מסכת בבא בתרא דף קס״ו עמוד ב׳

רבעתים היינו רובע דינר כדפירש בקונטרס והכי מוכח בפרק ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות דף י: ושם) דקאמר עשירית האיפה בפרוטה מנלן דת"ר האומר הרי עלי סלע יביא כבש שאין לך דבר שקרב בסלע אלא כבש ותנן עמדו קינים בו ביום ברבעתים ומדחס רחמנא עליה דדל להוי חד משיתסר בסלע כו' ומדרבעתים חד משיתסר בסלע שמע מינה דהיינו רובע דינר ונראה דגרס רבעתים ולא רבעתיים מאחר שהוא רובע דינר כדפרישית דאי גרסי' רבעתיים א"כ צריך לפרש דהיינו שתי רבעי חצי דינר דהיינו נמי רובע דינר וזה לא היה שום חשבון ועוד דאמרינן לעיל בההוא פירקא (דף ט.) [גר] בזמן הזה צריך שיפרוש רובע לקינו אע"ג שמביא קן שלם שתי פרידין כדאמר התם אלמא כל הקן ברובע הוא ובפרק קמא דכריתות (דף ח.) מפרש רש"י שני קינין ברבעתים ולפי זה יוכל להיות רבעתיים אבל אינו מיושב דא"כ למה נקט שני קינין בשני רבעים היה יכול לומר שלשה (או שני) קינין בשלש רבעים אלא נראה דגרסינן ברבעתי ופירוש קן ברובע ובדינרי זהב נמי קן בדינר זהב אבל בתורת כהנים מצא רבי רבעתיים בשני יודין וקשה לרבי מהא דאמרינן בפ' הוציאו לו (יומא דף נה: ושם ד"ה ונברור) במתני' ר' יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחד של זהב בלבד ותני רבי יהודה אומר לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ופריך ונישקול ארבע זוזי ונשדי במים והנך לישתרו משמע דדמי שני פרידין היינו שמונה זוזי והתם משמע חד משיתסר בסלע ואומר רבי דהיינו ארבע זוזי פשיטי דהיינו איסתירא סלע מדינה דהויא פלגא דזוזא אע"ג דאכתי הוה ליה למימר תרי זוזי דהיינו ריבעא דזוזא לא דק ונקיט לה שמא לפי היוקר שהיה בימיהם ואכתי קשה לר"י דהתם קאמר כבש חטאת דקרב בסלע והא אמרי' בפרק בתרא דכריתות (דף כז.) מפני מה לא נתנה תורה שיעור למחוסרי כפרה שמא יוזלו הטלאים ואין להם תקנה לאכול בקדשים ופריך והא חטאת חלב דלא נתנה תורה שיעור משמע התם דלא בעי סלע ויש לומר דמצוה מן המובחר להביא בסלע דבעינן מבחר נדריך מיוחד שבעדרו ולהכי הוי דבר הגון להביא סלע בתחלה אע"פ שכשר בפחות כדאמרי' בפרק בתרא דכריתות (שם) מדאמר רחמנא איל בכסף שקלים מכלל דכבש בן שנה בסלע ועוד קשה לר"י דבפרק איזהו מקומן (זבחים דף מח. ושם) אמר חטאת בת דנקא והיינו מעה שתות דינר והוא חד מכ"ד בסלע ומשמע דדנקא דוקא כגון הראיה שתי כסף וחגיגה מעה כסף דבחגיגה פ"ק (דף ו. ושם) ובפ"ק דבכורות (דף יא. ושם) אמרינן פטרוזא בת דנקא על שה של פדיון פטר חמור והיינו מעה ושמא דנקא לאו דוקא אי נמי לכל הפחות דנקא דהכי אמור רבנן עין יפה סלע עין רעה דנקא ועוד יש להקשות מהא דאמר במנחות בפרק בתרא (דף קז: ושם ד"ה כבש) הרי עלי שור כו' כבש יביא הוא ונסכיו בסלע וליכא לתרוצי הא דקאמר בחטאת בת דנקא והכא סלע שהנסכים משלימין לסלע שהרי עשירית האיפה שיביא למנחת הכבש בפרוטה כדקאמר התם והיאך ישלים מן הנסכים בשלשה ועשרים חלקים של סלע ועוד אומר רבי דשיבוש הוא דחטאת אינה טעונה נסכים כדאמר בעלמא (מנחות דף צ:) אלא א הכי איכא לשנויי כדפרישית:

אם כן למה כתוב פירש ר"י דבשלמא אם צריך שיכתבו בשני מקומות קודם שיטה האחרונה שאין ללמוד מן השטר עד שיכתבו שתי פעמים אתי שפיר מה שכותבין פעמים מענין הראשון של שטר דהיינו הלואה ובענין השני שמדבר באחריות אבל מאחר שלמדין מן התחתון לבדו למה כותבין העליון באחד מהן דיו:

אם כן למה כתוב העליון שאם תמחוק כו' האי טעמא לא שייך בהא דאמר הכל הולך אחר התחתון (כדאמר) ואין למדין מן העליון כלום ואם כתב למטה מנה אין למדין מן העליון מאתים אם נמחק קצת מן התחתון ועוד דאות אחת לא שייכא כלל להני גווני אלא מילתא באפי נפשיה היא וקאי אהא דאמר כותבין שטר סכום המלוה פעמים וקאמר מה שרגילים לכפול בדברים בשטר כגון שמות האנשים כדאמרינן בגמ' כגון חנן מחנני שאם תמחוק אות אחת מן התחתון ילמוד מן העליון שלומדין חנן מחנני והיינו באות אחת ובפירוש רבינו חננאל כתוב א"כ למה כותבין את העליון משמע כדפרישית והא דלא קאמר א"כ למה כותבין את התחתונה לפי שהתחתונה עיקר וכן פירש רבי שלא הוצרך ליתן טעם למה כותבין התחתונה שהרי בכל טעות שיטעה בעליון יתקן ע"י התחתון אפי' בדבר שאין לומר שכן רצה לכתוב בעליון ולכך כותבין התחתון שאם יטעה יתקן מתחתון כי בשניהם לא יאותו שיטעה:

אבל לא משתי אותיות פירש רשב"ם אלא יתן למי ששמו כך ששתי אותיות לא חסר הסופר ומשמע שלא היה מעמידו בנמחק האות ואתא שפיר לספרים דגרסי במתני' שאם לא כתב אות אחת כו' אבל לספרים דגרסי במתניתין שאם תמחק אין לפרש כן דהא משמע דקאי אמתניתין דקתני שאם תמחק אות אחת כו' ואות אחת דמתניתין נמי אין לפרש אלא כפי ברייתא זו ואומר רבי דבגירסא זו צריך לפרש דבנמחקו שתי אותיות מיירי דכולי האי לא גמרינן מעליון ולא יגבה כלל ואע"ג דאי לאו אהדר לדיבוריה לא הוה פסלינן ליה במאי דלא כתב אלא חדא זימנא מכל מקום נמחק ונכתב גרע מהיכא דלא נכתב כלל דכיון דשתי אותיות שבעליון אין ניכרות בו שמא לא החזיר דבריו אלא לשנות השם מאחר דחזינן ביה ריעותא בשתי אותיות:

(הגה"ה בתוספתא תניא לעולם התחתון ילמוד מן העליון במקושר באות אחת ולא בשתי אותיות ונראה לר"י דבחזרת וקנינא מיניה מיירי דמחלקינן במקושר וצריך עיון. ע"כ הגה"ה):

דלמא מיתרמי שם בן שלש אותיות תימה היכא דלא הוי רובא מיהא אמאי לא ילמוד ומדקאמר דלמא מיתרמי כו' משמע דמשום הך חששא פסולין בכולהו ותימה הוא ליגזור באחריני ולהפסידו משום הך חששא:

ספל וקפל פירש רבינו תם ספל ס' פלגי כמו שלשים חצאין דלעיל במי שמת (בבא בתרא דף קמה.) חצאי סלעים קפל ק' פלגי ורבינו חננאל מפרש שתי לשונות ספל ספל ממש כדפירש הקונטרס קפל כלי אחד ששמו כן ועוד לשון אחר פירש ספל סאה ופלגא קפל קב ופלגא:

אסוכי מסכי לשון מנין כמו סך מקרי דרדקי (לעיל בבא בתרא דף כא.) סך קירי פלסתר (ע"ז דף יא:):

גמרא כגון ענן מענני חנן מחנני. גרסינן בירושלמי: בין חנן לחנני ובין ענן לענני באות אחת מקיימין אותו בשתי אותיות אין מקיימין אותו, ר' יצחק שאיל מלמעלה כתיב חנן ולמטה כתיב נני מהו שילמד התחתון מן העליון חנן והעליון מן התחתון נני. עד כאן. ולא איפשיטא.

קפל וספל פירשו ר"ח והרב אלפסי וה"ר יהוסף הלוי ז"ל לשון נוטריקון ספל סאה ופלגא וקפל קב ופלגא, ור"ש ז"ל פי' שהם כלים ספל כגון אגן וקפל מפתח וה"ה לשאר כלים אלא נקט הני מפני שתבא בהן השאלה ששאלו בגמ' אי חיישינן לזבוב, וכן פי' הראב"ד ז"ל קפל מנעול דוגמתו בחלק (ק"י א') בענינו של קרח.

שטר שהיה כתוב בו למעלה שם אחד אם בלוה ואם במלוה ונשתנה השם למטה דנין אחר התחתון נמחק אות אחת בשל מטה למדין אותו משל מעלה ודוקא אות אחת כגון חננ מחנני או עננ מענני וכיוצא בזה אבל שתי אותיות לא שפעמים שיזדמן שם בן שלש אותיות כגון אמי ואסי ונמצאת למד רוב השם מעליונו ולא התירו אלא במעוטו או בחציו כגון שם בן שתי אותיות ומ"מ כל שאין לחוש בו לפי מה שיראה הדיין למדין:

אע"פ שבדבורים חלוקים כתבנו שהולכין אחר התחתון כל שאנו יכולין למעט את התחתון או לדקדק בו עושין היה כתוב בו ספל מלמעלה וקפל מלמטה והרי שהקפל פחות מן הספל שהספל פירושו סאה ופלגא והקפל פירושו קבא ופלגא הולכין אחר התחתון שהוא הפחות ואין מהרהרין אחריו היה כתוב קפל מלמעלה וספל מלמטה אומרים שמא סמ"ך זו קו"ף היתה ובא זבוב והסיר רגל הקו"ף ונעשית סמ"ך ואינו גובה בו אלא מדת הקפל וכן כל כיוצא בזה ואם נתברר לדיין שאינו כן דנו בתחתון כפי מה שיראה וכל שהוא יכול למעט ולצמצם לתובע עושה כל שיש לחוש לכך אף מן הספק הואיל ונולד רעות בשטרו:

שטר שהיה כתוב בו שלוה פלני מפלני שש מאות וזוז זה היה מעשה ודנו בו שש מאות איסתרין וזוז ולא דנו בו שש מאות זוז וזוז מפני שיד בעל השטר על התחתונה ושמא תאמר היה להם לדון שש מאות פרוטות וזוז אינו כן שכל חשבון פרוטות הסופר כולל אותם לזוזין וכותבם בלשון זוזין וכן אתה דן בכל מקום ובכל זמן לפי הנהגת המקום ושטת הדיינין ובני אדם שבו:

בא"ד דל"ג ואין דאי גרסינן ליה כו' כצ"ל:

בד"ה רבעתים כו' בפרוטה מנלן כו' ומדחס רחמנא כו' ואי גרסינן רבעתים כו' בההוא פירקא גר בזמן כו' ופ"ק דכריתות פרש"י שני כו' יכול לומר שלשה קינין בשלש רבעים כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דכיון דלטהרת אדם לא בעי רק קן א' אמאי קאמר שעמדו כ"כ בזול עד שלקח ב' קינין בב' רבעים כך היה יכול לומר ג' קינין בג' רבעים וק"ל ושוב בתוספות ישנים מצאתי כזה הלשון היה יכול לומר ג' או ה' קינין בב' רבעים ולמה היה לו ליקח שימכור ביחד ב' קינין בב' רבעים אלא נראה כו' ודו"ק:

בא"ד אלא נראה דגרסינן רבעתים ב' אחת פי' כו' נמי קן בדינר זהב כו' ב' פרידין ד' זוז כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל א' מב' הפרדות הוה ד' זוזין כפרש"י שם דחטאת שמתו בעליה היא ומהרש"ל הגיה ח' זוזין ואין צורך דע"כ לפי תירוצם דד' זוזי פשיטי ע"כ צ"ל דנקט שיעור דכל הקן אף שלא צריך רק כנגד פרידה א' כמ"ש מהרש"ל גופיה וק"ל:

בא"ד וי"ל דמצוה מן המובחר כו' בפרק בתרא דכריתות כו' בחטאת בת דנקא והכא סלע שהנסכים כו' ישלים מן הנסכים כ"ג חלקים כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה א"כ למה כתוב כו' לבדו מפני מה כותבין את העליון באחד מהן די עכ"ל כצ"ל ואח"כ מ"ה א"כ למה כתוב העליון שאם תמחק כו' האי טעמא כו' היא וקאי אהא דאמר כותבין כו' ובפי' ר"ח כתוב א"כ למה כותבין את העליון כו' ר"ל לפי גירסת הספרים התם דתנן א"כ למה כתוב העליון היה אפשר לבעל דין לחלוק ולומר דקאי אמאתים ומנה אבל לפי פי' ר"ח דגריס במתני' א"כ למה כותבין כו' דהאי לישנא משמע דכותבין כן למעלה בכוונה ומדעת וא"א לפרש אמאתים ומנה דקתני במתני דודאי אם היה דעתו לכתוב מנה למטה לא היה כותב מדעת למעלה מאתים אלא בטעות אבל אי קאי אחנני וחנן ניחא שהיה כותב כן למעלה מדעת ודו"ק:

בד"ה הגה"ה בתוספתא תניא לעולם התחתון כו' ונראה לר"י דבחזרת וקנינא מיניה מיירי כו' עכ"ל נראה דודאי בפשוט נמי ילמד התחתון מן העליון באות א' כו' כדאמרינן בשמעתין אלא דבמקושר קתני דלעולם ילמד התחתון מן העליון כו' היינו אפילו בחזרת וקנינא כו' דהיינו בשיטה אחרונה ילמד התחתון מן העליון באות א' וניזל בתר התחתון כמ"ש התוספות לעיל דבמקושר למדין אף משיטה אחרונה משא"כ בפשוט דאין למדין משיטה אחרונה וא"כ אף באות א' לא ניזיל בה בתר התחתון וק"ל:

בד"ה ספל וקפל כו' ספ"ל ס' פלגי כמו כו' קפ"ל ק' פלגי כו' כצ"ל:

מתניתין כתוב בו מלמעלה מנה כו' עד הכל הולך אחר התחתון אם כן למה כותבין את העליון שמא תמחק אות מן התחתון ילמד מן העליון. פירוש זו היא דתנן זוזין מאה דאינון סלעים עשרים כו' שאני התם דדבור אחד הוא ואי אפשר לחלק ביניהם וכיון שדבריו סותרים זה את זה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה וכי אמרינן הלך אחר התחתון הני מילי היכא דהוו שני דבורים מוחלקין וכל אחד מהם דבור בפני עצמו ואינו צריך לחברו וכיון שהתחתון סותר את העליון אמרינן מיהדר קא הדר ביה מעליון ולפיכך הלך אחר התחתון וכן ההיא דתנן בפרק השואל מעשה באחד שהשכיר מרחץ כו' דאמרינן עלה בגמרא דרב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה קיימא ואף על גב דאפיך מיפך נמי ואמר מדינר זהב לחדש בשנים עשר זהובים לשנה כולו למשכיר. ודאמרינן נמי התם בענין איסתירא מאה מעי הלך אחר פחות שבלשונות דמשמעת מינה דלא אמרינן תפוס לשון אחרון התם נמי משום דדבור אחד הוא ולא הפריש ביניהן בדבור אחר אבל אלו הפריש ביניהם בענין אחר שנעשו שני דבורין בכי האי אמרינן הלך אחר התחתון. הרא"ם. גמרא: תנו רבנן ילמד תחתון מעליון באות אחת כגון חנן מחנני שאם תמחק יו"ד מחנני מן התחתון ילמדנה מן העליון אבל אם יתמחק שתי אותיות מן התחתון אין למדין מן העליון לפי שיתכן שיהא שם בן שלש אותיות כגון אמי ואסי וכיוצא בהן והוא הדין למלה בת שלש אותיות ואם נבא ללמוד שתי אותיות מן העליון נמצא שלמדנו רוב השם או רוב המלה מן העליון ואין לנו ללמוד מן העליון אלא מיעוט השם או מיעוט המלה. אי נמי (מחיצתן) מחציתן אבל לא רובן. אבל אות אחת כיון שלא יתכן לעולם שיהא שם או מלה פחות משתי אותיות אפילו אם יהא אותו שם קטן בן שתי אותיות או מלה קטנה בת שתי אותיות שנמצא אותה אות שלמדין מן העליון חצי שם או חצי המלה למדין ואין בכך כלום הואיל ואינה רוב השם או רוב המלה הרא"ם ז"ל.

קפל וספל פירש רשב"ם ז"ל שהם כלים ספל אגן וקפל מפחח וכן פירש הראב"ד ז"ל קפל מנעול ודוגמתו בחלק בעניינו של קרח. הרשב"א ז"ל. והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: אמר רב פפא פשיטא לי אם כתוב ספל מלמעלה שהוא סאה ופלגא וקפל מלמטה שהוא קב ופלגא הכל הולך אחר התחתון ואין לנו לחוש שמא קפל ספל היה והלך הזבוב עליו והמשיך את הסמך ועשה אותה קו"ף משום דקב פחות מסאה הוא והמוציא מחברו עליו הראיה אלא היכא דהוי קפל מלמעלה וספל מלמטה מי חיישינן שמא גם התחתון קפל היה ובא הזבוב ואכל הדיו שברגלה של קו"ף כשהוא עדיין לח ועשאו ספל וכיון שיש לחוש לדבר זה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה וכי אמרינן הכל הולך אחר התחתון היכא דליכא למיחש דמה שבעליון הוא שהיה בתחתון וזבוב הוא שהפסידו אבל היכא דאיכא למיחש להא מילתא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה או דילמא לא שנא. תיקו. עד כאן. ויש מפרשים דהוא גמטריא לחשבון דינרין ומשום הכי נקט זה החשבון משום דבעי במסקנא אי חיישינן לזבוב וילפינן תחתון מעליון או דילמא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אפילו בכי האי גוונא אף על גב דאיכא למילף תחתון מעליון ולתלות בזבוב שדרכו לחסר אבל בהמשכה ליכא למיתלי בזבוב לפי שאין דרך הזבוב להאריך ולמשוך הדיו כלפי מטה. ובהלכות הרב ז"ל מפרש בענין אחר. ה"ר יהונתן ז"ל. הא דאמרינן (מי) מאי אמרת שית מאה (א') איסתרי וזוזא יד בעל השטר על התחתונה משום דאיסתירא גדולה היא מזוזא כדאמרינן בפרק הישן היינו דאמרי אינשי כזוזא מלעיל כאיסתרא מלרע. הרא"ם ז"ל.