מסכת בבא בתרא דף קל״ט עמוד ב׳

והיורש את אשתו פי' בקונטרס ואי הוי לוקח מחיים גם לאחר מיתה לא פקע והוי לוקח ואין נראה דהא מחיים אין לו אלא פירות ונראה לר"י לפרש דמבעיא ליה אם בעל יורש הוי או לוקח הוי בין מחיים בין לאחר מיתה מדלא מפליג מידי ופשיט מדרבין דלכל הפחות הוי יורש לאחר מיתה כדקאמר מתה הבת אלמנתו נזונת מנכסיו אע"פ שהבעל יורשה אבל מחיים אין להוכיח מדבריו דהוי יורש אע"ג דקאמר נשאת הבת אלמנתו נזונת דהא אפילו הוי לוקח מחיים קאמר שפיר דנזונת שתוכל למכור הגוף מחיים והפירות לאחר מיתה כיון דבעל יורש הוי לכל הפחות לאחר מיתה ולהכי קא"ל אביי ואי לאו דשלח רבין לא הוה ידעינן דהוי יורש לאחר מיתה והתנן אלו שאין חוזרים ביובל הבכורה והיורש את אשתו אלמא דיורש הוי לאחר מיתה:

גבי יובל שויוהו רבנן כיורש לאו דוקא נקט שויוהו רבנן דהא כיון דאית ליה דאינה חוזרת ביובל אית ליה דירושת הבעל דאורייתא דהכי אמר בבכורות (ד' נב:) וכן פי' בקונטרס אלא שויוהו רבנן בעי למימר הניחוהו להיות יורש ולא עשאוהו לוקח:

התם אינהו אפסידו אנפשייהו כו' תימה דבפרק מי שהיה נשוי (כתובות ד' צה:) אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מיד בעל ולוקח מיד אחריך ואוקימנא בידא דלוקח ופריך התם מאי שנא מהא דתנן דיעשו פשרה ביניהם ומשני התם אית להו פסידא לכולהו הכא לוקח הוא דאית ליה פסידא פי' וכיון דאיכא פסידא דלוקח שויוהו רבנן בעל כיורש ואין מוציא מיד לוקח והשתא האמר הכא דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא ה"ל למיזבן מאתתא דיתבא תותי גברא לפי שהבעל יוציא מידו וכ"ת התם לא אפסיד אנפשיה שהוא סבור שלא יטול הבעל ממנו לפי שאחריך יוציא מידו מ"מ הרי יודע דיחזרו חלילה ויצטרכו לעשות פשרה וירויח הבעל ואור"י דהתם לא אפסיד אנפשיה לפי שסבור שיעשה פשרה עם אחריך ולא יגבה הבעל כלום וא"ת מ"ש מהא דאמר התם לעיל נכסי לך ואחריך לפלוני עמדה וניסת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום אלמא אע"ג דאיכא פסידא לאחריך הוי בעל לוקח וי"ל דמתנה שאני דאין כל כך פסידא אם לא יקבל במתנה וא"ת דאמר בריש המפקיד (ב"מ ד' לה. ושם) שמו לה לאשה ואנסיבא או שמו מינה ואנסיבא בעל לוקח הוי ולא מיהדר כו' אע"ג דאיכא פסידא ללוה לא מיהדר ליה ארעא אע"פ דשומא הדרא לעולם וי"ל כיון דבדין לא הדר אלא משום ועשית הישר והטוב לא חשיב כל כך פסידא עוד מקשים דאמר בהחובל (ב"ק ד' פט. ושם) כי אתו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב אמרו תקנת אושא מתני' היא העבד והאשה פגיעתן רעה אחרים שחבלו בהם חייבים והם שחבלו באחרים פטורין ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא תזבין נכסי מלוג ותיתיב ליה משמע הא איתא לתקנת אושא לא ליתיב ליה ולא מידי ואמאי הא לא תקנו רבנן דהוי לוקח אלא היכא דליכא פסידא לאחריני אבל הכא איכא פסידא דנחבלים וי"ל דהוה מצי למפרך ולטעמיך אלא דבלאו הכי פריך שפיר ולרשב"א נראה דלא קשה מידי דהא כיון דתקינו רבנן דבעל מוציא מיד הלקוחות לטובתו היכא דליכא פסידא לאחריני לא פלוג ותקנו דבכ"מ שאשה מוכרת הבעל מוציא אפילו במקום שחבלה באחרים דאיכא פסידא דאחריני כיון דלא שכיחא מלתא שיהא פסידא דאחריני לכך לא פלוג רבנן ובכל מקום מוציא:

מתני' והבנות יזונו. מה שהזכיר רשב"ם בהדי מזונות פרנסה אין נראה לריב"ן דהא מזונות היינו אכילה ושתיה ופרנסה היינו מלבושין וצרכי הנשואין ותרי מילי נינהו כדאמר [בפ' מציאת האשה] (כתובית ד' סח:) מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות וקתני נמי הבנות נזונות ומתפרנסות וכן בכמה דוכתי משמע דתרי מילי נינהו:

אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון בכתובות (ד' קט.) אמר כ"מ שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו א"ל רבא לרב נחמן אפי' בבריתא כו' מכל ההיא סוגיא משמע דהלכה כאדמון ותימה דהכא בגמרא כולה שמעתא כרבנן דאדמון ודלא כהלכתא דא"ר (יוסי) א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים וכו' ובעיא נמי דר' ירמיה מר' אבא הויא אליבא דרבנן ואמר נמי בסוטה (ד' כא.) היכי דמי רשע ערום א"ר (יוסי) א"ר יוחנן זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים ור"ח וה"ג ורב אלפס פסקו כרבנן דאדמון דשמעתין דהכא כוותיהו אזלא ור"ת אומר דאדמון לא פליג ארבנן אלא שמתמיה על התקנה שתקנו נכסים מועטין אבל מ"מ כרבנן ס"ל ולא משמע מדקאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון [ועיין תוספות כתובות קח: סד"ה אדמון]:

התם אינהו דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למזבן מאתתא דאיתבא תותי גברא ויש מקשים מהא דאמרינן בשילהי פרק מי שהיה נשוי אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום, ואמאי, התם לא אפסיד אחריך אנפשיה כלום ומקמי דתנסוב הוא דיהיב ל(י)ה. ונ"ל דשאני התם דכיון דאחריך לא קנה בחיי האשה כלום, ועוד שהיא יכולה למכור ולאכול חשבינן ליה לאחריך כמפסיד, וכדאמרינן נמי בפרק המפקיד (ב"מ לה, א) שמו ליה מינה דאיתתא ואינסיבא בעל לוקח הוי ולא מהדר ולא מהדרינן ליה, ופירש רש"י ז"ל דלא מהדרינן ליה משום דלוקח הוי, והשתא מפסיד בעל כשעשאוהו כלוקח, דאילו שויוהו כיורש מהדרינן ליה, ולא חשו לפסידיה התם כיון דמקמי דנסיב שמו מינה דאיתתא לא חשבינן ליה מפסיד, ואדרבה איכא למיחש לתקנת בעל חוב, ושמו לה לאשה ואינסיבא דלא מהדר ולא חיישינן לפסידא דבעל חוב ועשאוהו לבעל כלוקח, וכמו שפירש שם רש"י ז"ל, היינו טעמא משום דכי מהדרי שומא משום גמילות חסדים בלבד הוא דמהדרי, והילכך ליכא פסידא. ובעיין דלותה ואכלה ונשאת לבעל, כתב הרב אלפסי ז"ל דלא איפשיטה, דאיכא למימר מלוה הוא דאפסיד אנפשיה (דאוספיה) [דאוזפה] שלא בשטר, דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דילמא מינסבא, או דילמא משום פסידא דמלוה שויוה רבנן כיורש וגבי מיניה, והוה ליה ספק ממונא וקולא לנתבע ולא גבי מידי.

בזמן שהנכסים מרובין הבנים יירשו והבנות ניזונות כלומר, תחת יד הבנים. ואין מייחדין להם מזונות. דאי לא אמאי תנא תרי בבי, נכסים מרובין ונכסים מועטין, ליתני בין שהנכסים מרובין בין שהנכסים מועטין הבנות נזונות. ועוד דהכין מוכחכ בגמרא בהדיא, דאמרינן ואי אין בהן כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו שקלן להו בנות לכולהו, ואמר רבא (מביאין) [מוציאין להם מזונות] לבנות עד שיבגרו והשאר נותנין לבנים, אלמא בנכסים מועטין הוא שמוציאין ונותנים לבנות, אבל במרובין לא, אלא ניזונות תחת יד הבנים, ואין חוששין שמא ימכרו הבנים או ימעטו באכילתן ולא ימצאו הבנות במה ש[י]זונו, [אלא אלו ואלו ניזונין ואוכלין אפילו עד פרוטה אחרונה, וכדאמרינן בגמרא פשיטא מרובין ונ[ת]מעטו כבר זכו בהן יורשין.

הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים ר"ש ז"ל הכניס פרנסת הבנות בכלל המזונות, שכן כתב, הבנות נזונות עד שינשאו ונוטלות עישור נכסים. והרמב"ן ז"ל תפש עליו, דההיא פרנסה מיקרי, ולא אמרי בה הבנים ישאלו על הפתחים, אלא הבנים יירשו ולכשיבוא לינשא לבעל נוטלות עישורן. ובאמת שאין הפרנסה בכלל המזונות, וכמו ששנינו בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלט, א) אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות ולא הקטנות נזונות על הגדולות. אבל נראה שר"ש ז"ל לא פירש כן אלא נכסים מרובין, ולשונו מוכיח כן. ומיהו בירושלמי אמרו שהפרנסה ממעטת בנכסים, אלא שאין לוקחין משם ראיה, שכן אמרו שבעל חוב בין מלוה על פה בין מלוה בשטר ממעטין, ואילו בגמרין בעיא ולא איפשיטא ואין ממעטין.

אף לענין חזרה ביובל עשאוהו כיורש והוא שהבעל שירש קרקעות של אשתו ירושה גמורה היא ואינה חוזרת ביובל חוץ מבית הקברות ר"ל שאם ירש ממנה בית הקבר מחזיר לבני משפחה משום פגם משפחה ומחזירין לו דמי שוויו אלא שמנכין לו דמי קבר אשתו שהרי היה הוא חייב לקברה ודבר זה התבאר בבכורות:

אחים שחלקו כבר ביארנו שלקוחות הם ומחזירין זה לזה ביובל לא סוף דבר חלק פשיטות שכבר נטלו האחרים חלק זה כנגד זה ונעשה הדבר כעין מכירה אלא אף חלק בכורה חוזר ונוטל חלק אחר כנגדו ואע"פ שאמרו מתנה קרייה רחמנא כבר אמרו שהנותן שדהו במתנה חוזרת ביובל שנאמר תשובו איש אל אחוזתו לרבות המתנה ומ"מ במתנת שכיב מרע אני מספק ושמא הדבר תלוי במחלקת הקדמה לפוסקים אי מתנת שכיב מרע כירושה אצל הכל או שמא אינה כירושה אלא אצל יורש וכל שהיא כירושה אינה חוזרת ביובל:

האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות לענין זה נעשה כלוקח גמור והרי הוא לוקח ראשון ולא חששו בזו לפסידת לקוחות שהם חבלו בעצמם שלא היה להם ליקח מאשה היושבת תחת בעלה שמא תאמר ומה ראיה מזו שהוא לוקח ואפילו הוא יורש הרי מ"מ הוא יורש משעת הנשואין ונמצאת ירושתו קודמת ללקוחות פירשו גאוני ספרד שאינו נעשה יורש משעת נשואין אלא לענין פירות אבל לענין הגוף אם תמצא לומר שהוא לוקח יש לומר שנתגלה הדבר שמשעת נשואין נעשה לוקח שאדם מוכר מעכשו ולאחר מיתה אבל ירושה אינה חלה מחיים בשום פנים ואפילו במהיום כמו שהתבאר:

למדת שלענין זה עשאוהו לוקח לתועלתו ולענין חזרה ביובל עשאוהו יורש לתועלתו לענין מזונות האלמנה עשאוהו יורש מפני שחששו לפסידת האלמנה לענין לותה ואכלה הדבר מסופק שמא משום פסידא דמלוה שויוה כיורש או שמא הוא חבל בעצמו כשהלוה בלא שטר ואין חוששין לו ודנין בו על הדרך שביארנו:

ונשלם הפרק ת"ל:

מי שמת וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על החלק החמישי שבזאת המסכתא שהוא בא לבאר עניני הנחלות ודיני הצואות והספקות הבאות בין היורשים מזה לזה וכבר הותחל ביאור זה החלק בפרק יש נוחלין ובא זה הפרק להשלים ביאור אלו הענינים עד תכליתן ועל זה הצד יתחלקו עניני זה הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר במוריש שלא חלק נכסיו על פיו והניח בנים ובנות היאך דנין בבנים והיאך דנין בבנות וכן אם הניח טמטום כיצד דנין בו השני לבאר בו במחלק נכסיו לעוברין כגון שהניח אשתו מעוברת וייעד אם זכר בדרך זה ואם נקבה בדרך זה אם ילדה זכר ונקבה או טומטום היאך דנין בה השלישי במניח בנים גדולים וקטנים והגדולים משבחים כיצד דנין בהם בשבח זה עם הקטנים ויתגלגל בזה ענין אלמנה שהשביחה בנכסי בעלה וכן אם הרויח אחד מהם באמנותו כיצד דנין בו ואם הוציא האחד יותר מאחיו כגון ברפואה או באיזה ענין כיצד דנין בו וכן בשושבינות שנפרע לאחד מהם אם הוא לאמצע אם לאו שהיה דרכם לשגר דורנות לחתן ולאכול ולשתות עמו והיה הוא משלם לו כן ויתגלגל בזה איזה שושבינות נגבה בבית דין ואיזה אינו נגבה בבית דין ודין חזרת סבלונות המשולחים הרביעי בדין צואה איזו נקראת צואת שכיב מרע ואיזו נקראת מתנת בריא ורוב דיני הצואה ואם אירע מחלקת בדבר זה ר"ל אם היא מתנת שכיב מרע אם מתנת בריא על איזה צד דנין בה החמישי על ספק שאירע מצד המיתה ר"ל כגון שמתו האב והבן והיה הבן חייב לאחרים ומתו שניהם ולא נודע איזה מת תחלה ובעלי חוב טוענין בהפך וכן בבעל ואשתו וטענו יורשי הבעל שהאשה מתה תחלה וכבר באו הנכסים ליד הבעל ויורשי האשה טוענין בהפך וכן כל כיוצא באלו הספקות זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בה דברים הרבה על ידי גלגול כי חק לסוגיית התלמוד הוא על הדרך שכבר קדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות נזונות נכסים מועטים הבנות נזונות והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אמר רשב"ג רואה אני את דברי אדמון הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובים זכרים דוחים אותו אצל הנקבות נכסים מועטים נקבות דוחות אותו אצל הזכרים אמר הר"ם שיעור הנכסים מרובים כדי שיזונו בהם אלו ואלו עד שיתברר מה שהוא פחות מזה הם מועטין ואין הלכה כאדמון:

אמר המאירי מי שמת והניח בנים ובנות וכו' פי' כבר ידעה שהבנות נזונות מנכסי האב לאחר מותו מכח תנאי כתבה עד שיבגרו או עד שיתארסו ובא להודיע במשנה זו שאם הניח בנים ובנות ונכסים מרבים הבנים יירשו והבנות יזונו אבל בנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים ושאלו בגמ' כמה הם מרובים ופירשו שכל שיש שם נכסים עד כדי שיזונו הבנים והבנות מהם עד זמן בגרות הבנות הרי אלו מרובים ומכאן ולמעלה אבל מכאן ולמטה הם נכסים מועטין ומוציאין משם מזון הבנות עד שיבגרו או יתארסו והשאר נותנין לבנים ואם אין שם אלא בכדי מזונות הבנות עד כדי שיעור זה לבד נזונות מהם והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר כלומר והייתי ראוי לירש בנכסים מרובים הפסדתי בנכסים מועטים ואמר רבן גמליאל רואה אני דברי אדמון כלומר והבנים יזונו והבנות ישאלו על הפתחים ומ"מ הלכה כתנא קמא ואע"פ שבמסכת כתבות פרק אחרון ק"ט א' אמרו כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני דברי אדמון הלכה כמותו בזו הסכימו כל הגאונים שאין הלכה כמותו וכן סוגית שמועה זו מוכחת ומ"מ כתבו גדולי הפוסקים בשם ראשי הישיבות שלא נאמר כן אלא בשיש שם קרקעות אבל אם אין שם אלא מטלטלין האיל ומדין התלמוד אין מזון הבנות מן המטלטלין ומתקנת הגאונים היא שהיו נזונות מהם דיים שתקנו להם להיות כבנים ליזון מהם אלו ואלו עד שיכלו הנכסים ואח"כ ישאלו אלו ואלו הניח בנים ובנות וטומטום שהוא ספק זכר ספק נקבה בזמן שהנכסים מרובים הזכרים דוחים אותו אצל הנקבות ליזון ולא לירש עמהם ובזמן שהנכסים מועטים הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים לשאול ולא ליזון עמהן שאין לך לדחותו מכל וכל דייך שתעשהו כפחות שבהם ואע"פ שאמרו במשנה שאחר זו ילדה טומטום אינו נוטל אין הלכה כן כמו שיתבאר אלא עושין אותו כפחות שבהם על הדרך שביארנו כזכר במועטים וכנקבה במרובים וחכמי הדורות שלפנינו חולקים לפסוק שהטומטום אינו נוטל כלום ואין הדברים נראין כלל וזה שביארנו בנכסים מרובים שהבנים יירשו פירושו שאין הבנות נוטלות חלקן אלא שהבנים מתעסקים בהם והבנות נזונות עמהם ומ"מ אם היו קרקעות ורצו הבנים למכור כדי להתעסק בסחורה פירשו הגאונים שהבנות יכולות למחות מפני שהפסידא מצויה בהם:

תוספות בד"ה גבי יובל כו' דירושת הבעל דאורייתא כו' אלא שויוה רבנן כו' הניחו אותו כו' עכ"ל וכצ"ל גבי משום פסידא דאלמנה שויה רבנן כיורש דהיכא דאיכא פסידא לתרוייהו ולית ביה מפסיד אנפשיה הניחו אותו כיורש כדין תורה ולכך לא חשו גבי יובל לפסידא דיורשים כדחשו גבי רבין לפסידא דאלמנה דטפי חשו אפסידא דבעל להניחו על דין תורה וק"ל:

בד"ה התם אינהו כו' אע"ג דאיכא פסידא ללוה לא מהדר ליה כו' עכ"ל צ"ע דאהא דלא מהדר ודאי דלק"מ דאפילו הוי יורש לא מהדר כדאמר זבנה אורתה כו' וכ"כ התוספות שם אבל מהא דלא מהדרינן ליה קשיא להו התם דאי הוי יורש מהדרינן ליה שהבן פודה קרקע של אביו ע"ש בתוספות ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר ר"ג כו' ור"ח וה"ג ורב אלפס פסקו כרבנן כו' ור"ת אומר כו' עכ"ל ר"ל דר"ת הוסיף לומר אההוא פסקא כרבנן דאדמון משום דאדמון גופיה לא פליג וכדי ליישב ההוא כללא דכתובות דכ"מ שאמר ר"ג רואה כו' הלכה כמותו ודו"ק:

אמר ליה רבא והשתא דשלח רבין מי ידעינן כלומר אכתי מספקא לן מילתא ולא מתברר משום דהא אמר (רבא) רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה כו'. אי אמרת בשלמא לוקח הוי משום הכי מפיק פירוש משום דכלוקח ראשון דמי. אלא אי אמרת בעל יורש הוי אמאי מפיק פירוש אלו זבנינהו איניש לנכסיו מי מצי יורש לאפקינהו מידא דלקוחות כלום ירית אלא מאי דשבק אבוה. ואם תשאל ודילמא לאו יורש הוי והיינו טעמא דמפיק מיד הלקוחות משום דמשעת נישואים הוא דהוי יורש בהנהו נכסים דהוה ליה ירושתו קודם ללקיחת הלוקח הא ליכא למימר הכי דכי אמרינן דמשעת נישואים הוי יורש הני מילי לענין הגוף. (אלא) אי אמרת בשלמא דלוקח הוי כיון דמתה איגלאי מילתא למפרע דמשעת נישואים הוי נמי לוקח לענין הגוף דהא קיימא לן דלענין בעל קנין פירות כקנין הגוף דמי כדמברר בפרק החובל בענין מעשה דרב שמואל בר אבא אלא אי אמרת דיורש הוי היכי הוי יורש לענין הגוף דהא ודאי לא אשכחן ירושה מחיים לפי שאין אדם יורש את מורישיו כשהוא חי. הרא"ם ז"ל. וכן תירץ הרא"ש ז"ל דפשיטא ליה דלא הוי יורש בגוף הקרקע בחייה דאין החי יורש החי אלא אי לוקח הוי אחרי מיתתה משעת נישואים התחיל אותה זכות אחר מיתתה דלקיחה שייכה מחיים אבל ירושה לא שייכה בגוף הקרקע בחייה הילכך קדמה מכירתה. עד כאן בתוספותיו.

אלא אמר רב אשי בעל שויוהו רבנן כיורש וכיון דאסקה רב אשי דבענין מכרה בנכסי מלוג שויוהו רבנן כלוקח משום פסידא דידיה מיתחזיא מילתא לענין לותה ועמדה ואכלה ונשאת בעל נמי לוקח ולא גבי מלוה מיניה מידי משום פסידא דבעל. ואם תשאל והא איכא פסידא דמלוה בשלמא גבי דרבי יוסי בר חנינא אף על גב דאיכא פסידא דלקוחות אמרינן אינהו דאפסידו אנפשייהו דידעי דאית לה גברא וזבני מינה אלא היכא דלותה ואכלה ועמדה ונשאת מאי אפסידו אנפשייהו איכא אטו מי הוו ידעי דלבתר הכי קיימא ומנסבא. ואם תשיב האי נמי אפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזפינהו אלא בשטר. ליתא חדא דכי אמרינן איהו אפסיד אנפשיה הני מילי היכא דמכוון למזכי לנפשיה במקום דידע דאיכא פסידא לאחריני כגון לקוחות דרבי יוסי בר חנינא מידע ידעי וקא מכווני למזבני לנפשייהו ולאפסודי על ידי בעל אבל כי כי קא מוזיף להו בלא שטר מאי חובתא נפיק מיניה לאחריני. (אי הכי דילמא איהו אפסיד אנפשייהו דלא איבעי ליה למיעבד מידי דאית ליה חובתא לאחריני) ועוד התינח לענין גבייה מן הקרקע דאיכא הפרש בין מלוה בשטר למלוה על פה אבל לענין גבייה מן המטלטלים לבעל חוב לבתר דתקון רבנן דמתיבתא השתא למגבא מטלטלי דשבק לה גבי יורש דליכא הפרש בין מלוה בשטר למלוה על פה מאי אפסיד אנפשיה איכא. יש להשיב דכי חיישינן לפסידא דבעל הוא דחיישינן ולאו לפסידא דמלוה משום דנכסים בחזקת בעל קיימי ומלוה הוא דקא בעי למיטרף מיניה וכיון דמלוה על פה היא ולית ליה קלא חיישינן לפסידא דידיה. ואם תשאל גבי דרבין אמאי שויוהו רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה ולא חיישינן לפסידא דבעל. יש להשיב חדא דהתם נמי קיימא לן דנכסים בחזקת אלמנה קיימי כדגרסינן בפרק אלמנה נזונת בעי רבי יוחנן יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה כו' ושמעינן דכל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה דשמעת מינה דנכסי בחזקת אלמנה קיימי. ועוד דלגבי אלמנה איכא למימר דכיון דידע דאיכא האי אלמנה דבעיא דאיתזוני מהני נכסים כי קא נסיב (לאב) לה לבת אדעתא דהכי הוא דנסיב לה ואיהו דאפסיד אנפשיה דידע דאיכא אלמנה דקא מתזנה מהני נכסי וקנסיב לה לבת ומשום הכי חיישינן לפסידא דידה ושויוה רבנן כיורש ולא חיישינן לפסידא דידיה. אי נמי יש להשיב דכיון דקיימא לן דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין משום הכי חיישי רבנן לפסידא דידה ושויוה רבנן כיורש ולא חיישי לפסידא דידיה. הרא"ם ז"ל.

אלא אמר רב אשי בעל שויוהו רבנן כיורש וכיון דאסקה רב אשי דבענין מכרה בנכסי מלוג שויוהו רבנן כלוקח משום פסידא דידיה מיתחזיא מילתא לענין לותה ועמדה ואכלה ונשאת בעל נמי לוקח ולא גבי מלוה מיניה מידי משום פסידא דבעל. ואם תשאל והא איכא פסידא דמלוה בשלמא גבי דרבי יוסי בר חנינא אף על גב דאיכא פסידא דלקוחות אמרינן אינהו דאפסידו אנפשייהו דידעי דאית לה גברא וזבני מינה אלא היכא דלותה ואכלה ועמדה ונשאת מאי אפסידו אנפשייהו איכא אטו מי הוו ידעי דלבתר הכי קיימא ומנסבא. ואם תשיב האי נמי אפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזפינהו אלא בשטר. ליתא חדא דכי אמרינן איהו אפסיד אנפשיה הני מילי היכא דמכוון למזכי לנפשיה במקום דידע דאיכא פסידא לאחריני כגון לקוחות דרבי יוסי בר חנינא מידע ידעי וקא מכווני למזבני לנפשייהו ולאפסודי על ידי בעל אבל כי כי קא מוזיף להו בלא שטר מאי חובתא נפיק מיניה לאחריני. (אי הכי דילמא איהו אפסיד אנפשייהו דלא איבעי ליה למיעבד מידי דאית ליה חובתא לאחריני) ועוד התינח לענין גבייה מן הקרקע דאיכא הפרש בין מלוה בשטר למלוה על פה אבל לענין גבייה מן המטלטלים לבעל חוב לבתר דתקון רבנן דמתיבתא השתא למגבא מטלטלי דשבק לה גבי יורש דליכא הפרש בין מלוה בשטר למלוה על פה מאי אפסיד אנפשיה איכא. יש להשיב דכי חיישינן לפסידא דבעל הוא דחיישינן ולאו לפסידא דמלוה משום דנכסים בחזקת בעל קיימי ומלוה הוא דקא בעי למיטרף מיניה וכיון דמלוה על פה היא ולית ליה קלא חיישינן לפסידא דידיה. ואם תשאל גבי דרבין אמאי שויוהו רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה ולא חיישינן לפסידא דבעל. יש להשיב חדא דהתם נמי קיימא לן דנכסים בחזקת אלמנה קיימי כדגרסינן בפרק אלמנה נזונת בעי רבי יוחנן יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה כו' ושמעינן דכל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה דשמעת מינה דנכסי בחזקת אלמנה קיימי. ועוד דלגבי אלמנה איכא למימר דכיון דידע דאיכא האי אלמנה דבעיא דאיתזוני מהני נכסים כי קא נסיב (לאב) לה לבת אדעתא דהכי הוא דנסיב לה ואיהו דאפסיד אנפשיה דידע דאיכא אלמנה דקא מתזנה מהני נכסי וקנסיב לה לבת ומשום הכי חיישינן לפסידא דידה ושויוה רבנן כיורש ולא חיישינן לפסידא דידיה. אי נמי יש להשיב דכיון דקיימא לן דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין משום הכי חיישי רבנן לפסידא דידה ושויוה רבנן כיורש ולא חיישי לפסידא דידיה. הרא"ם ז"ל.

מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים כו' פשיטא מרובים ונתמעטו כבר זכו בהם יורשים מועטים ונתרבו מאי. תא שמע דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו. פירוש אפילו לאחר שהגבו אותם בית דין לבנות או שנתנו ביד שליש והכי מוכח בפרק אלמנה לכהן גדול גבי הא דאמר רבי ישמעאל ברבי יוסי משום אביו הבת מאכלת הבן אינו מאכיל ואמרינן מאי שנא בן דאינו מאכיל משום חלקו של עובר בת נמי לא תאכיל. ואוקמה אביי בנכסים מועטים וכגון דאיכא בן בהדי האי בת דאי האי עובר בן הוא לא עדיף מהאי דקאי ואי בת היא אמאי אכלה בתקנת רבנן כל כמה דלא נפקא לאויר העולם לא תקון רבנן. במאי אוקימתא כו' והא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן יתומים שקדמו ומכרו כו' ואם איתא דלאחר שגבאום הבנות שוב אין הנכסים בחזקת היתומים לוקמה לההיא דרבי ישמעאל ברבי יוסי לאחר שגבאום הבנות. ועוד דאמרינן יתומים שמכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום ומקשים עלה מאי שנא מהא דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים כו'. ופרקינן התם תפיסה מחיים הכא לא תפסי בנות מחיים. משמע דאף על גב דתפיסת בנות לאחר מיתה ומכרום היתומים מכרן קיים. כך פירש ר"י ז"ל. ונראה לי טעמו של דבר לפי שמזונות הבנות ממקרקעי וקרקעות בחזקת היתומים הם כל זמן שלא מכרום הבנות ואין בית דין מגבין לבנות להקנותן להם אלא להרשותן במכירה למזונות אבל האידנא דתקון דמזון האשה והבנות בין מקרקעי בין ממטלטלי אם תפסה האשה מטלטלי למזונותיה אפילו לאחר מיתה מהני וכדקיימא לן אלמנה שתפסה מטלטלים במזונותיה מה שתפסה תפסה ואם קדמו יתומים ומכרום אין ממכרן ממכר ואפילו בגזל קיימא לן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כל שכן במי שתפיסתו תפיסה מן הדין. מיהו בנות במקרקעי אף על פי שתפיסתן ברשות בית דין אינה מוציאה מחזקת היתומים כל זמן שלא מכרו דאף על גב דקיימא לן כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו מוקדש ואפילו במקרקעי כדאיתא בפרק יש נוחלין התם כגון דארצו עלה בתרי דכל חד קא כפר ליה לחבריה וההיא דפרק אלמנה לכהן גדול אתיא כרבי אלעזר דאמר בפרק ארבעה אבות הלכה גובין מן העבדים דעבדא כמקרקעי ולפיכך אין תפיסת הבנות מפקעת מכירת היתומים. אבל למאי דקיימא לן דאין גובין מן העבדים דעבדא כמטלטלי לגבי גוביינא דבעל חוב אין הבנות נזונות מן העבדים מן הדין ובמסקנא דשמעתין לא קם לה פירוקא דההיא ברייתא בנכסים מועטים אלא אוקמה באנפי אחרינא. וכתב הרב הגאון רבינו יצחק ז"ל בענין תקנת נכסים מועטים במקרקעי אבל לא במטלטלי כיון דתקנה בתראי היא דמיתזני אף על גב דמועטים נינהו נזונים מהם אלו ואלו דלא תקינו רבנן למהוי אלא כבנים אבל למהוי יתר מבנים ולמשקל הכל לא והכי שדר גאון כדכתבינן. ונראה לי דלענין מזונות דאלמנה דקיימא לן אלמנה שתפסה מטלטלים במזונותיה מה שתפסה תפסה פירוש כגון שתפסה מחיים דאלו תפיסה דלאחר מיתה במטלטלים מדין התלמוד לא מהניא השתא נמי דתקון מזונות לאשה במטלטלים אם תפסה מטלטלים במזונותיה מה שתפסה תפסה אף על פי שלא הניחה כנגד מה שתפסה לכל אחד מן הבנים ואפילו לא הניחה להם כלום הם מחזרים על הפתחים. וליכא למימר דליהוי יתר מבנים ולמשקל הכל לא תקון ממטלטלי לפי שנכסי בעלה משועבדים לה למזונותיה דגבי בנות היא דאיכא למימר שעיקר תנאי הכתובה לשתי הבנות כבנים אף על פי שאינן יורשות אלא ליפות כחן מן הבנים מה תועלת לאשה להתנות שיזונו בנותיה ויחזרו בנים על הפתחים והיינו טעמא דאדמון דפליג בתקנת נכסים מועטים אלא דרבנן סברי משום זילותא דבנות תקינו שיהו הבנות נזונות והבנים יחזרו על הפתחים ואשכחן נמי שיפה כח האלמנה מכח הבנות בנכסים מועטים שהאלמנה נזונת והבת תשאל על הפתחים מיהו לענין אפוקי מבניו יפה כח הבנות דלא מפקינן מבנים לאלמנה היכא דליכא בנות אלא כדקיימא לן מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס לשלשים יום.

מתניתין בזמן שהנכסים מרובים כו'. וזה לשון הרא"ם ז"ל: וייקינן בגמרא ואי ליכא לאלו ולאלו עד שיבגרו שקלי להו בנות לכולהו ואף על גב דאית בהו בנכסים יתר ממזונות הבנות. ומהדרינן אמר רבא מוציאין להם מזונות לבנות כו'. ואם תאמר וכיון דמכל מקום בין בנכסים מרובים בין בנכסים מועטים מזונות הוא דאית להו לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים מאי איכא בין נכסים מרובים לנכסים מועטים ומאי נפקא ליה לתנא לאפלוגי בינייהו ולמתני הכא בבנים ירשו והבנות יזונו ובאידך הבנות יזונו כו' לפסוק וליתני הבנות בין בנכסים מרובים בין בנכסים מועטים ניזונות עד שיבגרו והשאר לבנים. יש לומר נפקא מינה למיהוי הנכסים ברשות הבנים או לא יעסקו בהו דאלו תנא בתרווייהו הבנות יזונו עד שיבגרו והשאר לבנים הוה אמינא אפילו בנכסים מרובים נמי לאו בחזקת הבנים קיימי מעיקרא ולית להו לבנים (לא יעסקו בהו) אלא במאי דטפי על כדי מזונות הבנות השתא דקתני בנכסים מרובים הבנים ירשו משמע דכולהו נכסי בחזקת הבנים קיימי ומתותי ידייהו הוא דשקלי להו הבנות למזונותיהן. אי נמי נפקא מינה להיכא דהוו הנכסים מעיקרא מרובים ונתמעטו דאלו קתני בתרווייהו הבנות יזונו כו' הוה אמינא דאפילו היכא דהוו מעיקרא מרובים ובתר הכי נתמעטו מזונות הבנות כדקיימי קיימי ולא מחסר להו כלום להכי תנא בנכסים מרובים ירשו למימר דהך חולקא דמטו להו לבנים לבתר דמפקי מינייהו שיעור מזונות הבנות עד שיבגרו כבר זכו ביה הבנים והוי דידהו הילכך אי ממעטי נכסי בתר הכי לבנות ממעטי ולא מחייבי בנים למיתן מהך חולקא דמטא להו מידי והיינו דאמר בתר הכי פשיטא מרובים ונתמעטו כבר זכו בהם יורשים כו'. ויש לפרש עוד דהא דקתני במתניתין בנכסים מרובים הבנים ירשו כו' ובנכסים מועטים הבנות יזונו כו' ולא קתני בתרווייהו הבנות יזונו עד שיבגרו והשאר לבנים לאו למשמע מינה מידי הוא דקתני לה הכי אלא משום דקבעי למתנא בנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים דאלמא לית להו לבנים ליזון בהדי בנות בנכסים מועטים והא דקתני רישא בנכסים מרובים הבנים ירשו כו' הכי קתני בזמן שהנכסים מרובים הדבר ידוע שכיון שיש בנכסים מה שירשו הבנים לאחר מזונות הבנות הבנים ירשו והבנות יזונו אבל בנכסים מועטים כיון שאין כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו אין אומרים יזונו גם הבנים עם הבנות עד שיתמו כל הנכסים כדי שלא יהא כח הבנים בנכסים מועטים פחותים מכח הבנות אלא הבנות הן שנזונות בלבד והבנים יחזרו על הפתחים. עד כאן. גמרא: ואי ליכא כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו שקלן להו בנות לכולהו ולא מסתבר דשקלי יותר ממה שנתקן להם מזונות עד בגר אבל רבן גמליאל דאמר עד שנים עשר חדש אפשר דבנכסים מועטים שקלי בנות לכולהו.

גמרא השתא דשלח מי ידעי' והאר"י ב"ח האשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה וכו'. ויש לע' דמאי פריך אימא כמו שהיינו דנין קודם תקנת אושא שאין האשה יכולה למכור הפירות להפקיע זכות הבעל משום דהוי יורש לפירות מחיים. ומלוה ע"פ גובה ממנו. וכמו דנקט הרשב"ם בפשט' באיבעי'. א"כ אימא דתקנת אושא היה שיהיה יורש משעת נשואין לגוף. אבל מ"מ יהי' רק כיורש. וביותר יש לתמוה אימא דהתקנה הי' רק שהכא יהי' קנין פירות כקנין הגוף כמו לר"י בכל קנין פירות וממילא אינה מכורה. וכמ"ש תוס' דלר"י ל"צ לתק"א. עיין בב"ק ובתוס' פ' נערה, א"כ אימא לר"ל תקנו דהכא יהא קנין פירות כקנין הגוף. והיינו אותו קנין שיש לו לגוף יהי' לפירות. ואעפ"כ הוא רק יורש. גם יש לעיין אמאי פריך הא הוי רק לוקח דרבנן דדינו דמנוה ע"פ גובה ממנו כמו במתנת שכ"מ. ע' בנ"י בפרק י"נ. ובתוס' כתובות פ' נערה. וקושיא זו מצאתי אח"כ במרדכי פ' נערה. ובאמת יש לחלק להמעיין ברי"ף בפ' י"נ ובחידושי רמב"ן שם. דנראה מדבריהם דכל עיקר סברת הש"ס רק במתנת שכ"מ דלא משכח רוחא לחול רק אחר מיתה ולא מחיים והוא כעין ירושה ומש"ה אלמנה ניזונית ממתנת שכ"מ כיון דלא משכחת רק לאחר מיתת הנותן. או שנתן האב ומת או שנתנו היורשים ומתו. והוי האי מתנת שכ"מ או יורש דאב או יורש דיורשים. עכ"פ שויוה רבנן למחנת שכ"מ כיורש. אבל בשאר דרבנן כגון בעל בנכסי אשתו דהוא בחיי אשתו לוקח בנכסים ואין לדמותו כלל ליורש. ודמי ללוקח במשיכה ולא נתן מעות דהוא ג"כ רק קנין דרבנן ובודאי מלוה ע"פ לא גבי ממנו. וכן אלמנה אינה ניזונית ממנו. כן נראה ברור להמעיין בראשונים:

גמרא דטבא לים עבדו ליה וכו' יש לי מקום ספק באם מכרה היא נ"מ לא' ממורישה ואח"כ מתה ובא שנת היובל. בזה יש מקום לומר דצריך להחזיר הבעל בממנ"פ אם יורש הוי נתקיים המכירה שמכרה בחיי' ואם כלוקח דיינינן ליה הוא חוזר ביובל. ובכי האי גוונא אפשר דל"א דטבא ליה עבדו ליה לענין יובל יורש ולענין מכירה לוקח דבכה"ג הוי תרתי דסתרי: ובאמת יש לע' אמאי הוי בעל יורש לענין יובל הא הוי פסידא אחריני ונדייני' לי' כלוקח. אח"כ ראיתי בש"כ ח"מ (סי' קג סקי"ע) הקשה כן. וכתב משום דתמיד הוי יורש לכל הפחות רק במקום פסידא דאחריני א"י להיות כלוקח. אבל יורש לעולם הוי. וכתב מכח זה להשיג על תוס' בפ' המפקיד שכ' דלא מהדרי' לבעל דמשום פסידא דאחריני הוי כלוקח ע"ש. ולענ"ד לק"מ דהרי מוקמי' בבכורות (דף נ"ב' דברייתא דהיורש את אשתו אתי' כמ"ד ירושת בעל דאורייתא. וא"כ לדידי' י"ל סברת הש"כ דלעולם מידי יורש לא נפקא. אבל סתמא דהש"ס בהמפקיד קאי למ"ד ירושת בעל דרבנן. וכן פסקי'. ולדידי' הוי תרי תקנת דרבנן ובמקום פסידא דאחריני דייני' ליה או כיורש או כלוקח. וק"ל:

במ"ש בסמ"ע (סימן קלב סק"ד) ובש"כ שם סק"ב ולענ"ד דברי הסמ"ע נכונים דדוקא באגב כן. אבל בלא אגב לא והיינו דהא דאמרי' במקום פסידא לאחריני לא הוי הבעל לוקח. היינו היכא שאם היה יורש הי' חייב מדינא מש"ה הוי פסידא דאחריני במה שנרצה לדונו כלוקח. אבל בלא"ה היכא דעדינא דהש"ס גם אם הוא יורש לא מחייב רק מתקנה. מש"ה י"ל דבעל דהוי כלוקח לא נכנס בכלל התקנה. ודומה לזה כתבו תוס' דלענין שומא הדר' לא מקרי פסידא אחריני כיון דאינו מדינא רק ועשית הטוב וכו', וא"כ דברי הסמ"ע נכונים. והיינו דבלא אגב אינו גובה דדייני' לבעל כלוקח ול"ש דהוי פסידא דאחריני דהרי אם היה יורש ג"כ אינו גובה דמטלטלי לא משתעבדי מדינא דהש"ס רק לבתר תקנת הגאונים בזה נראה דעת הש"כ דהכא גובה. ולזה נראה כהסמ"ע מסברא הנ"ל. כיון דאינו רק מתקנה ול"ש פסידא דאחריני. אבל באגב הוי איפכא דמדינא גובה אף מלקוחות רק מפני תקנת השוק תקנת הגאונים דלא לגבי. בזה י"ל איפכא דהבעל הוי כיורש ול"ש מפני פסידא דבעל לשוויי' כלוקח דהרי אף אם הוא לוקח מדינא גובה ממנו. רק מתקנה. ולזה י"ל דבעל לא נכנס בכלל תקנה דהוי יורש. ובזה מיושב גם קושית הסמ"ע מדברי הגהה לעיל סימן קי"ב. די"ל דודאי התם הוי איהו דאפסיד אנפשי' משום דהיה לו לכתוב דאקני. כמ"ש בש"כ ובב"ש (סימן צא) ומש"ה דיינין הבעל כלוקח כי היכי דלא להוי פסידא דבעל. ואם הוא לוקח מדינא לא מגבי' מיניה דהוי קנה ומכר. אבל הכא באגב אף אם נימא דלא הוי פסידא דלקוחות דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' שהלוהו. מ"מ ל"ש פסידא דבעל דהרי אף אם הוא הלוקח מדינא ראוי לגבות ממנו. כנלע"ד נכון בסברא. אולם יש לדון במטלטלים בלא אגב רק באפותיקי. דהדין עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו דלית ליה קלא. אבל מיתמי דעת הרבה פוסקי' דגובין. כיון דחזינן דסמך דעתו עלייהו. ובזה יש לדון אם דיינין דהוי אינהו דאפסידו אנפשייהו. ומשום פסידא דמלוה הוי כיורש ומדינא גובין מיניה. וגם בכה"ג יש סברות לומר דאם (אם) הבעל כלוקח מ"מ גובה מטלטלין של אפותיקי לדברי תוס' פ' נערה (דף מט ע"ב) ד"ה הוא ואשתו וכו'. דדוקא עשה שורו אפותיקי ומכרו. דדוקא מכרו אבל נתנו במתנה גובה ממנו. אף דלשאר דברים מתנה כמכר ע"ש. א"כ י"ל דגם בעל שוינהו רבנן כלוקח. והיינו כמקבל מתנה וגובים ממנו מטלטלין של אפותיקי. וק"ל: ובמ"ש הש"כ עוד בס"ק הנ"ל וז"ל מיהו כ"ז כשהמטלטלים אינם בעין. אבל אם הם בעין גובים ממנו אפילו במע"פ דלא גרע מלותה ע"פ וכו'. ודברים תמוהים הן דהדבר ברור להמעיין בהרמב"ם דמקור הדין בהלואה בעין הוא ברמב"ם פכ"ו ממלוה. ומרדכי פ' י"נ. ומבואר שם דדוקא בגוף הלואה דיש שייכות בזה למלוה. וגם בזה כתב הנ"י ס"פ י"נ. ובהה"מ שם לחלוק. דמ"מ כיון שנטלה להוציאם הוי כשאר מטלטלים. אבל במטלטלים שלה שהכניסה פשיטא דהוי כלוקח. וכ"כ בהרשב"ם ועמדה ונישאת והכניסה לו נ"מ ע"ש. ודברי הש"כ צ"ע לדעתי:

במ"ש הנ"י ס"פ י"נ דבאשה שמכרה בנ"מ והמעות עדיין בעין או מה שהחליפה עדיין בעין צריך להחזיר ללוקח: והנה במ"ש דאם המעות בעין צריך להחזיר. בזה שפיר י"ל משום שהמקח אינו הוי המעות בתורת פקדון. וכמו בהכיר בה שאינו שלו. בפ"ק דב"מ (דף ט"ו). ואף דשם כתב הנ"י דמעות פקדון. היינו בהיתר תשמיש כמו בשלחני ומעות מותרים ע"ש. ומ"מ כ"ז שלא הוציאה הוי רק פקדון. ובזה נראה דמיושב דברי הטור (סימן צ) שכתב ג"כ בשם הרא"ש דאם המעות בעין מחזירין ללוקח. ולכאורה קשה מדברי הרא"ש ספ"ב דקידושין שכתב אמתני' דמכרן וקידש בדמיהם מקודשת. כיון דידע הלוקח שהוא של ערלה נתן המעות לשם מתנה. וא"כ ה"נ אמאי מחזירים המעות בעי הא הוי מעות מתנה כיון דידע שהוא של בעל וא"י למכרה. והרמב"ם שכתב ג"כ דאם המעות בעין מחזיריה לטעמים אזיל דס"ל ספכ"ו ממלוה דגם בהלואה אם המעות בעין מחזירין וה"ה הכא דלא ס"ל להרמב"ם מעות מתנה. אבל לשיטת הרא"ש קשה. וצ"ל דבאמת מ"ש הרא"ש דמעות מתנה ל"ד. דהא באמת קיי"ל בהכיר בה שאינה שלו דמעות פקדון. וכמ"ש הב"ש (סס"י כח). אלא דכוונת הרא"ש ג"כ דמעות פקדון רק דטעמא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת משום דהוי פקדון בהיתר תשמיש כמ"ש הנ"ל. ומש"ה כיון שקידש אשה הוי כמו לוה המעות. אבל הכא כ"ז שהיא בעין הוי פקדון. וכמו במעות מותרים בב"מ (דף מד). ומ"ש הרא"ש בכתובות פרק נערה דהמעות בעין חוזרין מטעם גזל ע"כ ג"כ ל"ד רק מטעם פקדון וכך הוא בר"ן פ' נערה דהוי פקדון. אולם במ"ש הנ"י דאף החליפין אם הם בעין צריך להחזירם. בזה יש לעיין הא מיד שהוציאתם נעשה לוה והרי דעת הנ"י להדיא דלותה ואכלה לאו דוקא. דה"ה בעין א"צ להחזירם. וה"נ הוי הלואה. וצ"ל דכוונת הנ"י לסברת הרא"ה בפרק נערה דהמעות שנתן הלוקח כשהבעל מוציא מיד הלוקת הקרקע אין הבעל זוכה במעות דהוי כמו פירא דפירא. והוא כמו טובת הנאה בב"ק ע"ש בהרא"ה. ומש"ה גם בהחליפה אין הבעל זוכה בזה החליפין דבחיי' הוא שלה לגמרי. ומ"ש הנ"י דגם לאחר מיתתה מחזירין אף דהבעל הוי יורש ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי. צ"ל דמיירי לאחר תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח. ואף דבעל לוקח הוי. ע"מ בהנך חליפין לא הוי לוקח מסברת הרא"ה והוי רק יורש. כך הים נראה לדחוק בסברת הנ"י. ודוק: