מסכת בבא בתרא דף קנ״ה עמוד א׳

אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים נכסי ביד לקוחות היכי משכחת לה דיביאו היורשין עדים שהיה קטן ואם לא יוכלו למצוא מאי מערערים היורשין פסק רבינו שמואל דקי"ל כרבי יוחנן ושמואל דאית להו הכא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואין נראה לר"י אלא נראה לו דקי"ל כרב נחמן דאית ליה בפרק שני דכתובות (דף יט. ושם) מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דכוותיה קיימא לן בדיני וכן פסק רבינו חננאל:

איתמר קטן אימתי מוכר בנכסי אביו הכי גרסינן בספרים ישנים וגם רבינו תם גריס כך רבא אמר רב נחמן בן שמנה עשרה רב הונא בר חיצבא אמר רב נחמן בן עשרים וגרסינן בתרה והא דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא דפחות מבן עשרים דזבין בנכסי דאבוה כו' עד אמר להו רבא מדאסברוהו וסבר מידע הוי ידע והא דעבד הכי חוצפא יתירא הוה ביה פירוש הגיע זמנו למכור בנכסי אביו ומתחלה היה סבור רבא שהיה שוטה ולכך לא הוה מקחו מקח וממכרו ממכר ולבסוף כיון דראה דאסברוהו וסבר אם כן אינו שוטה לגמרי כיון שהגיע זמנו למכור יכול למכור וא"ת תקשה דרבא אדרבא דהכא קאמר בן שמנה עשרה ואילו בגיטין פ' התקבל (גיטין דף סה.) גבי ג' מדות בקטן כו' קאמר רבא ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ואומר ר"י דנראה דגרסינן בההיא דהתקבל רבה חבירו של רב יוסף שהיה רגיל לעשות מדות כמו ההיא דסוף המצניע (שבת דף צה:) דחמש מדות בכלי חרס דגרס התם רבה מדאמר ליה (רב אסי רבי) אתה אומר כן דאילו רבא לא עלה לארץ ישראל כמו רבה ומיהו אין זו ראיה כל כך כי גם רבא מצינו שהיה עושה מדות דאמר רבא בגיטין פ' הזורק (גיטין דף עט.) שלש מדות בגיטין ואמר רבא נמי פרק קמא דחולין (דף יז:) שלש מדות בסכין אך לכאורה משמע דגרסינן התם רבה מכח הך קושיא דהכא כדפרישית ואי גריס התם רבה א"ש טפי בהכי הא דקאמר בג' מדות בקטן הגיעו לעונת נדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת ואם כן משמע דאית ליה לרבא קטנה חולצת ואילו בפ' יוצא דופן (נדה מו. ושם) אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים ומסיק התם דוקא קאמר רבא לענין מיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה ואי גרס התם רבה אתי שפיר ורבינו שמואל תירץ שם וכנגדו בקטנה חולצת דהיינו בת שנים עשרה שנים ויום אחד שהקטנה היא אז גדולה ולא נהירא דאם כן לא הוה ליה למימר וכנגדו בקטנה אלא וכנגדו חולצת אלא משמע שכנגדו קטנה שהגיעה לעונת נדרים שהיא בת עשתי עשרה שנה ויום אחד ורבינו תם תירץ דודאי רבא סבר לה כדפסיק בפ' מצות חליצה (יבמות קה: ושם) ולקמן בשמעתין דלחליצה בעי גדולה ובגיטין איירי רבא אליבא דר' יוסי דאמר קטנה חולצת דאמרינן בפ' מצות חליצה לדברי ר' יוסי קטנה חולצת משהיא כפעוטות רבא אמר משתגיע לעונת נדרים משמע דלדברי ר' יוסי קאמר ואיהו סבירא ליה התם כמ"ד התם והלכתא משתביא שתי שערות ולספרים דגרסי כן בדרבא עד שיהא בן עשרים הוי אתי שפיר ההיא דגיטין פ' התקבל (גיטין דף סה.) אך אותה גירסא אינה נראית כלל שצריך למחוק הספרים דגרסי והא דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר שהרי הוא כתוב אחר שלח גידל בר מנשיא כו' ופירש רבינו שמואל היינו טעמא דאסברוהו ליה וסבר אם כן חכם גדול היה וידע בטיב משא ומתן משום דחייש לעובדא דגידל בר מנשיא אייתי ליה בתר הכי ואין נראה כלל וכי בשביל שהוא היה יודע לסבור זה היה חשוב חכם יודע בטיב משא ומתן על כן נראה יותר גירסת ספרים ישנים:

מוכר בנכסי אביו פי' רבינו שמואל דדוקא בנכסי אביו אבל בנכסים שקנה ושנתנו לו במתנה יוכל למכור וכן פי' רב אלפס דבנכסים שקנה אין אנו חוששין אם מוכרן והא דאמרינן לקמן למקרקעי אין עדותן עדות פירוש לשום קרקעות כמו שאפרש בסמוך דהיינו דדעתיה מיקרבא לגבי זוזי ואינו בקי בשומא ורבינו תם פירש דהוא הדין נכסים שקנה אינו יכול למכור מטעם דמיקרבא דעתיה לגבי זוזי ומה שהקשה ר"י שמא כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן לאו קושיא היא דטעמא לא משום שטות הוא אלא משום דמיקרבא דעתיה לגבי זוזי:

מתיב רבי זירא מעשה כו' באחד שמכר בנכסי אביו פירוש בזמן שהיה לו למכור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דמסתמא קודם לכן לא מכר והא סוגיא כמ"ד לעיל נכסי ביד לוקח הוו קיימי ולהכי קאמר כי בדקי ליה מאי הויא כו' אבל למ"ד בחזקת יורשים הוו לא הוה ליה למימר כי האי לישנא אלא הוה ליה למימר אמאי צריך בדיקה פשיטא דגדול הוה ולפי זה אין הוכחה גמורה דבזמן מכירה מכר וריב"ם פירש בשלמא למאן דאמר בן שמנה עשרה ונכסי ביד לקוחות הוו קיימי ואתו יורשים וקא מערערי לומר קטן היה והיו צריכים להביא ראיה שהיה קטן ולא מצאו עדים שהיה פחות משמנה עשרה שאם מצאו לא היו צריכים יותר אפילו הביא שתי שערות לא עשה ולא כלום אבל מצאו עדים שהיה פחות מבן עשרים והיו רוצים לומר שמא לא הביא שתי שערות עדיין ועודנו קטן אבל אם לא מצאו עדים שהעידו שהיה פחות מבן עשרים שנה היינו מחזיקין אותו כגדול דחזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול בן כ' דליכא למימר דלא היו מחזיקים ליה בן כ' לפי שהיה סריס הא ליכא למימר דאם כן מאי פריך אלא למאן דאמר בן כ' כי בדקי מאי הוי טובא וטובא הוי שאם אינו יודע בן כמה שנים הוא דע"י חזקה דאין עדים חותמים אלא אם כן נעשה גדול בן עשרים לא הוה משוינן ליה סריס אלא שמע מינה דעל ידי אותה חזקה משוינן ליה סריס והשתא פריך שפיר בשלמא למאן דאמר בן שמנה עשרה היינו דקאמרי מהו לבודקו אלא למאן דאמר בן עשרים כי בדיק ליה כו' והאי קושיא אתיא להאי דאסיקנא לעיל נכסי ביד לקוחות הוו קיימי כדפרי' לעיל מיהו למאן דאמר בחזקת היורשים הוו קיימי מצי למפרך שפיר בשלמא למאן דאמר. בן שמנה עשרה היינו דקאמר מה לי לבודקו שלאחר שהביא עדים שהוא בן שמנה עשרה היו היורשים טוענים שלא הביא שתי שערות עדיין וקטן היה אפילו בן שמנה עשרה ואין המכר כלום אלא למאן דאמר בן עשרים אפילו לא הביא שתי שערות היה גדול ואין היורשים יכולים לטעון כלום אבל הגמרא נקט לישנא למאי דאסיקנא דנכסי בחזקת לקוחות קיימי:

הא דאמרינן שמכר בנכסי אביו ומת. בשמת מיד קאמר, דאי לא, אפילו כי בדקוהו ונמצא גדול עכשיו מאי הוי, דילמא קטן היה באותה שעה ואחר כך הגדיל. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פירש, קטן היה בשעת מיתה וכל שכן בשעת מכירה. וגירסת הספרים שלנו מסכמת לפירושו שכך גרסינן: ולימא קטן היה בשעת מיתה, ולא גרסינן קטן היה באותה שעה.

סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה יש מפרשים עשויין לינשר, ואם בני משפחה באין לבודקו אמר להן שאין בדיקתם כלום קאמר, דשמא גדול היה באותה שעה ולאחר מיתה נשרו, ואם לקוחות באין לבודקו אמר להם אין אתם רשאין לנוולו בכדי, שסימנין עשויין לינשר אחר מיתה ובודאי אפילו היו נשרו. ויש מפרשים משום דקיימא לן דבעיא שערות שיהו גומות בעיקרן, ולאחר מיתה העור והבשר מתרוקקין ונעשו בהן גומות. ור"ח ז"ל פירש עשויות להשתנות ולהשחיר. ומכלל דבריו דשערות שחורות בעינן הא לאו הכי שומא בעלמא נינהו. ונראה שהוא ז"ל מפרש מה שאמר עד שירבה שחור על הלבן כן, כלומר, שירבה שחור שבשער על הלבן, וכן פירש הוא בהדיא לקמן (בבא בתרא קנו, א) גבי למיאונין לאפוקי מדרבי יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן, ולא כן פירשו שאר המפרשים, אלא שיהו שערות גדולות עד שיראה מקום שכיבתן שהן שחורות יתר על הלבן.

וקיימא לן כי הא דמודו רבי יוחנן וריש לקיש דחזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול. וכן פסקו ר"ח ז"ל והרב אלפסי ז"ל. והא דאמרינן אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, לאו דוקא בגדול אמרה אלא הוא הדין לכל דבר שאפשר להם לעדים לעשות אנו אומרים כן דחזקה אין העדים חותמין אלא אם כן נעשה הדבר שהעידו עליו כהוגן, וכדאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יח, ב) גבי ההיא דאנוסין היינו קטנים היינו דאמר רבי מאיר דאינן נאמנין, ואמרינן מאי טעמיה דרבי מאיר בשלמא פסולין היינו טעמא דמלוה גופיה מידק דייק ומחתם, קטנים היינו כדרבי שמעון בן לקיש דאמר אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, וכן בפרק זה בורר (סנהדרין כט, ב) גבי הודאה. ואם תאאמר אם כן גבי מתניתין דהוא אומר שכיב מרע הייתי למה אמרו שצריך להביא ראיה בעדים. י"ל דלא דמי, דבכל הני דבאין לעקור עדותן אנו אומרין כן, דחזקה אינן עושין דבר שאי אפשר להן לעשות, אבל גבי מתניתין אפילו הוה שכיב מרע הרי עדותן קיימת, שאילו מת הנותן קנה מקבל המתנה, ובכי הא ליכא למימר בריא הוה כדחזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן היה בריא, וכיון דלא כתיב בה כד הוה מהלך על רגלוהי חיישינן דילמא שכיב מרע הוה והמוציא מחבירו עליו הראיה. ולענין מודה בשטר [שכתבו] אם צריך לקיימו, קיימא לן כמאן דאמר צריך לקיימו, דהא רבי ינאי אמר כן ורבי יוחנן נמי הודה לו ואמר משנתינו היא זו, ולא כדהפיך רב יוסף, דאם כן אדרבה אדמתמה עליה דלא צריכא ליה דמשנתינו הוא, הוה ליה לאקשויי ליה מדרבנן דאמרי צריך להביא ראיה ששכיב מרע היה, ואף על פי (שר' בר ר' חמי עזר) [שכפר ר' יוחנן בר' אלעזר] תלמידו, אי אפשר לו לכפור ברבי ינאי רבו ובודאי ר' אלעזר תלמידו מיניה שמעה. ורב נחמן נמי סבר הכין במסכת כתובות (יט, א) וכן נמי משמע במסכת שבת פרק המוציא יין (עב, א) גבי מוציא שטר חוב. ויש מי שפוסק כמאן דאמר אין צריך לקיימו, מדרבי יוחנן וריש לקיש דהכא ובר קפרא ורב יוסף דאפיך לה למתניתין דהוא אומר שכיב מרע הייתי, ועוד דמחלוקת רבי ורשב"ג אביו היא לקמן בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע, א), וקיימא לן הלכה כרבי מחברו ולא מאביו. והראשון נראה עיקר. כתב הראב"ד ז"ל דמתניתין וברייתא כפשטייהו וקיימא לן כדרבנן דאמרינן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וכן דעת הרמב"ן ז"ל.

קטן שמכר אין מכירתו מכירה בקרקע כמו שיתבאר הרי שמכר ומת ובאו קרוביו וערערו לומר שקטן היה בשעה שמכר ואין להם עדים על כך אלא שאומרים אף כשמת קטן היה והרי בידינו לבדוק אין שומעין להם משתי סבות אחת מפני שהוא נוול והשנית שהסמנין עשויים להשתנות ואפשר שהיו לו סימנין ונשתנו לאחר מיתה עד שדומה עכשו שאין לו והילכך יתקיים השטר וחזקה על העדים שאין חותמין אלא אם כן ידעו שהוא גדול עד שיתברר בעדים אחרים שקטן היה לא נתקיים השטר אלא שקרוביו מודים שמכר וכתב שטר זה הואיל ואף הם טוענים מצד אחר שקטן היה הפסיד שהמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו נתקיים השטר אפילו היו היורשים מוחזקים וטוענים שהמוכר קטן היה הלקוחות מוציאין מידם חזקה אין העדים חותמים אא"כ ידעו שהוא גדול כמו שביארנו:

הקטן שאין לו אב יש צדדין שמכירתו מכירה ויש צדדין שאין מכירתו מכירה ואף משנעשה גדול אין הדרכים שוים בו אלא יש מהם שממכרו ממכר ויש מהם שאין ממכרו ממכר וכן יש בו חלוק בין מכירה למתנה ובין מכירת קרקעות למכירת מטלטלין וכיצד הם דינין אלו התבאר בחמישי של גיטין שאף במטלטלין עד בן שש אין מעשיו כלום ואינו רשאי להקנות לאחרים בשום פנים אפילו היה חריף כתינוקות של ירושלם בשעתה משגמרו לו שש שנים עד שיגדיל והוא לתינוק שלש עשרה שנה ויום אחד ולתינוקת שתים עשרה שנה ויום אחד הולכין אחר דעתו וחריפותו במשא ומתן ואם הוא כדאי מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין וכן מתנתו מתנה בין הרבה בין מועט בין מתנת בריא בין מתנת שכ"מ ופירשו בששי של כתבות ע' א' שדוקא כשאין לו אפטרופוס אבל יש לו אפטרופוס אין הקנאתו כלום אלא אם כן האפטרופוס רוצה לקיים הקנאתו וראשונן של גאונים חייבו לומר שהמתנה מועילה אף ביש לו אפטרופוס ואין נראה כן ואם היה לו אב ויש לקטן נכסים מצד אבי אמו ואין לו בהם אפטרופוס יראה לי שהאב נעשה לו אפטרופוס מן הסתם:

זה הקטן שביארנו עליו שמשאו ומתנו קיים במטלטלין כגון משש ולמעלה שהיה יודע בטיב משא ומתן ואין לו אפטרופוס אם טעה במקחו וממכרו פירשו בו בחמישי של גיטין וטעותו בכמה עד שתות כגדול ומתוך כך כתבו גדולי המחברים שדינו כגדול לכל עניני אונאה למחילה בפחות משתות ולחזרת אונאה בשתות ולבטול מקח ביתר משתות אלא שגדולי המפרשים חולקין לומר שאינם בדין מחילה וכעין מה שאמרו יתמי לאו בני מחילה נינהו:

גדולי המחברים חדשו בענין זה לומר שלא אמרו בקטן שהזכרנו שמקחו וממכרו קיים אלא כשמשך או משכו ממנו אבל אם נתן מעות אינו במי שפרע ומ"מ אחרים שנתנו לו מעות עומדים במי שפרע בחזרתם וכן דעתם שאם קנו מידו או שכרו ממנו מקום המטלטלין לא קנה הלוקח ויכול לחזור בו שאין קנינו ושכירות מקומו כלום וכן אם הוא לוקח מטלטלין מאחרים וקנו מיד האחרים או השכירו לו מקומם לא קנה עד שימשוך שאינו זוכה בקניות אלו ומביאים ראיה לסברא זו שהרי קטן אין חצרו או ארבע אמות זוכות לו כלל הואיל ונתרבו אצלו מדין שליחות ולא מדין ידו כמו שביארנו בראשון של מציעא ומעתה קטנה שנתרבה לה קנין חצרה מתורת ידה הואיל וחצרה קונה לה קונה מאחרים בקנין ובשכירות ומ"מ גדולי המפרשים חולקין לומר שכל שהכסף קונה בו הקנין קונה בו כמו שיראה במסכת גיטין ל"ט ב' במעשה ההוא דשדר ליה מרא כומתא וכו' וכן אם קנה הוא מאחרים קונה בקנין אבל אם השכיר הוא מקום הפירות אינו מועיל שהשכירות כמכר ואין לו צד מכר בקרקע כמו שיתבאר:

בפרשב"ם בד"ה ה"ק ליה ר"י כו' ואפכינן נמי מתני' דלרבנן א"צ כו' עכ"ל ר"ל דלרבנן ניחא בפשיטות דמשכחת לה דנכסים ביד לקוחות אפי' בלא קיימו ולר"מ בקיימו אבל לדידך דלא תיפוך מתני' כדמוכח מה דהקשה לו לימא ר"מ היא כו' א"כ לרבנן דס"ל ראיה בעדים היכי משכחת להו דנחתי לקוחות שהרי צריכין להביא ראיה להוציא מחזקת ממון ומהרש"ל הבין בדברי התוס' דלר"ל נמי אמרינן איפוך במתני' ולא ידענא מי הכריחו לזה דשמעתין לא משמע אלא כפרשב"ם גם מה שפירש בזה דברי התוס' בדרך רחוק לא ידעתי לקיימו ולהולמו אבל דברי התוס' הם ממש כפרשב"ם ופירוש לדבריהם כיון דלדידך ראיה בעדים למקבל מתנה להוציא מחזקת ממון נכסים ביד לקוחות היכי משכחת לה שיצטרכו היורשים להביא עדים שהיה קטן ואף אם לא יוכלו למצוא עדים מה היא דקתני מערערים היורשים שצריכין להביא עדים דאדרבה הנכסים בחזקתן והלקוחות צריכין להביא ראיה בעדים שהיה גדול וזה ברור:

תוס' בד"ה אתמר כו' טפי בהכי הא דקאמר כו' ור"ש תירץ שם כו' דהיינו בת י"ב שנים כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דהאי כנגדו קאי אבן י"ב דהגיע לעונת נדרים שאז בשנת י"ב היא גדולה ושפיר חולצת וע"ש בתוס' וק"ל:

בא"ד דאמרינן בפרק מצות חליצה לדברי ר' יוסי קטנה כו' דלדברי ר' יוסי קאמר כו' כצ"ל:

בא"ד שהרי הוא כתוב אחר שלח גידל כו' עכ"ל ר"ל דלפי מה שמחקו הספרים דגרסינן והא דרבא לאו כו' כתבו הך עובדא דפחות מבן כ' כו' בתר הך דגידל בר מנשיא דהוה מפרשי ליה כפרשב"ם דמיירי בחכם ויודע בטוב משא ומתן דומיא דהך דגידל בר מנשיא ופחות מבן כ' דקאמר לאו דוקא וכל שהוא בן י"ג עד כ' הוא בכלל וע"ז כתבו דאין נראה לומר כן שיהיה חכם בשביל שהיה יודע לסבור וא"כ כיון דע"כ לא איירי הך עובדא דפחות מבן כ' בחכם א"כ אי הוה גרסינן הכא בדרבא עד שיהא בן כ' הוי קשה דרבא אדרבא אבל אי גרסינן בדרבא בן י"ח ניחא דהך עובדא דפחות מבן כ' הוי ממש כרבא דהכא ושפיר גרסינן הכא והא דרבא לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר מהך עובדא דפחות מבן כ' ודו"ק:

בד"ה מתיב ר' זירא כו' אבל למ"ד בחזקת יורשים הוו לא הל"ל כו' ולפי זה אין הוכחה גמורה דבזמן כו' עכ"ל צ"ל דודאי למ"ד בחזקת יורשים איכא הוכחה גמורה דהיה ידוע לנו דבזמן מכירה מכר דאל"כ אף אם היה לו ב' שערות ליטענו היורשין דעדיין ליכא זמן המכירה אבל שיעור דבריהם כיון דמהאי לישנא דקאמר כי בדקי ליה מאי הויא כו' מוכח דלמ"ד בחזקת הלקוחות הוי קאמר הכי ולפי זה ליכא הוכחה כו' אלא דמסתמא קודם לכן לא מכר כמ"ש לעיל ודו"ק:

בא"ד אבל מצאו עדים שהיה פחות מבן כ' כו' עכ"ל אף שלא העידו שהיה בן י"ח כיון דלמ"ד בחזקת הלקוחות קיימי קיימינן מצו למימר הלקוחות שהיה בן י"ח מספק אבל למ"ד בחזקת יורשים קיימי הוצרך ריב"ם לפרש לקמן שהביא עדים שהיה בן י"ח שאם לא היו עדים שהעידו בפי' שהיה בן י"ח מצו היורשים למימר מספק שהוא פחות מבן י"ח ואף אם היה לו שערות אין מכירתו מכירה וק"ל:

מתיב רבי זירא מעשה בבני ברק כו' אלא למאן דאמר מבן עשרים כי בדקי ליה מאי הוי. פירוש כי בדקי ליה בני משפחה ונמצא שאין לו סימנים מה הועילו בכך הלא יש להחזיק שהוא סריס דרבי זירא סבירא ליה כמאן דאמר נכסים בחזקת לקוחות קיימי וכדאסיקנא שאין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול ובני משפחה היו באים לבודקו והיינו דקאמר כי בדיק ליה מאי הוי כיון שהיה בן עשרים אם היה סובר רבי זירא דנכסי בחזקת בני משפחה והלקוחות היו באים לבודקו שמא ימצאו לו סימנים היה לו לרבי זירא להקשות אלא למאן דאמר מן בן עשרים שנה למה להו לקוחות לבדקו הלא בחזקת גדול הוא והדין עם הלקוחות בלא בדיקה. וקשיא לי למאן דאמר מן שמונה עשרה שנה מי ניחא כיון דקסלקא דעתך דבן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות אף על פי שלא נולדו בו סימני סריס הוי סריס מכל מקום אף על פי שבדקו ומצאו שאין לו סימנים חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול הילכך כשבדקו ומצאו שאין לו סימנים לא היו חותמים אלא אם כן ידעו שהיה בן עשרים שהוא סריס. ויש לומר כגון שהיו שם עדים שלא היה כי אם בן שמונה עשרה שנה הילכך כי בדקי ליה בני משפחה ומצאו לו שאין לו סימנים היו באים לזכית בנכסים בכך ולא תימא משום דבעדים שבשטר ועדים המעידים שאין לו כי אם שמונה עשרה שנה הוו להו תרי לבהדי תרי ואוקי נכסי בחזקת מרייהו אלא כיון דאיכא סהדי דאמרי שאין לו אלא שמונה עשרה שנה עולה חזקה דאין העדים חותמים על השטר כו' תדע דהא אפילו בנשירה לא תליא לקיים החזקה ההיא אלא אמרינן כיון דלא אשכחנא סימנים דקטן הוה. עליות.

אבל הראב"ד פירש מתיב רבי זירא כו' בשלמא למאן דאמר בן שמונה עשרה היינו דאמרי ליה יורשים מהו לבדקו ונכסי ודאי בידא דלקוחות הוו קיימי או מדשתיקו ליה או מחזקת עדים שאין חותמים אלא אם כן נעשה גדול וקאמרי בני משפחה דעדיין קטן הוא שאין לו סימנים והא ודאי כשמכר בן שמונה עשרה הוה דאי לא אפילו היו לו סימנים אין ממכרו ממכר אלא למאן דאמר בן עשרים והאי נמי בן עשרים הוה אם כן בדקי ליה יורשים ולא משכחי ליה סימנים מאי הוי הא לאו קטן הוא אלא סרים גדול הוא. עד כאן.