מסכת בבא בתרא דף קנ״ד עמוד א׳

ראיה במאי כו' רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר. פירש רבינו שמואל דבין לר"מ ובין לרבנן בעי ראיה במאי ואין נראה דהא פשיטא לר"מ דהוי ראיה בעדים וכן פירש רבינו שמואל אחר כן דלר"מ הוה ראיה בעדים:

וכן אמר רבה ראיה בעדים תימה אמאי מוקי רבה למתני' ראיה בעדים דמוקי רבנן כר' יעקב ור"מ כר' נתן והא איהו גופיה ס"ל כר' נתן ולוקמא בקיום שטרות וכולהו כרבי נתן מיהו אי אשכחן בשום מקום דאית ליה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו הוה אתי שפיר דאי הוה מוקי לפלוגתייהו נמי בקיום שטרות הוה להו רבנן דלא כוותיה א"נ יש לומר דמשמע ליה ראיה דרבנן דומיא דראיה דר"מ דהיינו בעדים:

ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה וא"ת למאי דס"ד שהלקוחות היו בודקין אותו אם היה גדול אם לאו היאך יכול להיות שאם נראה קטן בחייו שיראה גדול לאחר מיתה ופירש ר"ת שבחייו היו השערות לבנות והוו שומא ועכשיו הושחרו לאחר מיתה ונראות כסימנים ואין נראה דלא אשכחן בשום מקום בשערות שהם סימן חילוק בין לבנות לשחורות ואומר ר"י דשמא בחייו לא היו גומות ומחמת מיתה יש שם גומות כדאמרי' בנדה גומות אע"פ שאין שערות בפ' בא סימן (נדה דף נב. ושם) ואם תאמר למה יש לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו והא אמרינן בנדה פרק בא סימן (נדה דף מח.) קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים וי"ל שאחר שהיה זה גדול שהגיע לכלל שנותיו ולא היו לו סימני גדלות ולהכי איכא לספוקי שמא קטן היה עדיין:

הכי גרסינן וכן אמר רבא ראיה בעדים. ולא גרסינן רבה אלא רבא. דהיינו רבא בריה דרב יוסף בר חמא בר פלוגתא דאביי. והילכך קיימא לן כותיה דהוא בתרא. וכן כתב ר"ח ז"ל. ולעיל גרסינן רבה, דהוא רבה בר נחמני רביה דאביי.

זה שביארנו בהוא אומר שכ"מ הייתי והם אומרים בריא היה שעליהם להביא ראיה נחלקו בגמ' על ראיה זו מהם שאמרו ראיה בעדים שיעידו שמתנת בריא היתה ואפילו קיימו שטרם אינו כלום שהרי אף הוא מודה בה אלא שאומר ששכ"מ היה ומהם שאמרו ראיה בקיום השטר כלומר שאע"פ שהנותן מודה בשטר הואיל וטוען מצד אחר ששכ"מ היה הפה שאסר הוא הפה שהתיר שהמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואם לא קיימו אין הודאת הלוה מועלת לו אחר שטוען מצד אחר שפרע או שאמנה היה או איזו טענה אבל משקיימוהו הרי זו ראיה ואינו נאמן לומר שכ"מ הייתי והלכה כדברי האומר ראיה בעדים אבל קיום השטר אין מועיל בה שמאחר שהיה ראוי להזכיר שמתנת בריא היתה ושהוא מהלך על רגליו ולא כתב מסתמו דנין אותו בשכ"מ ואע"פ שהיה לנו לומר גם כן שאלו היה שכ"מ היה לו להזכיר שהיה חולה ומושכב על מטתו או שיצוה בפירוש מחמת מיתה מ"מ אחר שיש לדון בשני פנים העמד ממון על חזקתו:

העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת נפשות או קטנים היינו קרובים היינו מוטעים היינו אם אי אפשר להתקיים מצד אמר נאמנים לפסול עדותם שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והרי זה כמודה בשטר שכתבו שהוא צריך לקיימו אבל אם אפשר להתקיים מצד אחר הרי היא כמי שנחקרה עדותם ואין נאמנין לפסול עדותם:

התבאר במסכת גיטין שהמפרש מן היבשה לים והיוצא בשיירא למדברות והיוצא בקולר כלם סתמם מצוים מחמת מיתה ודינן כש"מ לכל עניני חלוק נכסיהם אבל הסומא או הפסח או הגדם או (החליל) [החלוש] באחד מאבריו הרי הם כבריא לכל דבריו וכן הוזכרו שם קצת פרטים בעניני שכ"מ ושם יתבאר ענינם בע"ה:

בא"ד פי' על טומאתה שנודע כו' ימות הגשמים משעבר שם כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה וכן אמר רבה כו' דמוקי רבנן כר' יעקב ור"מ כר' נתן כו' כצ"ל:

בד"ה ועוד סימנים כו' וא"ת למה יש לנו כו' י"ל שאחר שהיה זה גדול כו' לא היה לו סימנים כו' עכ"ל פירוש כבר בגדולתו קודם המכירה בדקו אותו ולא היה לו סימנים דהמכירה ע"כ היה סמוך למיתתו שאם חיה אחר המכירה אין בדיקתו ללקוחות ראיה שמא אח"כ הביא סימנים וכ"כ בחדושי הרמב"ן ודו"ק:

גמ' א"ל אביי מ"ט כו' יש לדקדק מאי קא קשיא לאביי דהא איהו גופיה סבר לעיל דלא אזיל בתר השתא אלא בתר חזקת ממון וי"ל דדוקא לעיל הוה סבר דלא למיזל בתר השתא משום דאיכא רוב חולין לחיים משא"כ הכא דלא שייך רוב וק"ל:

רב חסדא כו' אמרי ראיה דקאמרי רבנן קיום השטר בלחוד הוא דסבירי להו כרבי נתן דבתר השתא אזלינן וכיון דבריא הוא לא מצי טעין ורבי מאיר סבר אפילו קיום השטר לא צריכא דכיון דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והיינו דקאמר רבי מאיר עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע ואם לא יביא ראיה אין אלו צריכים כלום ואפילו קיום השטר. הראב"ד ז"ל. הכי גרסינן וכן אמר רבא ראיה בעדים ולא גרסינן רבה אלא רבא והיינו רבא בריה דרב יוסף בר חמא בר פלוגתיה דאביי והילכך קיימא לן כוותיה דהוא בתרא וכן כתב רבינו חננאל ז"ל. ולעיל גרסינן רבה דהוא רבה בר נחמני רביה דאביי. הרשב"א ז"ל.

ובפלוגתא דרבי יוחנן אמר ראיה בעדים קסבר דהאי דאמרי רבנן המוציא מחברו עליו הראיה לאו משום דצריך קיום הוא אלא לעולם השטר כיון שהודה בו שכתבו אין צריך לקיימו וכמקויים ועומד דמי ואלו טען בו שטר פסים הוא שטר אמנה הוא בודאי שלא היו משגיחים לטענתו דהוה ליה כמאן דטעין בשטר מקויים ששטר פסים הוא שאין משגיחים לטענותיו דלאו כל כמיניה דקא טעין הכי בשטר מקויים אלא כגון שאינו טוען ששטר פסים הוא שטר אמנה הוא שהוא הפסדת השטר מעיקרו ושווייה שטר שלא ניתן ליכתב כלל אלא טוען ששכיב מרע היה ויש לו מן הדין לחזור בו קסברי רבנן שבעל השטר עליו להביא ראיה במה שיתחזק שטרו ובמה שיתברר שאותה מתנה מתנה גמורה היתה ומתנת בריא שאינו יכול לחזור בה ואפילו אם נתקיים השטר שלא מפי הנותן אלא מפי אחרים הכי נמי הוו מצרכי ליה רבנן לבעל השטר לאתויי ראיה במה שיתחזק שטרו ולברר שמתנת בריא היתה שאין הנותן יכול לחזור בו לפי שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ולרבי שמעון בן לקיש דאמר ראיה בקיום השטר קסבר שאם לא יתקיים השטר מפי הנותן אלא מפי אחרים דכולי עלמא בין לתנא קמא שהוא רבי מאיר בין לרבנן שאין בעל השטר צריך להביא ראיה במה שיתחזק שטרו ולברר שהנותן בריא היה בשעת מתנה אלא כיון שהנותן (הרי) אנו רואים אותו עכשיו שהוא בריא מעמידים אנו אותו בחזקת כן שגם בריא היה (גם) בשעת המתנה כמו שהוא עכשיו עד שיביא ראיה שהיה שכיב מרע. וזה שנחלקו רבי מאיר ורבנן במודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו מפיו או לאו הוא שנחלקו דרבי מאיר סבר כיון שהודה שכתבו כמקוים דמי ואין בעל השטר צריך לקיימו מפי אחרים וכשם שאלו נתקיים מפי אחרים אין בעל השטר צריך להביא ראיה שהיה בריא אלא על הנותן להביא ראיה שהיה שכיב מרע כך כשהודה בו הנותן שכתבו כמקוים מפי אחרים דמי ועל הנותן להביא ראיה שהיה שכיב מרע ורבנן סברי מודה בשטר שכתבו בעל השטר צריך לקיימו מפי אחרים (ובכך) אין אנו מאמינים להנותן לומר שכיב מרע הייתי עד שיביא ראיה בכך אבל אם אינו מקיים אותו מפי אחרים אלא מפי הנותן מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם מהימן כי אמר נמי אין כתבתי אותו מיהו שכיב מרע הייתי ויש לי לחזור בה מהימן עד שיביא ראיה בעל השטר שבריא היה. הרא"ם ז"ל.

הא דאותביה רבי יוחנן לריש לקיש ממעשה דבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו וערערו בני משפחה כו'. טענת קטן כטענת שכיב מרע שזה מוחזק תחלה בנכסים וזה מוחזק תחלה בנכסים ואף על פי שיש טענה בשכיב מרע שאין בקטן מפני שהוא עתה בריא וכיון דמפיק נפשיה מחזקת דאיתיה השתא משום הכי מוקמינן לנכסי לדעת ריש לקיש בידא דמקבל מתנה וסגי ליה בקיום השטר ואין צריך לעדים אבל בקטן מי איכא למימר הכי אפילו הכי כיון (דאיכא) דהכי בן עשרים הוה וכולי עלמא מייתו סימנים בשלש עשרה שנים ויום אחד והני מפקי לה מחזקה דעלמא דהא גבי תנוקת הגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים משום הכי מדמינן טענת קטן לטענת שכיב מרע ומוקמינן לנכסי בידא דלקוחות לדעת ריש לקיש וסגי להו ללקוחות בקיום השטר. הראב"ד ז"ל. אבל הר"י בעליות כתב וזה לשונו: ואם תאמר מה ענין זה אצל משנתנו התם היינו טעמא משום דאזלינן בתר השתא כרבי נתן ולפיכך על הנותן להביא ראיה שהיה שכיב מרע. יש לומר סבר רבי יוחנן דטעמא דרבי מאיר דאמר עליו להביא ראיה לאו משום דאזלינן בתר השתא אם הוא עכשיו (שכיב מרע) בריא אית ליה לרבי מאיר עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע טעמא דרבי מאיר משום דאמרינן חזקה אין העדים חותמים על השטר בסתם אלא אם כן המתנה קיימת וכשהנותן שכיב מרע אין מתנתו קיימת צריכים הם לברר בשטר שהיה שכיב מרע לידע שאין המתנה קיימת עד לאחר מיתה והיינו נמי דאמר אביי לעיל אדרבה בכלהו כתוב בהו כד קציר כו' שמע מינה בריא הוה וכמו שפירשתי לעיל והיה יודע רבי יוחנן דריש לקיש נמי משום האי טעמא אית ליה ראיה בקיום השטר דמודו רבנן לרבי מאיר היכא שנתקיים השטר שעליו להביא ראיה דאמרינן חזקה אין העדים מעידים על הכתב אלא אם כן היה בריא דמתנתו קיימת אם כן כיון דהנותן קטן כיון שאין מתנתו קיימת אינם מעידים על המכר בסתם דמשמע שהמכר קיים אלא חזקה שאינם חותמים על השטר בסתם אלא אם כן נעשה גדול והיינו דאמרינן לעיל כמאן אזלא הא שמעתא (דרבא) דרבה כרבי נתן ולא אמרינן כרבי מאיר משום דאיכא למימר טעמא דרבי מאיר לאו משום דאזיל בתר השתא כדפרישית. מיהו לרבי יוחנן דאמר ראיה בעדים כי היכי דאמרינן התם דשמא שכיב מרע היה ולא העידו העדים אלא על המתנה ולא חששו לברר שהיה שכיב מרע הכי נמי אמרינן שמא קטן היה המוכר ולא חששו העדים לברר שהיה קטן אלא על המכר בלבד העידו. כך נראה לי. ומסקנא דשמעתא דאפילו למאן דאמר ראיה בעדים אמרינן חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא עד שנעשה גדול לפי שאין חותמין שטר על מכר בטל לגמרי ולא דמיא למתניתין דכיון דמתנת שכיב מרע אינה בטלה לגמרי שמתקיימת מיהא לאחר מיתה חותמין עליה וטעמא דרבי מאיר נמי מכריע כן דסוגיית התלמוד דרבי מאיר כרבי נתן ודלא כרבי יוחנן דמדמי ליה למעשה דבני ברק. עד כאן לשונו.

תוס' ד"ה ועוד כו' כדאמרינן בנדה גומות אע"פ שאין שערות נלע"ד דצ"ל כדאמרינן בנדה דב' שערות שאמרו צריכים שיהא להן גומא: