בידי אלא שמ"מ אחר שבא לידי בתורת פקדון לקחתיו ועכשו הוא אצלי בתורת מקח כל שיש לו מגו נאמן בכך וכל שאפשר לו לבא בטענת מגו של לא היו דברים מעולם או במגו של החזרתי אף אמן בדבר הראוי לאומנותו ואחרים אף בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר נאמנים בו הא כל שאין שם אחד מאלו השלש והוא [טוען] בתורת מקח בא לידי אין אומן נאמן בו בדבר הראוי לאומנותו וכן לא אחרים בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר וכלל זה יהא בידך ועל פיו אתה משיג יפה אפני ההלכה על מתכונתה:

ולענין ביאור הסוגיא צריך שתדע לפי שיטתנו בדברי רבה הראשונים ר"ל מה שאמר לא שאנו אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כי אמר לקוח הוא בידי נאמן פירושו בראה וזה שאמר מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם פירושו לא היו דברים מעולם שבאו בתורת אמנות אלא בתורת מקח ואחר שכן אף כשהוא אומר בתורת אומנות באו ולקחתים נאמן ונמצא שהוא מאמין האומן במגו של בתורת מקח בא לידי והוקשה בהם בסוף השמועה ממה שאמרו במשנה אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה ואי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה פירוש הואיל וראה אלא דליכא עדים וקתני אומן אין לו חזקה וראה ומה שהקשהו אביי אי הכי אף בעדים נמי ובמתוך שהחזרתי לא שיחלוק אביי לומר בזו שלא יהא נאמן אלא ודאי אף לאביי נאמן ולדבריו דרבה קאמר והענין שהיה אביי יודע ברבה שביש עדים ולא ראה היה אומר שאין אמן נאמן ותמה עליו הואיל ובלא עדים וראה אתה פוטרו במתוך זה שהזכרנו כל שכן בעדים ולא ראה שראוי ליפטר במתוך שהחזרתי עד שמתחלה השיבו רבה שטענת החזרתי אינה כלום וכל שמסר בעדים אף בלא ראה חייב והקשהו ממה שאמרו ראה עבדו ביד אמן פירוש עבד קטן שאם בגדול אין לו אלא חזקת שלש אלא קטן והוא ביד אומן רופא לרפאו וכן טליתו ביד כובס וכן כל כיוצא בזה ואין כאן עדים אלא ראה והוא תובעו מה טבו אצלך אתה מכרתו לי לא אמר כלום שהאמן באין עדים וראה לא החזיק יצא מתחת ידי אחר שאינו אומן וזה תובעו ואומר שלאמן מסרו אם טען זה באמת מן האומן לקחתיו אלא שבפני לקחו הוא ממך נאמן שהרי היה יכול לטעון ממך לקחתיו ותירצה רבה ביש עדים הא אין עדים וראה החולק ועכשו הוצרך לחזור ולומר שטענת החזרתי טענה היא ולא יתחייב אלא ביש עדים וראה שאם לא כן עדים וראה למה לי ונמצא עכשו לדעתו אין עדים וראה ויש עדים ולא ראה פטור והוקשה באין עדים וראה אבל לא ביש עדים ולא ראה על הדרך שהזכרנו:

תוס' בד"ה אבל מסר כו' להד"מ שבא לידו בתורת אומנות אלא בתורת מכר א"נ כו' עכ"ל פי' מתוך שיכול לומר שלא בא מעיקרא לידו בתורת אומנות אלא שהוא מכר לו מתחלה א"נ אתה כו' מהימן נמי למימר שבא לידו בתורת אומנות ואח"כ מכרו לו וק"ל:

בא"ד כדפריך (לקמן) [לעיל מיניה] אי דאיכא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה א"ה כו' ומיהו קשה דלשון א"ה אפי' כו' אלא משמע א"ה דשלא כו' בעדים נמי לית ליה מגו כו' עכ"ל ור"ל דקשה דאינו כן דהא לאביי בעדים ולא ראה אית ליה מגו דחזרתיו לך כשיטת רשב"ם ועיין בזה בחידושי הרמב"ן דמשום קושיא זו דחק לקיים שיטת הרי"ף בזה וקרוב לזה שיטת ר"ת ע"ש וק"ל:

ד"ה אבל מסר לו שלא בעדים וכו' ולקמן פריך לה ר"ל היינו הא דפריך לקמן בסוף הסוגיא מתיב רב נחמן בר יצחק אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה:

בא"ד לא מסתבר ליה לרב נחמן לאוקמא בראיה בלא ידיעה דלא שכיח כדפריך לעיל מיניה אי איכא עדים לחזי עדים וכו'. כצ"ל ור"ל הא דפריך לעיל מזה מהנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי וכו':

אי אית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר כתב הראב"ד ז"ל מאי קא מקשו האי נמי מי יודע חובותיו שמא המשועבדים והבני חורין כולם צריכים לחובותיו. ותו דקאמר ואי דלית ליה מאי נפקא ליה מיניה דלמא דאקני אמר ליה וחשב בלבו אקנה נכסים וזה יבא ויטרוף ועל כן רוצה שתעמוד המכירה זו בידו של לוקח ויבא בעל חובו ויטרוף אותה קודם שיהיו לו נכסים אחרים שיגבה מהם. ותירץ הוא ז"ל כי קושיא זו האחרונה אינה קושיא כי דבר רחוק הוא שיחשוב בלבו אעשיר ואקנה ויכחש על העושר העתיד שלא יטרפנו בעל חובו. ועל הקושיא הראשונה תירץ כי לא חששו אלא לחוב הידוע בשטר אבל לא מן הסתם שאם לא נודע החוב בודאי איננו שאלו היה בשטר מלוה בשטר קלא אית ליה. ואני תמה איך אפשר להעמיד שמועתנו בחוב ידוע והא בכוליה לחוש דלמה אקשינן ודחקינן בה בלקח ומכר לאלתר ואמרי עדים דלא הוה ליה ארעא מעולם ואם איתא ליחזי אנן היאך כתב לו ולעיל גבי שותפין דאצטרכינן לאוקמה בשקבל עליו אחריות ואחריות דנפשיה בלחוד ולא אחריות דעלמא. וכל הדחוקין האלו למה כיון שאין חוששים אלא לחוב ידוע ובכולהו לחוש קא פרכינן. ומה שאמר הרב ז"ל שאלו היה לו חוב בשטר קול היה לו וכי כל שלוה בשטר ידוע הוא לכל לא אמרו אלא לגבי לקוחות דעל ידי חקירה יכולים לדעת עם הקול היוצא וכל שלא חקרו אינהו דאפסידו אנפשייהו אלא הכא חששא בעלמא הוא שחששו לנגיעת עדותו ואנו על מה שהוא בלבו אנו דנין וחוששים והכי קאמרינן אם יש לו קרקע ויודע בעצמו שיספיק למה שהוא חייב עליה דידיה הדר. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר יש שלומדים מכאן דלא חשבינן ליה נוגע בעדות אלא אם כן יש עליו חוב שידוע לנו דאי אמרת מספק חיישינן שמא יש עליו חוב מאי האי דקאמר אי דאית ליה ארעא אחריתי כו'. וכי מי הודיענו כמה חובות שיש עליו כדי שנדע שתספיק הקרקע שיש לו כדי לפרוע החובות שיש עליו. ולאו מלתא היא דהכי קאמרינן אי דאית ליה ארעא אחריתי שמספקת לפרעון חובותיו לכל מה שהוא חייב והוא יודע בעצמו שכן הדבר אם כן הוא אינו נוגע בעדות דהא עליה דידיה הדר ולא על הלוקח ואי לית ליה ארעא אחריתי שתספיק לפרעון חובותיו ויהיה בעל חובו זקוק ליפרע ממנה אחר שאין לו כלום שיוכל הבעל חוב לתובעו בדין שיפרענו ולעולם לספק חוב חיישינן וכדבעינן למימר לקמן. עד כאן לשונו.

אי דלית ליה ארעא אחריתי כתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל אבל יש כאן שאלה ודלמא חושש הוא שמא יקנה נכסים ויעשיר כו' והשיב הראב"ד ז"ל בזה שהדבר רחוק הוא כו' עד וצריך עיון בדברי הגאונים ז"ל. ואף על פי שתשובתו של הראב"ד ז"ל מספקת לתרץ השאלה שנשאלה שאלתי מיהא לא נתרצה ממנו שיש לי לשאול עדיין לחוש אנן דלמא יש לו מעות טמונים ואינו רוצה לקנות קרקע עד שיפרעו חובותיו ומקרא מלא יש מתרושש והון רב ואם הדין הוא שהלוקח אינו חוזר וכופה הבעל חוב להחזיר לו מקחו צריך אני להשיב דאין הכי נמי דמצי תלמודא למימר הכי אלא דנקט חדא שאין לו מה לפרוע והוא יותר שכיח. עד כאן משטה לא נודעה למי.

דאמר לא ניחא ליה דלהוי לוה רשע כו' יש כאן לשאול היכי חיישינן ליה בעדות שקר כל היכי דלא להוי לוה רשע והא רשע דעד שקר טפי אלים וחמיר מרשע דלוה ואינו משלם ולא עוד אלא דהא אשכחן רחמנא דקריה לעד שקר רשע דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע דהא אוקימנא לה בעדים זוממים דאמר עולא מנין לעדים זוממים שלוקין מן התורה דכתיב והצדיקו וגו' וכיון דקריה רחמנא לעד שקר רשע היכי חיישינן ליה דקא מסהיד עדות שקר כי היכי דלא להוי לוה רשע וכי תימא דהא דלא מקבלים סהדותיה לאו משום דחיישינן ליה דמכוון עדות שקר אלא משום דחיישינן דלמא נטיא דעתיה בסהדותא. הא ליכא למימר הכי דכי חיישינן למנטא דעתא הני מילי לגבי דינא שהוא דבר התלוי בראיית הלב דאיכא למימר דלא חזי זכותא למאן דסנאי ליה וחובה למאן דרחים ליה אבל גבי סהדותא כיון שהוא דבר התלוי בראית העין מאי מינטא דעתא איכא הלכך ליכא למימר הכי ויש להשיב בשאלה זו דהא דאמרינן דלא ניחא ליה דלהוי לוה רשע ולא ישלם לא להוציא עצמו ידי שמים הוא דלא ניחא ליה בהכי דאי משום ידי שמים כיון דלית ליה מידי מאי אית ליה למעבד אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה אלא האי דלא ניחא ליה בהכי לצאת ידי הבריות דכיון דחזו ליה דלוה ולא משלם קרו ליה רשע ומשום הכי חיישינן דלמא אסהיד עדות שקר כי היכי דלא לחול גבייהו לוה רשע ולא איכפת ליה ברשע דעד שקר דהא לא ידעי אינשי אי אסהיד עדות שקר אי לא. אי נמי יש להשיב דהא דלא מקבלינן סהדותיה לאו משום דחיישינן ליה בעדות שקר הוא אלא משום דכיון דלא ניחא ליה למהוי לוה רשע דאשתכח דקא מטיא הנאה מסהדותיה הויא ליה כמאן דאסהיד לנפשיה דלא מקבלים מיניה ולא משום דחיישינן ליה דמשקר בהאי סהדותא אלא משום דלא מקרי עד כלל. הר"י ן' מיגש ז"ל. והראב"ד ז"ל כתב שיש שואלים והיאך חוששים כאן לנגיעת עדות של זה האחד והא דאמרינן ביבמות בפרק כיצד אשת אחיו עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו להם חכמים על דבר זה ופירשו בירושלמי לפי שאין שנים מצויין לחטוא בשביל אחד והכא נמי כיון שיש אחר עמו מה אנו חוששים לו. ותירץ הוא ז"ל דהתם עדות מקח ראשון בלא שום חששא ולקח זה השדה שלקח אותו העד מן הלוקח חשדא בעלמא הוא על הלוקח למפרע וכיון שיהא האחר עמו בעדות המקח אין כאן חשד למפרע אבל הכא בשעת עדות נוגע בדבר הוא לכל שמעיד על עצמו. הא דאקשינן סוף סוף לגבי דהאי לוה רשע ולא ישלם הוא פירש הריא"ף ז"ל סוף סוף לגבי לוקח לוה רשע ולא ישלם הוא ולא נפיק ליה מהאי שמא וכיון דסוף סוף לא נפיק מהאי שמא לאו נוגע בעדות הוא ואמאי אינו מעיד עד כאן. על כרחין לר"ש ז"ל קשיא טובא דכל שכן שהוא נוגע בעדות וכדאמרינן לעיל גבי שותפים הכא במאי עסקינן שקבל עליו אחריות ואקשינן אחריות דמאן אילימא אחריות דאתי מעלמא כל שכן דניחא ליה כלומר שאם תצא מתחת ידו של זה יהא חייב לשלם לו. ועוד דהכא אפשר דאינו חייב לעלמא וניחא ליה דתיקום בידא דהאי דלא להוי לגביה דיליה לוה רשע ולא ישלם. ועוד דלמא לגבי בעל חובו אינו חושש עדיין שמא לא הגיע זמנו ולזה חושש שעכשיו יצא מתחת ידו. ועוד לכשתמצא לומר שהוא חייב לאחרים בודאי יותר הוא חושש שלא יקראוהו שנים לוה רשע מה שלא יקראנו אלא אחד דעכשיו יהא מוחזק בלוה רשע ולא ישלם. ומסתברא דהכי פירושו ואם איתא דטעמא משום דלא לקרויה לוה רשע ולא ישלם הוא דחשבת ליה נוגע בעדות אמאי נסבת ליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו דאינו ידוע ושבקת טעמא דלא לקרויה לוקח גופיה לוה רשע. ופריק אי משום לוקח לא חיישינן דאיהו לא חייש דלקרויה איהו לוה רשע ולא ישלם דאמר ליה להכי זבני לך שלא באחריות. ואם תאמר אם כן עדיפא מינה הוה לאקשויי אי הכי פרה וטלית נמי אמאי מעיד לו עליה דסוף סוף לוה רשע ולא ישלם הוא. ועוד דהשתא מפרה וטלית סלקינן. ויש לומר דהשתא אדרבין קיימין ועליה דייקינן ורבין לא איירי בפרה וטלית כלל הלכך עדיף ליה לאקשויי אדרבין ובמאי דפרקינן דאמר למה להכי זבני לך שלא באחריות סלקא לך פרוקא אמתניתא כנ"ל. הרשב"א ז"ל. עלה בידנו המוכר שדה לחברו שלא באחריות ויצא עליה מערער אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו אף על פי שלא נודע לנו שיש עליו חוב חוששים מן הספק שמא חוב יש עליו ואין מכשירין אותו לעדות מספק אפילו לקח שדה ומכר אותה מיד ויש עדים שלא לוה משום אדם בין מקח השדה למכירתה חוששים שמא קודם לכן לוה ושעבד לבעל חובו נכסים שהוא עתיד לקנות והוא רוצה שתעמוד שדה זו ביד לוקח כדי להעמידה בפני בעל חובו. מכר פרה לחברו שלא באחריות או שמכרה לו באחריות והלוקח יודע שלא היתה גזולה ביד המוכר כגון שמכיר בה שהיא בת חמורו ויצא עליו ערעור מעיד לו עליה שאין זה המוכר מפסיד כלום שתצא מתחת ידי הלוקח כיון שאינו חייב לשלם לו דמי הפרה שאין למוכר שום ריוח ושום הפסד אם תצא מתחת ידי הלוקח לפי שאין בעל חוב גובה מטלטלים מן הלקוחות ואפילו אם עשאן אפותיקי בשטר ונמצא שאין לחוש לו שהוא רוצה להעמידה בפני בעל חובו במה דברים אמורים בשיש שם עדים שהם יודעים שלא היה לו למוכר קרקע מעולם כגון שהיו מיושבי עירו והוחזק בו שלא היה לו קרקע אבל אם אין שם עדים שיודעים אם היה לו קרקע מעולם אם לאו חוששים אנו שמא הקנה לבעל חובו מטלטלים אגב קרקע והרי הוא מעמיד פרה זו בפני בעל חובו וכך אמרו חכמים הקנה לבעל חובו מטלטלים שקנה ושעתיד לקנות אגב קרקע דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא דאם לא כתב לו דלא כאסמכתא כו' חוששים שמא דעתו סומכת שיפרענו במעות ולא יהא זקוק בעל חובו לגבות מן הלקוחות ולפיכך ישמע לדבריו להכניס המטלטלים בתורת הקרקעות וכן אם לא כתב לו כטופסי דשטרי חוששים שמא לא היה לו קרקע אין תועלת במה שהקנה לו מטלטלים אגב קרקע וליפוי טופס השטר עשה כן וכיון דכתב בו דלא כטופטי דשטרי הרי העידו שיש במשמע זה שהן ידעו בו שיש לו קרקע. לא היו העדים יודעים שיש לו קרקע אם הודה בפניהם שיש לו קרקע רשאין לכתוב דלא כטופסי דשטרי לפי שהוא נאמן על שעבוד נכסיו ולחוב את הלקוחות שלוקחים ממנו אחר כך. כמו שהקרוב פסול לעדות כך כל מי שנוגע בעדות ונראה לדיינים שיש לו צד הנאה בו פסול לאותה עדות. חומר בקרוב מבנוגע בעדות שאם היה יודע לו עדות משנעשה חתנו ומתה אשתו פסול להעיד באותה עדות הואיל ותחלתו בפיסול היתה אבל אם היה יודע לו בעדות כשהיה נוגע בעדות וסלק עצמו מאותו ממון שהיה נוגע מחמתו בעדות כשר לאותה עדות. הקרוב פסול להעיד בין לזכות בין לחובה והנוגע בצד אחד בעדות שומעים דבריו אם יעיד בדרך שנוגע בה בעדות עדותו פסולה ואם הוא מעיד בדרך שאינו נוגע בעדות עדותו כשרה. שמעון שנתרעם בבית דין על ראובן שגזל ממנו בית או שדה ואמר שיש לו עדות בדבר אלא שלא היו עדים מזומנים לו בעת ההיא להביאם לבית דין ועמד ראובן ומכר אותו הבית או השדה ללוי ובא יהודה וערער על הבית או על השדה לומר שראובן מכרה לו ויש לו עדים על כך ובא שמעון להעיד ללוי שמכר לו ראובן הבית או השדה ויש שם עד שני שמעיד כן אין שמעון כשר לעדות זו לפי שנוגע בעדותו שהוא מצפה להוציא השדה בעדי גזלה מיד לוי שאף על פי שיזכה שמעון להוציאה מיד יהודה בעדי גזלה כמו שיזכה להוציא מיד לוי אין שמעון כשר לעדות לפי שאומר בלבו לוי נוח לי לדון עמו ויהודה קשה ממני שאוציאנה אף על פי שאין אנו יודעים שהוא נוגע בעדות אלא על ידי מה שנתרעם על ראובן בבית דין יש לנו לפוסלו על דבריו ולחוש לו שהוא נוגע בעדותו. בא שמעון להעיד שהבית והשדה של לוי הם עדותו כשרה שהרי מעתה שוב אינו נוגע בעדותו שאינו יכול להוציאה מיד לוי אפילו אם יביא עדים שגזלה המוכר ממנו שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי והרי הודה שהיא של לוי. ערער יהודה ואמר שדה זו שקנה לוי מראובן ראובן גזלה ממני והביא עדים שגזלה ראובן ממנו אין שמעון נאמן להכחיש את עדי יהודה ועד אחר עמו ולומר ידעתי שאין השדה זו של יהודה שכיון שנתרעם שמעון בבית דין ואמר שיש לו עדים שגזלה ראובן ממנו יש לנו לפוסלו על פי דבריו ולומר שהוא נוגע בעדות לפי שאומר בלבו אם יזכה יהודה בשדה על פי עדיו אף על פי שיביא עדים שגזלה ראובן ממנו יעמידו בית דין את השדה ביד יהודה שכל מקום שיש שתי כתי עדים המכחישות זו את זו הארץ לעולם עומדת ביד המוחזק בה ואם תשאר ביד לוי אביא עדים שגזלה ראובן ממנו ואוציאנה מיד לוי. ועוד יש לפוסלו מטעם אחר שאמר שמעון בלבו השני נוח לי והראשון קשה ממני. נתרעם שמעון על ראובן שגזל ממנו פרה או טלית ונתיאש שמעון מן הגזלה ההיא ומכר ראובן הפרה והטלית ללוי בא יהודה וערער על הפרה ועל הטלית ואמר ראובן גזלה ממני והביא עדים על כך ולא נתיאש יהודה מהם הרי שמעון ועד אחר עמו מעידים להכחיש עדי יהודה ולומר שהפרה והטלית אינם של יהודה ויעמידום בית דין ביד לוי לפי שאין שמעון נוגע בעדות ואינו מצפה עד שיוציא הפרה והטלית מיד לוי אפילו אם יביא עדים שגזלה ראובן ממנו שהרי קנאם לוי ביאוש ושנוי רשות. במה דברים אמורים כשמת ראובן ולא הניח אחריות נכסים אבל אם ראובן קיים הרי שמעון נוגע בעדות שאומר בלבו אף על פי שנתיאשתי מגוף הפרה והטלית וקנאם לוי עדיין יש לי תביעת דמיהם על הגזלן ואם יזכה יהודה בפרה וטלית הללו כשאתבע את הגזלן דמי פרה והטלית אף על פי שאביא עדי גזלה יטעון הגזלן לא ממך גזלתים אלא מיהודה וכמו שהעידו עדי יהודה בבית דין והם עדי אמת ולא עדי שלך ואם יעיד שמעון ועד אחר שהפרה והטלית אינם של יהודה וישאירו ביד לוי אם כן נמצא לשמעון בעדותו תועלת שישלם ראובן הגזלן דמי הפרה והטלית בעדי גזלה לשמעון או יתפשר עמו לפי שיאמר אם אני דוחה את שמעון ואומר לאו בעל דברים דידי את אלא מיהודה גזלתי יכתבו ראובן ויהודה הרשאה זה לזה ועל כן ישלם דמי הפרה והטלית. גזל קרקע ונתיאשו הבעלים ומכרו הגזלן לא קנאו הלוקח שאין אדם מתיאש בלבו מן הקרקע אף על פי שאומר בפירוש שנתיאש שהרי מצפה שהוא או בניו יוציאו את הקרקע בדין מן הגזלן ואין הקרקע דומה למטלטלים שיש בהם יאוש מפני שיכולים למכרם ולהבריחן ולא יודע מקומם. ואף על פי שאמרו שהעבדים כמו קרקעות הן וכמו שאין הקרקע נגזלת כך אין עבדים נגזלים לענין יאוש העבדים כמטלטלים שהרי יכול להבריחם לפיכך גזל עבד ונתיאש הנגזל ומכרו הגזלן קנאו לוקח ביאוש ושנוי רשות. אף על פי שאין הקרקע נגזלת אבל על ידי כיבוש נגזלת היא לענין שאמרו עמון ומואב טיהרו את סיחון. ויש מרבותינו שאמרו שהקרקע נקנית ביאוש ושנוי רשות כמו המטלטלים. גזל ולא נתיאשו הבעלים והוריש הגזלה לבניו לא קנו היורשים שאין רשות היורש כרשות הלוקח. ראובן ושמעון מריבים על השדה זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי זה הביא עדים שהיא של אבותיו וזה לא הביא עדים שהיא של אבותיו בא אחד מן השוק והחזיק בה וכשבא ראובן לדין עמו אמר ליה אינך בעל דברים שלי לפי שהיא של שמעון חברך אין בדבריו כלום שהקרקע ברשות בעליה עומדת ואין בה תפיסה לאיש אחר לפיכך יכול ראובן לומר צא מתוכה שאתה אינך בעל דברים שלנו שהרי ודאי שדה זו שלי היא או של שמעון ואין לך בה כלום. הביא שמעון עדים שהיא של אבותיו תעמוד השדה ביד ראובן שאין מוציאים את הקרקע מזה שירד בה ברשות כדי לדון ולומר שיגבר עליה איש הזרוע. ויש אומרים הואיל ונתגלה שהורידוהו בית דין שם שלא כדין שאלו באו עדיו מתחלה היו בית דין פוסקים שיגבר עליה מי שחזק מחברו גם עכשיו מוציאים אותה מיד זה ויגבר עליה החזק מחברו אבל ראובן שגזל שדה משמעון ובא לוי וערער עליו והביא עדים שהיא של אבותיו והורידוהו בית דין לתוכה לאחר זמן הביא שמעון עדים שהיא של אבותיו תעמוד השדה ביד לוי שהרי בדין הוציאה מיד ראובן והעמידה ביד שמעון לפי שאין לראובן בה שום זכות בעולם ושמעון לא היה דין עליה עם לוי בעת ההיא. כל זה מעליות הר"י ז"ל.

אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים כלומר ואף על פי שלא ראה עכשיו בידו דכל שמסר לו בעדים אינו יכול לפטור עצמו בשום צד וכדמסיק רבה ומפרש טעמיה דהמפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים והילכך כל דהפקיד אצלו בעדים אין לו מגו ולפיכך אינו נאמן לומר מעתה חזרתי ולקחתיו ממך. אבל מסר לו שלא בעדים נאמן הוא לומר לקוח הוא בידי שחזרתי ולקחתיו ממך מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כלומר לא היו דברים כמו שאתה טוען דבין שלא ראה בין שראה עכשיו בידו ויש עדים שמכירים אותו שהיה של תובע יש לו מגו דאי לא ראה יכול לומר לא בא לידי מעולם ואפילו ראה יכול לומר לא בא לידי בתורת אומנות כמו שאתה אומר אלא במקח ואי נמי לא בא לידי מידך אלא בשוק קניתיו מאחר שמא מכרת לו. ותדע לך דרבה אפילו בשראה אומר דנאמן כל שמסר לו שלא בעדים מדמותיב ליה אביי מברייתא דקתני ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס קתני מיהא ראה אלמא שמעיה אביי לרבה רביה דאמר בהדיא דכל שלא מסר לו בעדים בין לא ראה בין ראה מהימן. ועוד דהא אתא רבא לאותובי ולסיועי לרבה מברייתא דקציצה וקא מוקי לה איהו בדליכא עדים ובראה אלמא רבה אפילו בדראה אמר דאומן מהימן. ואף מדברי רבה עצמו שמעינן לה מדפליג בין מסר בעדים למסר שלא בעדים ולא מפלג לראה ללא ראה שמע מינה דלדידיה אין כל הדבר תלוי אלא בדמסר בעדים ובדמסר שלא בעדים. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות סוגיא דשמעתא מוכחא דסבירא ליה לרבה דהיכא שמסר שלא בעדים אומן מהימן אף על גב דראה כדחזינן בהדיא דמקשי ליה אביי לרבה כו'. ואם תאמר מנא ליה לאביי דלרבה אף על גב דראה יש לו חזקה לאומן כיון שמסר שלא בעדים דילמא הא דקאמר אבל מסר לו שלא בעדים ומתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם היינו בשלא ראה אבל היכא דראה אינו נאמן ואף על גב דאחר נאמן לטעון בכלים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר לקוחים הם בידי אומן אינו נאמן שאין תפיסתו ראיה דאמרינן בתורת אומנות בא לידו כדקיימא לן במסקנא דשמעתין. יש לומר פשיטא ליה לאביי דקסבר רבה אומן יש לו חזקה אף על גב דראה כיון שמסר לו שלא בעדים מדאצטריך לאוקמי מתניתין בשמסר לו בעדים וצריך לדחוק ולומר דאומן לאו דוקא דלא שנא אומן ולא שנא אחר ואם איתא דאומן אין לו חזקה היכא דראה לוקמה למתניתין בשמסר לו שלא בעדים וראה דאומן אין לו חזקה ושאר כל אדם יש להם חזקה בכלים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר אלא שמע מינה לא אשכח רבה דאומן אין לו חזקה אלא כשמסר לו בעדים אבל מסר שלא בעדים יש לו חזקה אף על גב דראה. ואם תאמר כיון דסבירא ליה לרבה דאומן יש לו חזקה כשמסר לו שלא בעדים אף על גב דראה למה הוצרך לומר מתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם שהרי עדים רואים הכלי בידו ומכירים שהיא של זה התובע. ויש לומר כי אצטריך ליה לרבה לומר שהוא נאמן לטעון לקוח הוא בידי מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כגון שטוען לקוח הוא בידי אחר שמסרתו לי בתורת אומנות דמסתמא בהכי עסקינן דומיא דמסר לו בעדים שהוא טוען אחר כך לקחתיו ובכהאי גוונא ודאי אלמלא טעם מגו לא היה נאמן כיון דריעא תפיסתו דבתורת אומנות בא לידו והרי אם בעדים מסר לו אין נאמן לטעון שלקחו אחר כך הלכך כשמסר לו שלא בעדים ומודה דבתורת אומנות מסר לו לא היה נאמן אלמלא טעם מגו ואפילו הכי היכא דראה אף על פי שאינו יכול לומר לא היו דברים מעולם נאמן לומר לקוח הוא בידי אחר כך מתוך שהיה יכול לומר לקוח הוא בידי מתחלה ולא בתורת אומנות בא לידי. מיהו רבה ודאי נקט מילתיה בשלא ראה מדקאמר מתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם וממילא שמע מינה היכא דראה דמהימן לומר לקוח הוא בידי אחר כך מתוך שיכול לומר לקוח הוא בידי מתחלה וטעמא דנקט רבה סיומא דמילתיה בשלא ראה משום דאיירי דומיא דריש מילתיה דאוקי מתניתין בשמסר לו בעדים ועיקר חדושיה בשלא ראה דאשמועינן דאינו נאמן אף על פי שאין עדים שהם עכשיו בידו ולא אמרינן דנאמן מתוך שיכול לומר החזרתיו שהמפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. ועוד להכי נקט בסוף מילתיה בשלא ראה לגלויי על רישא דמילתיה דאוקי מתניתין בשמסר לו בעדים אפילו בשלא ראה קאמר דאין לו חזקה דלא תימא דוקא בשמסר לו בעדים וראה קאמר. כן נראה בעיני. עד כאן לשונו.

הקשה רבינו שמואל מאי שנא מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר ותירץ דדברים העשוים להשכיר ולהשאיל שייכי לגבי כל אדם כו'. והקשה ר"מ ז"ל אם כן לקמן דפריך ליה אביי לרבה מראה עבדו ביד אומן לשני ליה כגון שרגיל לתקן אצלו. לכך נראה כפירוש ר"י ז"ל כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.

אי הכי אפילו בעדים נמי מתוך שיכול לומר כו' אי הכי אינו מיושב דמשמע דלדידיה ניחא ואמאי ניחא לכולי עלמא איכא למפרך אמאי לא אמרינן מגו. ויש לפרש דהכי פריך בשלמא לדידי דלא מפליגנא דהיכא דראה אפילו ליכא עדים לא מהימן כדקאמר אביי לקמן אלא לאו דליכא עדים וכי ראה מיהא תפיס והיכא דלא ראה אף על גב דאיכא עדים מהימן במגו דמצי אמר החזרתיו לך אלא לדידך דהיכא דאיכא עדים לא מפלגת בין ראה ללא ראה דאפילו לא ראה לא מהימן ואמאי יהא נאמן במגו דהחזרתיו לך. ומיהו אין הלשון מיושב דלשון אפילו בעדים משמע דקאמר אי הכי כיון דקאמרת דשלא בעדים נאמן במגו בעדים נמי הוה ליה למימר מגו בשלמא לדידי דלית לי מגו שלא בעדים בעדים נמי לית ליה מגו אלא לדידך קשיא. ור"מ פירש בשלמא אי הוה סבירא לן דראה אף על גב דלא מסר בעדים דאין לו חזקה אף על גב דאחר יש לו חזקה אומן מגרע גרע אז לא הוה קשיא לן דאיכא למימר כל היכי דגרע בהא גרע נמי בהא ולא תימא ביה מגו בשביל תקון העולם אף על גב דלדידי אית לי מגו באומן מכל מקום אית ליה כח להקשות לך דמצינו למימר לית ליה מגו באומן אלא כיון דאמרת דאפילו בראה דליכא מגו דהחזרתיו לך יש לו חזקה כל שכן כשמסר לו בעדים דאיכא מגו ואדרבה לדידי הוי איפכא בראה אין לו חזקה ובמסר לו בעדים נאמן במגו. המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר כו'. הקשה רבינו תם וניהמניה במגו דנאנסו כו'. ויש מפרשים דהא דקאמר הכא דצריך להחזיר לו בעדים היינו אם רוצה להיות פטור משבועה כו' ככתוב בתוספות. והקשה ר"מ ז"ל אם כן מאי פריך לקמן מראה עבדו כו' ככתוב בתוספות. ועוד הקשה דאומן אין לו חזקה אפילו בשבועה דומיא דהאריסין והשותפים דאין להם חזקה כלל. לכן נראה כתירוץ שתירץ רבינו תם וכו'. ועוד תירץ ר"מ דאין זה מגו טוב באומן להאמינו מכרתו לי במגו דנאנסו דניחא ליה למימר אתה מכרתו לי שהעולם סבורים שהוא אמת אבל נאנסו אינו טוען ברצון דאם כן יחדלו ליתן לו לתקן שיראו פן יאנסו ממנו כיון שאין לו כח לשמור את שלו. תוספי הרא"ש ז"ל.