מסכת בבא בתרא דף ק״ד עמוד א׳

אלא מהא ליכא למשמע מינה ולא קשיא רישא לסיפא דלישנא דחד מינייהו לאו דוקא ולא נקטיה אלא משום סיפא כדפ"ה:

פרושי קמפרש איזהו בית כור שהוא כבית כור כגון דאמר ליה הן חסר הן יתר. תימה דתלי הן חסר הן יתר בכבית כור (והן חסר והן יתר משמע טפי דהגיעו ממאי) דמשמע כבית כור וי"ל דכי א"ל בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר איכא למימר תפוס לשון ראשון ולהכי תלי ליה בכבית כור:

אם כן אני מוכר לך אני מוכר [לך] למה לי בכמה דוכתי דייק הכי ובכמה דוכתי לא דייק:

אלא לאו ש"מ סתמא נמי כהן חסר הן יתר כו' ותימה דכיון דתנא רישא בית כור עפר סתמא דהגיעו אמאי איצטריך למיתני סיפא הן חסר הן יתר דכ"ש הוא וי"ל לאשמועינן דאפ"ה דוקא בית רובע אבל יתר מרובע לא א"נ תנא סיפא לגלויי רישא שלא תאמר רישא דא"ל הן חסר הן יתר תנא סיפא הן חסר הן יתר מכלל דרישא דלא קא"ל וכענין זה יש בכמה מקומות ותימה דרבי יצחק קאמר לעיל טרשין שאמרו בית ד' קבין אבל יותר אין נמדדין עמה הא אמר הכא דבית כור סתמא כהן חסר והן יתר דמי ואפילו לא היו טרשין כל עיקר אלא היה הקרקע חסר הוה אמינא דהגיעו כ"ש השתא וי"ל דרבי יצחק לא קאמר אלא להצטרף לפחות מרובע לסאה ולרשב"א נראה דלא קשיא מידי דהכא מיירי בעומד באותה שדה ורואה כמה יש בה אבל באינו רואה אותה פשיטא ליה דהתם לא אמר הגיעו דאם התנה בית כור עפר למכור לו מי מצי למיתב ליה בית כור שהוא פחות רובע לסאה וסברא הוא דהתם אפילו ע"י ניכוי לא היה מקבל לוקח דא"ל אדעתא דהכי לא זבני שלא היה דעתו לקנות אלא בית כור שלם ובהכי איירי רישא דמתניתין ולהכי א"ר יצחק טרשין שאמרו בית ארבעת קבין אבל טפי לא דאי הוה חזינן להו כאילו אינן כלל אפילו לא היה חסר אלא קב חייב להשלים שלא קנה אלא בית כור שלם לגמרי:

גמרא סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי שמע מינה. ואם תאמר אם כן ליתני בית כור סתם וכל שכן הן חסר הן יתר. יש לומר, אי תני הכי הוה אמינא דאם אמר לו הן חסר הן יתר אפילו יתר מרובע הגיעו. כתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, דהאי דינא לא משכחת לה אלא במסיים לו את השדה ואמר בית כור זה אני מוכר לך. אבל אם אמר לו בית כור מכל שדותיו נותן לו בלא ש[י]פחות ושיותיר. ובודאי באומר לו בית כור שיש לו במקום פלוני היא [כמו] שסיים לו את השדה. אבל מה שאמר הרב ז"ל באומר בית כור זה, נראה דהוה ליה כמסיימו לו בסימניו ובמצרניו ואפילו עד שתות הגיעו, וכן כתב הראב"ד ז"ל, ולולי שאמרוה ז"ל הייתי סבור דאפילו חסר רבעא, דכיון דאמר לו זה, סבר וקביל, וחשיב כבית כור אמר לו, כעובדא דרב פפא דלקמן (בבא בתרא קו, ב).

התם כגון דיקירא מעיקרא וזילא השתא פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל בן מיגש, לא שכופין את המוכר למכור אם רצה ליטול ממנו קרקע, אלא שאם רצה ליטול דמים אמרינן ליה אי ארעא יהבת ליה ללוקח ורוצה אתה ליטול המעות הב ליה כזולה דהשתא. ואקשינן ליה והא תניא כשהוא נותן לו כשער שלקח ממנו, א(י)למא אי יקירא מעיקרא שקיל כיוקרא ולא כזילא דהשתא. ופריק כגון דזילא מעיקרא ויקירא השתא, דלעולם כל שהלוקח נותן דמים בעל כרחו, אינו נותן אלא כשעת הזול דמעיקרא או דהשתא, דתרתי לא עבדינן ליה ללוקח שיתן מעותיו ועוד שיתן כשעת היוקר. ויד מוכר על העליונה בקבלת מעות או קרקע, ויד לוקח על העליונה כל שנותן מעות שלא יתן אלא כשעת הזול. ואינו מחוור בעיני, דאם כן לא הוה ליה למימר אי ארעא יהבת ליה, אלא אי זוזי שקלת מיניה שקול כזולא דהשתא. ועוד, מאי כופין למכור דקתני, שזו אינה כפייה אצל מוכר, אלא שאין כופין את הלוקח ליתן אלא כשעת הזול. ור"ח ז"ל כתב, לעולם יד המוכר על העליונה, אלא שלא פי', והראב"ד פירש, דהא דתנא שכופין את המוכר למכור, לטובתו הוא, שאומרים לו אל תבקש ממנו קרקע, שאם כן נפטור אותך בשיעור הקרקע שהותיר, אלא מכור אותו לו, ואף על פי שהוזל עכשיו הוא צריך ליתן לך כיוקרא דמעיקרא, ואם ירצה ליתן לך על המעות ארעא, אמרינן ליה מעות אתה חייב ליתן לו, ואי ארעא יהבת ליה בשומא הב ליה כזילא דהשתא, ופעמים במקום רובע שהותיר יחזיר שני רובעין. ואקשינן והא תניא כשהוא נותן לו כשעה שלקח ממנו, כלומר, כל מה שנותן לו, בין קרקע בין מעות, והיכי אמרת דיהיב ליה ארעא בזילא דהשתא. ופריק התם כגון דהוה זילא מעיקרא ויקירא השתא, והילכך אם יחזיר לו קרקע בודאי כל מה שהותיר יחזיר, וזה דין גמור הוא, אבל אם יחזיר לו מעות נותן כשער של עכשיו, לפי שעכשיו הוא מוכרו לו, שהרי אם רצה יטול ממנו קרקעו.

זה שביארנו במשנה כשהמותר מגיע יתר מרובע לסאה ואינו מגיע לתשעת קבין שהוא מחזיר לו שהבחירה ביד המוכר במה שמחזיר לו אם רצה מקבל כל המותר בקרקע ואם רצה כופין את הלוקח ליתן לו מעות פירושו בשלא נשתנה ערך הקרקע אבל אם נשתנה ערך הקרקע הן שהוקר הן שהוזל אם רצה קרקע נוטלו שהבחירה בידו אם לקרקע אם למעות אבל אם רצה מעות על כל פנים כופין אותו ליטלם בשער הזול שאם הוזלה אומר לו הב ליה כזילא דהשתא או טול קרקע ואם הוקרה אומרין לו הב ליה כשער שלקח או טול קרקע וגדולי המפרשים פירשו בזו דברים שאינן נראין:

כבר ביארנו בבית כור אני מוכר לך שכל שפיחת או הותיר רובע לסאה נמחל ויתר מכן מחזיר עם כל הרובעין במעות ואם הגיעה החזרה לתשעת קבין הואיל ומקום חשוב הוא מחזירו בקרקע על כרחו של מוכר אל תחשוב שאם מכר לו בקעה גדולה של שני בתי כורים והגיע המותר לתשעת קבין שיהא זקוק להחזיר לו שלעולם כל שאין המותר מגיע ליתר מרובע לסאה אפילו הגיע לכמה קבין נמחלו והם שבעה ומחצה לכור אבל אם יש שם יתר על שיעור זה אם מגיע לתשעת קבין איזה שיעור שיהא בקרקע שהוא לוקח מחזיר לו בקרקע ואם לאו מחזירו במעות על הדרך שביארנו נמצאת למד שזה שאמרו ואם שייר בשדה תשעת קבין פירושו במכר בית כור וזה שאמר ובגנה חצי קב פירושו במכירת בית סאה שעל כרחך כל שאין היתר או הפחות מגיע ליתר מרובע לסאה נמחל אפילו הגיע לכמה וגדולי המחברים כתבו שמועה זו בדרכים אחרים ונמשכו בה אחר גאוני ספרד שפירשוה בפירושיהם על אותם הדרכים ואין הדברים נראין:

בפרשב"ם בד"ה אלא מהא כו' הלכך איצטריך למיתני ברישא היכא דא"ל האי כו' עכ"ל מיהו ק"ק דהיכא דא"ל נמי האי או האי דאזלינן בתר ההוא לישנא נמי לא איצטריך דהא קתני בסיפא דאזלינן בתר א' מב' הלשונות אפי' בסתר ליה מקודם מכ"ש בלא סתר להם כלל דאזלינן בתר א' מהם וצ"ל דלא זו אף זו קתני ועי"ל דאיצטריך למיתני ברישא בהאי או האי דאזלינן בתר ההוא לישנא בלא סתר לרבנן דפליגי בסיפא בסתר אבן ננס וק"ל:

בד"ה כגון דהוה זולא מעיקרא דא"ל לוקח לא בעינא לקנות קרקע ביוקר כו' עכ"ל והשתא הך ברייתא דלעיל דכופין את המוכר למכור ואת כו' איכא לאוקמי נמי בכה"ג וק"ל:

תוס' בד"ה פחות כל כו' וא"ת ולימא ליה דאדעתא כו' וי"ל דקאי בתוך השדה כדמפרש דמתחלה כו' עכ"ל לכאורה כבר לעיל בתוספות תירצו זה על קושיא זו בעצמה ונ"ל דדבריהם דלעיל הם דברי ר"י והוא לא מחלק בין קאי בתוך השדה בין לא קאי דבכל גוונא נאמר דמתחלה היה יודע שאינו מכוון כ"כ כו' כמ"ש התוס' לעיל אבל הרשב"א כתב לקמן מכח קושיא א' דבאינו עומד בתוך השדה מצי א"ל שפיר דאדעתא דהכי לא זבני ומזה לשיטתו הוצרכו הכא להוסיף הכא בדבריהם וי"ל דקאי בתוך השדה כדמפרש כו' דהיינו כדמפרש הרשב"א לקמן ומהרש"ל הגיה כדפרישית ואין צורך להגיה כל נוסחת התוספות שלפנינו ודו"ק:

בד"ה אלא לאו כו' וי"ל לאשמועינן דאפי' הכי דוקא בית רובע אבל יתר כו' עכ"ל והשתא דע"כ בברייתא אית לן למימר הכי במתני' נמי דקתני הן חסר והן יתר ולא קתני בית כור סתמא נמי איכא למימר הכי דלרבותא קתני דאפ"ה דוקא בית רובע כו' וכ"כ בחידושי הרמב"ן ומיהו לעיל דמקשה אימא סיפא ואם א"ל הן כו' הא סתמא כמדה בחבל דמי לא בעי למימר הכי דמשמע ליה דעיקר מלתיה דרובע לסאה הגיעו גם התוס' דלעיל שכתבו תימה דתלי הן חסר כו' משמע טפי דהגיעו כו' לא אסקי אדעתייהו למימר דלגבי יתר מרובע תלי הן חסר הן יתר בכבית כור משום דעיקר מלתיה משמע לאשמועינן דרובע לסאה הגיעו ודו"ק:

בא"ד וי"ל דר' יצחק לא קאמר אלא להצטרף לפחות מרובע לסאה כו' עכ"ל כ"ה בכל נוסחת תוס' שלנו וכ"ה בתוס' ישנים ופירוש להצטרף לדין של פחות מרובע לסאה דקתני במתני' דהגיעו דהיינו שאם חסר מן הכור ז' קבין ומחצה דהוי רובע לסאה ויש בשדה זה טרשין ד' קבין שנמדדין עמה הרי מצטרפין אלו הד' קבין לכור שאין חסר בו רק ז' קבין ומחצה והגיעו אבל אם היה בו טרשין ה' קבין שאין נמדדין עמה ומצטרפין ה' קבין הללו לז' קבין ומחצה החסרין כבר והוי חסר יותר מרובע לסאה ויעשה חשבון ומהרש"ל הגיה מה שהגיה לאין צורך מיהו ק"ק ומאי קושיא אימא דמתני' דלעיל איירי בשיש שם קרקע יתר מבית כור דהשתא ודאי אי לאו הנהו טרשין הוה צריך ליתן לו בית כור שלם ודו"ק:

ר"ש ד"ה אמר רב הונא ט' קבין שאמרו וכו' ולא בתורת עשיית החשבון ליפות כחו דמוכר וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אלא לאו ש"מ סתמא נמי כהן חסר הן יתר וכו' וי"ל דר' יצחק לא קאמר אלא להצטרף לפחות מרובע לסאה כך היא גירסת הספרים שלפנינו ור"ל דר' יצחק איירי שכבר חסר מן הבית כור אלא שהחסרון ההוא אינו מגיע לרובע לסאה שהוא ז' ומחצה לכור רק שמגיע לסאה פחות מרובע וכשיש ג"כ באותו שדה טרשין בית ד' קבין אז מצטרפים עם אותו החסרון הראשון כדי שיגיע החסרון יותר מרובע לכל סאה דהיינו ז' ומחצה לבית כור וי"ס גורסים להצטרף לפחות יותר מרובע לסאה ר"ל כדי שיעלה הפחת יותר מרובע לסאה והיא היא:

גמרא אלא מהא ליכא למשמע מינה. הקשה ר"מ הא מרישא איכא למידק שפיר הא סתמא כהן יתר דמי דאי סלקא דעתך אפילו סתמא אם פימת כל שהוא ינכה כו' לאשמועינן סתמא וכל שכן מדה בחבל ואי אמרת נידוק מסיפא איפכא הא סתמא כמדה בחבל דמי התם איכא למימר הוא הדין נמי סתמא והא דקתני הן חסר הן יתר לאשמועינן רבותא דאפילו הכי טפי מרובע לא הוי מחילה. ותירץ דברישא נמי איכא למימר דהוא הדין סתמא דלא הוי מחילה והא דקתני מדה בחבל לרבותא לאשמעינן דלא הוי מקח טעות דסלקא דעתך אמינא כיון דאמר מדה בחבל ופיחת כל שהוא או הותיר כל שהוא יחזיר המקח לגמרי קמשמע לן דאפילו הכי המקח קיים אלא ינכה דמים או יותר. תוספי הרא"ש ז"ל. אסיקנא דבית כור סתמא כהן חסר הן יתר דמי ואף על פי שחסר בית רובע לסאה דהיינו שבעה קבין ומחצה לכור הגיעו. ואי קשיא לך הא דקיימא לן טרשין שאמרו בית ארבעה קבין אבל טפי לא מקבל. לא קשיא דהתם כגון שהוא מוכר לו בית כור בבקעה גדולה ויש לו למדוד לו בית כור שלם ואינו מקבל שום חסרון אלא שיכול למדוד לו בכללו טרשין עד בית ארבעה קבין דשדרא דארעא מיקרי אבל טפי לא והאי דקתני ואפילו פיחת רובע לסאה פירושו שאין לו בית כור שלם ואף על פי שפיחת רובע לסאה הגיעו דהיינו שבעה קבין ומחצה לכור ונפקא מינה אם לא פיחת ויש לו טרשין שבעה קבין ומחצה ואין שם עפר יותר דודאי יש לו לקבל כן נראה לי. הר"י ז"ל בעליות. והתוספות תירצו דרבי יצחק לא קאמר אלא להצטרף החסרון לפחות מרובע לסאה דכשהם יותר מארבעה קבין מצטרפים להשלים החסרון אבל בפחות מארבעה קבין בטלים אגב שדה ואינם בכלל החסרון. לשון תוספות הרא"ש ז"ל.

ליפות כחו של מוכר אמרינן ליפות כחו של לוקח לא אמרינן כלומר ואין כופין המוכר לעולם למכור והא תניא כופין המוכר למכור אם הלוקח רוצה ליקח ונאמר לו אינו ראוי לך בקרקע טוב הוא שתמכור לו ואת הלוקח ליקח אם רצה המוכר למכור אלמא בתר דעתיה דלוקח נמי אזלינן. התם כגון דהוה יקירא ארעא מעיקרא וזל השתא דאמרינן ליה ללוקח אי ארעא יהבת ליה הב ליה כזילא דהשתא. יש מפרשים אותה על משנתינו כלומר כשאמרה משנתינו ליפות כחו של מוכר שאם ירצה המוכר ליקח קרקעו יקח ולא נכוף אותו למכור כגון דהוה ארעא יקירא מעיקרא כו' מפני שיש לו תועלת אם יטול קרקע דאמרינן ליה ללוקח אתה חייב לו מעות בשעה שלקח ממנו ואם ירצה ליקח ממך קרקע תתן לו כזולא דהשתא אבל ברייתא דקתני כופין את המוכר למכור כגון שעמדה בשער הראשון שאין לו תועלת בנטילת קרקע והואיל ואין הקרקע ראוי נכוף אותו למכור. ולפי דעתם אין לשון הגמרא נראה כך דקאמר היום והוה ליה למימר מתניתין כגון דהוה יקירא כו' והשתא משמע דעל הברייתא קאמר. ועוד כי נראה כמעט משפט מעוקל דתרתי לריעותא עבדינן בהדיה יתן מעות בשעת היוקר וזהו דין אבל כשנכוף אותו ליתן קרקע באותם המעות בשער הזול זהו אין מן הדין יאמר לו מעות אני חייב לך שהרי אני פורע בשעת המקח ביוקר ומעות אתן לך שאיני רוצה עתה ליתן קרקע. על כן נראה לי כי על הברייתא הוא חוזר כלומר הא דקתני כופין המוכר למכור לטובתו הוא אומרים לו אל תבקש ממנו קרקעך פן יפטור אותך במה שהוספת לו ויהיה לך הפסד גדול שמכרת לו בשעת היוקר ועכשיו הוזל רק תבקש ממנו מעות והוא על כרחו יתן בשעת היוקר שקונה ממך ואחר כך יתרצה ליתן לך קרקע באותן מעות נאמר לו ארעא יהבת ליה הב ליה כזולא דהשתא כי אתה מעות חייב לו ולא תוכל לפטור במה שהותיר לך בלבד זה הדין ישר נוכח. והא תניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעה שלקחה הימנו כלומר כל מה שנותן לו הן קרקע הן מעות נותן לו כשעה שלקח ממנו ואת אמרת דאי יהיב ליה ארעא יהיב ליה בזולא דהשתא. התם כגון דהויא זולא מעיקרא ויקירא השתא ואם יחזיר לו קרקע בודאי כל מה שהותיר יחזיר וזהו דין גמור אבל אם יחזיר מעות אינו נותן לו כשעה שלקח ממנה מפני שזה קרקעו יטול אם ירצה ואם יקח ממנו מעות עכשיו הוא מוכר לו. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל: התם כגון דיקירא מעיקרא וזולא השתא. רשב"ם והרא"ם ז"ל פירשו לא שכופין את המוכר למכור אם רוצה ליטול ממנו קרקע אלא שאם רוצה ליטול דמים אמרינן ליה אי ארעא יהבת ליה ללוקח ורוצה אתה ליטול המעות הב ליה בזולא דהשתא ואקשינן ליה והא תניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעה שלקח ממנו אלמא אי יקירא מעיקרא שקיל ביוקרא ולא בזולא דהשתא. ופריק כגון דזילא מעיקרא ויקירא השתא דלעולם כל שהלוקח נותן דמים בעל כרחו אינו נותן אלא כשעת הזול דמעיקרא או דהשתא דתרתי לא עבדינן ליה ללוקח שיתן מעותיו ועוד שיתן כשעת היוקר ויד מוכר על העליונה בקבלת מעות או קרקע ויד לוקח על העליונה כל שנותן מעותיו שלא יתן כשעת הזול. ואינו מחוור בעיני דאם כן לא הוה ליה למימר אי ארעא יהבת ליה אלא אי זוזי שקלת מיניה שקול כזולא דהשתא. ועוד מאי כופין למכור דקתני שזו אינו כפייה אצל מוכר אלא שאין כופין את הלוקח ליתן אלא כשעת הזול. ור"ש ז"ל כתב לעולם יד מוכר על העליונה אלא שלא פירש. והראב"ד ז"ל פירש הא דתניא כופין את המוכר למכור לטובתו הוא שאומרים לו אל תבקש ממנו קרקע שאם כן יפטור אותך בשיעור הקרקע שהותיר אלא מדוד אותו לו ואף על פי שהוזל עכשיו צריך הוא ליתן לך כיוקרא דמעיקרא ואם ירצה ליתן לך על המעות ארעא אומרים ליה מעות אתה חייב לו ואי ארעא יהבת ליה בשומא הב ליה בזילא דהשתא ופעמים במקום רובע שהותיר יחזיר שני רובעים. ואקשינן והא תניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעת שלקח ממנו כלומר כל מה שנותן בין קרקע בין מעות והיכי אמרת דיהיב ליה ארעא בזולא דהשתא. ופריק התם כגון דהוה זולא מעיקרא ויקירא השתא והלכך אם יחזיר לו קרקע בודאי כל מה שהותיר יחזיר וזה דין גמור אבל אם יחזיר לו מעות נותן לו כשעת של עכשיו לפי שעכשיו הוא מוכר לו שהרי אם רצה יטול ממנו קרקעו. עד כאן לשונו. ורב נחמן אמר נותן שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור ויתור ואי איכא בתר הכי קב ומחצה למליאתא דתשעה קבין דאית ביה שיעור שדה. הדר. פירוש הדר הקרקע כולו בין ההוא קב ומחצה בין הנהו שבעה קבין ומחצה דיהבי לכל כור וכור כדתנן ולא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא את כל הרובעים כולם אבל אי ליכא טפי משבעה קבין ומחצה לכל כור וכור ואף על גב דאית בהו יתר מתשעה קבין ויתור הוי דלא מטי לכל כור וכור אלא משבעה קבין ומחצה דהוא ויתור והיכא דאיכא טפי משבעה קבין ומחצה לכל כור וכור מיהו ההוא טופיאנא לית ביה קב ומחצה למליותא דתשעה קבין כיון דסבירא ליה לרב נחמן דנותן לכל כור וכור שבעה קבין ומחצה לא מיחייב לוקח לאהדורי למוכר אלא ההוא טופיאנא בלחוד דאיכא על שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור כדקתני במתניתין יתר מכאן יעשה חשבון שהוא חשבון ההוא מותר בלחוד דאיכא על רובע לסאה דכי תנן במתניתין ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר כו' ותריצנא בגמרא הכי ולא את המותר בלבד כו' הני מילי בדמטי ההוא טופיאנא דאיכא על שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור הוא דמחייב לאהדורי אבל הנהו שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור לא מחייב לאהדורינהו ניהליה משום דויתור הוי וכי היכי דלענין חד כור היכא דאיכא יתר על שבעה קבין ומחצה לא מחייב לאהדורי אלא ההוא יתר בלחוד הוא הדין נמי לענין כמה כורין כיון דסבירא ליה לרב נחמן דנותן לכל כור וכור שבעה קבין ומחצה אי איכא טופיאנא על שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור ההוא טופיאנא בלחוד הוא דמחייב לאהדורי אבל הנהו שבעה קבין ומחצה דיהבינן לכל כור ויתור הוא ולא מחייב לאהדורינהו וכי מהדר ליה ההוא טופיאנא יד מוכר על העליונה רצה אמר לו תן לי מעות רצה אמר לו תן לי קרקע כדקתני במתניתין ומיהו מחזיר לו מעות. הרא"ם ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל: ורב נחמן אמר נותן שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור שהן מחילה לחשבון משנתינו רובע קב לבית סאה והכור שלושים סאין נמצאו שבעה קבין ומחצה מחילה לכור. ואידך אי הוי תשעה קבין מהדר ליה ארעא כו' יש משתבשין במילתיה דרב נחמן שסברו האי ואידך דקאמר מה שיותיר על שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור קאמר ואינו כן אלא אם יגיע המותר לתשעה קבין בין המחילות והמותר מהדר ליה ארעא אבל מכל מקום בעי שיצאו המותרות מתורת מחילה ובגינה בית חצי קב מאי לאו דזבין ליה סאתים וכי פלגת להו הוי רובע קב לסאה והויא מחילה והשתא מיהא הדר בארעא. לא דזבין לסאה. והוה נמי מצי למימר סאה ומתצה וכור ומחצה אבל פלגי כור וסאה לא מתאמר ליה. וכדברי רבי עקיבא בית רובע מאי לאו דזבין ליה סאה דכי פלגא להו הוי חצי רובע לחצי סאה מחילה והשתא מצטרפי והדרי. לא דזבין ליה חצי סאה דנפיק ליה מתורת מחילה. ובכל אלו השיעורין יש שלשה דינים כמו שיש בשדה. מחילה וחזרה במעות וחזרה בקרקע ובגינה לרבנן רובע קב לסאה הויא מחילה יותר מרובע חזרה במעות כשיגיע לחצי קב חזרה בקרקע וכן לרבי עקיבא חצי רובע וחצי סאה מחילה יותר מחצי רובע חזרה במעות כשיגיע לרובע חזרה בקרקע. עד כאן לשונו.