דף ביאור

מסכת בבא בתרא דף קל״ח עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת בבא בתרא דף קל״ח עמוד ב׳

מסכת בבא בתרא דף קל״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 14 קטעים ממוספרים, כ־273 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

תוספות

מאי שנא מדרבא דאמר רבא אין חולצין אלא אם כן מכירין משום דחיישינן לבית דין טועין. פירוש אם היו חולצין אע"פ שלא הכירום היו סבורין בית דין אחר שהכירום בית דין ראשון ויתירוה לשוק על ידי אותה חליצה ולא גרסי' מאי שנא מדרבא אמר רב סחורה ואי גרס הוי כמו וכו' וממילתיה דרבא קפריך כפירוש רבינו שמואל והכי איתא בפרק מצות חליצה (יבמות דף קו. ושם) בספרים ישנים אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא חולצין אע"פ שאין מכירין ואין חוששין לבית דין טועין כשיעידו בבית דין אחר שחלצה או שמיאנה שיתירוה ע"י חליצה ומיאון זה שידעו שבית דין הראשון לא הכירום ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין דחוששין לבית דין טועין כדפרישית ורש"י גרס בפרק מצות חליצה (שם) איפכא בההיא דרב סחורה דחוששין לבית דין טועין ובההיא דרבא אין חוששין ופירש דקאי אלפיכך אין כותבין שאם כתבו לה עדים גט שחלצה או מיאנה ולא כתבו ואשתמודעינהו דאחוהי דמיתנא הוא חוששין שמא תראה גיטה לבית דין אחר ויטעו ויסברו שבית דין ראשון לא חלצו אלא אם כן הכירו לכך אין כותבין ואין להקשות דכי לא יכתבו נמי ניחוש שמא יעידו בב"ד אחר ויטעו דהא אם יבאו עדים עצמן יוכלו ב"ד שני לברר על ידם אם הכירום ב"ד הראשון ורבא אמר כו' לפיכך כותבין ואין חוששין לב"ד טועין פי' הואיל ואין חולצין אא"כ מכירין כותבין עדים שראו שחלצה אע"פ שאין מכירין ולא חוששין שמא טעו בית דין הראשון בהלכה וחלצו ואע"פ שלא הכירו וקשה דהשתא לא הוי ב"ד טועים דרב סחורה ודרבא שוין דבית דין טועין דמילתיה דרב סחורה היינו ב"ד אחר ודרבא היינו ב"ד הראשון ועוד דלפי גירסת רש"י צריך למיגרס הכא מאי שנא מדרבא אמר רב סחורה דממילתיה דרב סחורה פריך ומיהו יש ספרים דגרסי הכי אבל אין נראה לר"י אלא כמה שפירש וכגירסת הספרים ישנים דמצות חליצה:

Tosafot on Bava Batra 138b · Sefaria

רשב"א

בחובו אין לו אלא בחובו כלומר, ואין אומרים כאן ידו על העליונה. וטעמא משום דהוה ליה כרבית מאוחרת. ומיהו בשאמר כראוי לו, אף על פי שאמר לפלוני בעל חובי אין אומרין דמחמת חובו קאמר ואסור משום רבית, אלא כראוי לו שעשה עמי נחת רוח קאמר.

ודילמא כראוי לך [בחובו] קאמר אמר רב נחמן אמר (ר') [לי] הונא הא מני רבי עקיבא היא וכו'. יש מי שפירש דדוקא בעל חוב קא קשיא לי[ה], אבל בכור ואשתו לא קשיא, אלא משום דמקרבא דעתיה להו. ויש מי שאומר דהוא הדין לבכור ואשה, אלא משום דבעל חוב מאוחר בברייתא נקט ליה (ונטלהו) [ובכולהו] טעמא משום דרבי עקיבא דכל לישנא יתירא לטפויי מלתא קא אתי, והילכך בכולן אם לא אמר כראוי [לו] ידן על העליונה, אפילו בבעל חוב אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי אין אומרין דמשום חובו קאמר ותחזי כריבית. וכן נמי אין אומרין דנוטלו ונוטל את חובו, אלא נוטל חובו מתוך המתנה ונוטל את המותר משום מתנה. ויש מי שהקשה מהא דגרסינן בפרק אלמנה (כתובות צו, ב) גבי מוכרת סתם וכן כוחה יפה ואמרינן עליה משל דרבי יוסי למה הדבר דומה לשכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני בעל חובי רצה בחובו נטלן רצה במתנה נוטלן ונוטל את חובו, והא לא קאמר כראוי לו. ויש לפרש דלעולם דקאמר כראוי לו, [א]לא דהתם לא חש לארווחי בה ולפירושה. ואי נמי התם בשאמר בפירוש תנו במתנה. ומסתברא דאפילו לא אמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו, (וכל) [וכנ"ל] שכן פשטה דההיא דפרק אלמנה ניזונת, דכראוי אדרבה הוה, דאפשר למימר דמגרע כח המתנה ומקשינן ואזיל ומילתא דראוי לו בחובו קאמר. ואף על גב דאמר רב הונא דרבי עקיבא היא ומשום דכל לישנא יתירא מטפי מלתא, דאלמא לכאורה משמע דדוקא משום טפויי מלתא הוא דנוטלן ונוטל את חובו הא לאו הכי לא, י"ל (דכל) [דעל] מאי דמקשי דלמא כראוי לו לגרע אתי וכראוי בחובו קאמר אהדר ליה דכל לישנא יתירא לטפויי מלתא לתועלת מי שנאמר לו קא אתי ולא ליגרע, כההיא דחוץ מאלו, דהתם (דמי) [נמי] הוה אפשר למימר דלגרע אתיא, כלומר, חוץ מאלו גופן ולא יותר, ולאפוקי דרך. ואף על גב דלרבי עקיבא ממילא אין לו דרך, אפילו הכי אפשר דניחא ליה לפרושי בהדיא ומשום שופרא דשטרא. ואי נמי משום דלרבנן אין צריך ליקח לו דרך, פירש הוא בהדיא שאינו משייר אלא אלו דוקא ולא דרך. ואף על גב דאיכא למימר הכי אפילו כן מודה רבי עקיבא דלטפויי מלתא קא אתי ולא לגרע, שהוא הדין הכא. כנ"ל. אחר כך מצאתי מקצת מגדולי הצרפתים שסוברים כן דהוא הדין בשלא אמר כראוי לו, וכההיא דפברק אלמנה ניזונת.

אין כותבין אלא אם כן מכירין כלומר, אלא אם כן מכירין בבית דין. וכן שאנו בתוספתא (ה"ד): כתב בשטר מעות וכלים יש לי ביד פלוני רשאין העדים לחתום אבל אינו גובה עד שיביא ראיה, רבי אומר אומר אני לא יחתמו עד שיטלו רשות מבית דין שאין גובה אין צריך להביא ראיה.

Rashba on Bava Batra 138b · Sefaria

מאירי

אמר תנו מאתים זוז לפלני בעל חובי בראוי לו נוטלן ונוטל את חובו שאע"פ שאין דעתו קרובה אצלו כל כך כבנו וכאשתו מ"מ אין בראוי לו מוכיח שבחובו הוא נותן שאם כן לא היה מוסיף בדברים אלא שהיה אומר בחובו הא אין בראוי לו אלא כמי שאומר ראוי לו לקבל מתנתי שכמה חסדים קבלתי ממנו ואם אמר בחובו אין ידו על העליונה ואפילו היו המאתים יתרים על חובו אינו נוטל אלא חובו מאחר שאמר בחובו הרי זה נראה כרבית וכן שהדברים מוכרחים שבטעות אמרה ושסבור היה שכך היה חייב לו שאין דעתו קרובה אצלו כל כך ומ"מ אם לא אמר בחובו ולא בראוי לו אלא תנו לו לפלני בעל חובי מאתים זוז נוטלם ונוטל את חובו כן התבאר בכתבות פרק אלמנה לשטתנו וכל שכן באחרים ולא [באו] בשמועה זו אלא ללמד שאין בראוי לו מפקיע הבכורה או הכתבה והחוב אבל כל שהוא אומר סתם תנו מאתים זוז לפלני בני או לפלני אשתי או לבעל חובי נוטלן מלבד הבכורה והכתבה והחוב וכמו שביארנו למעלה בכותב פירות נכסיו לאשתו ואע"פ שיש שהעמידוה באומר בראוי לו אינו כלום כמו שכתבנו וזהו שאמרו בכתבות פרק אלמנה ששכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלני בעל חובי שאם רצה ליטלם במתנה נוטלם כלומר שאם אין שם אלא אותם המאתים מבני חרי אם רצה ליטלם בחובו נוטלם והמתנה נפקעת שהרי אין לו עוד נכסים בני חורין ומתנה אינה טורפת משועבדים ואם רצה נוטלם במתנה וגובה חובו מן המשועבדים וכמו שאמרו שם אם נוטלם במתנה לא כחו יפה שהרי נוטל שניהם שאין מתנת המאתים דינרין הנחת מקום שאין הנחת מקום במטלטלין וגדולי קדמונינו מקשים מזו לזו ומתרצים אותה שכתובות בשהשכיב מרע אמר כן בפירוש ולא יראה כן:

ולענין מה שנתגלגל כאן מענין בור ודות כבר התבאר בפרק המוכר את הבית:

שכיב מרע שאמר מנה לי אצל פלני אע"פ שהעדים אין מכירין אותו פלני או שאין יודעים אם הוא חייב לו מנה זה כמו שהוא אומר כותבין צואה על פיו ונותנין ליורש שהרי אינם כותבים שהוא חייב לו כך אלא שהוא צוה ואמר שפלני חייב לו כך וכשיבא היורש לגבות צריך להביא ראיה מצד אחר שאין זו ראיה לו כלל ואם לא הביא ראיה פקע זכותו אלא שחכמי התוספות כתבו שמשביעין זה שהשטר יוצא עליו אע"פ שהיורש שמא שהרי בצואת אביו הוא טוען בבריא ואין חוששין לבית דין טועים שיהו מגבין על פי צואה זו כלומר אם לא שנתברר להם שפלני חייב לו כך לא היו כותבין כן בשטר צואה שאין חוששין לבית דין טועים שכל בית דין שבא לפניהם איזה עדות הן שבכתב הן שבעל פה חוקרים הם ובודקים אחר העדים ואין דנין בו עד שמתישבים בעדותו:

בית דין שהיבמה באה לחלוץ לפניהם אין חולצין לה אא"כ מכירים אותה ואת יבמה או יתברר להם שהוא אחי המת שאם תאמר שתחלוץ ולא יכתבו לה גט חליצה להתירה לינשא עד שתתברר שמא משנחלצה בפניהם תביא עדים בבית דין אחר שנחלצה בבית דין פלני ויכתבו לה גט חליצה ויתירוה לינשא אע"פ שאין מכירין שהיא יבמתו של זה שכל בית דין שבא לפניהם מעשה של בית דין אחר אין בודקין אחריו כך אמרו חכמים בי דינא בתר בי דינא לא דייקי ומאחר שכך הוא ר"ל שאין עושין מעשה החליצה אלא במכירין כל שהביאה עדים בפני איזה בית דין שכבר נחלצה בבית דינו של פלני כותבין לה גט חליצה אע"פ שאין מכירין שהרי הדיינין שחלצה בפניהם הכירוה יש שואלין והרי בשלישי של קדושין אמרו באומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני הוא שנאמן ליתן גט לדברי הכל מפני שאין אדם חוטא ולא לו ואף בזו יהא החולץ נאמן מטעם זה ותרצו שבזו אפשר לחקור ולעמוד על בוריו של דבר מה שאין כן בקדושין ויש אומרים ואם חלצה מ"מ אע"פ שאין מכירין כשרה בדיעבד ובתשובות הגאונים מצאתי שלא נאמר כאן אלא כשהיא אומרת זהו אחי של בעלי והוא אומר איני יודע שצריכה להביא ראיה אבל אם הוא אומר שהוא אחיו ובא לחלוץ נאמן ומטעם אין אדם חוטא ולא לו וכבר תירצנוה בפנים אחרים בפרק מצות חליצה ומ"מ בירור זה שכתבנו יש אומרים אפילו מפי אשה או קרוב ויש אומרים דוקא בעדים וכבר ביארנוה בפרק החולץ:

אף לענין קטנה שהשיאוה אמה ואחיה שמיאנה בפני שנים צריכים אותם השנים שיהו מכירים אותה שמא יכתבו לה הם בעצמם גט מיאון ותנשא בלא היכר ומאחר שכך הוא ר"ל שאין מקבלין דבריה במיאונה אא"כ מכירין אותה אע"פ שלא כתבו לה גט מיאון כל שהביאה עדים בפני אחרים שמיאנה יכולים לכתוב לה גט מאון אע"פ שאין מכירים אותה שכבר הכירוה אותם שמיאנה בפניהם ואע"פ שהמיאון אינו נעשה בבית דין אלא בעדים שתמאן בפניהם והיה לנו לומר שידקדקו כותבי הגט בעדות מ"מ אלו היה הגט צריך בית דין היינו אומרים כן אבל כשם שאין המאון צריך בית דין כך אין הגט צריך בית דין אלא אותם השנים או שנים אחרים כותבין לה שמיאנה בפניהם וכשם שאין בית דין מדקדקים אחר בית דין אחר כך אין עדים מדקדקין אחר עדים אחרים אבל בית דין אחר עדים מדקדקים ומ"מ במיאון מיהא אין צריך שיביא את הבעל שהרי יכולה היא למאן אף שלא בפניו ומה לה לשקר תמאן בכל מקום שהוא אלא אין קפידא אלא בהכרת הקטנה שמא אביה קדשה ומחזקת עצמה באחרת וגדולי המחברים כתבו אף בזו שצריכים להכיר אותה ואת בעלה ואין נראה כן וגדולי ספרד כתבו כדברינו בפרק י"א של יבמות:

גאוני ספרד למדו מסוגיא זו שכל שהביא שטר לפני בית דין לקיימו שלא בפני בעל דין על הצדדין שאנו מקבלין עדות שלא בפני בעל דין כמו שביארנום בקמא פרק אחרון והביא להם מקיימי החתימות אין להם לקיים על פיהם עד שיחקרו בהם ויבדקו אחריהם אם יש בהם שום פסול הן של קורבא הן של דבר אחר ומ"מ אם הזכירו שמות המעידים אין צריכים לכך הא כל שלא הזכירו לא יקבלו עדותם אא"כ הכירו שאם יאמר הבעל דין עליהם כלום לא ישגיחו הבית דין עליהם מצד שיאמרו שאלו כן לא היה בית דין הראשון מקבלים עדותם וכן כל כיוצא בדברים אלו:

Meiri on Bava Batra 138b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

גמרא ואם אמר בחובו נוטלן בחובו ברא"ש גרס גם כן הכא אם אמר בחובו ידו על העליונה רצה נוטלו רצה נוטל את חובו אבל ברי"ף גרס בחובו אין לו אלא חובו ועיין בזה בחידושי הרמב"ן ועיין בטור ח"מ סי' רנ"ג:

Chidushei Halachot on Bava Batra 138b · Sefaria

שיטה מקובצת

ודילמא כראוי לו בחובו קאמר ואם תשאל מאי טעמא דייקינן הכי גבי בעל חובו ולא דייקינן גבי בנו ואשתו. יש להשיב שאני בנו ואשתו דכיון דמקרבה דעתיה לגבייהו איכא למימר דמטפי להו הנהו מאתים זוו אבל גבי אחר דלא מקרבא דעתיה לגביה לית לן למימר דטפי הוא דמטפי ליה הני מאתים זוז אלא בראיה. ומיהו הא קמתמהינן עלה בגמרא משום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ודילמא כראוי בחובו קאמר. הרא"ם ז"ל.

שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני העדים כותבים אף על פי שאין מכירים כו'. כתבו בשם הריב"ש בעל התוספות דנפקא מינה מהא להא דכותבים שהמחוייבים נשבעים הסת ואף על גב דאמרי יתמי שמא וכך אמרו שהורה הרב אב בית דין ומילתא דמסתבר היא. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.

כותבים ונותנין פירוש וכותבים אותה צוואה ונותנים אותה ביד היורש ואף על פי שאין מכירים אם יש לו אצל אותו פלוני כלום לפי שאין חותמין בתורת עדות שיש לו עליו מנה אלא צוואתו כך בלבד הוא שכותבים. לפיכך כשהוא גובה כלומר כשיבוא היורש לגבות צריך הוא להביא ראיה שיש למורישו אצל אותו פלוני כמו שצוה וחכמים אומרים אין כותבים עד שיהיו מכירים. אמר רב דימי מנהרדעא הילכתא כותבים ונותנים אף על פי שאין מכירים לפי שסומכים הם שכשיוציא היורש שטר זה לפני בית דין אינו מגבהו אלא עד שיביא ראיה שיש למוריש אצל פלוני זה מנה כמו שצוה ואין חוששין לבית דין טועין. ומאי שנא מדרבא דאמר רבא אין חולצין כו'. אלמא חוששין לבית דין טועין כלומר שמא יטעו הדיינים כשתבוא היבמה לפניהם בשטר חליצה זו ויתירו אותה בלי שיכירו אם היא עצמה אשת המת והחולץ אחי המת לפי שאומרים אלולי שהכירו אותם הדיינים שחלצה בפניהם לא היו חולצין לה. ומהדרינן בי דינא בתר בי דינא לא דייקי כו'. ושמעינן מהא דאמרינן בי דינא בתר בי דינא לא דייקי דהיכא דאייתי איניש שטרא לבית דין לקיימו שלא בפני בעל דין ואייתי סהדי וקמסהדי אחתימות ידייהו דסהדי דחתימי בשטרא דלית להו לבי דינא לקיומי לשטרא אפומייהו עד דבדיקי אי הנך סהדי דמקיימי לשטרא חזו דמסהדי אהאי סהדותא ולית להו שום מדעם דקרובתא או לא דהא בי דינא בתר בי דינא לא דייקי הילכך אי לא אדכרו להו לשמייהו דסהדי באשרתא וקטעין השתא בעל דין ואמר דילמא סהדי קרובים הוו לא משגחינן לטענתייהו משום דלא משגחינן להו לבי דינא דמקיימי ליה לשטרא אלא אפומייהו דסהדי דחזו ליה להאי סהדותא ולבתר דבדקי לה למילתא שפיר. הרא"ם ז"ל.

מתניתין האב תולש כו'. ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשים. אין לדקדק מכאן הא מה שהניח מחובר אף על פי שעומד ליתלש אינו של יורשים דלא כתלוש דמי דודאי כתלוש הוי דהכי קיימא לן בכתובות פרק נערה ובבבא קמא פרק הכונס דפסיק רב הילכתא כרבי שמעון דאמר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים. והא דאצטריך למתני מה שהניח תלוש משום דמיירי אפילו בהנך דנתלשו קודם זמנן ולא היו עומדים עדיין ליתלש בשעה שמת האב אפילו הכי כיון דנתלשו הרי הן של יורשים. תוספי הרא"ש ז"ל. אבל הרב רבי יונתן ז"ל כתב וזה לשונו: האב תולש ומאכיל. הא מתניתין פשיטא היאן אלא איצטריכא למידק מינה טעמא דהניח תלושים ממש הוא דהוו של יורשים הא אי הוו עדיין מחוברים אותו הבן שניתן לו גוף הקרקע שלו הן אף על פי שגדלו ברשות האב ועומדים ליקצר ולא חשבינן להו כתלושים ויזכו בהן שאר יורשים אלא כמחוברים ממש הוו וכגוף הקרקע הוו. עד כאן לשונו.

גמרא תלוש אין מחובר לא. כלומר תלוש הוא של יורשים אבל מחובר זכה בו הבן שכתב לו הנכסים במתנה כמו שזכה בגוף והתנן שמן את המחוברים ללוקח פירוש ללוקח מן האב אלמא אף על גב דמחוברים הוו בשעת מיתת האב זכה בהן הלוקח מן האב ולא שקיל להו הבן אלא בדמיהם. ומפרקינן לא קשיא כאן בבנו כאן באחר. כלומר הא דאמרינן תלוש אין מחובר לא דאלמא הבן זוכה בפירות המחוברים כמו שזוכה בגוף כשלא מכר האב הפירות ללוקח שנמצא דין הבן בכך עם האב וכיון דדעתו של אדם קרוב אצל בנו מחיל להו להנהו פירות מחוברים גבי בנו והתם דאמרינן שמין את המחוברים ללוקח משום דההוא לוקח אחר הוא דלא מחיל להו להנהו פירות מחוברים גבי בנו של מוכר. ושמעינן מינה דמאן דמגרש לה לאינתתיה ואית לה בארעא דילה פירות מחוברים בשעת גירושין דהנהו פירות דבעל נינהו ודינא הוא דשיים להו עלה דהא בדמגרש לה אחר ניהו לגבה ולא מחיל להו ניהלה וכל שכן היכא דתלושים דשקיל להו בעל לגמרי. והא דאמרינן שמין את המחוברים ללוקח ולא אמרינן הרי הן ללוקח טעמא דמילתא משום דכיון דמחברי בארעא לית ליה ללוקח למשקלינהו לגמרי דהא בעידנא דמית אב מחוברים הוו ולא מטו למהוי תלושין ואית ליה לבן שהוא בעל הקרקע זכייה בגווייהו וכי מיתלשי ברשותיה מיתלשי וליכא נמי מן דינא למזכי בהו הבן לגמרי דהא כבר יצאו הפירות לעולם ומטו לכתפים וגופא הוא דזכי ליה האב פירא לא זכי ליה הילכך שמין אותם ללוקח דאמרינן האי ארעא כמה היא שויא בפירי וכמה שויה בלא פירי מאי דאיתוסף בדמי ארעא בעידן מיתת האב משום הנך פירי שקיל להו לוקח אבל פירי גופייהו שקיל להו הבן ואף על גב דכי תליש להו שוו טפי דכיון דעבדי הכי אשתכח דקא שקיל להו לוקח לפירי דשבק אב כפום דהוה שוו בעידנא דשכיב אב ושקיל להו הבן להאי תוספת דאיתוספו דמייהו דהא ברשותיה איתוספו והאי דמיא לההיא דתנן בפרק האשה שנפלו הניח פירות מחוברים לקרקע אמר רבי מאיר שמין אותם כמה הן יפים בפירות וכמה הן יפים בלא פירות והמותר ילקח בו קרקע כו'. הרא"ם ז"ל.

Shita Mekubetzet on Bava Batra 138b · Sefaria

רש"י

אין פירוש שמור לדף זה — לא נמצא נוסח בדפוסים האמינים שבידינו.

לשון המקור

קטע 1

יָדָהּ עַל הָעֶלְיוֹנָה; רָצָה – נוֹטַלְתָּן, רָצָה – נוֹטֶלֶת כְּתוּבָּתָהּ.

קטע 2

וּשְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: ״תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בַּעַל חוֹבִי, כָּרָאוּי לוֹ״ – נוֹטְלָן, וְנוֹטֵל אֶת חוֹבוֹ. וְאִם אָמַר: ״בְּחוֹבוֹ״ – נוֹטְלָן בְּחוֹבוֹ.

קטע 3

מִשּׁוּם דְּאָמַר ״כָּרָאוּי לוֹ״ – נוֹטְלָן וְנוֹטֵל אֶת חוֹבוֹ?! וְדִלְמָא ״כָּרָאוּי לוֹ בְּחוֹבוֹ״ קָאָמַר!

קטע 4

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר לִי הוּנָא: הָא מַנִּי – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּדָיֵיק לִישָּׁנָא יַתִּירָא;

קטע 5

דִּתְנַן: וְלֹא אֶת הַבּוֹר וְלֹא אֶת הַדּוּת, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ עוּמְקָא וְרוּמָא. וְצָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

קטע 6

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ ״חוּץ מֵאֵלּוּ״ – שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ.

קטע 7

אַלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא צְרִיךְ, וְקָאָמַר – לְטַפּוֹיֵי מִלְּתָא קָאָתֵי; הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא צְרִיךְ, וְקָאָמַר – לְטַפּוֹיֵי מִלְּתָא קָא אָתֵי.

קטע 8

תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: ״מָנֶה יֵשׁ לִי אֵצֶל פְּלוֹנִי״ – הָעֵדִים כּוֹתְבִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין, לְפִיכָךְ כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה.

קטע 9

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר לִי הוּנָא: תָּנָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין כּוֹתְבִין, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כּוֹתְבִין. וְאַף רַבִּי מֵאִיר לָא אָמַר אֶלָּא מִשּׁוּם בֵּית דִּין טוֹעִין. אָמַר רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא, הִלְכְתָא: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְבֵית דִּין טוֹעִין.

קטע 10

וּמַאי שְׁנָא מִדְּרָבָא? דְּאָמַר רָבָא: אֵין חוֹלְצִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין, וְאֵין מְמָאֲנִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין. לְפִיכָךְ כּוֹתְבִין גֵּט חֲלִיצָה וְגֵט מֵיאוּן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין.

קטע 11

מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּחוֹשְׁשִׁין לְבֵית דִּין טוֹעִין?

קטע 12

לָא; בֵּית דִּינָא בָּתַר בֵּית דִּינָא – לָא דָּיְיקִי, בֵּית דִּינָא בָּתַר עֵדִים – דָּיְיקִי.

קטע 13

מַתְנִי׳ הָאָב תּוֹלֵשׁ וּמַאֲכִיל לְכׇל מִי שֶׁיִּרְצֶה, וּמַה שֶּׁהִנִּיחַ תָּלוּשׁ – הֲרֵי הוּא שֶׁל יוֹרְשִׁין.

קטע 14

גְּמָ׳ תָּלוּשׁ אִין, מְחוּבָּר לֹא.