מסכת בבא בתרא דף קע״ב עמוד א׳

אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו בשטרי אקנייתא דוקא אבל בהלואות לא מיירי כך פירש רשב"ם ואומר ר"י דלא שנא במכר לא שנא במתנה מיירי דאפילו בשטרי מקח וממכר משכחת לה כגון דכתבי מדעת עדים דללקוחות ליכא הכא פסידא כלל דיש קול למקח וממכר וליכא למיחש למידי:

כתבו בשילי היני ושילי קרובות זו לזו להכי נקט להו שאפילו בשתי עיירות קרובות זו לזו כתבו על שם העיר שתעמדו בה בשעת כתיבה וגם היו רגילין תדיר להיות בהיני ושילי והכי אמרינן בביצה (דף כה: ע"ש) הוי מכתפי לה בשבתא דריגלא משילי להיני ומהיני לשילי:

עבידו ליה תרי שטרי כו' מאי טעמא כו' תימה אמאי לא קאמר דפרוע הוא כדאמר רב אשי בסמוך ואומר ר"י דהכא מיירי אפי' ידעינן שאינו פרוע:

הא דאמרינן כתובו היני ואף על גב דמסרו לכו מילי בשילי. דוקא בשכותב מקום הכתיבה ולא מקום שנמסרו להם מילי, וכותבין כן אמר לנו פלוני וכתבנו בהיטני, אבל אם כותבין מקום שנמסרו מילי שם כותבין אמר לנו פלוני או קנינו מפלוני בשילי וכתבנו וחתמנו ונתננו לפלוני. וכן מה שאמרו בשטרי אקנייאתא, לעולם כשכותבין יום שקנו בו סומכין הכתיבה לאותו יום וכותבין קנינו מפלוני ביום פלוני וכתבנו וחתמנו ונתננו לפלוני, וכשכותבין יום שעומדין בו סומכין הכתיבה לאותו יום וכותבין קנינו מפלוני וכתבנו וחתמנו ביום פלוני ונתננו לפלוני, ואי לא מיחזי כשקרא.

כתובו יומא דקיימיתו ביה פירש ר"ח ז"ל: וכתובו אחרנוהו וכתבנוהו. ונראה שכן עיקר, משום שובר, דלעתים אינן כותבין שובר סתם וכדאמר להו רב [ספרא] ור' אבא לספריה.

כי כתביתו שטרי אקנייתא פירש ר"ש ז"ל שטרי הקנאת קרקע, כלומר, שטרי מתנה, דלית בהו אחריות, ולפי' אין לחוש אם כתבו יום שקנו בו, אבל בשטרי הלואה ובשטרי מקח שיש בהן אחריות, לא, משום דאתי למיטרף לקוחות מזמן השטר שלא כדין, דאין קול יוצא עד שעת כתיבה. וזו היא ששנינו בגיטין (יז, א) נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, ולא נחלקו שם חכמים אלא בגיטי נשים דוקא, אבל בשאר שטרות מודו. ואינו מחוור, דכל קנין בשעתו יש לו קול, ומשעת קנין שעבד נפשיה. וכן פירש רש"י ז"ל בפרק קמא דמציעא בשמעתא דמצא שטרי חוב (יג, א) וכן פירש כאן ר"ח ז"ל ועיקר. והכא שטר שיש בו קנין קאמר, ואי לא, מחזי כשקרא, ולמיחזי כשיקרא חיישינן. ומיהו יש מקומות דלא חיישינן, וכבר כתבתיה בפרק האשה שנתאלמנה גבי שלשה שישבו לקיים את השטר (כתובות, כא, ב) בסייעתא דשמיא.

מתני' עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וכו'. פירוש, דוקא קאמר קח לך, ואם אין לו הרי העשיר אוכל וחדי. ועל דבר זה שנאוה כ[א]ן, שהיא דומה בזה למה ששנינו (לעיל בבא בתרא קע, ב) נמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים, ולומר דאין כותבין שובר ויאכל הלה וחדי, וכן כתב הרב אלפאסי ז"ל בהלכות. ומכאן שאין רשאי העני לומר לעשיר לחלוק עמו בימים והוא שישכיר ביומו לאחרים, כמו שכתב הר"ז הלוי ז"ל. ובהדיא שנו בתוספתא כאן (פי"א ה"ו): האחים שהניח להם אביהם מרחץ א' עני וא' עשיר לא יאמר עני לעשיר הריני לוקח כנגדך מן השוק ומרחץ אלא אמר לו אם יש לך בוא והרחץ והוצאה מן האמצע. עד כאן.

שטר שיש בו קנין מכיון שקנו מיד הלוה או המוכר נשתעבד וכל שאחרו כתיבת השטר אחר הקנין אם הם זוכרים יום שקנו ממנו כותבים מאותו היום ואע"פ שנתאחרה כתיבתם וכן אע"פ שאין כותבין שנתאחרה כתיבתם עד יום פלני ואם אינם זכורים יום הקנין כותבין מיום כתיבתם ואם זוכרים שבחדש שעבר היה אלא שאין זוכרין... כותבין מיהא חדש פלני ומ"מ אין כותבים יום פרטי אא"כ זוכרים בבריא אע"פ שזוכרים שמקודם לא היה משום דמיחזי כשקרא וכן כתבו גדולי המפרשים ואין בזו חלוק בין שטר לשטר אלא בין מתנה בין מכר בין הלואה אע"פ שבמכר והלואה יש בהם אחריות שמאחר שסתם קנין לכתיבה עומד ונשתעבד לו מאותו היום הרי הוא כמי שנכתב מאותה שעה וקצת חכמי הצרפתים כתבוה דוקא בשטר שאין בו אחריות כגון מתנה או מכר והלואה שנתפרש ענינם שלא באחריות אבל כל שיש בו אחריות לא והם הולכים אחר שטתם שבמקום אחר שפרשו בסתם קנין לכתיבה עומד שאין צריך להמלך בו הא מ"מ אם חזר בו אין יכולין לכתוב ומאחר שכן אין זה נדון כאלו נכתב ולדבריו שטרי אקנייתא לאו דוקא אלא הוא הדין בהקנאת חזקה או הקנאת שטר והדברים ברורים כדעת ראשון וכן מעשים בכל יום:

מי שנמסרה להם עדות במקום אחד בין בקנין בין שלא בקנין וכתבו השטר במקום אחר כשבאים לכתוב בזמן לפי המנין שהם מונין בו במקום פלני כותבין המקום ששם כותבין את השטר אע"פ שנמסר להם העדות במקום אחר ואין כאן מיחזי כשיקרא שהרי אין כותבין שבכאן נמסרה להם העדות אלא שהמנין כמנין שרגילים למנות כאן היכן שנמסר העדות והיכן שלא נמסר:

למדת לפי דרכך שאין אנו צריכים לידע מקום שנמסר להם העדות ואם לא כתבו מקום העדות לא הפסידו שלא נאמר כן אלא לעצה טובה שלא יבאו אחרים ויעידו עמנו הייתם אע"פ שאין הזמה אצלם בכך כמו שהתבאר בסנהדרין פרק בורר וכן כל שטר שאין בו שום מקום בעולם שהרי המוציא שטר על חברו וכתוב בו בבבל מגבהו ממעות בבל לא היה בשטר שום מקום מגבהו במקום שהוא מוציאו שם כמו שיתבאר במקומו וכן הדין בשטר שאין בו זמן כלל שהוא כשר כמו שכתבנו למעלה בענין שובר ואע"פ שכל שלא נודע המקום או הזמן אין העדות בא לידי הזמה אין מדקדקין בדברים אלו בדיני ממונות שאינם בדרישה וחקירה משום נעילת דלת כמו שיתבאר במקומו והיא הסבה להיות שטרי חוב המאוחרים כשרים אע"פ שפקעה הזמתם:

ולמדת שזה שאמרו כי קיימיתו בשילי וכו' פירושו בין בשטרי אקניאתא בין בשטרי דלאו אקניאתא ומ"מ יש מפרשים אותה דוקא בשטרי דלאו אקנייתא שנמצא השעבוד משעת הכתיבה אבל בשטרי אקנייתא הואיל והזמן נכתב מיום הקנין אף המקום נכתב אותו שקנו בו ואין הדברים נראין:

מי שיש לו על חברו שטר במנה ובא לסופר לעשות לו ממנה שנים בני חמשים חמשים אין שומעין מפני שזכות הוא ללוה להיות כלו בשטר אחד שאם יפרענו מקצת יהא שטרו פגום היו לו שנים בחמשים חמשים ובקש לעשותם אחד במאה אין שומעין לו זכות הוא ללוה להיותם שנים שלא יכופנו על הכל בפעם אחת היה לו שטר ובקש לעשותה אחת מחמשים ושהוא מוותר לו החמשים האחרים אין שומעין לו שמא נפרע מהכל וכתב לו שובר על שטר של מאה וחוזר ומוציא זו של חמשים שאינה בכלל השובר וכן בכל צד שהיא רוצה לשנות בשטרו או להוסיף או לגרוע מפשפשין בדבריו וכל שיש לחוש כלל הן מצד הלוה הן מצד קנוניא על לקוחות אין שומעין לו:

המשנה השמינית ואינה מכונת הפרק אלא שנכתבה כאן על ידי גלגול מה שאמר במשנה שלפניה לדעת ר' יהודה שאין כותבין שובר ולדעת ר' יוסי שכותבין ואמרו עליה שאם אבד שוברו יאכל הלה וחדי הזכירו בסמוך לה משנה זו הדומה לה שאם אין לעני עבדים או זיתים יאכל הלה וחדי ואמר על זה שני אחים אחד עני ואחד עשיר והניח להם אביהם מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לאמצע עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ועשם בבית הבד אמר המאירי שני אחים אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם מרחץ ובית הבד ולא אמרו זה לזה גוד או איגוד אם עשאן לשכר משכירין והשכר לאמצע ואין יכולים לכוף זה את זה למכור ולא לחלוק לימים להשתמש בו כל אחד ביומו ואם עשאן לעצמו משתמשין בו כאחד ואם אין לעני במה להשתמש בהם הרי העשיר אומר לו קח לך עבדים וירחיצוך או זיתים ועשם בבית הבד ואין העני יכול להשכיר חלקו ולא לכופו לחלוק לימים ולעשות בו כרצונו ביומו שאף זה נהנה לרחוץ בכל יום ומ"מ דין גוד או איגוד לא נפקע מכאן ואם העני יכול לומר כן אומר בין שנעשו לשכר בין לעצמו וכן אם רצה למסור חלקו לאחר בין במכר בין במתנה בין בשאלה ושכירות רשאי ויש מפקפקים בזו ויש מוסיפין בה לומר שאף העני כופהו לחלוק לימים ולא בא אלא למעט שאין העני אומר לו ליתן לו שכר בתשמישו כאלו נחלק לימים וכן שאין יכול לומר לו גוד בלא איגוד וכבר כתבנוה בפרק ראשון:

זהו ביאור המשנה ועל הצד שכתבנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה התשיעית והכונה להתחיל בה בביאור ענין החלק הששי והוא שאמר שנים שהיו בעיר שם אחד יוסף בן שמעון ושם שני יוסף בן שמעון אינן יכולים להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהם פרועים כיצד יעשו ישלשו ואם היו משלשין יכתוב סימן ואם היו מסומנין יכתוב כהן אמר המאירי שנים שהיו בעיר ושמותיהם שוים ר"ל ששם כל אחד מהם יוסף בן שמעון אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה מכיון שהשטר אומר יוסף בן שמעון ליוסף בן שמעון הרי זה אומר לחברו אתה הוא שהיית חייב לי ופרעתני ולא עוד אלא שמאחר שכותבין שטר ללוה אע"פ שאין הלוה עמו הרי הוא הולך אצל עדים ומבקש מהם לכתוב לו שהוא לוה מחברו מנה ומקבלו מהם ליתנו למלוה וכשבא לידו הוא מעכבה וטוען שהוא המלוה וכן פירשוה בגמ' וכן אין אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב שהרי כשמוציאין אותו על זה הוא אומר שאינו אותו שהוא חייב לו וכן אם נמצא לאחד שוברו בכיסו או בפנקסו ששטר שהיה חייב ליוסף בן שמעון פרוע והיו שניהם מוציאים עליו חוב שניהם פרועים ודברים אלו כלם בשאין הדבר יכול להתברר על פי עדים אם עדי השטר אם עדים אחרים וכיצד יעשו אלו ששמותיהם שוים שלא יצטרכו לברר את הדבר בזולת השטר הן זה על זה הן אחרים עליהם ישלשו כלומר שזה שמו יוסף בן שמעון בן יהודה וזה יוסף בן שמעון בן ראובן ואם היו משלשים ר"ל ששמותיהם של אבות אבותיהם שוים יכתבו סמן כגון יוסף בן שמעון האדום יוסף בן שמעון השחור והדומה לזה ואם אין הבדל בסמן יכתבו שאר התארים כגון כהן לוי ודומיהם ואם היו שניהם כך יכתבו דורות כל כך עד שיהו מוצאין הבדל באחד משמותיהם של אבות או איזה סימן אחר:

גמרא ואע"ג דמסירן לכו מילי בשילי ברי"ף וברא"ש גרסי הכא כי היכי דלא מתחזי כשיקרא ועיין בזה במרדכי ודו"ק:

במשנה עשאן לשכר השכר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אי ידעיתו כו' מדעת עדים דללקוחות כו' עכ"ל כצ"ל מת"י ונ"ל דר"ל לאפוקי אי לא נכתב מדעת שניהם כההיא דשנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו אין כאן קול למקח וממכר אפי' באקנייתא ואיכא פסידא ללקוחות ודו"ק:

מתניתין עשאן לעצמו הרי העשיר כו' דף שנ"ט ע"א עד לנפילה דיחיד דף ש"ס ע"א. הרשב"א ז"ל. והר"י ז"ל בעליות כתב וזה לשונו: ממך ואפילו משבור מלכא. פירוש אין במשמע לשון שטר זה שלוה מזה שמוציאו דאיכא למימר מאחר לוה ויש לספק בכל אנשי המקום שמא אחד מהם הלוהו ואפילו ריש גלותא או שבור מלכא בכלל הספק שמא מהם לוה אף על פי שאינו רגיל עמהם ואפילו אם תאמר הדעת נותנת שלוה מזה שהשטר בידו מכל מקום אין הדבר מתברר מתוך לשון השטר ובעינן שיתברר החיוב מתוך לשון השטר לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי כן פירש ר"י ז"ל. ואף על גב דקיימא לן כרבי אלעזר ואפילו בשאר שטרות מכל מקום רב הונא לא סבירא ליה כרבי אלעזר אלא בגיטין כדאמרינן התם אמר ליה רבא בריה דרב הונא הכי אמר אבא מרי משמיה דרב הלכה כרבי אלעזר בגיטין משמע אבל לא בשטרות הילכך אף על גב דודאי בכל שטרי דלאו אקנייתא מחזקינן שנמסר בפני עידי חתימה דאין כותבים שטר ללוה בשטרי דלאו אקנייתא עד שיהא מלוה עמו וימסור למלוה בפניהם ואפילו הכי אין עיקר החיוב והשעבוד אלא בעידי חתימה הילכך צריך שיתברר חיוב מתוך לשון השטר. ולי נראה ממך ואפילו מריש גלותא כי זה הלוה שמא מאדם אחר לוה וכתבו שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ושטר הקנאה הוה והוא נתנו ליד זה האיש ולא שדעתו להודות שלוה ממנה אלא ניירא בעלמא יהב ליה או בפקדון נתכוון למסרו בידו או הוא משטה בה הא למה זה דומה לראובן שלוה מנה בשטר משמעון ונתנו ביד לוי דלא מידי (אודי) אוזפי ליה אלא בפקדון נתנו לו או נייר בעלמא נתן לו משמעון ונתנו ביד לוי ואינו חושש שמא יתבענו כיון שאין מפורש שם שממנו לוה. נפק דק ואשכח דתניא גט שיש עליו עדים כו'. אלמא היום ההוא יומא דנפיק ביה משמע אלמא אף על פי שלא נתברר בו היום מגורשת.

ודילמא אבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה דאמר עדי מסירה כרתי ומשום הכי הגט כשר אף על פי שאין בו זמן שהרי עדי המסירה הם יבררו את הזמן כמו שיעידו על עיקר הגרושין. וקשיא לן טובא אם כן למה לי שיהא כתוב בו אני היום גרשתיה. ועוד נראים הדברים דלרבי אלעזר גט שאין בו זמן פסול דתניא שלשה גיטין פסולים וקחשיב גט שיש עליו עדים ואין בו זמן ולא פליג רבי אלעזר אלא אגט שיש בו זמן ואין עליו אלא עד אחד דתני עלה רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו כו' וכן דעת ר"י ז"ל. ויש לומר דודאי לרבי אלעזר גט שאין עליו עדי חתימה כשר אף על פי שאין בו זמן דליכא למיחש משום בת אחותו שהרי האשה תצטרך להביא ראיה עדי מסירה וסתם עדים מכוונים עדותם ומעידים באיזה יום אבל אם יש עליו עדי חתימה הרי לא תזקק להביא ראיה בעדי מסירה ואין אנו יודעים מי הם עדי המסירה שהאשה מגורשת היא בעדי מסירה ולפיכך העידו עדי חתימה הללו שכבר גרשה הילכך אי ליכא זמן פסלינן ליה משום בת אחותו וכשכתוב בו אני היום גרשתיה כך רצה לומר (כבר) גרשתיה היום (לפי) לפיכך מסר לה הגט בעידי מסירה כבר כשחתמו העדים בגט זה הילכך כיון שהעדים הללו מעידים שכבר גרשה ודאי לפניהם נמסר הגט ואף על פי שאין בו זמן כשר כי מתוך לשון השטר אנו יודעים כי עדי חתימה אלו עדי מסירה הילכך כשיצטרך הדבר לעמוד על הזמן נשאל להם ויבררו אותו. לשון אחר. ויש לומר לעולם לרבי אלעזר אף על פי שאין בו זמן כשר כשמתגרשת בעדי מסירה אבל כשמתגרשת בעדי חתימה פסול דרבי אלעזר אף עדי מסירה כרתי קאמר והוא הדין עדי חתימה לעדות הרב הגאון ז"ל וכשכתוב בו אני היום גרשתיה אין לנו לומר שהעדים שחתמו על הגט באים לחתום אלא כך רצה לומר כבר גרשתיה היום לפי שמסר לה הגט בעדי מסירה כבר כשחתמו העדים בגט זה והילכך כיון שעדים הללו מעידין שכבר גרשה ודאי לפניהם נמסר הגט קודם שנחתם וכיון שאנו יודעים מתוך לשון השטר דעדי חתימה אלו הן עדי מסירה כשיצטרך הדבר לעמוד על הזמן נשאל להם ויבררו אותו. כך נראה לי. ר"י ז"ל. ורבים מחכמי ישראל פירשו דלרבי אלעזר עדי מסירה כרתי ולא עדי חתימה וכשאשה נשאת בעדי חתימה משום דאמרינן ודאי בעדי מסירה אמטייה בעל לידה דמידע ידע דלא משתריא אלא בעדי מסירה ולא הוצרכו עדי חתימה אלא כדי שלא יטעון בעל איהי זיפתיה. ולפי דבריהם יש לפרש גם כן דבשכתב בגט שכבר גרשה היום ודאי בפני חתימות אלו נמסר הגט לידה וכיון שאנו יודעים מי הם עידי מסירה כשר אף על פי שאין בו זמן אבל אם אין כתוב בו כן כיון שאין אנו יודעים מי הם עדי המסירה וגם היא לא תצטרך להביאן לפי שבגט שבידה מותרת להנשא הילכך כשאין בו זמן פסול למאי דקיימא לן דתקינו זמן משום בת אחותו ואפילו לריש לקיש דאמר משום עדות אינה חוששת לידע מי הן עדי המסירה כיון שנתרת בגט שבידה.

אבל הכא ליחוש לנפילה כלומר אפילו באת לומר דאנן נמי כיון דסבירא לן כרבי אלעזר בשאר שטרות והשטר נמסר למלוה בפני עדים אין לחוש אם אין מתברר מתוך לשון השטר מי הוא המלוה (אי נמי אם באת לומר) דמסברא יש לנו לומר דממך מההוא גברא דנפיק מתותיה ידיה משמע אף על פי (שאין) שיש ראיה לסברא זו מדברי אבא שאול מכל מקום ניחוש לנפילה שמא נפל מיד המלוה שנמסר לידו ובא זה ומצאו.

אמר ליה לנפילה לא חיישינן ומנא תימרא כו'. פסק הרב הגאון ז"ל (כרבא) כרבה דאמר מההוא גברא דנפק מתותי ידיה משמע. וקשיא לי אהאי פסקא כיון דקיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה ושני יוסף בן שמעון מוציאים שטר (דאמרינן) דלא אמרינן דילמא חבירו מסרו לו (ואין אותיות נקנות במסירה) הכא נמי דילמא אחר לוה ומסרו לזה והא דקאמר (רבא) רבה ממך מההוא גברא דנפק מתותי ידיה משמע אין חשש מסירה מסתלק מחמת כך. תדע דאקשי ליה אביי אבל הכא ניחוש לנפילה ואצטריך (רבא) רבה לשנויי ליה לנפילה לא חיישינן ופשיט ליה ממתניתין דהן על אחרים מוציאים ונהי דלנפילה לא חיישינן אבל למסירה חיישינן וכדתניא בברייתא אין מוציאים על אחרים ומתניתין דדייקינן מינה הא הן על אחרים מוציאים לאו משום דלא חיישינן למסירה אלא משום דקסלקא דעתין אותיות נקנות במסירה. ואיכא למימר (דרבא) דרבה נמי הכי סבירא ליה ואנן הא קיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה. ויש לפרש שמועתיה כך להעמיד דברי הגאון ז"ל אמר רב הונא ממך ואפילו מריש גלותא כו' דאמרינן שמא מאחר לוה ומסר השטר לזה ואין אותיות נקנות במסירה ואתא (רבא) רבה ופשט מהא דתניא אם כתוב בו היום גרשתיה כו' הכא נמי מההוא גברא דנפק מתותיה ידיה משמע ולהכי לא כתיב בשטר שם המלוה לומר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך כי ההיא דאמרינן בסוף המביא את הגט והיינו דקאמר לויתי ממך כלומר ממי שיצא שטר מתחת ידו והשיבו אביי הא דקאמרת דטעמיה דאבא שאול דהיום ההוא יומא דנפיק משמע דילמא אבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה אפילו לדבריך דאמרת דממך דההוא גברא דנפיק מתותי ידיה משמע ניחוש לנפילה דהאי מיהא לא שעבד נפשיה אפילו לדבריך למי שימצא שטר זה אם נפל אלא למי שבא מכח המלוה שמסרו לו. אמר ליה לנפילה לא חיישינן והילכך אי משום דחיישת למסירה ממך מההוא גברא דנפיק מתותי ידיה משמע דלכל דאתי מחמתיה דמלוה שעבד נפשיה. ער כאן לשון הר"י ז"ל בעליות. וזה לשון הרא"ש ז"ל: ממך אפילו מריש גלותא בתמיה. פירוש מי אמרינן דלא הוי מוכיח מתוכו כיון שלא נתפרש בו שם המלוה ואפילו ליכא למיחש לנפילה פסול כיון שאינו מוכיח מתוכו וכך היה מנהגו של רב הונא כשהיה בא לפניו דין שיש להסתפק בו היה מודיע ספק שלו כדי שידקדקו בו התלמידים וישאו ויתנו בדבר כי ההיא דגיטין דאמרינן מי חיישינן לשני שוירי נפק דק ואשכח כו' ואם כתוב בו גרשתיה היום כשר אלמא ההוא יומא דנפק ביה משמע והוי הזמן מוכיח מתוכו הכא נמי גברא דנפיק מתותי ידיה משמע והוי מוכיח מתוכו כאלו כתב בו שמו של המוחזק בו. ודחי דילמא אבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה ולא בעי כך מוכיח מתוכו וכיון שכתוב בו גרשתיך היום סגי לרבי אלעזר והוי כמו כתוב בו זמן כיון שבא לבית דין היום דלרבי אלעזר לא בעינן הוכחה כל כך כמו לרבי מאיר אבל שטר שכתוב בו לויתי ממך אין בו הוכחה כלל אפילו לרבי אלעזר וכיון דליכא הוכחה כלל ניחוש לנפילה אבל אי הוי ביה קצת הוכחה לא חיישינן לנפילה. ולפירוש רשב"ם קשה אמאי לא קאמר רב הונא חיישינן לנפילה. ועוד קשה לפירושו דפירש דלרבי אלעזר לא בעי זמן בשטר כי היכי דלא בעי עדי חתימה דהא מתוך המשנה דפרק בתרא דגיטין משמע דלא פליג רבי אלעזר אלא אאין עליו עדים אבל אאין בו זמן לא פליג ואין לומר דהא בהא תליא דכיון דאיכא עדי מסירה לא חייש לזמן דודאי תקנה גדולה היא שיכתבו זמן בשטרות וכי יזכרו העדים הזמן לעולם. ועוד שטר הבא לפנינו חתום בעדים כשר אף לרבי אלעזר כדפרישנא לעיל ומה מועיל השטר בלא זמן. עד כאן. והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: ממך ואפילו מריש גלותא ממך ואפילו משבור מלכא. כלומר אף על פי שהלוה ידוע הוא ואין בו ספק שהוא פלוני כיון שהמלוה ספק הוא אם זה הוא שהשטר יוצא מתחת ידו אם אחר הוא ונפל ממנו ומצאו זה צריך הוא זה שיצא השטר מתחת ידו להביא ראיה שהוא המלוה. נפק דק ואשכח דתניא כו'. והא הכא דגרשתיה היום אינו זמן ברור לפי שאינו ידוע על איזה יום הוא אומר ואפילו הכי כזמן ברור הוא חשוב לפי שמחזיקים אנו אותו שעל אותו היום שיצא בו הגט הוא אומר ומי שטוען שיום אחר הוא עליו להביא ראיה. אמר ליה אביי ודילמא אבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה דאמר עדי מסירה כרתי ולפיכך סגי ליה לענין זמן בגרשתיה היום שהרי עדי מסירה מעידין על איזה יום הוא אומר. ואם תשאל אי הכי דלא כתב ביה נמי היום נסמוך אעדי מסירה שיודעים באיזה יום נכתב וליהוי הגט כשר. הא ליכא למימר דהא תנן שלשה גיטין פסולים ומכללן יש עליו עדים ואין בו זמן הילכך כי לית ביה זמן כלל בודאי פסול הוא ולא מהני עדי מסירה וכי כתב ביה היום אף על גב דלאו זמן ברור הוא כיון דאיכא עדי מסירה דקא מבררי ליה זמן מקרי וגט שיש בו זמן קרינן ביה אבל הכא אף על גב דלוה ידוע הוא ולית ביה ספיקא כיון דמלוה ספק הוא ניחוש דילמא אחרינא הוא ונפל מיניה ואשכחיה האי. אמר ליה לנפילה לא חיישינן ומנא תימרא דתנן שנים שהיו בעיר אחת כו' שניהם אין יכולים להוציא שטר חוב זה על זה שהרי ספק הוא מי הוא הלוה ולא אמר יכול כו' שהרי ספק הוא מי הוא הלוה הא הם על אחרים כיון שהלוה הוא ידוע אבל המלוה הוא הספק לנפילה לא חיישינן אלמא כשהלוה ידוע והמלוה ספק אם זה הוא אם אחר הוא ונפל ממנו מעמידים אנו אותו בחזקת זה שיצא מתחת ידו ואביי לנפילה דחד לא חיישינן דהא ליכא ספיקא הכא אלא אם יוסף בן שמעון זה שיוצא השטר מתחת ידו הוא המלוה אם חבירו שהוא יוסף בן שמעון כמותו הוא המלוה ונפל ממנו דודאי אין אדם אחר זולתי אחד משני יוסף בן שמעון אבל הכא דכתוב ביה ממך יש במשמע שהוא אומר על אחד מבני אדם שבעולם ואין ידוע איזה הוא כיון שהספק בכולהו אינשי הוא לנפילה דרבים חיישינן. עד כאן לשונו.

תוס' ד"ה אי כו' וליכא למיחש למידי ועי' סנהדרין דף לב ע"ב תוס' ד"ה חיישינן: