מסכת בבא בתרא דף ל״ד עמוד ב׳

ההוא ארבא דהוו מינצו וכו' הדין כל דאלים גבר וא"ת מ"ש משנים אוחזין בטלית דאמר בריש ב"מ (דף ב. ושם ד"ה ויחלוקו) דיחלוקו ומפרש ר"ת דאוחזין שאני דכיון ששניהם מוחזקים אין לנו להניח שיגזול האחד לחבירו דחשיב כאילו אנו יודעין שיש לשניהן חלק בה שכל דבר יש להעמיד בחזקת מי שהוא בידו כדאמרי' גבי נסכא דר' אבא דאע"ג דאמר דידי חטפי חשבינן ליה גזלן וחייב לשלם כאילו הוא ברור שהיתה הנסכא של אותו שהיה מוחזק בה והא דמדמי ליה התם טלית לשאר [יהא מונח עד שיבא אליהו] אע"ג דבשאר דהתם אין שום אחד מוחזק צ"ל דשאר נמי חשיב להו כאילו שניהם מוחזקים בו כיון דמכח שניהם נפקד ולריב"א נראה דלאו דוקא אוחזין מדמדמי לה לשאר ואדשמעתין איכא לשנויי כדמשני התם אפי' תימא ר' יוסי התם ודאי איכא רמאי הכא אימור תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה הכי נמי בארבא כיון דאיכא רמאי לא יחלוקו אלא הוי דינא כל דאלים גבר והא דלא אמרינן בשנים שהפקידו כל דאלים גבר משום דלא מפקינן כדאמרינן הכא אי תפסינן לא מפקינן אבל מ"ד מפקינן לא אתי שפיר ומאי פריך נמי בסמוך מב' שטרות וממחליף פרה בחמור והא התם ליכא רמאי ואין נראה דהא האי טעמא לא מסיק אלא לאוקומי מתני' כר' יוסי אבל לרבנן קאמר התם האי מנה ודאי דחד מינייהו הוא אבל טלית דאיכא למימר דתרוייהו הוא יחלוקו ולההיא טעמא ה"נ הוה לן למימר יחלוקו דאפשר להיות דהוה ארבא דתרוייהו ועוד פי' ריב"א דהיכא דאוחזין אפי' איכא רמאי יחלוקו כדתניא התם בפ"ק (דף ז.) גבי שנים אוחזין בשטר וקשיא לר"י דא"כ היכי פריך לפירושו (שם דף ג.) והא נמי כשאר דמיא דאיכא למימר אוחזין שאני דהא מהניא אפילו היכא דאיכא רמאי ועוד מאי פריך התם (דף ז.) ולית ליה לרבי מתני' דשנים אוחזין בטלית הא ע"כ יש חילוק בין דין שטר לדין טלית דבטלית אפי' אין אוחזין יחלוקו ובשטר כי אין אוחזין הוי דין כל דאלים גבר:

רב הונא אמר תפסינן פי' הקונט' משום דמפקינן ורב יהודה דאמר לא תפסינן משום דאי תפסינן לא מפקינן ואין נראה לר"י לתלות זה בזה מדלא פליגי הנהו אמוראי גופייהו במפקינן הנך דפליגי בתפסינן לכך נראה דר"ה דאמר דתפסינן אפי' למאן דאמר לא מפקינן דמהימנינא ליה שיביא עדים ורב יהודה דאמר לא תפסינן אפי' למ"ד מפקינן היינו היכא דתפסינן כבר אבל לכתחילה לא תפסינן דחיישינן דלמא לא מייתי עדים ולא נדע לברר של מי הוא ולמי להחזיר ולכך אין לנו ליכנס בדבר:

ומ"ש משני שטרות כו' בשטרות מכר או מתנה איירי ולכך לשמואל דאמר שודא לא דמיא להא דתנן בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צג:) היו כולן יוצאות ביום אחד ואין שם אלא מנה אחד כולן חולקות בשוה דהתם בשעבוד איירי דאין שעבוד חל אלא מאותה שעה שמוכיח מתוך שטר שמתחיל השעבוד דהיינו ממחרת יום שנכתבו דביום שנכתבו אין מוכיח מתוך השטר מתי התחיל אם בבקר אם בערב אבל מתנה או מכר כל הקודם באותו יום עצמו זכה:

מאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר יחלקו ושמואל אמר שודא דדייני. פירוש, שני שטרי מכר או מתנה, אבל הודאות והלואות לכולי עלמא יחלוקו, וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו בכתובות (צד, א). ופלוגתא דרב ושמואל איכא מאן דמוקי לה התם בכתובות דתרווייהו אית להו דרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי, אלא דרב סבר חלוקה עדיפא ושמואל סבר דשודא עדיפא, ולההיא אוקימתא מקשה הכא מתרווייהו, לומר נימא או יחלוקו כרב או שודא כשמואל, אלא דההיא אוקמתא דהתם לא קיימא, אלא בדרבי מאיר ורבי אלעזר פליגי, רב כרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי ושמואל כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי, ולההיא אוקמתא לא מקשי הכא אלא מדשמואל, דאלו לרב דין גמור הוא דיחלוקו דזכות שניהם בא להן כאחד.

שנים שהיו חולקים ביניהם על איזה דבר המטלטל כגון ספינה וכיוצא בה זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא ואין אחד מהם מוחזק בה שנדון את חברו כמוציא מידו שתהא עליו הראיה אלא שהוא ברשות הרבים וכיוצא בה אין בית דין נזקקין לדין זה ולכיוצא בו מכח הדין אלא או יתפשרו ביניהם או תהא מונחת לפניהם וכל דאלים גבר אמר אחד מהם לבית דין שיתפשוה ותעמד בידם עד שילך ויביא עדים אין בית דין נזקקים לתפסה ואם נמלכו שניהם להעמידה ביד בית דין או שמכל... תפשוה על פי האחד אע"פ שלא כדין עשו ובא אח"כ אחד מהם אחר שלא מצא עדים להוציאה ולהניחה כבתחלה לאיזה שיתגבר מכיון שבאה ליד בית דין מ"מ אין יוצאה מידם עד שיתברר של מי היא וכן אפילו נמלכו שניהם להוציאה מידם הילכך תהא מונחת בידם עד שיתפשרו ביניהם לחלוקה או לדרך אחרת או שיודו זה לזה או שיביא אחד מהם ראיה או עד שיבא אליהו ולמדת לפי דרכך שכל ששנים חולקין בענין אחד זה אומר שלי וזה אומר שלי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואי אפשר להתברר ואין אחד מהם מוחזק בו וכן שאין הדבר ביד בית דין או ביד שום אדם אין נזקקין לה אלא כל דאלים גבר ואחר שיתגבר ויטלנה נדון את חברו במוציאה מידו:

שני שטרות היוצאים על שדה אחד לשני בני אדם הן במכר הן במתנה וזמנן ביום אחד ואי אפשר לברר על איזה מהם קנו מידו תחלה ואם אין שם קנין אי אפשר לברר זה שהגיע שטרו לידו תחלה שכל שיש שם קנין כל שקדם בקנין זכה וישאלו העדים ואם אין שם קנין אלא קנה שדי בשטר זה אין קדימת הכתיבה מועלת כלום אפילו נתברר במקום שאין כותבין שעות כמו שהתבאר בכתבות ומ"מ מי שהגיע השטר לידו תחלה זכה וכך שלא נתברר אחת מאלו הרי הדבר מסור לדין שודא דדייני ומי שדעתם נוטה להעמיד את השדה בידו יעמידו ומ"מ לענין בעלי חוב שהוציאו על הלוה שטרות שזמנן ביום אחד כל שקדם מהם וגבה אף בקרקע גבה ואם באו כלם לגבות כאחד ואין בנכסים בכדי שיעור כלם חולקים על הדרכים שיתבארו במסכת כתבות פרק מי שהיה נשאוי ולא נאמר דין שני שטרות היוצאין ביום אחד אלא בשטרות היוצאין על שדה אחד של פלני הן במכר הן במתנה ולמה אמרו בה שודא דדייני ובענין ספינה שהזכרנו בסמוך דנו בה דין כל דאלים גבר מפני שהספינה אפשר שיתברר הדבר ויוציאוה מיד המתגבר אבל שני שטרות אין הדבר מצוי להתברר מכיון שלא נתברר עכשו שכבר מתו העדים ושמא תאמר מי לא עסקינן שהלכו העדים למדינת הים ויבאו ויעידו למי קנו תחלה יראה שאין זה דבר המצוי ודרך כלל דין שני שטרות נאמר שמתו העדים ואי אפשר להתברר ואפילו יארע כמה שאתה אומר מ"מ לא פלוג רבנן:

בא"ד ור' אבא סבר כיון דעיקר שבועה על הנתבע כו' עכ"ל ר' אבא גופיה סבר כרב נחמן דלא אזלינן בתר עיקר השבועה כמ"ש לבסוף דא"כ ר' אבא ורב נחמן מצו סברי כו' אבל ר"ל ר' מאיר דמוקי ליה כר' אבא צ"ל דאית ליה כיון דעיקר שבועה על הנתבע כו' ודו"ק:

בד"ה ההיא ארבא כו' ומפר"ת דאוחזין שאני כו' צ"ל דשאר נמי חשיב ליה מוחזק כו' כדתניא התם בפ"ק גבי שנים אוחזין בשטר כו' עכ"ל ולמאי דמחלק לרבנן בין טלית לשאר התם האי מנה ודאי דחד מנייהו הוא אבל טלית דאיכא למימר דתרוייהו הוא יחלוקו צ"ל לפר"ת נמי למ"ד דשטר יחלוקו דלא דמי שטר לשאר דאפשר נמי בשטר שפרע לו החצי ודתרוייהו הוא וכן כתבו התוספות לפר"ת ברפ"ק דבבא מציעא ע"ש וק"ל:

בד"ה ומ"ש משני שטרות כו' היו כולן יוצאות ביום אחד כו' עכ"ל האי לישנא ליתא התם במתניתין אלא כולן יוצאות בשעה אחת אלא דמתניתין איירי בירושלים דכותבין שעות וה"ה ליום אחד בלא שעות דדומין זה לזה וע"ש במהרש"ל ומה שחלקו התוס' בין שטר שיעבוד לשטר מכר ומתנה מבואר באשר"י בפ' הכותב ע"ש וק"ל:

רב הונא אמר תפסינן ואפילו אי סביר לן דאי תפסינן לא מפקינן יש לחוש למה שזה אומר תפסוה עד דמייתי סהדי כי אולי יביא עדים וכו' ככתוב בתוספות ורב יהודה אומר לא תפסינן דשמא אין ממש במה שזה אומר שיביא עדים ונמצא שאנו מבטלים דינא דכל מאן דאלים גבר דקא סלקא דעתא דרב יהודה דאי תפסינן לא מפקינן. ואין לומר דהא דרב הונא דאמר תפסינן מכרעת כדרב פפא דאמר מפקינן דאם כן גבי הא דאמרינן מפקינן או לא מפקינן הוה ליה להזכיר רב הונא ורב יהודה ולא היה לו להניח רב הונא ולהזכיר בה רב פפא שהיה מן האמוראים האחרונים. עליות הר"י ז"ל.

והלכתא לא תפסינן פירוש בין שתפסו ברשות וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. ומי שחולק בזה ואומר דדוקא היכא דתפסי ברשות אבל שלא ברשות מפקינן דהוה ליה כטועה בדבר משנה וחוזר אין בדבריו כלום. הר"ן ז"ל.

אמר רב נחמן כל דאלים גבר על מה שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו כל מי שתגבר ידו בפעם ראשונה כו' כתוב בשיטה לא נודעה למי ואלו הדברים אינם ברורים אצלי שהטעם שאמר כל דאלים גבר מפני שאין בית דין זקוקים ליזקק לדינם כיון דליכא דררא דממונא לתרווייהו וליכא למיקם עלה דמילתא וכיון שכן נוח להניחם לעשות כרצונם ולא נעשה אנו דין שיכול לבוא לידי טעות הילכך כל מי שמתגבר ידו בכל פעם הרי היא ברשותו עד שתגבר יד האחד או בזרוע או בראיה. עד כאן.

פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו פירש רבינו חננאל פירא רבא דלועים וקישואים. ופירא זוטא שאר ירקות. וכן פירש הראב"ד ז"ל ור"ש ז"ל פירש פירא זוטא שחת וכבר כתבתי בפירוש משנתנו ראשונה דפירקין דאלן קשה לפירושם לפי דעתי מהא דאמרינן בריש פירקין אכל תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא לרבי ישמעאל הכי נמי דהויא חזקה ושם כתבתי בסייעתא דשמיא. והא דבעי רבי ישמעאל ורבי עקיבא חדשים לפירא רבא ולפירא זוטא ולא אמרינן שאם מצא שדה בקמתיה וקצר והכניס פירות לבית שתעלה לו חזקה מיד כתב הרמב"ן ז"ל דלדידהו בכי האי הכי נמי דהויא הזקה אלא האי דנקט הדשים משום דבשלמא בראשונה אפשר ביום ראשון אבל באחרונה אי אפשר אלא בשלשה חדשים או בחדש אחד משום הכי תני חדשים דחזקה דראשונה דומיא דאחרונה בעי מיתני ואי נמי חדשים דנקיט לאו למעוטי קמה וקצרה דכל שכן דהויא חזקה אלא לרבותא נקט לומר דשתי אכילות של פירי זוטא הויא חזקה וכל שכן קמה וקצרה שאכילה גמורה היא.

ניר לא הוי חזקה פירש ר"ש ז"ל שאין יום אחד בשנה שנרה בה חשוב להחשב שנה שלימה לחשבון שלש שנים. ורבי אחא וכל גדולי הדור שאמרו דניר הויא חזקה יש לומר דסבירי להו כרבי ישמעאל ורבי עקיבא דלית להו טעמא דתלת שנין מזדהר אינש בשטריה והלכך כיון דסבירא להו דניר נמי הוי חזקה חד יומא מהני ליה לחזקת שנה כדמהני אכילת שנה אחת לרבי ישמעאל ורבי עקיבא לחזקת שנה והא דאמר רבי נחמן דטעמא דמאן דאמר ניר הרי זו חזקה משום דלא עביד איניש דכריבי ליה לארעיה ושתיק ואי ביום אחד קאמר כדברי ר"ש ז"ל בחזקת יום אחד היאך שמע. נראה לי דהכי קאמר כיון שנרה שנה וזרעה שתים או שנרה שתים וזרעה שנה כבר שמע בעל הקרקע בחזקתו של זה ואי משום דאמר כיון דלא אכל אלא שנה לא איכפת ליה לא היא דלא עבדי אינשי דכריבי ליה לארעיה ושתיק משום דנראה מתוך מעשיו שהוא בעליו שאין אדם עשוי לחרוש שדה חברו. ועוד שאכלה שתים או שנה אלמא כשנרה נמי הרי זה ניר שדה שלו ולפיכך ניר נמי עולה לו דכדרך בעלים הוא נוהג בה. נראה כי לפי פירושו של ר"ש ז"ל לא גרסינן גבי ההיא דרב מאי לאו למעוטי ניר דלא דהא ודאי כיון שאמר דבשלש שנים מיום ליום ממילא ממעט ניר דלאו כלום (וממילא ממעט ניר ליום אחד דלא מכלל דבריו) ואף לגירסת הספרים נראה לי ליישבו כן דהא מאי לאו לאו דוקא אלא הכי פירושו מי לא מימעט ניר דלא. ובזה מיתרצא לי קושיא אחרינא דמקשו בתוספות מאי קאמר מאי לאו למעוטי ניר דלא דלמא משום דטעמא דהזקה דתלת שנין מזדהר אינש בשטריה ולאו למעוטי ניר אתא ובמה שפירשתי אתי שפיר דהכי קאמר אף על גב דטעמיה דרב משום דתלת שנים מזדהר אינש בשטריה מי לא ממעיט ניר דלא. והרמב"ן ז"ל פירש דלמאן דאמר דניר לא הוי חזקה היינו שאפילו אותם ימים שנר בה אינם עולים לו להשבון ימים שלש שנים של חזקה שאין מונין לו אלא משעת זריעה ואילך לפי שבשעה שהיה ניר לא היה נהנה מן הקרקע אלא מהנה ואין חזקה למהנה אלא לנהנה וכמו שכתבתי למעלה משמו של רבינו האיי גאון ז"ל וכדגרסינן בירושלמי ראוהו חורש וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר ולא ראוהו מכניס פירות אינה חזקה שאין חזקה אלא הכנסת פירות. וגם הרב ז"ל בעצמו הביא ראיה מכאן לפירושו ומדברי רבינו חננאל ז"ל שכתב על הירושלמי זה דשמע מינה דאין חזקה אלא לנהנה ומי שאמר ניר הרי זו חזקה הכי קאמר שאם ירד לתוכה בתחלת השנה ונטר אותה כדנטרי אינשי ועמד כל השנה בהזקתו ונטר לה כדנטרי אינשי עד שזרעה בשנה הבאה אותה שנה של ניר חשיבא ליה כשנה שלימה מיום ליום שהרי למאן דאמר ניר לא הוי חזקה והתחלת חזקה משיכנס בשדה ויזרענה מכל מקום מאחר שחרשה קודם זמן הזרע של שנה שניה הרי לא נשתמש בה כשדה הבעל ואף על פי כן עולה לו מאחר שבחזקתו היא עומדת והא אכל כדאכלי אינשי וניר נמי לא שנא אלו דבריו ז"ל. ואינם מחוורים בעיני כלל חדא דאם איתא דאפילו נרה וזרעה באותה שנה אין מונים לו אלא משעת זריעה ואילך מפני שאינו נהנה אלא מהנה ומימר אמר אידך כל שיבי דכרבא ליעול בה אם כן אף אנו נאמר דאין מחשבים לו אלא משעת הכנסת פירות לבית שעד כאן נמצא מהנה ולא נהנה וכדברי הירושלמי בעצמו שהוא מסתייע ממנו וכל שכן דמימר אמר מארי ארעא כל תבואה שבביתו של מחזיק ליעול בה דאף הוא נוטל פירות דארעא דידיה אשבחה. ועוד דלכאורה במאי דאמר רבי אהא ניר הוי חוקה אמרי רבנן דלא הוי חזקה וכגוונא דאיירי רבי אחא איירי רבנן ורבי אחא נרה אחת וזרעה שתים נרה שתים וזרעה אחת קאמר דבשעת הניר לא זרעה כלל ובכהאי גוונא הוא דאמרי רבנן דלא עלתה לו חזקה אבל נרה וזרעה הא אחזיק כדמחזיק אינשי ואכל תלתא פירי ואזדהר בשטריה תלת שנין ומאי הוה ליה למעבד ומערער נמי מכי חזי דכריב וזרע ואכל הוה ליה למחויי דאי אמרת בזמן הניר שמהנה לא חשש למחות והלא אין המחאה בתחלת שלש אלא בסוף שלש וכיון שעמד זה שלש שנים כדרך הבעלים היה לו למחות תוך שלש שנכנס זה לשדה ונרה ופרנסה כדרך הבעלים מאי אמרת מכל מקום אותו זמן שנהנה לא עלו לו לזה שמהנה ולא נהנה אם כן אפיל~ ימי הניר שבשנה שניה לא תעלה לו וכל שכן ימים שעמדה בלא ניר ואפילו אם תמצא לומר כיון דהכי עבדי אינשי סלקה לה חזקה וכענין שאמרו באתרא דמוברי באגי מכל מקום לא יעלו לו ימי הניר כמו שאינה עולה לו שנת ההוברה אלא ודאי נראה דאפילו למאן דאמר ניר לא הוי חזקה הני מילי שנת הניר אבל שנת של זרע משנכנס לתוכה וחרש ופרנס כדרך הבעלים ולא יצאתה מחזקתו הרי היא חזקה ומונים לו משעת הניר דלא עביד איניש דכרבי ליה לארעיה וזרעי ליה באותו ניר ושתיק וכן פירשו מקצת המפרשים וזה נראה לי עיקר. הא דאמר רב יהודה אמר רב חזקתם שלש שנים מיום ליום נראה מדברי ר"ש ז"ל שהוא מפרש דלרב לא אזלינן בתר אכילת פירות כלל שאלן הכל תלוי אלא בחזקת שלש שבים כלומר שתעמוד בידו שלש שנים דתלה שנין מזדהר אינש בשטריה טפי לא מזדהר. וכבר הקשיתי לפירושו לעיל בריש פרקין דאם כן מאי קא בעי הכא מאי איכא בין רב ושמואל ואוקי פלוגתייהו בדקל נערה הא טובא איכא דלרב בעי תלת שנין דוקא מיום ליום ולא חיישינן לאכילת פירות ולשמואל לא אזלינן אלא בתר תלת אכילות ואף על גב דלא מחזיק תלת שנים מיום ליום. ועוד דלרב תפתיחא אמאי לא הויא חזקה דמכל מקום לא נפקי מידו תלת שנין וכבר אזדהר בשטריה תלת שנין וכן אפיק כורא ועייל כורא ומחזיק מגודא דערודי ולבר אלא ודאי בין לרב בין לשמואל תלת שנין או ארבע ולא אכל פירות לא הויא חזקה ואף על גב דטעמא דחזקה משום תלת שנין מזדהר איניש בשטריה על כרחך תלת שנין דאכילה קאמר וכמו שכתבתי בריש פרקין והיינו דבעינן הכא מאי בינייהו ולא אשכחן מידי דנוקי ביה פלוגתייהו אלא בדקל נערה. ופירש רבינו חננאל ז"ל וכן הראב"ד ז"ל דקל נערה שמוציא דיופרין בשנה דלשמואל דאמר עד שיגדור שלש גדרות הא נמי הויא חזקה שהרי אכיל שלשה פירות גמורים שכנגדן בדקל אחר אינן נאכלים אלא בשלש שנים ומכיון שאכל זה שלש אכילות גדולות היה לו למחות וזה שראה שהבעלים לא מיחו לא נזהר בשטרו יותר ורב סבר דאכילת שלש שנים ממש בעינן ואף על פי שאמרו בירושלמי אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים שלש שנים בציר שלש שנים מסיק לאו למימרא דבעינן שלש שנים דוקא אלא כלפי מאי דאמר רבי ישמעאל דבוצר ומסיק ואורה בשנה אחת עלתה לו חזקה דבצירה הויא חזקה לכולהו וכן מסיקה וכן גדירה קאמר שמואל דלחכמים שלש מסיקות בעינן ולאו דוקא שלש שנלם אלא מפני שדרכן של אילנות שלא להמציא דיופרים אמר כן ומכל מקום אפילו לרב נמי לא בעינן אלא שיאכל שלש אכילות שלימות כלומר שיעדור ויחרוש ויפרנס השדה מתחלת השנה ויאכל פירות וכן שלש שנים מיום ליום דקאמר רב וכן פירש רבינו חננאל ז"ל חזקתן שלש שנים מיום ליום פירוש צריך לאכלה שלש שנים פירות גמורים בשלש שנים. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הר"ן ז"ל: ותסברא לרבי עקיבא מאי איריא חדש אפילו יום אחד נמי. לאו למימרא דכל מאן דסבר דניר הויא חזקה דביום אחד סגי ליה דהיכי אפשר דחזקת ניר מהניא טפי מאכילות פירות אלא לרבי עקיבא דוקא הוא דפריך הכי דאי איתא דרבי עקיבא דאמר דבחדש אחד סגי משום ניר הוא דקאמר כיון דאיהו לא בעי שנה שלימה מאי איכא לענין ניר בין יום אחד לחדש אחד אבל לרבנן דאזלי בתר שנים אפילו סבירי להו דניר הוה חזקה שנה שלימה בעי ועוד יתבאר לפנינו בסייעתא דשמיא. עד כאן לשונו.

מאן יש אומרים אמר רב חסדא רב אחא אף על גב דסתם יש אומרים היינו רבי נתן בכמה מקומות בתלמוד איכא יש אומרים שאינו רבי נתן כדאשכחן בפרק קמא גבי איוב דפליגי יש אומרים ורבי נתן וכן בסוף פרק קמא דגטין וכן מצינו דפליגי אחרים ורבי מאיר גבי איזהו עם הארץ. תוספות הרא"ש ז"ל.

ילמדנו רבינו ניר הוי חזקה או לא הוה חזקה פירש רש"י ז"ל דאי הוה חזקה ביום אחד סגי ליה לכולי עלמא ואפילו לרבנן. ולא מחוור דמאי אולמיה דניר מאכילה פירות אדרבה גריע מיניה וכיון שכן היכי אפשר דמאן דבעי באכילת פירות שנה אחת ליסגי ליה ביום אחד של ניר. ואי משום דלעיל פרכינן מאי איריא חדש אפילו יום אחד נמי לא איריא דלחבריו דרבי עקיבא דוקא פרכינן וכמו שכתבנו למעלה ותו קשיא עליה מדאמרינן לקמן אבל חכמים אמרו חזקתם שלש שנים מיום ליום למעוטי מאי לאו למעוטי ניר דלא הוי חזקה ואם איתא דכל מאן דסבירא ליה דניר הוי חזקה ביום אחד סגי ליה היכי אמרינן כי האי לישנא דלמא מכללא ממעיט והא כיון דאמרינן דחכמים שלש שנים בעו בהדיא ממעיט דאי ניר הוי חזקה בשנים עשר חדש ושני ימים ליסגי. אלא ודאי הכי קא מבעיא להו אי ניר הוי כאכילת פירות או לא ולמאן דבעי באכילת פירות שנה שלימה בניר נמי אי הוי חזקה שנה שלימה בעינן ולמאן דאזיל בתר אכילות בניר נמי במד יומא סגי. ופשטינן דרב נמי סבירא ליה דניר לא הוי חזקה מדאמר אבל חכמים אומרים חזקתם שלש שנים מיום ליום דמדקאמר מיום ליום דהוה לישנא יתירה דייקינן דשנת ניר אינו עולה מן המנין דהכי קאמר שלש שנים מיום ליום כלומר שיהו שוים בחזקתם דכי היכי דלכולי עלמא בתרי שתא בעינן באכילת פירות דודאי ניר שלש לא הוי חזקה והיינו דנקטינן פלוגתייהו דרבי אחא ורבנן בניר שתים וזרע אחת דאלמא דלכולי עלמא בלא אכילת פירות לא סגיא הכי נמי בעו רבנן שיהו שלשתם שוות באכילת פירות זה נראה לי.

ולענין הלכה קיימא לן כרב ושמואל דניר לא הוי חזקה מיהו הני מילי לענין ששנה אחת שלמה של ניר אינו עולה מן המנין אבל היורד לשדה וחרש וזרע וקצר בשנה ראשונה בודאי מונים לו משעת נירו וכן דעת הרשב"א ז"ל ועיקר אף על פי שהרמב"ן ז"ל חולק בדבר. הר"ן ז"ל.