מסכת בבא בתרא דף ק״ב עמוד ב׳

הכא במאי עסקינן בניפלי אין לפרש דלא חששו לבדוק במערה שניה אלא עד כ' דלא החמירו כולי האי לבדוק רק למערת הנפלים מדפריך בתר הכי מדהך בניפלי הנך נמי בניפלי משמע דאותו שמצא מוקמי בניפלי וקשה דהא קתני מארבע אמות ועד ח' ומערת נפלים אינה אלא ו' וצ"ל דאף על גב דרישא איירי בגדולים מכל מקום הא דקתני ובודק ממנו ולהלן כ' איירי בניפלי ולא קאי ארישא:

מתני' בית כור עפר נראה דנקט עפר לרבותא דאפי' הכי פחות מי' טפחים נמדדין עמה ולא כמו שפירש הקונטרס דאי לא אמר ליה עפר אלא בית כור סתם אפי' כולן סלעים הגיעו:

המקדיש שדהו פי' בקונט' דלא גרסינן בשנת היובל דבשנת היובל עצמה פליגי רב ושמואל בפרק אין מקדישין (ערכין דף כד. ושם) ומיהו ברוב ספרים גרסינן התם בסדר המשנה בשנת היובל וי"ל דבשנת היובל משמע שפיר שנה שאחר היובל ולא שנת חמשים ממש מדלא קתני בשנת היובל עצמה כדקאמר בפלוגתא דרב ושמואל ואע"ג דכתיב בשנת היובל ישוב השדה וגו' והתם ע"כ בשנת היובל עצמה יש לחלק דלשון תורה לחוד דקרא לאו אורחיה לכתוב עצמה והתם נמי יליף רב מדכתיב ואם משנת היובל ושנת היובל בכלל ופריך ליה שמואל מי כתיב משנת היובל:

‬ בית כור עפר אני מוכר לך פיר ר"ש ז"ל, דלהכי תנא בית כור עפר, לומר הקרקע הראוי לזריעה. ולפיכך היו שם טרשין גבוהין עשרה טפחים אינן נמדדין עמה. אבל אם לא אמר לו עפר, אפילו כולו סלעים הגיעו. ויש מקשים, דאם כן למה אינו מקבל נקעים, ויש לי לומר ליישב פירושו, דאפשר דהיא עצמה הנותנת, דכיון דאמר לו עפר, דמשמע ראוי לזריעה, אין אדם זורע חציו כאן וחציו כאן. ואי נמי אפילו אמר לו בית כור סתם ומקבל טרשים, נקעים אינו מקבל, שאין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו כשנים ושלשה מקומות., ויש מי שפירש, דלרבותא דסופא נקט עפר, לומר, דאף על גב דאמר לו עפר, טרשים פחותין מכאן נמדדין עמה, דטרשי דארעא מיקרו. ויש מפרשים דלישנא בעלמא הוא ולא לשום צריכותא, אלא דהכין קרו לה אינשי. טרשין ונקעין אלו גובהן ועומקן אמרו רחבה ואורכן לא אמרו. ומדברי ר"ש ז"ל בשיש בהן שיעור מקום ארבעה על ארבעה. ובירושלמי בעו לה היה שם נקע עמוק עשרה ואין בו ארבעה. ומתוך מה שאמרו שם משמע שהוא נמדד. מכל מקום, משמע התם בהדיא מתוך בעיא זו שאם יש ברחבן ארבעה על ארבעה אין נמדדין, כדברי ר"ש ז"ל, אלא שבסלעים שאין גבוהין עשרה ונקעים שנמדדין עמה אמרו שם: רחבן כמה ר' ינאי אמר עד עשרה טפחים ר' ייסה בר בון אמר עד ארבע אמות. ועוד צריכין אנו לדעת טרשין ונקעים שאין נמדדין עמה למי, אם בטלין לגבי קרקע ושל לוקח הן, כיציע פחות מן ארבע אמות וכאילנות שבשדה, או נשארין למוכר. והראב"ד ז"ל כתב, שכל אותן שנשנו בפרק המוכר את הבית ובפרק הספינה שנכנסים עמה בכלל המכר, אינן נמכרין בשם מדה, לפיכך מדקדקין בהן מה הן לצורכו ומה אינן לצורכו ומהו מחובר ומה תלוש ומה תשמישו ומה שאינו תשמישו, אבל מה שנמכר בשם מדה ונותן לו כל מדתו, אין מוסיפין על מדתו כלום, עד כאן. ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל בזה, אם יאמר כן אפילו בתאלין והוצין שבתוכו, כי מתוך דבריו משמע שאף בהן הוא דן את הדין, ולא אמרו דקנה אלא במוכר את תשמישתם. עוד כתב הרב ז"ל דכופין את הלוקח ליקח אותן בדמיהן, מפני שהן כדברים אבודים ביד המוכר, כמו שאמרו ביותר מרובע שאמרו שכופין את הלוקח ליקח. ולפי דברי הרב ז"ל אין בין נמדדין לשאינן נמדדין אלא לפחת הסלעים והנקעים שאין שמין אותן לפי שווי השדה, אלא בפחות מכאן. ואני תמה, שהרי אמרו טעמא לפי שאין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו כשנים ושלשה מקומות, וכיצד טענה זו תלויה בדמים, אם יפחתו לו מעט מן הדמים שיקנה בעל כרחו. ואינו דומה לרובעין, דהתם שדה אחת היא ואין כאן טענת מניעה אצל הלוקח אלא שרוצה לקנות כור ולא כור ורובע, אבל מכל מקום כל הרוצה לקנות יותר כך הוא קונה. אבל בנקעים עמוקים אינו כן, שאפילו מי שחפץ לקנות שדה גדולה אינו קונה כן, ומדת כל אדם היא זו, ואיך נכוף לקנות מה שהיא קפידה אצל הכל. וצריך לי עיון.

גמרא הכי גרסינן בכולהו נוסחאי עתיקי וכן גריס ר"ש ז"ל: המקדיש בשעת היובל. ופירושו, בזמן שהיובל נוהג, ולאפוקי מקדיש בזמן שאין היובל נוהג, שאינו פודה לפי שיעור חומר שעורים בחמשים שקל כסף (ולא) [אלא] בשיוויו ואומרים לו פתח אתה, וכדאיתא בעירוכין (כו, א). ויש ספרים דגרסין בשנת היובל. וכתב ר"ש ז"ל דליתא, דמקדיש בשנת היובל פלוגתא דרב ושמואל היא, דמר אמר אינה קדושה כל עיקר ומר אמר קדושה ויוצאה באותה יובל עצמו. וכדאיתא בערכין (כד, א) ויש מעמידין אותה גרסא, ומפרשין בשנת היובל שנה ראשונה של אחר היובל שהיא שנה ראשונה ליובל הנכנס, ומשום דקתני עלה שנותן חמשים שקלים לחומר זרע שעורים נקט ליה, דאילו הקדישו לאחר שתים ושלש שנים אינו נותן כן, אלא לפי השנים הנותרות. והיינו דקתני בסופא הקדיש שתים ושלש אחר היובל, אלמא רישא במקדיש שנה ראשונה של יובל, ובפלוגתא דרב ושמואל גרסינן בשנת היובל משמע. ואף על פי שאמרו שם מי כתיב בשנת היובל משנת היובל כתיב, דמשמע דשנת היובל סתם משמע שנת היובל עצמה, התם לשון תורה, אבל בלשון חכמים, כדי להפריש ביניהם, שנת היובל עצמה אמרו בה בפירוש שנת היובל עצמה, ובשנה ראשונה אמרו בה שנת היובל סתם.

היו שם סלעים או נקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה פירש ר"ש ז"ל, אין נמדדין עמה ליפדות בפדיונה חומר שעורים בחמשים שקל, אלא בשוויין. דאי אפשר לומר דאינן קדושין כלל, וכענין שאמרו לענין מוכר, דהא תנן בפרק המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא עא, א) דהמקדיש את שדהו הקדיש בור ודות ושובך, ואף על פי דרשותא באפי נפשייהו נינהו ואינן בני זריעה. ואקשינן וליקדשו באפי נפשייהו לפי זרע חומר שעורים ואף על פי שאינן שדה אחת, ונפקא מינה שיגאל לחצאין. כך פירש הרב ז"ל. והקשו עליו, דאי משום הא, לא נפקא מינה מידי, דהא לכולי עלמא שדה אחוזה נגאל הוא לחצאין. ופירשו, דהכא הכי קאמר, נהי נמי שאינן נפדין בכך מתורת שדה אחת, מדין עצמן היא לפדות כן, ולמאי תני אין נמדדין עמה. ומסתברא לי כפירושו של ר"ש ז"ל, שאף על גב דאמרינן דשדה אחוזה נגאל הוא לחצאין, לא שיאמר לגזבר הא לך חצי דמיו ותן לי חצי שדה, אלא לומר שיוכל לכופו לקבל חצי הדמים שעד היובל, ונפקא מינה שאין חצי השדה נחלט לכהנים ביובל, והוא הדין לממשכן שדה לחבירו שפורע לחצאין, ואף על פי שאינו יכול להוציא מתחת יד המלוה שדה לפי פרעון עד שיתן לו כל מעותיו, וכבר כתבתי כן בארוכה בפרק ראשון של קידושין בסייעתא דשמיא, וכיון שכן, אילו היו טרשין ונקעין אלו שדה נמדדין עמה, לא היו נגאלין בפני עצמן להוציאן מתחת יד גזבר, אבל אם הם שדה בפני עצמן נגאלין בפני עצמן ומוציאן מיד גזבר כאלו הקדיש שדה זו בפני עצמה וזו בפני עצמה. כנ"ל להעמיד דברי הרב ז"ל.

וענין כרם הנטוע על פחות מארבע אמות שהוזכר כאן כבר ביארנו ענינה בפרק הספינה:

ונשלם הפרק ת"ל:

האומר לחברו בית כור וכו' כונת הפרק להשלים עניני הדינין הנאמרים בדיני המכירות שכבר התבאר רוב ענינם בשלשת הפרקים הקודמים ר"ל הבית והספינה והפירות ועל צד השלמת אלו הענינים יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון במוכר שיעור קרקע לחברו ולא שימכור קרקע זה בפרט אלא שימכור לו בסתם בית כור עפר או שיעור אחר ויש שם מקומות שאין ראויים לזריעה או שהם נראים כמקומות חלוקים בפני עצמם אע"פ שראויין לזריעה על איזה צד יש לו לקבלם ועל איזה צד אין לו לקבלם השני בשהתנה לו שיעור ידוע בסתם ומדד לו ונמצא חסר מעט או יתר מעט על איזה צד צריכים להחזיר זה לזה ועל איזה צד אין מחזירין זה לזה כלום וכשמחזירין אם מחזירין קרקע או מעות השלישי במי שמכר חצי שדה פלוני ולא ציין לו באיזה צד כיצד הם חולקין זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בה דברים על ידי גלגול כמשפט סוגית התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה אמנם תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה פחות מכן נמדדין עמה אם אמר לו כבית כור עפר אני מוכר לך אפילו היו שם נקעים עמוקים יותר מעשרה טפחים או סלעים גבוהים יותר מעשרה טפחים הרי אלו נמדדין עמה אמר הר"ם נמדדין הוא שימוד גב ההר וקרקע הנקע כשהיא פחותה מעשרה טפחים ויחשב בכלל מדת בית כור חמשה ושבעים אלף אמה:

אמר המאירי האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך ר"ל בסתם ולא בית כור פלני או שיש לי במקום פלני ובמצר פלני אלא בית כור מבתי כורים שיש לי בבקעה פלנית או בסתם ואע"פ שהמוכר צריך לסיים את ממכרו פירושו שאם אמר לחברו כל מה שבבית זה אני מוכר לך או כל מה שבשק זה או בתיבה זו אפילו נתרצה לו ומשך אינו קנוי שלא סמכה דעתו אם היה שם כלום אם לאו ואם מלא תבן או עפר או דברים אחרים וכיוצא בזה במטלטלין וכן בקרקעות אם אמר קרקע מנכסי או כל נכסי חוץ ממקצתן אבל כל שאמר כל נכסי או כל שדותי או שדות אני מוכר לך או שדה אני מוכר לך או בית אני מוכר לך או חצי שדה כל אלו וכיוצא בהם נמכרו לפי ענינם שאם אמר שדות אין פחות משנים ואם אמר שדה נותן הפחות מאותם שיש לו וכן כיוצא בזה כמו שיתבאר מעתה אף כשמוכר בית כור סתם אין זה בכלל מוכר דבר שאינו מסויים וסתם דבר זה הוא במי שיש לו בקעה גדולה ומוכרה בית כור בית כור לכמה לוקחים ומכרו לזה וכשבא למדוד לו היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה ופירשו בגמ' אפילו לא היו הנקעים מלאים מים שהם ראויים לזריעה קצת מפני שאין אדם רוצה ליתן מעותיו במקום אחד ויראה כשנים או שלשה מקומות ולפיכך אין נמדדין עמה ופירשו חכמי הצרפתים שלא סוף דבר שישלים לו בית כור מלבד אותם הנקעים הא כל שהשלים לו בית כור אין מקפידין על הנקעים שבנתים שאם כן הרי עדין נראה כשנים ושלשה מקומות אלא כך הוא הענין אין נמדדין עמה ויש לו להתחיל במדידתו מצד הנקעים עד שלא יהו הנקעים באמצע השדה ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו פירשו שאין נמדדין עמה ר"ל שאין נכללים בכלל המכר ויש לו להשלים בית כור לבד הנקעים הא כל שהשלים אין קפידא בנקעים שבאמצע ולא נאמר קפידא במה שנראה כשנים ושלשה מקומות הואיל ואינו צריך לחרוש ולזרוע לשם שהרי הושלם בית כורו מצד אחר ואף הם פירשו שאותם הנקעים הם של מוכר וכן כתבוה גדולי ספרד בפירושיהם בסוגיא זו וכן גדולי המפרשים וחדשו לומר לפי שטתם שאח"כ כופין את הלוקח ליקח ואת המוכר למכור על הדרך שאמרו ביתר מרובע כמו שיתבאר ומ"מ לגדולי המחברים ראיתי שהם מפרשים כשיטה זו אלא שמפרשים שאותם הנקעים הם של לוקח ובלא דמים פחות מכן ר"ל מעומק עשרה או גובה עשרה נמדדין עמה ואם אמר לו כבית כור עפר אפילו היו שם נקעים או סלעים בעומק עשרה או בגובה עשרה הרי אלו נמדדין עמה ופרשו חכמי הצרפתים שלא נאמר דין זה אלא כשאמר לו בית כור עפר שמלת עפר מורה על מקום הראוי לזריעה אבל אמר בית כור סתם אפילו כלו מלא נקעים או סלעים הגיעו ורוחב הנקעים לא התבאר במשנה זו ויראה שאין צרך בה לשום שיעור וחכמי הצרפתים פירשו בה שיעור שלשה טפחים ובתלמוד המערב נחלקו בה אחד אומר עד עשרה ואחד אומר עד ארבע אמות ונראה לפסוק עד עשרה שיהא ארכן ורחבן כעמקן:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שבפחות מעשרה שנמדדין עמה יש בגמ' קצת תנאים כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' לביאור תנאים אלו עם מה שנתגלגל בה מצד אחר אלו הם:

בד"ה הב"ע בנפלי כו' לבדוק רק למערת נפלים כו' עכ"ל כצ"ל:

בפרשב"ם בד"ה האומר כו' ולאו מקום הראוי לזרוע כור תבואה קאמר אלא לפי חשבון כו' עכ"ל הא ודאי דלפי חשבון חצר המשכן נמי בית סאתים כפי זרע קאמר ולשון בית כור נמי בית כור זרע משמע כמ"ש התוס' בפרק הכונס אלא דר"ל דלא נאמר כפי מקום הראוי לזרוע קאמר דיש מקום דלא מצמיח כ"כ כמו במקום אחר דהשתא ע"כ בית כור תבואה קאמר ואהא קאמר דבכל מקום משערינן בשוה דהיינו בית כור זרע כחצר המשכן ששיערו חכמים וק"ל:

בא"ד והוא בריבוע ד' אמות כו' עכ"ל כבר כתב מהרש"ל שנפל טעות בפירשב"ם ועיין על דבריו בקדושין בפרק האומר אבל הריבוע שכתב שם אינו מכוון כל כך וכבר כתבנו בחדושינו סוף מסכת ביצה שזה הריבוע מחזיק רע"ג אמות וה"ט ואצבע קטנה על רע"ג אמות וה"ט ואצבע קטנה ע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה המקדיש כו' והתם נמי יליף כו' מי כתיב משנת היובל עכ"ל ר"ל דצ"ל נמי התם דרב משנת היובל ולשמואל בשנת היובל משמע שפיר שנת היום עצמה משום דלשון תורה לחוד וק"ל:

ר"ש ד"ה אדעתא ליטלו לחזור ולפנותו משם לא מנחי הלכך לגמרי נקברו שם כולן ע"י הדחק ואקראי בעלמא וכו' כצ"ל ור"ל דלא נקברו האמצעים כדי לחזור ולפנותן משם אלא כולן נקברו שם ע"י הדחק באקראי ר"ל שלא נתכוונו לעשות מקום זה בית הקברות ולקבור שם יותר ולכך לא חשבינן ליה שכונת ב"ה ודו"ק:

רב ששת בריה דרב אידי אמר בדניפלי פירוש לעולם רבי שמעון היא וסיפא דקתני בודק שני בדניפלי כו'. ואיכא דגרס בהדיא לעולם רבי שמעון היא ובניפלי ואינה כעיקר הנסחאות ורבינו חננאל ז"ל פירש כו' ככתוב בשיטת הרמב"ן ז"ל. הר"ן ז"ל.

ויש לפרש דהא דקתני ובודק הימנו ולהלן עשרים אמה לאו בהדי מקום שנמצא בו אותם מתים הוא אלא חוץ לאותו מקום מתחיל לבדוק עשרים אמה אלו לפי שיש לחוש שהמקום כולו שכונת קברות הוא ושתי מערות וחצר בינתיים יש שם חוץ למקום מתים הללו כו'. ושהחצר של המערות של מתים אלו והמערות שניה של החצר השניה היתה עשויה ודייקא נמי דקתני מצא אחד בסוף שני בודק ממנו ולהלן עשרים אמה אלמא כל עשרים שבודק מסוף המקום שנמצא בו המת הוא שבודק אותם ומשום חשש שתי מערות אחרות וחצר בינתיים הוא צריך לבדוק אותם. ועל זה הפירוש הא דאמר רב ששת בריה דרב אידי בנפלי אין אנו צריכין לומר כהאי גוונא מתים שמצא היו נפלי אלא לעולם אלו שמצא מתים גדולים היו כדקתני בהדיא אם יש ביניהן מארבע אמות ועז שמונה דשמעינן מינה דמתים גדולים היו והאי דנפילי דקאמר רב ששת על אחד משתי המערות אחרות וחצר בינתיים שאין אנו חוששין שהיו שתי המערות דמתים גדולים שצריך להיות באורך כל אחד מהם שמונה אלא למערה אחת בנפלי והשניה לגדולים וחצר ביניהן הוא שחוששין לפי שכיון שחששא בעלמא נינהו אין לנו לאחוז בה כולהו פנים לחומרא ולומר שהן שניהן דגדולים אלא נקטינן בחד מערה לקולא ואמרינן דנפילי הוא ובחד מערה לחומרא ואמרי דילמא דגדולים הוה והיינו דמקשינן ומדהא בנפלי ומהדרינן חדא בנפלי אמרינן תרי נפלי לא אמרינן ושאר כל השמועה פשוטה הוא. הרא"ם ז"ל. וזו היא שיטת הרמב"ן ז"ל. עיין פרק ט' מהלכות טומאת מת. גליון.

הכא במאי עסקינן בדנפלי כו' אין לפרש דלא חששו לבדוק כו' ככתוב בתוספות. ונראה לפרש דמסיפא קא פריך מצא אחד בסוף שתי אמות בודק ממנו ולהלן עשרים אמה ופריך כי היכי דתלינן הכא בנפלי התם נמי ניתלי בנפלי ולא יבדוק אלא שמונה עשר אמה. ומשני בכל חצר תליא חדא מערה בנפלי ולא תרתי. תוספות הרא"ש ז"ל.

דרבנן אדרבנן לא קשיא הכא כיון דמינוול לא מיקרי קבר פירוש מעולם לא קבר אותו על דעת שיטול אותו משם לאחר זמן כי נטילת המת מקברו ניוול הוא לו הילכך לא מצי למימר ליה רואין כאלו אינם כי בודאי על קבורת עולמית נקבר שם אבל נטיעת גפנים בקירוב אפשר כי בכוונה עשה מימר אמר דשפיר שפיר כו‪’‬. הראב"ד ז"ל. סליק פרק ששי פרק שביעי

בית כור עפר אני מוכר לך פירש רש"י ז"ל דלהכי תנא ביה כור עפר לומר קרקע הראוי לזריעה ולפיכך היו שם טרשין גבוהין עשרה טפחים אינן נמדדין עמה אבל אם לא אמר ליה עפר אפילו כולו סלעים הגיעו. ויש מקשים דאם כן למה אינו מקבל נקעים. ויש לי לומר ליישב פירושו דאפשר דהיא הנותנת דכיון דאמר ליה עפר דמשמע ראוי לזריעה אין אדם זורע חציו כאן וחציו כאן. ואי נמי אפילו אמר ליה בית כור סתם ומקבל טרשים נקעים אינו מקבל שאין אדם רוצה שיתן מעותיו ויראו כשנים ושלשה מקומות. ויש מי שפירש דלרבותא דסיפא נקט עפר לומר דאף על גב דאמר ליה עפר טרשים פחותים מכאן נמדדים עמה דשדרי דארעא מיקרי. ויש מפרשים דלישנא בעלמא הוא ולא לשום צריכותא אלא דהדין קרו ליה אינשי. טרשין ונקעים אלו גובהן ועומקן אמרו רחבן וארכן לא אמרו. ומדברי ר"ש ז"ל בשיש בהן שיעור מקום ארבע על ארבע ובירושלמי בעי לה היה שם נקע עמוק עשרה ואין בו ארבע ומתוך מה שאמרו שם משמע שהוא נמדד מכל מקום משמע התם בהדיא מתוך בעיא זו שאם יש ברחבן ארבע על ארבע אין נמדדין כדברי ר"ש ז"ל אלא שבסלעים שאין גבוהים עשרה ונקעים שנמדדים עמה אמר שם רחבן כמה רבי ינאי אמר עד עשרה טפחים רבי ייסה בר בון אמר עד ארבע אמות. ועוד צריכים אנו לדעת טרשין ונקעים שאין נמדדים עמה למי אם בטלים לגבי קרקע ושל לוקח הם כיציע פחות מארבע אמות וכאילנות שבשדה או נשארין למוכר. והראב"ד ז"ל כתב שכל אותן שנשנו בפרק המוכר את הספינה שנכנסים עמה בכלל המכר אינם נמכרים בשם מדה לפיכך מדקדקים בהם מה הן לצרכה ומה אינו לצורכו ומהו מחובר ומהו תלוש ומה תשמישו ומה שאינו תשמישו אף מה שנמכר בשם מדה ונותן לו כל מדתו אין מוסיפים על מדתו כלום. עד כאן. ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל בזה אם אמר כן אפילו בתאלין והוצין שבתוכו כי מתוך דבריו משמע דאף בהן הוא דן את הדין ולא אמרו דקנה אלא במוכר את תשמישתם. עוד כתב הרב ז"ל דכופין את הלוקח ליקח אותן בדמיהן מפני שהם כדברים אבודים ביד המוכר כמו שאמרו ביתר מרובע שאמרו שכופין את הלוקח ליקח. ולפי דברי הרב ז"ל אין בין נמדדין לשאינם נמדדין אלא לפחות את הסלעים והנקעים שאין שמין אותם לפי שווי השדה אלא בפחות מכאן. ואני תמה שהרי אמרו טעמא לפי שאין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו כשנים ושלשה מקומות וכיצד טענה זו תלויה בדמים אם יפחתו לו מעט מן הדמים שיקנה בעל כרחו ואינו דומה לרובעין דהתם קפידא אחת היא ואין כאן טענת מניעה אצל הלוקח אלא שרוצה לקנות כור ולא כור ורובע אבל מכל מקום כל הרוצה לקנות יתר כך הוא קונה אבל בנקעים עמוקים אינו כן שאפילו מי שחפץ לקנות שדה גדולה אינו קונה כן ומדת כל אדם היא ואיך נכוף לקנות מה שהיא קפידא אצל הכל. וצריך לי עיון. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל: היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה. מאי טעמא אומדן דעתא הוא בית כור בהדי תפיסה אחת קבעי והאי מיחזי כשנים ושלשה מקומות. והנך נקעים עמוקים עשרה דאמרינן שאין נמדדין עמה לא ידעינן אם הם ללוקח אגב שדה או אם הם למוכר. ומסתברא שהם למוכר דלמאי מדמינן להו ויהיו ללוקח אם לאבנים שהם לצרכה הני אינם לצרכה. ואם תאמר יהיו כמו חרוב שאינו מורכב ובתולת השקמה הני צריכי לשדה והני לא צריכי לשדה ואם לתבואה דמטא למחצה לא דמי דמכל מקום גידולי שדה נינהו וצריכי נמי שדה ליבשה ולתנור וכירים המחוברים בטיט נמי לא דמי דהנהו כולהו מתשמישי הבית נינהו אבל הנך לא משמשי ולא מידי. ואולי שלדמותם ליציע שהוא פחות מארבע אמות שהוא פתוח לבית שהוא נמכר עמו ואפילו הכי לא דמי חדא דהא אמרינן בגמרא טרשין שאמרו בית ארבעה קבין פירוש לבית כור ואכולה מתניתין קאי מדלא קאמר הא דאמרת אין נמדדין עמה לא שנו אלא בית ארבעה קבין וקאמר סתם טרשים שמע מינה דעל כולה מתניתין קאמר דבהנך הוא דמפלגינן בין גבוהין עשרה לשאינן גבוהין אבל אם היו יותר מארבעה קבין לבית כור אפילו פחותים מעשרה אין נמדדין עמה ואם היו פחותים מארבעה קבין אפילו גבוהים עשרה נמדדין עמה אלמא כיון דאיכא האי שיעורא משום הכי חשיבות הוא דעל כרחך הוו להו הפסקה בשדה בית כור פחות מכאן לא הוו אם הוו להו כיציע שהוא ארבע אמות על ארבע אמות. ועוד כי היציע שאינו ארבע אמות הואיל ופתוח לתוכו בית אחד ונכנס בלשון בית אבל הנך כיון דאמר ליה בית כור עפר וקא יהיב ליה בית כור חוץ מאלו מה יש לנו להביא עוד נקעים וסלעים והוו להו כבור ודות שבבית אף על גב דהני תשמישתייהו לחוד ונקעים תשמישתייהו לחוד דהא אפילו בשני זריעה נמי אמרינן דאין נמדדין עמה אפילו הכי כיון דאמר ליה בית כור עפר ויהיב ליה בית כור תו לא יהיב ליה. כללו של דבר כל דבר שנמדד שם במדה אם לא אמר ליה הן חסר הן יתר או כבית כור שהוא כעין הן חסר הן יתר אין מוסיפין על מדתו אפילו טפח כי כל אלו שנשנו בפרק המוכר את הבית והמוכר את הספינה אין נמדדין לשם מדה כו'. ועתה כיון שביררנו שאינן ללוקח צריכין אנו לברר אם היו כבור ודות שבבית ויעמדו למוכר עד שירצה למוכרן או אם כופין למוכר למכור אותם וללוקח לקנות כאשר אמרו ביותר מרובע להן חסר או יתר שאמרו שכופין הלוקח ליקח. ונראה לי שכופין הלוקח ליקח ואת המוכר למכור על דרך שאמרו ביתר מרובע ושם נפרש בעזר השם.

ואם אמר לו כבית כור אפילו היו שם נקעים נמדדין עמה מיהו כתב רש"י ז"ל דאי הוי יותר מארבעה קבין אין הלוקח מקבל וכן כתב הרא"ה ז"ל דמה שאמרו בבית כור פחות מעשרה אמרו בכבית כור בעשרה וכן נראה לי מדאמרינן בגמרא אמר רבי יצחק טרשין שאמרו בית ארבעה קבין ומשמע דאכולא מתניתין קאי והכי קאמר טרשין שאמרו בין ברישא בין בסיפא דמקבל דוקא בית ארבעה קבין. הר"ן ז"ל.

המקדיש שדהו בשנת היובל פירש הקונטרס דלא גרסינן בשנת היובל כו' ככתוב בתוספות. ואפשר לומר דכיון דלא קתני עצמה כדקתני פלוגתא בדרב ושמואל לא משמע דהאי איירי בשנת חמשים כו' וכן מוכח בסיפא דקתני הקדיש בשלש שנים אחר היובל מכלל דרישא איירי בשנה ראשונה שאחר היובל. וקשה דאמרינן התם אמר רב המקדיש שדהו כו' ומפרש טעמא התם מדכתיב ואם משנת היובל ופריך ליה שמואל מי כתיב אם בשנת היובל משמע דאי הוה כתיב בשנת היובל משמע משנת היובל עצמה ועוד הא דכתיב בשנת היובל ישוב השדה. ויש לומר דלשון תורה לחוד כו'. הרא"ש ז"ל.

המקדיש שדהו בשנת היובל כו' פירוש בשעת היובל נוהג. היו שם נקעים עמוקים עשרה כו'. פירוש אלא לוקח אותם בלי פדיון. ומאי דקתני בשעה שיובל נוהג משום דהאי דינא דנותן בזרע חומר שעורים ליתא אלא בזמן שבית המקדש קיים אבל אם הקדיש בזמן שאין בית המקדש קיים שאינה שעת היובל ואף על פי שאינו רשאי דהא תנן אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה אפילו הכי אם הקדיש בפירוש לבדק הבית שהיא קדושת דמים ויש לו פדיון כשהוא פודה אינו פודה אותו אלא בשווהו ומוסיף חומש בין הקדש שדה בין זולתה וכיון שאין בית המקדש קיים כדי שיהא שם בדק הבית מוליך הנאה לים המלח ואם הקדיש בפירוש למזבח בהמה תעקר לפי שהיא קדושת הגוף ואין לה פדיון מעות וכסות וכלים יוליכם או דמיהם לים המלח שאף על פי שקדושת מזבח קדושת הגוף היא ואין לה פדיון מעות כסות וכלים כיון שאין ראוין למזבח כשהקדישן לדמיהן הקדישן הילכך יש להם פדיון ויוליד דמיהם לים המלח כדקתני בהדיא ואם הקדיש מן הערך או החרים בהמה תעקר מעות כו' ואף על גב דקיימא לן הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל התם דיעבד כי קאמרינן אנן לכתחלה. והאי דאמרינן מוליך הנאה לים המלח הני מילי היכא דהקדיש בפירוש קדושת הגוף או לבדק הבית אבל אם הקדיש סתם כיון שאין לנו עכשיו בית המקדש סתם הקדש בזמן הזה לבתי כנסיות הוא או לעניים. ואקשינן ואמאי ליקדשו הני נקעים באנפי נפשייהו וליבעי פדיון. ואוקימנא דבנקעים מלאים מים עסקינן דלא בני זריעה נינהו דומיא דסלעים אבל אי ליתנהו מלאים מים כיון דבני זריעה נינהו מקדשי באנפי נפשייהו ובעו פדיון. הר"י ן' מיגש ז"ל.

תוס' ד"ה המקדיש כו' דלשון תורה לחוד כדאיתא בחולין דף קלז ע"א: