מסכת בבא בתרא דף ק״ג עמוד ב׳

אם היה סלע יחידי אפי' כל שהוא כו' פי' רבינו תם סלע יחידי היינו שיש לו שם לווי סלע פלוני הלכך אפי' הוי כל שהוא ואפי' באמצע השדה אין נמדד עמה ועוד אומר רבינו תם דגרס שיש לו בית רובע והכי איתא בירושלמי וקאי אהא דאמרינן לעיל טרשין שאמרו בית ד' קבין והוא שלא יהו מובלעין בפחות מה' קבין משמע בפחות מד' אפילו מובלעין בפחות מה' נמדד עמה והשתא קאמר דאם היה סלע יחידי שהכל סלע אחד אפילו לא יהא גדול אלא בית רובע דליכא ד' קבין ואין אחרים נמי שיהו משלימין לארבע קבין אפילו הכי אין נמדד עמה:

פחות כל שהוא ינכה מה שפ"ה דהא דאמר רבא כל דבר שבמדה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר היינו במטלטלי אגב חורפיה לא עיין דבהדיא אייתי לה בריש פ"ב דקידושין (דף מב: ושם) אמקרקעי דאמר ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דטעו בעילויא אבל במשחתא לא כדרבא כו' ואור"י דרבא איירי כשמדדו והטעהו במדה אבל הכא לא מדדו עדיין אלא בבאין למדוד ומתחלה היה נמי יודע שאינו מכוין כ"כ שלא יהא או פחות או יותר:

פחות כל שהוא ינכה וא"ת ולימא ליה דאדעתא דהכי לא זבני וי"ל דקאי בתוך השדה כדפרישית דמתחילה היה נמי יודע שאינו מכוין לגמרי:

אם היה סלע יחיד אפילו בית רובע אינו נמדד עמה כן גרסת הגאון רב האי ז"ל (ספר מקח וממכר שער כה). ולומר, דכשאמרו נמדדין עמה אפיל טרשין של ארבעת קבין, הני מילי טרשין כעין צרורות, אבל סלעין של רובע שם בפני עצמו יש לו ואינו נמדד עמה. וכן היא בירושלמי, דגרסינן התם: רבי יוסי בשם רבי יוחנן ובלבד במיעוט השדה ובמובלע בה ובסלע ששילוחו בית רובע אינו נמדד עמה היה חלוק נמדד עמה.

בעי רב פפא ומופסק עפר בנתים מה הוא ירושלמי:

שבאמצע נמדד שבצד אינו נמדד, אי זה צד ואי זהו באמצע דבית ר' ינאי אמרין כל שהמחרישה מסובבתו זהו מן הצד. כך מצאתי הגירסא. ונראה שהוא טעות סופר, וכך ראוי להיות: כל שאין המחרישה מסבבתו זהו מן הצד וכל שהמחרישה מסובבתו זהו באמצע. אחר כן מצאתי הגירסא כן בפירוש ר"ח ז"ל. ולענין פסק הלכה: בכל אלו שעלו בשמועה זו, כתב ר"ח ז"ל, קיימא לן כל תיקו דממונא לקולא, ו הוא קולא לנתבע. ויש אומרים ספקא הוי, וקיימא לן ממון המוטל בספק חולקין.

מתני' בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר. כתב ר"ש ז"ל, ואף על גב דאין אונאה לקרקעות, הני מילי כשמוכר ביוקר או בזול ביותר משתות, אבל היכא דמטעין זה את זה במדה, צריך לנכות מן הדמים, ומיהו המקח קיים. ואף על גב דאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, ומוכח בפרק הספינה () דמקח טעות הוא, הני מילי במטלטלי, אבל במקרקעי לא שייך בהו חזרה, דקים להו לרבנן דניחא ליה ללוקח לקנות מה שימצא לפי המדה, ומוכר נמי הכי קאמר ליה בית כור עפר אני מוכר לך ולפי מדת החבל. ולפי דרכו יש לתמוה, דודאי רבא אפילו במקרקעי אמרה ובמוכר ולוקח, דאמרינן בפרק הזהב (ב"מ נו, ב) חטין וזרען בקרקע אי כקרקע דמו ואין להם אונאה או לא, ואמרינן היכי דמי אילימא שאמר שדאי בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשה, והא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. ועוד דגרסינן בפרק האיש מקדש (קדושין מב, ב) ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפליג בעילויא אבל פלוג במשחתא לא דאמר רבא כל שבמדה וכו', אלמא רבא אפילו במקרקעי אמרה. אלא שהטעם האחרון שכתב הרב ז"ל הוא יותר נכון, דכל שאמר לו מדה בחבל, לפי מדה בחבל קאמר, ואם יחסר או יותיר ינכה או יחזיר. ויש אומרים דהכא ינכה או יחזיר לאו דוקא, אלא כשרוצין שניהם להעמיד מקחן, ולפי שאמר בהן חסר הן יותר, דפחת רובע או הותיר רובע הגיעו ובסימני' ובמצרניו אפילו עד רובע, תנא הכא דבמדה בחבל אין כאן מחילה כלל לא למוכר ולא ללוקח. והרמב"ן ז"ל כתב, כי דברי רבא שאמר כל דבר שבמדה כו' אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, אין פירושו בטול מקח דוקא, אלא פעמים בטל פעמים קנה ומשלים, כיצד, אם אי אפשר להשלים, כגון דאית בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשה, וכן מכר לו בית ונמצא חסר מן המדה, בטל מקח, וכן בכלים ומטלטלין כיוצא בהן. ואם אפשר להשלים, כגון מוכר פירות הללו מסאה בסלע, ומדד לו ונמצאת מדה חסרה, משלים, נמצאת יתירה מחזיר. ושתות ויתר משתות ופחות משתות כולן שוין בדבר זה. אלו דברי הרב ז"ל. ואין דברים אלו מחוורין בעיני, שאם כדבריו, אכתי קשיא לי מתניתין דמדה בחבל, דודאי בשאי אפשר לו להשלים היא מתניתין דאי בשדה גדולה למה ינכה, ישלים לו את המדה. ואפילו הכי קתני ינכה. אלא אם כן ידחוק הרב ז"ל ויפרש אותה כדעת המפרש דלאו דוקא אלא כשרוצין להעמיד את המקח. וכבר כתבתי בפרק הספינה, דרבא לא בטל קאמר, אלא חוזר, כלומר, אונאה חוזרת. וכן כתב שם הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש. ועיקר. ואין הפרש בין אפשר להשלים לשאי אפשר במתניתין דמדה בחבל, ודוקא תניא, דאפילו כשאי אפשר להשלים אין הטענה אלא שיכול הלוקח לומר כלי שמשקלו כן קניתי ובפחות ממנו אין דעתי נוחה, וכן בבית כיוצא בו, ואם כן אף הטענה הזו בעצמה נאמר כשהבית או השדה גדול מן המדה שהזכירו, ואם כן כשמכר לו בית של עשרים אמה ונמצאת של עשרים ושלש יהא בטל, שאם אתה אומר לו שיקח היתר לפי המדה מה שלקח ממנו יכול לומר לו איני חפץ בבית גדול, וכאותה ששנינו בפרק השואל (ב"מ קג, א) המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית קטן לא יעשנו גדול, כלומר, דאיכא דניחא ליה בקטן, ואם אתה אומר לו למוכר ימדוד לו עשרים שאמר לו ויטול את המותר בקרקע, נמצא זה מפסיד את המותר, ומאי שנא משדה, ועוד שדה עצמה למה כופין את הלוקח ליקח את המותר, דבשדה גדולה לא ניחא ליה השתא או דלית ליה זוזי. אלא דכל לוקח ומוכר אפילו במקח אחד לאו בדוקא הן מעמידין דבריהם, אלא לפי מדה או לפי משקל ולפי מנין. ותדע לך, הגע עצמך המוכר שדה לחבירו ונמצאת מקצתה יוצאה תחת ידו מחמת גזלה, אין הלוקח יכול לבטל את המקח, אלא קם דינא במה שנשאר בידו ומשלם לו את המותר מפני האחריות, וכדאמרינן לקמן (בבא בתרא קז, א) באחין שחלקו רב אמר בטלה מחלוקת קסבר יורשין הוו ושמואל אמר מקמצין לקוחות הוו, אלמא לכולי עלמא בלקוחות דעלמא קם דינא, ואף על גב דאי אפשר להשלים, דמי לא עסקינן שחלקו בתים ביניהם ואי נמי כלים. ואם תאמר אחין שאני, ואפילו לשמואל דאמר לקוחות הוו לאו לקוחות ממש קאמר אלא כלקוחות, וכן הדין בשותפין בעלמא, אבל בלוקח ומוכר דעלמא לא, לא היא דהא אקשינן ליה רב פפא לאביי ולשמואל דאמר מקמצין אלמא קם דינא, והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה, אלמא מוכר ולוקח דעלמא ולקוחות דאמר שמואל גבי אחין חד דינא אית להו, ואי באחין קם דינא, הרי הכי נמי בלקוחות דעלמא. ואביי נמי לא אשכח פירוקא אלא משום דהתם עבוד רבנן מלתא דניחא להו לתרווייהו, כדי שיוכל כל אחד מהם לימלך אם יחזור בו אם יקיים המקח, הא בעלמא דלא שייך ביה האי טעמא קם דינא, והתם נמי חזרתן לא מן הדין, אלא דעבוד רבנן מלתא דניחא ליה למוכר וללוקח. ובהא נמי מתרצא לי ההיא דארעא ודיקלי שבשילהי המוכר את הבית ושם כתבתיה.

וכן אם היו נקעים או סלעים אלו מפוזרין כדינן אלא שאין הולכין ברבוע שכשהולכין ברבוע ובקוים ישרים זה כנגד זה אין המחרישה מתעכבת ממלא הלוכה אלא בקו שבין זה לזה אבל אלו הולכין בעגול השדה עד שאי אפשר למחרישה לילך מלא ארך השדה או רחבו שלא תפגע באחת מהן ואם היו הולכין כשורה שורות שורות כעין צורה זו וכן אם היו עשויין כאיצטדין ר"ל עקלתונים כקרנים והוא עגול כחצי גרן והמחרישה הולכת קו אחד בקוצר וקו אחד באורך וכן דרך עקלתון ר"ל שמתעקלים בהרבה מקומות וכל אלו יש צער גדול בחרישתו בהם ומפני זה כל אלו ספק אם הוא צריך לקבלם אם לאו והמוציא מחברו עליו הראיה:

היה סלע יחידי והוא בראש השדה והמוכר רוצה להתחיל למדוד ממנו כדי שיהא נכלל במכר או בסופו והוא האמור כאן בלשון סמוך למצר אפילו כל שהוא אין נמדדין עמה היה בתוך השדה לפנים מן המצר עד שעפר מעט בפחות משלשה מפסיק בין המצר ובינו הרי זה ספק אם נדון בסמוך למצר הואיל ואין שם אלא פחות משלשה אם לאו וכן אם היה סלע זה מקשיי מלמעלה אלא כשאדם חופר בו יותר מדאי אדם מוצאה עפרית וראויה לחרוש או בהפך שהוא עפריי מלמעלה ומקשי מלמטה כל אלו ספק וכל אלו יש מפרשים אותן בדרך אחרת ואין צרך בכך:

המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני ואמר על זה בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פחות כל שהו ינכה הותיר כל שהו יחזיר ואם אמר לו הן חסר והן יתר אפילו פחות רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו יתר מכן יעשה עמו חשבון מהו מחזיר לו מעות ואם רצה יחזיר לו את הקרקע ולמה אמרו יחזיר לו מעות כדי ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעה קבין ובגנה בית חצי קב וכדברי ר' עקיבא בית רובע מחזיר לו את הקרקע ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל המותר אמר הר"ם כבר ידעת כי רובע לסאה הוא חלק מארבעה ועשרים ומדה בחבל מורה על הקפידא על מדידת אותו קרקע ואמרו הן חסר הן יתר יורה שנתפייסו שניהם בקירוב המדה הנזכרת ביתר או חסר ואח"כ כשפסק עמו במדה בחבל והותיר איזה שיעור שיהיה או שפסק עמו בקירוב והיה התוספת יותר מרובע לסאה הלוקח חייב למוכר דמי אותה תוספת שנשארו אצלו משומת מקחו לכל הקרקע ואם רצה המוכר שיחזיר לו קרקע באותה התוספת הרשות בידו ולא יוכל הלוקח לחייבו במכירת אותה התוספת לפי שהנאת זו למוכר לפי שהיא לא תועיל לו אותה חלקה קטנה שאינו יכול לזרעה ולפיכך חייב הלוקח לקנותה שיצרף אותה לשאר הקרקע שלקח ולא יפסיד כלום ואם היה השיור הנשאר למוכר שיעור שיוכל לזרוע ויקרא שם שדה עליו אין הלוקח חייב להחזיר לו מעות אלא קרקע וזהו טעם מה שאמר שאם שייר בשדה בית תשעה קבין וכו' ומה שאמר ולא את הרובע בלבד כבר תקן התלמוד זה ואמר שהכונה לא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא את כל הרובעים כלם כגון שמכר לו שדה זרע עשר סאין אם חסר אם יתר וכשמדדו מצא עשר סאין ועשרה רבעים ומותר על העשרה רבעים יחזיר לו הלוקח אותו המותר עם העשרה רבעים כלם ולא יקח אלא מדה בחבל:

אמר המאירי בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל ר"ל במדה מצומצמת שאין בה לא פחות ולא יתר פיחת כל שהו ינכה לו מן הדמים לפי חשבון ואין כאן דין אונאה לקרקעות שלא נאמר אין אונאה לקרקעות אלא כשאין טעות במקח אלא שמוכר לו ביוקר וכן דין מקח טעות להיות חוזר אין כאן שאין זו טעות גמורה שהרי בית כור הוא קרוי וזה שאמר לו מדה בחבל פירושו בית כור מדה בחבל בכך וכך כלומר שאם יחסר או יותיר יחזירו זה לזה וכן אם הותיר כל שהו יחזיר למוכר אם במעות אם בקרקע על הדרך שיתבאר במשנה זו ואם אמר לו בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר כלומר שאיני מדקדק במדה פיחת רובע קב לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו שהוא בית שבעת קבין ומחצה לכור והוא אחד מעשרים וארבעה במכר וכן לפי מדה זו במכירה מועטת ופירשו בגמ' שאף בסתם הדין כן ר"ל שלא אמר לא מדה בחבל ולא הן חסר הן יתר שמן הסתם עד כאן אין אדם מדקדק במדה ואין צריך לומר אם אמר כבית כור וכו' יתר מכן יעשה עמו חשבון ומחזיר ומכיון שהוזקק להחזיר אין אומרים יחזיר מה שהותיר על הרובעין והרובעין מ"מ נמחלו אלא מחזיר אף הרובעין כלן אם בקרקע אם בדמים על הדרך שהוא מבאר עכשו וכן הדין בפיחת יתר מרובע לסאה שמנכה לו כפי כל החסרון מהו מחזיר לו בין בכל שהו למדה בחבל בין ביתר מרובע לסאה להן חסר הן יתר או לסתם מעות כחשבון שאר המכר ואם רצה המוכר בהחזרת קרקע רשאי שהבחירה בידו ולא אמרו מעות אלא ליפות כחו של מוכר שקרקע מועט אינו ראוי לו ומתוך כך כופין את הלוקח ליתן לו מן המותר דמים כשער המכר ובלבד שלא הוזלו קרקעות כמו שיתבאר בגמ' ואם שייר בשדה ר"ל שהמותר גדול כל כך עד שמגיע לשיעור בית תשעת קבין שהוא שיעור שדה ובגנה בית חצי קב שהוא שיעור גינה כמו שהתבאר בפרק ראשון מחזיר לו קרקע שהוא קרקע ראוי וכדברי ר' עקיבא בית רובע קב בגנה ואין הלכה כמותו כמו שביארנו בפרק ראשון ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר וכו' פירשו בגמ' שהוא הפוך ר"ל ולא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא כל הרובעין כמו שביארנו ומ"מ גאוני ספרד פירשו שלא נאמר דבר זה אלא בשהותיר תשעת קבין אבל אם לא הותיר אלא שמנת קבין הואיל ואין במותר שם שדה אין מחזיר אלא היתר על הרובעין אבל הרובעין נמחלו ולא יראה כן ובמשנה הסמוכה לזו נכלל דין אחר שהוא מסתרך עם דינין שבמשנה זו והוא שאמר שם בסמניו ובמצרניו פחות משתות הגיעו ר"ל שאם מכר לו בית כור פלני שבמקום פלני הממוצר ומסומן בתוך מצרים אלו פחות משתות הגיעו אבל יתר על שתות ינכה לו מן הדמים וכן בתוספת ושתות עצמה שהוא קב בסאה יתבאר בגמ' אם דינו כפחות משתות ואם כיתר ואין דין זה דומה להן חסר הן יתר שמאחר שהראה לו המצרים לא סמך עליו והרי הוא כמי שאומר שדה זה אני מוכר לך הן גדול הן קטן ולא אמר בית כור אלא שלא למעט שיעורו ביתר משתות אבל הן חסר הן יתר הואיל ולא סימן לו בית כור פלני לא קבל עליו אלא רובע לסאה:

נמצאת משנה זו כוללת שלשה דינין ובכלן המקח קיים הראשון שבכל שהו ינכה או יחזיר השני שעד רובע לסאה ועד בכלל נמחל ומשם ואילך יחזיר את הכל השלישי שבפחות משתות נמחל מכאן ואילך יחזיר את הכל הדין הראשון במדה בחבל והשני בהן חסר הן יתר או בסתם והשלישי בסימניו ומצרניו:

ושמא תאמר בבית כור סתם מיהא היאך אתה אומר שעד שבעת קבין וחצי בבית כור הגיעו והלא בנקעים וטרשים שמארבעת קבין ולמעלה אינו מקבל והיאך אפשר שבפיחתו מכל וכל אתה אומר שעד שבעה ומחצה נמחלו ובטרשים ונקעים לא נמחלו ביתר מארבעת קבין ותירצו חכמי הדורות שלפנינו שהטרשים והנקעים גרועות אצלו יותר משלא היו שם כלל מצד שהשדה נראה בהם כשנים ושלש או שמא משנה ראשונה בבקעה גדולה שיכול להשלים לו כל בית הכור ושניה בשדה יחידי שאין שם במה להשלים בסמוך לו:

ויש שואלים במשנה זו היאך ינכה או יחזיר והלא אמרו כל דבר שבמדה חוזר ופירושו בטול מקח לגמרי ואין חזרת אונאה מספקת ומ"מ אנו כבר פירשנו בפרק הספינה חוזר על האונאה אלא שפשוטה של שמועה האמורה שם מוכחת על בטול מקח והוא שאמרו שם אין מוסיפין על המדות יתר משתות מאי טעמא אלימא משום אונאה דלא ליהוי בטול מקח אפילו פחות משתות נמי דהא אמר רבא כל דבר שבמדה וכו' ומ"מ גאוני ספרד אין גורסין אפילו פחות משתות נמי אלא והא אמר רבא כלומר והרי הואיל ודבר שבמדה הוא אין בו בטול מקח אלא שהאונאה חוזרת בין במטלטלין בין בקרקע וכן דעת גדולי המחברים וידעת זה אין קושיא מדבר שבמדה למשנה זו שהרי אין מקח בטל בה אלא אונאה חוזרת ומעתה מדה בחבל בכל שהו יחזיר בהן חסר הן יתר או בסתם הואיל והוא כהן חסר הן יתר עד רובע לסאה נמחל ולא בא בכלל דין דבר שבמדה מפני ששם בית כור עליה וכשהאונאה ביתר מכן אונאה חוזרת ובסמניו ובמצרניו הואיל והוא כאלו מכר שדה פלני כמה שהוא עד שתות נמחל מכאן ואילך אונאה חוזרת וזה עיקר ויש שתרצו שלא נאמר דבר שבמדה חוזר אלא במטלטלין לא בקרקע ומ"מ יקבלו תשובתם ממה שנאמר בקדושין פרק שני בשמועת אחים שחלקו לקוחות הן פחות משתות נקנה מקח וכו' ואמרו שם לא אמרן אלא במטלטלי דכן אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפליג בעלויא אבל פלוג במשחתא ר"ל במדה אפילו פחות משתות חוזר דהא אמר רבא דבר שבמדה וכו' וכן בפרק הזהב בשמועת חטין וזרען בקרקע יש בהם אונאה וכו' כמאן דשדי בכדא דמי ויש להם אונאה או דילמא בטלי אגב ארעא וקרקע אין לו אונאה והקשה היכי דמי אלימא דאמר שדאי שיתא ואשתכח דחמשא הוא דשידא והא אפילו תימא דקרקע הוא יש לו אונאה דהא אמר רבא כל שבמדה וכו' הא למדת שדבר זה נאמר אף בקרקע אלא שאפשר לפרש לדעתם שלא נאמר חוזר לענין בטול מקח אלא במטלטלין אבל בקרקע אונאה חוזרת שאין מקח בטל וכן היא דעת גדולי הצרפתים אלא ששמועת הזהב קשה אף לדעת זה ואם כן כשאמר לו היכי דמי וכו' כלומר שאין בה חלוק בין שיהיה כקרקע בין שיהא כמטלטלין הרי מ"מ יש כאן חלוק ומ"מ נראה לתרצה שלא היה שואל אלא לעיקר אונאה ר"ל אם יש אונאה כלל אם לאו ומ"מ יש לתרץ שדבר זה לא נקרא דבר שבמדה הואיל ובשם כלל מכר לו ר"ל בית כור הא אם אמר מאה אמות או כשיעור מאה חבלים של שיעור אמה או כשיעור שירצה והטעהו זהו דבר שבמדה שבקרקע ויש מפרשים שכל שיש לו לשלם מחזיר הא אם אין לו לשלם בטל מקח ואע"פ שהדין כך הוא מ"מ לענין פירוש אינו נראה ועיקר הדברים בדין זה כמו שכתבנו תחלה ומ"מ בשני של קדושין כתבנו אח"כ בענינים אלו סברא אחרת שעליה אנו סומכים יותר:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שיש בקצה דברים שבה תנאים ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא להשלמת ביאור תנאים אלו כך הם:

בד"ה אם היה סלע כו' שהכל סלע אחד אפי' לא יהא גדול אלא בית רובע כו' עכ"ל ולא חש ר"ת להך פירושא מה שהקשה הרשב"ם לפירוש רבותיו דמ"ש סלע יחיד מסלעים הרבה מכונסים כו' וק"ל:

תאנא אם היה סלע יחידי אפילו (אין בו אלא בית רובע) כו' כך היא גירסת רבינו האיי גאון ז"ל ולומר דכשאמרו נמדדין עמה אפילו טרשין של ארבעת קבין הני מילי טרשין כמין צרורות אבל סלע של בית רובע כיון שיש לו שם בפני עצמו אינו נמדד עמה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ח מהלכות מכירה וכך היא בירושלמי דגרסינן התם רבי יוסי בשם רבי יוחנן ובלבד במיעוט השדה ובמובלעין בה ובסלע ששילוחו בית רובע אינו נמדד עמה. היה חלוק נמדד עמה. הר"ן ז"ל והרשב"א ז"ל. וזה לשון הרא"ם ז"ל תאנא אם היה סלע יחידי. פירוש אבן אטום. אפילו אין בו אלא בית רובע אין נמדדין עמה. נוסחא אמרינא אפילו אין בו אלא כל שהוא אין נמדדין עמה כלומר אפילו אין בו ברחבו אלא כל שהוא אין נמדד ואף על גב דתנן במתניתין פחות מכאן נמדדין עמה ואוקימנא בשיש בו ברחב ארבעה קבין לא אמרו אלא בטרשין שהם אבנים מקוטעין ומדובקים זה בזה שאפשר לו לחצוב האבנים ולהפרידן אבל כשהוא אבן אחד אטום שאי אפשר להפרידו אפילו אין בו אלא כל שהוא אין נמדדין עמה. ולהך נסחא אחריתי אפילו אין בו אלא בית רובע אין נמדד עמה יש לפרש אם היה סלע יחידי בלבד אין נמדד עמה לפי שלא אמרנו בית ארבעת קבין נמדדין עמה אלא כשהן טרשין מרובין ומפוזרין ומובלעין ברובה של שדה ונעשו טפל לשדה אבל כשהוא סלע בלבד אפילו אין בו אלא רובע אחד אינו נמדד לפי שכיון שהוא יחיד ואין שם סלע זולתו נעשה כמו שמופרש ומובדל ממנו וכאינו מכלל השדה דמי וכן אם היה סמוך למצר אף על פי שאינו סלע יחידי אינו נמדד עמה לפי שכיון שהוא סמוך למצר נעשה כאלו מכלל המצר הוא ואינו מכלל השדה. עד כאן לשונו. וזה לשון הראב"ד ז"ל: סלע יחידי אפילו כל שהוא אינו נמדד עמה. לא כל שהוא אלא אף על פי שהוא גובה עשרה. והטעם מפני שהוא כמו עמוד ויש לו שם בפני עצמו אבל כשהן שנים ושלשה ועפר ביניהם נכנסים בבית כור עפר עד שיהו בית ארבעת קבין כמו שזכרנו למעלה. הסמוך למצר כמו כן אינו נכנס בכלל בית כור מפני שהוא כמו שעומד חוץ לשדה לפי שהוא נמשך עם המצר ונדבק עמו. ורב פפא שאל אם מעט עפר מפסיק בינו ובין המצר נחשוב אותו עם המצר או עם השדה. ורב אשי שאל על כל הטרשין האלה שהזכרנו אם הם דקים וקלים להשבר נמצא עפר תחתיהן מהו ואם יש מוט עפר עליהן וצונמא מלמטה שאין המחרישה יכולה לחרוש בה יחשב כטרשין או לא. עד כאן. אבל הר"י ז"ל בעליות פירש כפירוש רשב"ם ז"ל וזה לשונו: ואם היה סמוך למצר אפילו כל שהוא אין נמדד עמה כיון שהוא בתחלת השדה כיון שאין לקבל טרשין אלא באמצע השדה. בעי רב פפא עפר בנתיים מהו אם הסלע סמוך למצר אלא שמפסיק עפר מעט בינו ובין המצר מי חשבינן מכלל השדה וכאלו הוא באמצע השדה. בעי רב אשי עפר מלמטה וצונמא מלמעלה אם הסלע סמוך למצר אלא שיש עפר מלמטה והסלע מלמעלה מהו מי אמרינן כיון שיכול לעקור הצונמא ונמצא שראוי לזרוע בו אחר כך בעפר שתחתיו הרי מקום זה מכלל השדה כיון דאית ליה תקנה לזרוע בו הילכך מקבל ליה כאלו הוא באמצע השדה. עפר מלמעלה וצונמא מלמטה מאי מי אמרינן כיון שיש עפר מלמעלה מכלל דמודה הוא ואף על פי שאין שם עפר מרובה להכניס המחרישה הרי הוא ראוי לזריעה מקצת זרעים. עד כאן. וכן פירש הרא"ם ז"ל. בעי רב פפא מפסיק עפר בנתיים מהו כלומר בין המצר והסלע ולא איתפרש בגמרין כמה עפר מפסיק בעינן אבל בירושלמי פירשו שכל שהמחרישה מסבבתו זהו באמצע. הר"ן ז"ל. ובקצת גרסאות כתוב שבאמצע אינו נמדד איזהו צד ואיזהו באמצע דבי רבי ינאי אמרין באלו שהמחרישה מסבבתו זהו מן הצד כך מצאתי הגירסא ונראה שהוא טעות סופר. וכן ראוי להיות כל שאין המחרישה מסבבתו זהו מן הצד וכל שהמחרישה מסבבתו זהו באמצע. אחר כך מצאתי הגירסא כן בפירוש רבינו חננאל ז"ל. הרשב"א ז"ל. ולענין הלכה כל הני בעיא דסלקין בתיקו כתב רבינו חננאל ז"ל דקיימא לן דכל תיקו דממונא קולא לנתבע וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ח מהלכות מכירה. וכתב הרשב"א ז"ל ויש אומרים ספיקא הוי וקיימא לן ממון המוטל בספק חולקין הני מילי בשאין אחד מהם מוחזק אבל כשאחד מוחזק לא והכא מוכר מוחזק דקיימא לן קרקע בחזקת בעליה עומדת כדאיתא בפרק השואל אלא אם כן הם אומרים כן כגון שהלוקח לא פרע המעות שכשם שהמוכר מוחזק בקרקעו כך הלוקח מוחזק במעותיו דבכהאי גוונא אפשר הוא שאם באו שניהם לקיים המקח חולקין ביניהן. ומכל מקום לא היה לו להרשב"א ז"ל לכתבה בלשון הזה. הר"ן ז"ל.

מתניתין בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פחות כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר. כתב ר"ש ז"ל ואף על גב דאין אונאה לקרקעות הני מילי כשהמוכר ביוקר או בזול ביתר משתות אבל היכא דמטעין זה את זה במדה צריך לנכות מן הדמים ומיהו המקח קיים ואף על גב דאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ומוכח בפרק הספינה דמקח טעות הוא הני מילי במטלטלי אבל במקרקעי לא שייך להו חזרה דקים להו לרבנן דניחא ליה ללוקח לקנות מה שימצא לפי המדה ומוכר נמי הכי קאמר ליה בית כור עפר אני מוכר לך לפי מדת החבל. ולפי דרכו יש לתמוה דודאי רבא אפילו במקרקעי אמרה ובמוכר ולוקח דאמרינן בפרק הזהב חטין וזרען בקרקע מאי כקרקע ואין להם אונאה או לא ואמרי היכי דמי אילימא שאמר שדאי בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשא והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. ועוד דגרסינן בפרק האיש מקדש ובמקרקעי נמי לא אמרה אלא דפליג בעילויא אבל פלוג במשיחתא לא דאמר רבא כל שבמדה כו' אלמא רבא אפילו במקרקעי אמרה. אלא שהטעם האחרון שכתב הרב ז"ל הוא יותר נכון דכל שאמר לו מדה בחבל לפי מדה בחבל קאמר ואם יחסר או יותיר ינכה או יחזיר. ויש אומרים דהכא ינכה או יחזיר לאו דוקא אלא בשרוצים שניהם להעמיד מקחן ולפי שאמר הן חסר הן יתר דפחות רובע או הותיר רובע הגיעו ובסימניו ובמצרניו אפילו עד רובע תנא הכא דבמדה בחבל אין כאן מחילה כלל לא למוכר ולא ללוקח. והרמב"ן ז"ל כתב כי דברי רבא שאמר כל דבר שבמדה כו' אפילו פחות מכדי אונאה חוזר אין פירושו בטל מקח דוקא אלא פעמים בטל פעמים קנה ומשלים כיצד אם אי אפשר להשלים כגון שדאי בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשא וכן מכר לו בית ונמצא חסר מן המדה בטל מקח וכן בכלים ומטלטלים כיוצא בה. ואם אפשר להשלים כגון מוכר פירות הללו מסאה לסלע ומדד לו ונמצאת מדה חסרה משלים נמצאת יתירה מחזיר שתות ויותר משתות ופחות משתות כולן שוין בדבר זה. אלו דברי הרב ז"ל. ואין דברים אלו מחוורין בעיני דאם כדבריו אכתי קשיא לך מתניתין דמדה בחבל דודאי בשאי אפשר לו להשלים היא מתניא דאי בשדה גדולה למה ינכה ישלים לו את המדה ואפילו הכי קתני ינכה. אלא אם כן ידחוק הרב ז"ל ויפרש אותו כדעת המפרש דלאו דוקא אלא כשרוצים להעמיד את המקח וכבר כתבתי בפרק הספינה דרבא לא בטל קאמר אלא חוזר כלומר אונאה חוזרת וכן כתב הרא"ם ז"ל. ואין הפרש בין אפשר להשלים לשאי אפשר במתניתין דמדה בחבל ודוקא תניא דאפילו בשאי אפשר להשלים אין הטענה אלא שיכול הלוקח לומר כלי שמשקלו כך קניתי ובפחות ממנו אין דעתי נוחה וכן בבית כיוצא בו. ואם כן אף הטענה הזו בעצמה נאמר כשהבית או השדה גדול מן המדה שהזכירו ואם כן בשמכר לו בית של עשרים אמה ונמצאת של עשרים ושלש יהא בטל שאם אתה אומר אליו שיקח היתר לפי המדה מה שלקח ממנו יכול לומר לו איני חפץ בבית גדול וכאותה ששנינו בפרק השואל המשכיר בית לחברו ונפל חייב להעמיד לו בית קטן לא יעשנו גדול כלומר דאיכא דניחא ליה בקטן ואם אתה אומר לו למוכר ימדוד לו עשרים שאמר לו ויטול את המותר בקרקע נמצא זה מפסיד את המותר ומאי שנא משדה. ועוד שדה עצמה למה כופין את הלוקח ליקח את המותר דבשדה גדולה לא ניחא ליה השתא או דלית ליה זוזי. אלא דכל לוקח ומוכר אפילו במקח אחד לאו בדוקא הן מעמידים דבריהם אלא לפי מדה ולפי מנין ולפי משקל. ותדע לך הגע עצמך המוכר שדה לחברו ונמצאת מקצת יוצאת מתחת ידו מחמת גזלה אין הלוקח יכול לבטל את המקח אלא קם דינא במה שנשאר בידו ומשלם לו את המותר מפני האחריות וכדאמרינן לקמן באחין שחלקו רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין רב אמר בטלה מחלוקת קסבר יורשים הוו ושמואל אמר מקמצין קסבר לקוחות הוו אלמא לכולי עלמא בלקוחות דעלמא קם דינא ואף על גב דאי אפשר להשלים דמי לא עסקינן שחלקו בתים ביניהם ואי נמי כלים. ואם תאמר אחין שאני ואפילו לשמואל דאמר לקוחות הוו לאו לקוחות ממש קאמר אלא כלקוחות וכן הדין בשותפי דעלמא אבל בלוקח ומוכר דעלמא לא. לא היא דהא אקשי ליה רב פפא לאביי ולשמואל דאמר מקמצין אלמא קם דינא. והא רב ושמואל דאמרי כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה אלמא מוכר ולוקח דעלמא ולקוחות דאמר שמואל גבי אחין חד דינא אית להו ואי באחין קם דינא הוא הדין נמי בלקוחות דעלמא ואביי נמי לא אשכח פירוקא אלא משום דהתם עביד רבנן מלתא דניחא להו לתרווייהו כדי שיוכל כל אחד מהם לימלך אם יחזור בו אם יקיים הא בעלמא דלא שייך ביה האי טעמא קם דינא והתם נמי חזרתן לאו מן הדין אלא דעביד רבנן מילתא דניחא ליה למוכר ולוקח. ובהא נמי מתרצא ליה ההיא דארעא ודיקלי בשילהי המוכר את הבית ושם כתבתי. הרשב"א ז"ל. והר"י ז"ל האריך בזה בפירושו על ההלכות בפרק האיש מקדש עיין שם.

יתר מכאן יעשו חשבון כלומר בין בחסר בין ביתר. ומיהו כי אמרינן דבחסר פחות מכאן דיעשו חשבון דוקא שפיחת בענין שעדיין נקרא בית כור אבל פיחת יתר מכאן לא דמכל מקום בית כור אמר לו. הרא"ם ז"ל. הר"ן ז"ל.

ולא את הרובע הוא מחזיר אלא כל המותר מתרצי לה בגמרא דהכי קתני ולא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא כל הרובעין. ופירש הרא"ם ז"ל דלא קאי אלא אסיפא דקתני שאם שייר בשדה בית תשעה קבין כו' דכיון שיש שם קרקע חשוב הראוי לחזרה מחזיר את כולו בין מותר בין הרובע אלא הא דקתני רישא יתר מכאן יעשה חשבון אין מחזיר לו אלא דמי המותר ולא דמי הרובע. ונראה לי דהיינו דגרסינן בפרק המוכר פירות בענין הא דאמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כולן דהוה אתינן לסיועי מהא דאמרינן הכא שהוא מחזיר לו את כל הרובעין כולם ודחינן הכי השתא התם הן חסר הן יתר אמר ליה מיהו רובע כו' ולא חשיב יתר מרובע כיון דאמר ליה תשעה קבין הויא ארעא חשיבא באנפי נפשה והדרא. כך גירסת הספרים. פירוש כיון דאיכא תשעה קבין והן מגיעין יותר מרובע לסאה הוי לה ארעא חשיבא והדרא כולה בין המותר בין הרובעין דאי ליכא תשעה קבין המותר בלבד הוא מחזיר ואי איכא תשעה קבין ולא הוי יותר מרובע לסאה כו' כרב נחמן דאמר נותן תשעה קבין ומחצה לכל כור וכור. ואין לפרש דהא דנקט התם וכיון דהוה ליה תשעה קבין לומר דכי הוה ליה תשעה קבין מחזיר קרקע וכי ליכא תשעה קבין מחזיר מעות ולעולם בין מותר בין רובעים מחזיר אף על גב דליכא תשעה קבין אין לפרש לפי שחזרת המעות לייפות כחו של מוכר ואם רצה מחזיר לו קרקע ולא הוה התלמוד זקוק שם להזכיר יפוי כח הלוקח שהוא יכול להחזיר לו הקרקע כשיש שם תשעה קבין שאין הסוגיא ההיא מקומו של דבר זה אלא ביפוי כח של מוכר היינו עסוקים שם שהלוקח מחזיר לו את הרובע. ויש לדחות ולפרש דבהאי סוגיא אליבא דרב הונא קיימינן דעל מילתיה דרב הונא אתינן דאמר אם בא לנפות מנפה את כולה והכי קאמר רובא לא חשיב יתר מרובע חשיב וכיון דהוה ליה תשעה קבין דחשיב אף על גב דליכא רובע לסאה הוי לה ארעא חשיבתא באנפי נפשה והדרא כדאמר רב הונא בשמעתין תשעה קבין שאמרו ואפילו בבקעה גדולה. ועל דברי הר' יוסף הלוי ז"ל שכתבנו קשיא לן אם איתא דהא דתנן ולא את המותר בלבד כו' אסיפא דוקא קאי ולא קאי אהא דתנן יתר על כן יעשה חשבון היכי מיתרצא לרב הונא דאמר תשעה קבין שאמרו אפילו בבקעה גדולה כיון דבתשעה קבין תליא מילתא ואף על פי שאין שם מותר ואפילו בבקעה גדולה שאין שם רובע לסאה מחזיר לו את הכל מאי האי דקאמר לא את המותר כו' דמשמע דאגב חזרת המותר הוא מחזיר את הרובעים והלא אפילו אין שם מותר מחזיר לו את הכל כיון שיש שס תשעה קבין דהא דקתני שאם שייר בשדה בית תשעה קבין כו' בשדה גדולה איתא לדעת רב הונא כדמקשה ליה רבא לרב נחמן מאי לאו דזבין ליה כוריים. ויש לומר דלדעת רב הונא ודאי הא דתנן ולא את המותר בלבד הוא מחזיר ארישא דקתני יותר מכאן יעשה חשבון קאי ועלה קתני ולא את המותר בלבד כו' מיהו לרב נתמן לא קאי אלא אסיפא דברייתא דבהדיא אמר רב נחמן בגמרא ואי איכא יתירא למליותא דתשעה קבין הדרי אלמא דאי ליכא מליותא דתשעה קבין אף על גב דאיכא יתירה על תשעה קבין ומחצה לכור ההוא יתירה בלבד הדר אבל רובעים לא הדרי עד דאיכא תרתי יתר מרובע לסאה ומליותא דתשעה קבין דהתם ודאי הוא מחזיר את הכל והא דמוכחינן התם דאם בא לנפות כו' מהא דתנן ולא את המותר בלבד כו' ולא מוכמינן איפכא דאינו מנפה את כולו מדאינו מחזיר את הרובעים כי ליכא תשעה קבין משום דסבר דדבר זה אינו מפורש במשנה והרי לרב הונא כי ליכא תשעה קבין נמי מחזיר את המותר את הרובעים בדמים או בקרקע. ורב האי גאון ז"ל בספר מקח וממכר כתב ולא את המותר בלבד ארישא נמי דקתני יותר מכאן יעשה חשבון שהוא מחזיר בין המותר בין הרובעים בדמים או בקרקע וכן דעת רשב"ם והא דאמר רב נחמן בגמרא נותן תשעה קבין ומחצה לכל כור וכור ואי איכא יתירה למליותא דתשעה קבין הדרי כלומר אי לא זבין ליה אלא כור אחד ואיכא יתירה למליותא דתשעה קבין הדרי לאו למימרא דהיכא דאיכא יתורא משהו על תשעה קבין ומחצה לכור לא הדרי דודאי מחזיר הכל או בדמים או בקרקע אלא הכא אי איכא יתירה למליותא דתשעה קבין הדרי בקרקע ואין המוכר יכול לחזור לו המעות וזה שהוצרך רב נחמן להזכיר זה בא לפרש דהא דתנן שהרי שייר בשדה בית תשעה קבין לאו בבקעה גדולה איירי דהתם אפילו תשעה קבין הוי מחילה אלא כגון דהנהו בית תשעה קבין אית בהו יתורא רובע לסאה כגון דלא זבין ליה אלא כור דכי איכא יתורא כגון בית חצי קב מחזיר לו מעות וכי איכא יתורא למליותא דתשעה קבין הדרי בקרקע. עליות.