מסכת בבא בתרא דף קע״ב עמוד ב׳

מינך אפי' מריש גלותא לשון שאילה הוא וכן ההיא דאמר רב הונא חיישינן לשני שוירי בכל הגט (גיטין דף כז.) ובשנים אוחזין (ב"מ דף יח: ושם) [וה"פ] אפי' מריש גלותא שאין רגיל להלוות נאמר אפילו באותו דגבי אי תפיס ביה אבל רשב"ם אין תופס בו עיקר ואין נראה לר"י מה שמפרש אפילו מריש גלותא שאנו חוששין שמא אדם אחר הלוהו ונפל ממנו ומצאו לזה מה לי לתלות בריש גלותא אותו אדם אחר ולישנא נמי לא משמע כלל הכי ומה שהקשה למה שפי' דהוה ליה למימר ההוא [גברא] דנפק מתותי ידיה משמע נראה דלא קשה כלל דלרב הונא הוה מספקא ליה ודרך שאלה היה אומר אם נתחייב אותו כלל דמשמע אפילו מריש גלותא אף על פי שאינו רגיל להלוות לו כלל אלא ש"מ מינך לא חשיב משמעות והבל הוא ומשום אדם לא יגבוהו [או לא]:

עדי מסירה כרתי והא דכתוב ביה היום לא משום דצריך זמן אלא שאם מתנה בעל פה שום תנאי אם ימות מחולי זה או כשימות שתהא אז מגורשת מעכשיו וכדפסיק לעיל (בבא בתרא דף קלו.) כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו והוי כאומר מהיום אבל היכא דלא מתנה שום דבר לא צריך כלל מהיום והא דפירש רשב"ם דבעי למיכתב מהיום משום דבעי אבא שאול ידים מוכיחות אין נראה לר"י דהא אמרי' (גיטין דף יז.) זמן לא תקנו אלא משום פירות או משום בת אחותו ור' אלעזר לא [הוה] בעי זמן [כלל] דס"ל עדי מסירה כרתי כמו שסובר רשב"ם עצמו וגם זהו תימה להוסיף טעם חדש לאבא שאול דבעי היום משום הוכחה:

אבל הכא ליחוש לנפילה תימא מאי שייכא הכא פירכא דר"א בהלואה הוה מצי למימר נהי נמי דמשמע מההוא גברא כו' מ"מ ליחוש לנפילה ואפילו הוה סובר כר"מ הוה מצי למיפרך הכי ואומר ר"י דהכי פירושה אלמא מהיום מההוא יומא דנפק ביה משמע ה"נ ממך מההוא גברא דנפק מתותי ידיה משמע שרוצה לומר לכל אדם שימצא בידו כי משמעות חשוב הוא ולא הבל וליצנות וכן משמע שיגבה כל מי שימצא וכן דעת הכתיבה היתה ובשטרי אקנייתא אתי שפיר שמשעבד עצמו מה שלא לוה עדיין מש"ה שעבד לו אפילו לא ילוה לעולם כדאמרי' בשנים אוחזין (ב"מ דף טז:) מצא שטרי הקנאה בשוק יחזירם לבעלים מאי אמרת שמא כתב ללוות ולא לוה הא שעבד ליה נפשיה הלכך לא שייך למיחש לנפילה הכא ואפילו בלא אקנייתא הוה מצי לאוקומי לפי' ר"ת דהנושא (כתובות דף קב. ד"ה אליבא) דמפרש התם שיכול אדם להשתעבד לחבירו אפילו לא לוה ממנו כגון שיכתוב השטר אני חייב לך מנה ויכתבנו ויתננו לו לשם כך ופריך דלמא אבא שאול כר' אלעזר ס"ל ולא בעי זמן כו' והיום משמע יומא דנפק מבעל הבית ולא דנפק מב"ד ולא הוצרך מהיום אלא אם התנה אם מתי כדפרישית לעיל אבל הכא ליחוש לנפילה דממך נמי לא משמע אלא שנתנו לו כי היכי דמהיום משמע סתם משמעותו משעת הגירושין ולחפות על בת אחותו לא יוכל דהא עדי מסירה צריך וה"נ משמע הכא אותו שנתנו לו דוקא ולא למוצאו א"כ איכא למיחש לנפילה ומשני לנפילה לא חיישינן ותחלת שאלה דרב הונא נראה לר"י לפרש כן ממך אפילו מריש גלותא אע"פ שאין רגיל להלוות כלל וגם אפילו אנו ידעינן בבירור שלא הלוהו וגם אין רגילות להקנות לו וליתן לו שטר הקנאה כלל אפ"ה מקנה לו מטעמא דפרישית או לא דשמא אין לנו לתלות אלא באותו שנתנו לו הלכך חיישינן לנפילה דלא קני אם לא מסרו לו ועוד יש לפרש אבל הכא ליחוש לנפילה כלומר לא מיבעיא דלא משמע ההוא גברא כו' והבל הוא ואפי' הוה משמע ליחוש לנפילה ומשני לנפילה לא חיישינן וקושיא ראשונה לא חשש לתרץ משום דכר' אלעזר לא מתוקמא דהא מצריך מהיום וטעמא שפירשתי למעלה הוא דחוק ולא סבירא ליה לרבה ההוא דיחויא וכן מצינו בשאר מקומות בגמ' שאין חושש לתרץ קושיא ראשונה כלל:

לנפילה דחד פירוש שאין לתלות שנפל אלא מאחד לבד כי היכי דמתרמי שמזה נפל לנפילה דרבים פירוש דיש לחוש מכל בני אדם שבעולם שנפל מזה או מזה יש לתלות בנפילה:

ממך ואפילו מריש גלותא פירש ר"ז ז"ל, דרב הונא חייס לנפילה. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל, דאם כן מה ענין לזה משנת אבא שאול, לעולם מההוא יומא דנפיק ביה משמע, והכא נמי מההוא גברא משמע אלו ידעינן מאן ניהו דנמסר ליה, אלא דחיישינן לנפילה, אבל בגט ליכא למיחש למידי, כיון דאמר אני מהיום גרשתיה, ותו מעיקרא למה ליה למידק מברייתא, לידוק ממתניתין, כדדק מינה לבתר דאמר ליה אביי הכא לנפילה חיישינן. וכן מה שדחה אביי ואמר דילמא אבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה דאמר עידי מסירה כרתי, פירש ר"ש ז"ל, דרבי אלעזר לא בעי זמן, כיון דעדי מסירה כרתי, דאי מיצטרכינן לזמן אינהו מסהדי עליה, ואף על גב דתנן (גיטין פו, א) שלשה גיטין פוסלין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד, רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר, ומשמע דלא פליג אאין בו זמן, הכי קתני, אף על פי שאין עדים בגט זה שאין בו זמן, כשר, והא דבעי אבא שאול היום גרשתיך, לאו משום זמן, אלא משום דבעי ידים מוכיחות, ואם אין כתוב בו כן אין במשמע שיהא הגט מעכשיו, ואינו נכון, חדא דלא אשכחן מאן דפליג אזמן, דתקנה התקינו אי משום בת אחותו אם משום פירי, ועידי מסירה שמא לא יהו זכורין, וכל שכן ר' אלעזר בן פדת דאמר (שם כב, ב) כתבו על גבי נייר מחוק דהכשיר רבי אלעזר לא הכשיר רבי אלעזר אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא. ועוד דאפילו רבי אלעזר מכשר אפילו בעידי חתימה, וכמה גיטין שנכשרין בעידי חתימה, ובהנהו ודאי צריך זמן, והילכך הוצרכו לתקן זמן בכולן. וכן הקשו בתוספות. ועל כן פירשו הם ז"ל, דרב הונא מעיקרא לא לנפילה חייש, אלא דמסתפקא ליה כיון שאין מוכיח מתוכו למי נשתעבד בו אם פסול בכך אם לאו, דשמא מוכיח מתוכו בעינן, ואתא רבא למידק מדאבא שאול, דהא בעינן זמן בגיטין ואפילו הכי אכשר אבא שאול בשכתוב בו אני היום גרשתיך, דמוכיח מתוכו חשבינן ליה, משום דההוא יומא דנפיק ביה משמע, והכא נמי מוכיח מתוכו למי נשתעבד, משום דההוא דנפיק מתותי ידיה משמע. ודחי אביי דילמא אבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה, דלא בעי מוכיח מתוכו, כיון שעידי מסירה כרתי, וכדמוכח בגיטין (פו, ב) גבי שנים ששלחו שני גיטין ושמותיהן שוין, אלא דהכא איכא למיחש לנפילה מיהא, ופריק רבא דאי משום נפילה לנפילה לא חיישינן. זהו תורף פירוש בעלי התוספות ז"ל, ומאי דאמר אביי דילמא אבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה, לאו למימרא דאבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה, אבל רב הונא דמספקא ליה היינו משום דלא סבר לה כותיה אלא כרבי מאיר, ואי נמי מספקא ליה אי כמר ואי כמר ומשום הכי מספקא ליה בהא, דהא ליתה, דרב הונא ודאי כרבי אלעזר סבירא ליה, וכדאסהיד רבא משמיה התם בגיטין, אלא הכי קאמר, אף על גב דשמעינן מינה דאבא שאול דלא בעינן מוכיח מתוכו, מכל מקום הרי איכא לספוקי משום נפילה, ושמא רב הונא הא הוא דמספקא ליה, ואהדר ליה רבא דאי משום הא מתניתין היא דלנפילה לא חיישינן כנ"ל.

אבל הכא לנפילה חיישינן קשיא לי, אמאי נקט אביי חשש נפילה טפי מחשש פקדון, ליחוש לפקדון, דאיהו עדיף ליה, דטפי שייך פקדון מנפילה. ועוד דאי נקטו חשש פקדון לא הוה דיוקא דמתניתין תיובתיה, דהתם כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, וכדאמר אביי גופיה ביבמות (קטו, ב) גבי חבו בר נני ונניי בר חבו. וניחא לי, דכל דלא מפרש ביה שם מלוה כלל, לעולם לא מפקיד ליה גבי אחרינא, ונמנע בכך יתר ממה שהוא נמנע בששמותיהן שוין, דשמו מיהא נזכר בו. כנ"ל.

וקיימא לן כרבא דממך, מההוא דנפיק מתותי (ד)ידיה משמע ואיהו הוא המלוה, דלנפילה לא חיישינן כלל ואפילו לנפילה דרבים.

מי שהוציא שטר חוב על חברו וכתוב בו אני ראובן בן יהודה לויתי ממך מנה וזה מוציאו על ראובן בן יהודה זה ולא הוזכר בשטר החוב שם המלוה כלל אלא לויתי ממך הואיל ושם הלוה ידוע ונזכר שם זה שיצא שטר זה מתחת ידו גובה בו ואין יכול לומר לא ממך לויתי אלא מאחר ונפל הימנו ומצאת שאין חוששין לנפילה וכן שני יוסף בן שמעון אע"פ שאין יכולין להוציא חוב זה על זה ולא אחר עליהם יכולים הם מיהא להוציא על אחרים וכל שאחד מהם מוציא חוב על אחד מבני העיר אין הנתבע יכול לדחותו ולומר לא לך אני חייב אלא לחברך וממנו נפל השטר שאין חוששין לנפילה והמוציאו הוא הוא שגובה בו וזהו דעת משנתנו ואע"פ שהבריתא חולקת בכך הלכה כמשנתנו זו היא שטת גדולי הפוסקים והמחברים ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו חולקים בה מצד מה שנאמר בסוגיא זו שבמשנתנו באה על דעת האומר אותיות נקנות במסירה ומאחר שכן אפילו שהיה כדבריו שמחברו לוה הואיל ולנפילה לא חיישינן הרי אתה צריך לומר שחברו מסרה לו והרי קנאה במסירה אבל הבריתא באה על דעת האומר אין אותיות נקנות במסירה הא מ"מ אע"פ שאין לחוש לנפילה יש לחוש שחברו מסרה לו ואין אותיות נקנות במסירה וכבר פסקנו שאין אותיות נקנות במסירה ולדעתי אין הכרח בדברים אלו שדברי סוגיא ומשא ומתן אין מכריעין לפסוק כבריתא במקום משנה ועיקר הדברים כדעת ראשון:

אותיות כבר ביארנו שאין נקנות במסירה ואע"פ שיש חולקים בה מכח סוגיא זו כבר בארנו הכל בפרק הספינה וכן ביארנו שם שיש מקום לפסוק כרבא במה שאמר אין צריך להביא ראיה במקום שלא הוצרכנו לכתיבה כגון מתנת שכיב מרע ושאר הדרכים הנזכרים שם בכדי הצרך מעתה אחד מן האחים שהיה בידו שטר יוצא בשם אביו וטוען שאביו נתנה לו צריך להביא ראיה בשטר מכר ואין עדי מסירה מועילין לו כלום אחר שפסקנו שאין אותיות נקנות במסירה ואם מתנת שכיב מרע הוא דיו בעדי אמירה אע"פ שלא מסר כמו שהתבאר:

גט שיש עליו עדים ואין בו זמן כלל פסול אבל אם לא כתב בו זמן מדוקדק ר"ל יום פלני אלא שכתבו חדש פלני או שנה פלנית וכיוצא בזה או שכתב בו היום שמשמעו היום שמסרו לה כשר שהרי מתברר היום בעדי מסירה כמו שיתבאר במקומו:

גאוני ספרד כתבו בכאן שמי שיוצא שטר מתחת ידו וטוען שבכתיבה ומסירה נתנה לו ואבד שטר המכר שבידו או שטען שנתנה לו אגב קרקע נאמן הואיל והשטר יוצא מתחת ידו ומ"מ אח אצל האחים אינו נאמן הואיל והם נשמטים מלחלוק זה עם זה הא עם אחרים נאמן והוא שהלכה כרבא שאמר אין צריך להביא ראיה וכבר כתבנו הנראה לנו בפרק הספינה:

בד"ה מינך אפי' מר"ג לשון שאילה הוא וכן ההיא דאמר רב הונא כו' ובשנים אוחזין עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה אפילו מריש כו' ור"ל מינך לשון שאילה הוא ומספקא ליה אי חיישינן לנפילה כמ"ש התוספות לקמן וכן ההיא דאמר ר"ה חיישינן לב' שוירי כו' דס"ל דחיישינן לנפילה וק"ל:

בא"ד אפילו מריש גלותא שאין כו' נאמר אפילו באותו כו' אבל פי' רשב"ם שתופס בו עיקר אין נראה כו' ההוא גברא דנפיק כו' לרב הונא הוה מספקא ליה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה עדי כו' והא דאמר היום לא כו' ור"א לא הוה בעי זמן כלל דס"ל עדי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אבל הכא כו' המ"ל נמי דמשמע מההוא כו' הלכך לא שייך למיחש כו' ואפילו בלא אקנייתא כו' דנפק מידו ולא דנפק לב"ד ולא הוצרך מהיום אלא אם כו' ידעינן בבירור שלא כו' מקנה לו מטעם דפרישית או כו' משום דכר' אליעזר לא כו' כצ"ל:

בד"ה לנפילה דחד כו' לבד כי היכי דמתרמי כו' יש לתלות בנפילה הס"ד ואח"כ מה"ד אלא הא דתניא כו' ולנפילה כו' וברייתא דמוציאין זה בלא זה עכ"ל הס"ד כן הגיה מהרש"ל אם נפרש דברי התוספות דר"ל דאי לאו דקאמר לנפילה דחד חיישינן ומתני' בבא כו' הרי העיקר חסר מן הספר ובתוספות ישנים ראיתי כלשון התוספות שלפנינו וז"ל הג"ה אלא הא דתניא כו' א"כ לנפילה דחד חיישינן ומתני' בבא בהרשאה ומברייתא דמוציאין זה על זה ניחא ע"כ מהרא"ש עכ"ל ת"י ונ"ל לפרש דבריהם דקשיא להו מאי מקשה הכא דמצי לאוקמא כאן לנפילה דחד חיישינן כדקאמר בברייתא ומתני' בבא בהרשאה מיהו מברייתא דלקמן דמוציאין זה ע"ז ניחא דפריך שפיר ממתניתין ודו"ק: