מסכת בבא בתרא דף ק״י עמוד א׳

אלא אי אבוה דאמיה מיוסף אמה דאמיה מיתרו וא"ת א"כ היאך פנחס בן טובים טפי מיהונתן שהרי אימיה דאמיה דפנחס מיתרו אתיא כי היכי דאמיה דאבוה דיהונתן מיתרו אתיא וי"ל משום שיהונתן היה מצד האב שהיה אביו בן בת יתרו ופנחס מצד האם:

נשוט נבילתא גרסינן בערוך והוי כמו פשוט כי ההיא דחלה (סנהדרין דף ק:) לא תנטוש גילדנא מאוניה דלא ליזיל משכיה לחבלא פירוש דג ששמו גילדנא אל תתחיל לפשטו מאזנו פן ילך העור לאיבוד ואע"ג דהתם נטוש והכא נשוט רוב פעמים מתחלפין האותיות בענין זה כמו (פסחים דף ל:) אין טשין התנור באליה דהוי כמו אין שטין כמו וטח את הבית ומתרגם בירושלמי וישוטון ית ביתא (ויקרא י״ד:מ״ב):

ולא תימא כהנא אנא מפר"ת ולא תימא אני רב כהנא שאני חשוב ולא מפני שהיה כהן דלאו כהן הוה כדאמרינן בהזרוע (חולין דף קלב. ושם ד"ה רב) רב כהנא הוה אכל בשביל אשתו ובפ' אלו עוברין (פסחים דף מט. ושם) אמר רב כהנא אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי אמרו לו תלמידיו והא למקום תורה גלית אמר להו לא גלאי כדגלו אינשי שגלה ע"י דשמטיה לקועיה דההוא גברא וכן מפר"ת ההיא דערבי פסחים (דף קיג. ושם) לא תדור במתא דרישא אסי כלומר שאתה בעצמך תהיה ראש ששמך רב אסי שלא תתבטל מחמת צרכי צבור ולא כמו שפירש רבינו שמואל דרישא אסי רופא:

ושבואל בן גרשם בן משה ה"ג משה שאין לקרותו על שם מנשה שהרי כבר שב בכל לבו ויש דגרס בן מנשה וטעמא לפי שחזר לקלקולו כדפ"ה:

טעמא דאין לו בן הא יש לו בן [בן] קודם נראה לרשב"א דכל הסוגיא אליבא דמ"ד שלא כסדרן כתיבי מדפריך רב פפא בתר הכי ולמ"ד כסדרן כתיבי ואימא אי איכא בן) למה יש לנו לשנות קראי מכי היכי דכתיבי ועוד דקאמר ליה אביי איצטריך קרא לאשמועינן דמאן דלית ליה אלא וכו' ופ"ה ואמאי כתב ובן אין לו והעברתם את נחלתו פשיטא ולשתוק מיניה והכי איבעי למכתב איש כי ימות וזרע אין לו וגו' ואי אליבא דמ"ד דכסדרן כתיבי היכי נשתוק קרא ולא ליכתוב והעברתם את נחלתו לבתו הא איצטריך למידרש במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב וליכא למימר דאביי דייק מדלא כתיב ואיש כי ימות והעברתם את נחלתו לבתו דא"כ מאי פריך ודלמא קמ"ל דבת נמי בת ירושה היא דמ"מ הכי הוה מצי למכתב ולא ליכתוב ובן אין לו אלא ודאי אליבא דמ"ד שלא כסדרן כתיבי אתיא דלדידיה לא איצטריך והעברתם ואע"ג דמוקי והעברתם לכדרבי שאין לך מעביר נחלה כו' אין זה צורך שום דרשה ולא אשמועינן שום חידוש אלא דלגבי בת שייך לשון העברה ור"י אומר דאפילו למ"ד דכסדרן כתיבי אתיא ואביי דריש מדלא כתיב איש כי ימות והעברתם את נחלתו לבנו דהוה מצי למידרש במקום בן אתה מעביר נחלה מן האב כו' והוה ידעינן דבן ובת שוין הואיל ומצינו במקום אחר שהיא בת ירושה:

ולא תימא כהנא רבא אנא כלומר, אדם גדול אנא, אבל אי אפשר לפרש כהן ממש, דרב כהנא לא כהן היה, וכדאמרינן בחולין (קלב, א) רב כהנא אכיל בשביל אשתו. אלא אם תאמר דההוא רב כהנא אחרינא הוה ולא רב כהנא תלמידו של רב.

אע"פ שראוי לאדם לסלסל את מדותיו ושלא להפחית את עצמו בהם ואפילו הוא עני ביותר ראוי לו להסתיר את דלותו ולצמצם במחיתו עד שלא יפחית את עצמו במלאכה שאין ראויה לו מ"מ אם נדלדל כל כך עד שדלותו מתפרסם ולא יכול עוד הצפינו ישכיר את עצמו אף בעבודה שהיא זרה לו ולא יצטרך לבריות דרך עצה אמרו פשוט נבלתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא כהנא אנא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא:

בד"ה אבוה דאימיה כו' יתרו הס"ד ואח"כ צ"ל הגה"ה ונראה בעיני דה"ג אלא אי אבוה דאימא מיוסף כו' יותר מיהונתן הגה"ה ואח"כ מ"ה פוטיאל כו' כצ"ל ואין הגה"ה זו מפרשב"ם ור"ל לפום הך סברא גריס אבוה דאימה בלא יו"ד והוה נמי ממש אבוה דאימה דהיינו אמה של אשת אליעזר והוה דור א' יותר רחוק מיהונתן משא"כ לפרשב"ם דאבוה דאימה ע"כ לאו ממש אלא דור ד' או ה' וק"ל:

בד"ה ששב לאל כו' שגלה מטה דן ופסלו כו' בגין חיי וכיון שעמד דוד כו' הד"א כצ"ל והוא מלשון ירושלמי וק"ל:

גמ' פשוט נבילתא כו' כצ"ל בגמרא ובפרשב"ם ובתוספות וק"ל:

טעמא דאין לו בן הא יש לו בן בן קודם נראה דכולה סוגיא אליבא דמאן דאמר לאו כסדרן כתיבי כיון שאנו צריכין לשנות סדר המקרא גם בזה נוכל לשנות דבן ובת יירשו כחדא אבל למאן דאמר כסדרן כתיבי אמאי דחיק רב פפא לשנות סדר המקרא. וכן הא דקאמר ליה אביי אצטריך קרא לאשמועינן כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.

לָאו מִמֹּשֶׁה קָא אַתִּית? דִּכְתִיב בֵּיהּ "אַל תִּקְרַב הֲלוֹם" (שמות ג, ה). נראה לי בס"ד דעובדי עבודה זרה טוענים שהקדוש ברוך הוא מרוב גדולתו אינו משגיח בתחתונים אך הבל יפצה פיהם ויסתם מן הכתוב הזה דכתיב 'אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא' ונמצא דשרתה שכינה בארץ על הקוצים דאם לא היה גילוי שכינה איך היה המקום קודש שאמר לו 'אַל תִּקְרַב הֲלֹם'. ועל זה רמזו לו: לָאו מִמֹּשֶׁה קָא אַתִּית דִּכְתִיב בֵּיהּ 'אַל תִּקְרַב הֲלוֹם' ואיך נתפתית אחר עובדי עבודה זרה אשר יסתם פיהם מכח פסוק זה? ועוד אמרו לו: לָאו מִמֹּשֶׁה קָא אַתִּית דִּכְתִיב בֵּיהּ (שמות ד, ב) 'מַה זֶּה בְיָדֶךָ' והיינו דאמר לו מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ ואמר לו אֱחֹז בִּזְנָבוֹ ויאחז ואז שב להיות מטה בכפו, ואיך אתה תהיה שמש לעבודה זרה שהיא גונדא דנחש? ועוד נראה לי בס"ד דמשה רבינו ע"ה נשתבח בשתים דברים יקרים שלא נמצאו בזולתו האחד שזכה לתכלית הענוה שנקראת 'מה' כי אחר מדרגת מה אין יותר ממנה והשניה דאמרו רבותינו ז"ל (פסיקתא במדבר קלז, ב) כל הנביאים נתנבאו ב'כֹּה' ומשה רבינו ע"ה לבדו נתנבא ב'זֶה' כי היתה שכינה מדברת מתוך גרונו, וזהו שאמרו: לָאו מִמֹּשֶׁה קָא אַתִּית דִּכְתִיב בֵּיהּ 'מַה זֶּה בְיָדֶךָ', רצונו לומר מדה של מה ומעלה של זה ישנם בידיך דוקא ואיך תרד לשפל המדרגות להיות שמש לעבודה זרה?

לָאו מִמֹּשֶׁה קָאַתִּית דִּכְתִיב בֵּיהּ "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" (דברים ה, כז). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דמשה רבינו ע"ה היה בחינת הבל שהוא בסוד הפה לכן היה כוחו בפיו אבל קין היה בסוד הגבורות שהם בחינת מעשה שהם בזרוע וכף ואצבעות וזהו שנאמר וְאַתָּה פֹּה כלומר בחינת הבל שהוא בפה ולכך כחך בפה על כן עֲמֹד עִמָּדִי לקבל נבואה שהוא בסוד הפה ולא תעסוק בכהונה שהיא בסוד המעשה שבידים לכן וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים שהם בפה. ועל זה אמרו לו אבי אביך אפילו לכהונה שבקדושה אמר לו הקדוש ברוך הוא אין זה כבודך ואתה תהיה כהן שמש לעבודה זרה הטמאה?! ובזה יובן גם דבריהם הראשונים שאמרו לו לָאו מִמֹּשֶׁה קָא אַתִּית דִּכְתִיב בֵּיהּ 'אַל תִּקְרַב הֲלוֹם' דאמרו רבותינו ז"ל משה אמר הנני לכהונה ואמר לו הקדוש ברוך הוא 'אַל תִּקְרַב הֲלוֹם'.

שֶׁשָּׁב לָאֵל בְּכָל לִבּוֹ דקדק לומר בְּכָל לִבּוֹ נראה לי בס"ד דמוכח בירושלמי שהביא רשב"ם ז"ל אף על פי שחזר אחר כך לקלקולו עם כל זה לבו שלם דהיה מגנה ומבזה העבודה זרה לפני עובדיה ומטה לבבם למאוס בה ונמצא לבו היה שלם מעיקרו בתשובה ולא חזר אלא בשביל פרנסתו. גם רמז באומרו בְּכָל לִבּוֹ כי בתוך לֵב יש אותיות תָּמִיד כזה למ"'ד בי"ת ואמר בכל לבו כלומר תשובתו היתה בתמידות הרמוזה בְּכָל אותיות לִבּוֹ.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָּוִד שֶׁמָּמוֹן חָבִיב עָלָיו בְּיוֹתֵר, שָׂמוּ נָגִיד עַל הָאוֹצָרוֹת. נראה לי יתכן היה מנהגם דהממונה על האוצרות יתנו לו פרס מרובה כדי שלא יהיה נחשד בגניבה. ונראה לי כי היה לו אמונה בו ביותר מפני שראה שהוא לא היה רוצה ליהנות מאחרים דהא ודאי אם היה רוצה לקבל מתנות היו ישראל מעטרים אותו בזהובים לכבוד משה רבינו ע"ה אלא דודאי הוא לא היה מקבל בחנם והוכרח להיות כומר לעבודה זרה בשביל פרנסתו.