מסכת עבודה זרה דף ע״ו עמוד א׳

בת יומא שבישל בה עובד כוכבים היום אבל בישל בה אתמול כבר הפיג בה טעמו בלינת לילה ושוב כשפולטו בתבשיל אחר אינו אלא לפגם:

מכאן ואילך לישתרי אף לכתחלה:

גבי קדשים השפוד והאסכלא שצלה בהן בשר קדש משום דכי אתי למחר הוי נותר וכי הדר מבשל בשר קודש למחר פליט שפוד בגויה טעמא ונותר איסור כרת הוא:

מגעילן לא חשיב כליבון דליבון שורף את הכלי:

עמרם ברי עמרם בני:

גבי קדשים כי בלע האי שפוד היתרא בלע הלכך סגי ליה בהגעלה:

אלא אמר רבא האי הגעלה דקתני התם מריקה ושטיפה כלומר לעולם לפלוט האיסור וודאי ליבון בעי כשאר בליעת איסור אלא מצות מלך היא בקדשים ומרק ושטף במים כי היכי דהויא גזירת הכתוב כאשר יזה מדמה על הבגד דבעי כיבוס במקום קדוש ושבירת כלי חרס במקום קדוש הוא וה"ה למריקה ושטיפה:

א"ל אביי מי דמי כלומר מי קרי למריקה ושטיפה הגעלה הא כל הגעלה רותחין משמע שכופין להקיא הכלי מה שבלע ומריקה ושטיפה בצונן הוא כדאמרינן בשחיטת קדשים בפ' דם חטאת (זבחים צו:):

בת יומא פירש בקונטרס שבישל בה עובד כוכבים היום אבל אם בישל בה אתמול כבר הופג טעמו בלינת לילה משמע לפירושו דלינת לילה פוגמת ולא בעינן מעת לעת וכן פר"ת דלינת לילה פוגמת כי לא היה דרך בימים קדמונים לבשל בלילה כדמשמע בפ"ק דברכות (דף ב:) בזמנים שקבעו לקריאת שמע בזמן שכיבה בכהנים ועניים וכל אדם וזכר לדבר דלינת לילה מיקרי עבור צורה והוי דברים ק"ו אם אוכל שהוא בעין מעבר צורתו בלילה כ"ש איסור הנבלע בקדירה ולישנא דבת יומא משמע שבישל בה היום מדלא קאמר לא אסרה אלא קדרה מעת לעת ודוקא שעמדה כל הלילה בלא בישול שאין ידוע מה גורם להפיג הטעם תחלת הלילה או סופו או כולו אבל מעת לעת לא בעינן והמחמיר תבא עליו ברכה ויש לתמוה לדברי ר"ת שמביא זכר לדבר מעיבור צורה דתפשוט ליה שסוף לילה גורם הפגם דהיינו עמוד השחר דמשוי ליה נותר להטעינו שריפה ובפ"ב דזבחים (דף יט:) גבי קדוש ידים משמע דבעמוד השחר חשיב לינה ושמא לכך אור"ת דאינה ראיה גמורה אלא זכר לדבר כדי שלא לפשוט זה משם ויש לדקדק דסוף לילה לבד אינו גורם אלא כולו מדהצריך הכתוב שבירה בכלי חרס מריקה ושטיפה בכלי נחשת אחרי בישול חטאת למ"ד נ"ט לפגם מותר ואמאי הלא מותר לבשל בו לכתחלה אחר עמוד השחר וה"ר ברוך כתב בספר התרומה שצריך לחקור שלא היה בכלי אפילו מים חמין לבד בתוך מעת לעת דמים חשיבי כמו האיסור לפי שנעשו נבילה כיון שלא היה בהן ס' לבטל פליטת הכלי דבדידיה משערינן וחזרו ונבלעו ודוקא בכלי של איסור אבל בכלי של היתר כגון בשר בכלי של חלב או איפכא אף על פי שהיו בו מים חמין בתוך מעת לעת אין לחוש שהרי הן היתר דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא דוקא באיסור ועוד דאיכא נ"ט בר נ"ט דאפי' לפי המפרש גבי דגים שעלו בקערה אבל נתבשלו לא הכא איכא ג' נותני טעם של היתר הראשון שנבלע בכלי וממנו למים ומן המים חזר ונבלע בכלי:

מכאן ואילך לשתרי הלכך דבר המבושל בכלי שאינו בן יומא מותר ויש לתת טעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדרה לפי שהקדרה היה בה איסור גמור תחלה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם והגעלת כלי בן יומא אין להגעיל אלא בס' דשמנונית הנפלט בחמין טעם לשבח הוא דלא שרינן לעיל בפרק ב' (עבודה זרה דף לח:) חמין של עובדי כוכבים אלא משום דסתם כליהם אינן בני יומן אבל כשמגעילין כלי חמץ בערב הפסח בד' שעות דשעת היתר היא יכול להגעיל אפילו כלי בן יומא בפחות מס' דהוי נ"ט בר נ"ט של היתר החמץ בקערה וממנו למים ומן המים חוזר ונבלע בקערה ועדיין הכל היתר ועוד כי יותר מתקלקל טעם חמץ בכלי שאין ראוי לאכילה ממה שמתקלקל טעם בשר בדגים שנתבשלו אחריו לפי שהדגים ראוין לאכילה והבשר נותן בהן טעם לשבח ומה שנהגו לעשות לתת כלי המוגעל במים צוננין מיד אחר הגעלה אין לידע למה נהגו כן דאין לומר משום דתנן בפרק דם חטאת (זבחים דף צז.) וחכ"א מריקה בחמין ושטיפה בצונן דהיינו בקדשים אבל בתרומה קאמר התם דליתא ויש מפרש הא דקאמר שטיפה יתירתא היינו שתי שטיפות בצונן ובתרומה ליתא דסגי בשטיפה אחת ולשון יתירא משמע כן ועל זה נהגו בשטיפת צונן בכל הגעלות מיהו בקונטרס פירש שם שטיפה היא שטיפת צונן ובתרומה ליתא כלל ולפיכך צריך טעם למנהג:

אלא אמר רבא קדשים היינו טעמא כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו. כלומר לעולם בין דבלע איסורא בין דבלע היתירא כל שתשמישו על ידי האור כשפוד ואסכלא אינו יוצא מידי איסורו אלא בליבון על ידי האור, אלא דקדשים שאני דכל יום ויום מבשלין בו, ודלמחר נעשה גיעול לבליעתו של יום זה, והלכך לעולם אינו בא לידי אסור נותר, ולקמן פריך אי הכי הגעלה לא ליבעי. ותמיהא לי טובא, חדא דכי מבשל בה למחר מאי הוי, דהא כל שנבלע על ידי האור בליעתו קשה ואינו יוצא מידי דפנו לעולם עד שילבננו באור שיהו הנצוצות מנתזות ממנו, וכדאמרינן לקמן: ועד כמה מלבנן, אמר ר' מני עד שתסיר קליפתן, וגרסינן בירושלמי (הט"ו) והליבון צריך שיהו הניצוצות מותזין ממנה, ואם כן האיך נגאל מכדי בליעתו בבישול של מחר, שאין בשול עושה לבון ועדיין נשאר בו מבליעתו של אתמול ועושה נותר, ואסור בין חטאת בין שלמים, דדי לבשול להיות כהגעלה. ועוד דהא קיימא לן (פסחים עד, א) דחם מקצתו חם כלו אמרינן, ושפוד ואסכלא שבשלו בהם נתפשטה בליעתן לכלן, ואין יוצאין מידי בליעתן עד שיגעיל את כלן או עד שילבן את כלן, ואין הכשר עולה להן בהגעלה או בלבון עד מקום שממשו של צלי מגיע, ושפוד ואסכלא אי אפשר לצלות בכלן בכל עת, והיאך ניתר בצלית שלמים או חטאת של מחר שלא פשט הבשול בכלן, וכדאמרינן (פסחים ל, ב) גבי סכינין מגעיל להו ולקתייהו ברותחין, אלמא אינם נכשרים בהכשר מקום חתך לבד עד שיגעיל אף קתייהו שאינו חותך בו כלל. ואפשר לומר דהכי קאמר, דקדשים כיון דהגעילן על ידי בשולן קודם שיבא לידי נותר די לו בכך ואף על פי שלא ליבנו, לפי שעל ידי גיעול של מחר יוצא ממנו רב בליעתו עד שלא נשאר בו אלא איסור קלוש מאוד, ואותו המעט הקלוש אין בו כדי שיחול עליו איסור נותר מתוך מיעוטו וקלישותו, וכן אותו הבלוע שנתפשט בכלי איננו אלא משהו וקלוש מאד, והילכך בבשול זה גם כן מתמעט ונקלש קצת עד שלא נשאר בו כדי שיקבל איסור נותר, אבל אם לא בשל בו למחר קודם שיבא לידי נותר הוה ליה בליעתו גדולה ורבה, ויש בה כדי שיחול עליה איסור נותר אפילו בתוך דפני הכלי, ובעי ליבון ככלים של גוים. והילכך בגיעולי גוים גם כן כיון דאיסורא בלעי, אם משתמשין בו על ידי האור אף על פי שהגעילו ויצא ממנו רוב בליעתו על ידי הגעלתו, מכל מקום כיון שנשאר בו מעט מן האיסור אותו המעט אסור, ואוסר אם יהיה בן יומו, ועוד שאין מבטלין אותו לכתחלה, והילכך צריך ליבון אפילו להשתמש בו ברותחין שלא על ידי האור, כן נראה לי. ואם תאמר להשתמש בו בחמין לבד שלא על ידי האור לא צריך ליבון, שהלא כל מה שאפשר לצאת ולהפליט ממנו על ידי חמין כבר יצא ממנו על ידי הגעלתו, ועד שישתמש בה על ידי האור לא נצריכה ליבון. זה אינו, דכיון דנשאר עוד איסור בכלי, לעולם פולט מעט מעט על ידי חמין, ותדע שהרי כלי חרס אינו יוצא מידי דפנו על ידי הגעלה ואין לו תקנה אלא שבירה, ואם כן אמאי, יגעילנו ברותחין וישתמש בו על ידי חמין שלא על ידי האור, אלא ודאי כיון שנשאר בו לעולם מן האסור, פולט הוא והולך לעולם מעט מעט אפלו בחמין.

תינח שלמים דכיון דלשני ימים מתאכלי [מקמי] דליהוו נותר קא הוו להו גיעול. ואם תאמר אכתי מי ניחא, והא ממעט לשלמים דהאידנא מזמן אכילתן, שאינם נאכלין אלא עד זמן שלמים דאתמול משום דטעמן [של] שלמים דאמש איתיה בהני דהאידנא. יש לומר דאינו ממעטן מזמן אכילתן כלל משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם, כי ההיא דפרק כל הבשר (חולין קיא, ב) דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח, שהבשר נותן טעם בקערה ומן הקערה בדגים ועדיין הוא היתר, וכמו כן שלמים דאתמול נתנו טעם בשפוד ומן השפוד בשלמים דהאידנא ועדיין הוא היתר, דשלמים דאתמול זמנן עד הלילה הבאה. אלא מההיא דמתרצינן בסמוך אמרי לא צריכא דכי מבשל בה חטאת האידנא הדר מבשל בה האידנא שלמים, וכי הדר בשיל למחר חטאת או שלמים, חטאת דלמחר ושלמים דהאידנא בהדי הדדי שלים זימנייהו, קשה דמכל מקום כשמבשל לשלמים אחר חטאת מייתי קדשים לידי פסול, דאוסר שלמים הללו לזרים ולנשים ולעבדים, דאין נאכלין אלא לזכרי כהונה כחטאת הבלוע בהן, ולא שייך למימר הכא נותן טעם בר נותן טעם, דלא אמרינן הכי אלא כשיש שני נותן טעם של היתר קודם שיבא האיסור, כמו דגים שעלו בקערה שיש שני נותני טעם של היתר קודם שיאכלם בכותח, כך מצאתי בספר התרומות (סי' ס) וצריך עיון.

אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי כך גריס רש"י ז"ל, וכן כתובה בפירושי ר"ח ז"ל. וכתב הרמב"ן נ"ר לא מצאתי כן בעקר הנסחאות, ואין צריך [להגיד, דהגעלה לרבא משום הכי בעי לה משום דלא ליהוי של כל יום ויום נותן טעם] בשני, שאם נתן בו טעם חוזר הוא כמוהו ומיד נעשה נותר הגיעול, ובקדשים עצמן של יום שני ישלם זמנן כזמן של יום ראשון ונמצא מביא קדשים לבית הפסול, וכענין ששנינו בפרק דם חטאת (זבחים צז, א) בשל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים, אם יש בהן נותן טעם הרי הקלים כחמורין, וטעונין מריקה ושטיפה, ופוסלין במגעם, ואם אין בו נותן טעם אין הקלין נאכלין כחמורים, ובמסכת פסחים (מה, א) נמי אמרינן יקדש להיות כמוה, שאם פסולה היא תפסל ואם כשרה תאכל כחומר שבה, ומשום הכי בעי הכא הגעלה כדי שלא יהא ראשון נותן טעם לשני אלא של שני מבטל של ראשון להיות כמוהו, אלו דברי הרב נ"ר. ואם דברי רבינו וגרסתו עיקר עלה לנו תירוץ לקושייתנו שהקשינו למעלה, דכשמבשל בה שלמים אחר חטאת מביא קדשים לבית הפסול, דאוסר שלמים אלו לזרים ולנשים, ומעתה לא תקשי לן מידי, דכיון דהגעלה מיהת עושין בין חטאת לשלמים הרי אין השלמים נאכלים כחמר חטאת אלא בתורת שלמים, וכדתנן אם אין בו נותן טעם אין הקלין נאכלין כחמורין. אלא דקשיא לי טובא לגרסתו של רבנו נ"ר שאם כן דלדברי רבא הגעלה נמי בעינן, ומשום הדין טעמא דלא ליתן טעם ראשון בשני, אם כן מאי קשיא ליה לתלמודא תינח שלמים וכו' אלא חטאת כיון דליום ולילה מתאכלא כי מבשל בה האידנא חטאת והדר מבשל בה למחר שלמים או חטאת קא פליט נותר דחטאת דהאידנא בחטאת ושלמים דלמחר, וכי פליט להו מאי הוי, והלא מאי דפליט לא הוי נותן טעם, דמשהו הוא דפליט להו בתר דעביד להו הגעלה, ולא הוי נותר ולא פסול. ומיהו מאי דקשיא ליה לרבינו נ"ר דאי לא עביד להו הגעלה יביא שלמים דהאידנא לבית הפסול כד שלים זמן החטאת, ודאי צריכא עיונא. ולדידי קשיא לי אמאי לא פריק להו רבא לעולם כל יום ויום נעשה גיעול לחברו כדאמרית, והגעלה דקתני דאי מבשל בה האידנא [חטאת] ובעי לבשולי ביה למחר חטאת או שלמים פליט בהו חטאת דהאידנא והוה ליה נותר, והשתא דעביד בהו הגעלה תו לא הוי נותר דלית ביה נותן טעם, וצריך לי עיון.

רב אשי אמר לעולם כדקאמרינן מעיקרא, הכא היתירא בלעי הכא איסורא בלעי וכו'. כתב הראב"ד ז"ל דהוא הדין לחמץ בפסח, והיינו דאמרינן בפסחים (ל, ב) לגבי סכינין, והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, משום דמעיקרא היתירא בלע וכי פליט ליתיה לאיסורא בעיניה, אבל בלוקח סכין מן הגוים לחתוך בה רותח צריך ליבון, מפני שפעמים צולה בו בשר על גבי האור והוה ליה כשפוד, וכיון דבעידנא דקא בלע בלע מאיסור צריך ליבון, והכי נמי תניא בתוספתא (פ"ט ה"ב) כגון השפודין והסכינין והאסכלאות מלבנן באור. וכן אמר בירושלמי (הט"ו) בסכין גדולה שצריך לבון. ובפרקא קמא דחולין (ח, ב) אמרו בסכין של גוים כגון שלבנה באור, וכן אמרו בשם רבנו תם ז"ל. ואף על גב דרב אשי גופיה הוא דאמר בפסחים (שם) לדידי חדתתא עבדינן לי, ואמר ליה מר איפשר ליה, דלא איפשר ליה מאי, ואמר אנא נמי כעין חדתתא קאמינא, קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעייל להו ולקתייהו ברותחין בכלי ראשון, דאלמא משמע דלרב אשי גופיה בעינן ליבון, יש לומר דרב אשי מחמיר על עצמו היה, לחוש על דברי חבריו דאין מחלקין בין היכא דבלע היתירא להיכא דבלע איסורא, והיינו דקאמר לדידי חדתתא עבדין לי. והלכתא אידי ואידי ברותחין, ורב אשי גופיה הוא דפסק הכי, ואי נמי תלמודא הוא דפסיק הכי, כלומר דהלכתא כפירושיה דרב אשי, דכל היכא דהיתירא בלע בהגעלה סגי להו, והוא הדין לשפודין ואסכלאות בפסח דהיתירא בלעי דבהגעלה סגי להו. והא דבעו מניה מרב אשי סכיני ולא בעו מניה שפודין ואסכלאות וכל שתשמישו על ידי האור, אפשר לומר משום דחזו ליה דעביד מעשה לנפשיה אף בסכינים דמלבן להו, משום הכי בעו מניה סכיני, ואהדר להו דעלמא בהגעלה בכלי ראשון סגי להו משום דהיתירא בלעי, אבל איהו אחמורי הוא דקא מחמיר אנפשיה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב סכיני דפסחא אסורא בלעי, וחד דינא אית להו בהדי סכיני דגוים, ותרווייהו איסורא בלעי, ולא אמרו היתירא בלעי אלא בקדשים דבשעה שבלע לא היה נאסר כלל, דאיסורו משום נותר הוא, וההיא שעתא אכתי לא הוי נותר ולא נאסר כלל שאין שם נותר עליו, ולאחר שנבלע נעשה נותר, וההיא שעתא אין איסור נותר ראוי לחול אלא על מה שראוי להפליט על ידי הגעלה שהיא בליעה גדולה שיהא בה נתינת טעם, וכשהגעיל אף על פי שנשאר בה מעט שאינו נפלט אלא על ידי האור, אותו מעט שנשאר בו אינו אוסר. אבל בחמץ בפסח שנשאר נבלע בסכין, חמץ הוא ושם חמץ עליו, אלא שעדיין לא חל עליו זמן איסורו, מכל מקום כשחל עליו הפסח ראוי הוא ליאסר. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש גבי נותר כשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה, שבתוך דפני הכלי הוה ומעולם לא הוכר איסורא, וחמץ ניכר בשעת בליעתו ושמו עליו. וכן כתב (ע"ב ד"ה ולאכול) בסכין דמתניתין דגבי רותח צריך הגעלה ברותחין ובכלי ראשון, כדאמרי בפסחים לענין חמת בפסח, אלמא הוא זצ"ל משוה הדינין לחמץ בפסח ולאיסורי הגוים שלא כדברי הראב"ד ז"ל, וכן כתב בתשובותיו (סי' שלג) שכלם אינם צריכין אלא הגעלה. והא דאיבעיא להו התם הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו, לאו דוקא דפסחא, דהוא הדין לסכיני דארמאי, והכי נמי אמרינן התם הני מאני דקוניא מהו לאשתמושי בהו בפסחא, והוא הדין לגיעולי גוים. וכתב הרמב"ן נ"ר בשם בה"ג דעיקרא דבעיא זו דסכיני, ממשנתינו זו היתה, מתוך שלא שנינו בגיעולי גוים הכשר לסכין אלא שיפה, הוצרך הדבר לשאול שיפה זו במקום ליבון עומדת או במקום הגעלה עומדת, במקום ליבון עומדת שאם רצה לשוף ישוף ואם לאו מלבן דכשפוד ואסכלא דמו, שפעמים שאדם צולה בו בשר או דבר אחר שיש בו חמץ, או דילמא במקום הגעלה עומדת, דלא דשכיח תשמישתה באור, ובתר עיקר תשמישתיה אזלינן, ובהגעלה סגי ליה. והגעלה מיהא צריך בכלי ראשון, דזימנין דמעייל ליה לדודא דבשרא לאסוקי בשרא בה, והוה לן כעין כפא, והאי תשמישתה שכיח ביה טפי, והלכך לא סגי ליה בכלי שני, אי נמי דדוחקא דסכינא בכלי שני מצריך ליה כלי ראשון, ומסקנא בתר עיקר תשמישתיה אזלינן, כדתנן, את שדרכן להגעיל להטביל וללבן, ואין חוששין לשלא כדרכן, ואף על פי שפעמים שאדם משתמש בהו בחמין כגון כוסות וצלוחיות שהוא מפשירן כנגד האור ומערה בהו רותחין, אפילו הכי מכשירן בהדחה כעיקר תשמישו והני נמי כיון דזימנין בנורא וזימנין בדודא ושכיח ליה כל שעתא ושעתא תשמיש בכלי שני, לא נפיק מידי... כלי ראשון בעי, ורבנו יצחק ז"ל כתב דהא דאסקינן בפסחים בסכיני דפסחא ברותחין, דוקא בסכינין קטנים אבל בגדולים לבון בעו, כדגרסינן בירושלמי (הט"ו) הדא דתימא בסכין קטנה אבל גדולה צריך ליבון, וכדגרסינן נמי בתוספתא (פ"ט ה"ב) הסכינין והאסכלאות מלבנן באור, והרמב"ן נ"ר מסכים לפסקו של רש"י ז"ל דזה וזה בהגעלה אריך, ומה ששנו בתוספתא בסכינין דמשבשתא היא, שהרי הביאו אותה כאן בגמרא והניחו ממנה סכינין, ואלו היתה שנויה כן היה להם לשנות בה סכינין שהן רבותא גדולה מן השפודין. ומה שחלקו בירושלמי בין גדולה לקטנה אינו עיקר דהיינו נמי סברא דרב [אשי] דגמרין בפסחים, וכבר אידחייא לה במסקנא. וזה ששנינו בפרקא קמא דשחיטת חולין(ח, ב) כגון שליבנה באור, אינה קושיא כלל, שלא בא לפרש שם דיני ההגעלות וללמד עליה אם הלכה כרב אשי או לא, ותפס לו דרך קצרה שלבנה באור, כלומר שטהר אותה טהרה גמורה. ברוך ה' לעולם אמן ואמן ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה אמן.

והא אנן תנן גבי קדשים השפוד והאשכלה מגעילן פירש ר״שי ז״ל שאם צלה בהם קדש היום ובא לצלות בהם למחר קדש אחר צריך להגעילם בנתים משום דמאי דצלה בו היום הוי נותר למחר וכי הדר ומבשל בהו למחר פליט שפוד בגויה טעמא דנותר דהיום ונותר אסור כרת ומכל מקום הגעלה סגי לה:

אמר ליה התם היתרא בלע כו׳ עד סוף סוף כי פליט איסורא פליט ונראה כי רב ששת נתכוון למה שפי׳ רב אשי המסקנא אלא שהראשונים לא ירדו לסוף דעתו והקשו עליו:

אלא אמר רבא מאי הגעלה דקתני מריקה ושטיפה פי׳ דודאי לבון בעי והתם לא איירי בה תנא דהא פשיטא דלא גרע מגיעולי גוים דקתני הכא ולא קתני התם אלא מה שהוסיף הכתוב בכלי שרת לעשות בהן מריקה ושטיפה מפני מעלתם ומצות המלך היא בקדשים.

אמר ליה אביי מי דמי התם כו׳ כלומר דהיכי קרי תנא למריקה ושטיפה בלשון הגעלה ואפי' בשתוף השם דהא לא דמו כלל ולשון מי דמי בכאן משונה משאר מקומו׳.

אלא אמר רבא לעולם הגעלה ממש ולעולם שפוד ואשכלה בין בלעי איסורא בין בלעי היתרא וקדשים היינו טעמא דסגי להו בהגעלה משום דכל יום ויום נעשה געול לחברו פירוש שתשמישן תדיר ובכל יום ויום מבשלין בהן ואינו מספיק לבא לידי נותר עד שחוזר לפולטו בתבשיל אחר קודם שיבא לידי איסור נותר ולקמן מפר״שי אם כן הגעלה למה לי ואם תאמר כיון דשפוד ואשכלה בלעי טובא על ידי האור עד דלא סגי ליה אלא בלבון היאך נכשרין בגעול דכל יום ויום שחוזרין וצולין בהן והלא הליבון צריך שתשיר קליפתן כדאיתא בגמ׳ ובירושלמי אמרו שיהיו נצוצות מנתזין ממנו ונמצא שלא יצאתה בליעת היום כולה בגיעול דמחר אלא מקצתה והנותר יוצא בבשול ביום שלאחריו והוה ליה נותר ולא עוד אלא דכל שהוא בולע על ידי האור חם מקצתו חם כולו וכולו צריך הכשר גמור ואי אפשר להשתמש ולצלות בכולו בכל עת. וכל כלי שבלע שום דבר של איסור אין לו תיקון עד שיתלבן ויוכשר כולו ואפילו תימא דהשתא נמי סבירא לן דמגעילן קודם גיעול דבשול מכל מקום כל דצריך ליבון אינו נכשר לפלוט בליעתו אפילו בכמה הגעלות ויש לומר דהשתא סבירא ליה לרבה דכיון שנפלט רוב בליעתו בעודו היתר בגיעול של כל יום ויום לבדו או בגיעול והגעלה שוב אין לחוש למה שנשאר בו לא מחמתו ולא מחמת מה שחם כולו לפי שאינו אלא משהו ולהא מיהת אהני ליה מאי דבלע היתרא וכדבעינן לפרושי המסקנא בס״ד.

הא תינח שלמים דכיון דלשני ימים מתאכלי מקמי דלהוי נותר ביום השלישי נעשה גיעול ביום שני.

הקשו בתוס׳ אמאי ניחא שהרי ממעט זמן אכילת שלמים שלמחר שקבלו פליטת שלמים דהיום ואינן נאכלין אלא למחר כזמן שלמים דהשתא ואסור למעט זמן אכילת שלמים לפי שמביא קדשים לבית הפסול ותירצו דכיון דלמחר היתרא הוא אין לחוש לכך דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא שהוא מותר דהכא בליעת השפוד דהיום הוי חד נותן טעם וכשחוזר ופולט בקדשים דמחר הוי נותן טעם בר נותן טעם ושוב אין לחוש לו ומיהו הא דאמרינן בסמוך לא צריכה דכי מבשל בה חטאת האידנא הדר מבשל בה האידנא שלמים דכי הדר בשיל בה למחר חטאת או שלמים חטאת דלמחר ושלמים דהאידנא בהדי הדדי שלים זמנייהו זה ודאי קשה דסוף סוף הרי יש בשלמים טעם בשר חטאת וממעט מפני כן אכילת שלמים ומביאן לבית הפסול לפי שהשלמים נאכלים לזרים ולנשים ולעבדים ועתה מפני טעם החטאת שבהם אינם נאכלין אלא לזכרי כהונה כדין חטאת וכדאמרינן במסכת פסחים יקדש להיות כמוהו שאם פסולה היא תפסל ואם כשרה היא תאכל כחמור שבה ובהא לא שייך טעמא דנותן טעם בר נותן טעם שלא נאמר זה אלא היכא דתרוייהו היתרא אבל הכא איסורא איכא שהחטאת אסור לזרים ולנשים ועבדים כחתיכת איסור תורה ובתוספות ז״ל לא תירצו בזה כלום מפני שהם סבורין כי לדברי רבא כל יום ויום נעשה געול לחברו ואין צריך שום הגעלה וכדאשכחן דגרסי בנוסחי דידן וכן היא בפירושי ר״שי ז״ל א״ה הגעלה נמי לא תבעי קשיא וכן הגירסא בפי׳ ר״ח ז״ל ולפי אותה גרסא האמת שאין תירוץ לקושיתינו אבל מכל מקום הגירסא הזאת קשה מאד בעיני דהא קתני השפוד והאשכלה מגעילן ועל המילה הזאת שקלו וטרו אמוראי לישב אותה ועלה אתא רבא לפרושי והיכי משבש לה דלפום אוקמתיה לא נבעי הגעלה ואילו תנא תני מגעילן ואם כן הרי רבא משבש לנו המשנה ההיא יותר מן האמוראים הראשונים ודברי אביי שסתר הוא את דבריו וכיוצא בזה לא מצינו בשום מקום ואין לך לומר דרבא סובר דמשום געול דכל יום ויום תני תנא מגעילן דהא לא משמע לישנא דמתני׳ הכי כלל ועוד דאם כן היכי פרכינן ליה להדי נוסחא הגעלה למה לי מעתה אי אפשר לגרוס הגירסא הזאת ויעלו דברי רבא כהוגן דרבא הכי קאמר דמשום הכי סגי לן גבי קדשים בהגעלה משום דבלאו הגעלה איכא גיעול של כל יום ויום.

ומעתה יש לנו תירוץ לקושית התוס׳ דאין כאן חשש טעם חטאת בשלמים עד שיהיו שלמים נאכלים אסורין שלא לזכרי כהונה דכיון דאיכא הגעלה בנתים שוב אין כאן כדי נתינת טעם וכל שאין בראשון כדי נותן טעם בשני אינו נאכל כראשון החמור אלא השני מבטל את הראשון וכדתנן בהדיא פרק דם חטאת בשל בו קדשי׳ וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהן נותן טעם הרי הקלין כחמורין וטעונים מריק׳ ושטיפה ונפסלין במגע ואם אין בו נותן טעם אין הקלין נאכלין כחמורין עד כאן.

הגעלה זו הרבה ערערו בקצת עניניה הרבה מן המפרשים ויצאו לנו מתוך דבריהם הוראות מחודשות בעניניה שלא הוזכרו בגמרא ועיקר תביעתם עליה הוא ממה שראו בפרק כל הבשר ק"ח א' בחתכת בשר שנפלה לתוך יורה של חלב דבר זה שכתבנו בסמוך והוא כגון שנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מפלט לא פלט והקשה סוף סוף כי ניח הדר פליט ותירץ כגון שקדם וסלקו זהו לשון הגמרא והיו חכמי הדורות הקדומים מפרשים בה שכל שהוא בתוך הרותחין הוא בולע מן הרותחין ומכל שבו ואינו פולט כלל ומה שאמר כי נייח הדר פליט רוצה בו כשינוחו המים מרתיחתם ואחר שכן סדרו טענותיהם על הגעלה שלנו מה הועילו בה והרי הכלי לא דיו שאינו פולט אלא שמוסיף על בלעו אא"כ משהה אותו בתוכו עד שינוחו המים מרתיחתם עד שהתעוררו אחרוני הרבנים לפרש בה שזה אינו שהרי החוש מכזיבו ואם תניח בשר בקדרה רותחת יראה שמנינות הבשר צף על הרוטב וכן אם תשים ירקות ברותחין יוריקו הרותחין וזה אינו אלא מצד פליטה אלא שתחלה הם בולעים וכשהם שבעים מלבלוע חוזרים ופולטים אף ברתיחת המים ומה שאמר כי נייח הדר פליט פירושו כי ניח מלבלוע ונראה לי סעד לפירוש זה שאלו היה חוזר על המים היה אומר כי ניחי שאין המים נזכרים בלשון יחיד לעולם אלא שאפשר לפרש בו על הבשר כלומר כי נייח מרתיחתו ומ"מ עדין לא זכינו בדין הואיל וכלי זה אינו פולט כלל עד שישבע מלבלוע מהיכן יודע לנו זמן זה והיה להם ליעד לנו שעור וזמן בהגעלה ואע"פ שמ"מ הם אמרו להשהותם עד כדי שתהא אומד הדעת בכך אין אומד הדעת מספיק בכך עד שחדשו בדבריהם שהבלוע בו כבר בשעתו הוא פולטו אבל הוא חוזר ובולע מן הרותחין ומאיסור שבהם ואינו נפלט ממנו עד שישבע מהם ויש אומרים עד שינוח מרתיחתו ומ"מ מה הועלנו ואע"פ שנפלט איסורם הרי בולעין מאיסור הרותחין ושמא תאמר ברותחין שאין בהם איסור הרי מ"מ יש בהם איסור פליטת עצמן והם חוזרין ובולעין ושמא תאמר שאין חוזרין ובולעין ממה שפלטו בזו ודאי אין ברירה ועוד תרצת בכלי אחד אבל אם הגעילו בן שני כלים או בבת אחת או בזה אחר זה הרי בלע זה פליטתו של זה ואין תקנה עד שישבעו או עד שתנוח רתיחת המים ואף באלו אם ישתהו עד שיפלוטו חוזרין ובולעין והיאך אפשר לכוין באלו ומתוך בלבולים אלו פרשו חכמי התוספות שכל כלי הצריך הגעלה מן התורה כגון כלים בני יומן וכעין של מדין צריך שיהא במים ששים כנגד הכלי או הכלים שמגעילין בו ביחד שהרי בכל משערין כמו שהתבאר ואחר שכן כבר נתבטלה פליטתו תכף שנכנס לשם ולדעת זה צריך שתהא היורה כשרה ר"ל שלא נתבשל בה היום תבשיל של איסור שאם נתבשל בה תבשיל איסור והיא בת יומא אי אפשר להיות במה שבתוכה ששים כנגד כלה ואם לא עשה כן לא עלתה לו הגעלה שהרי חזר לסורו ולאיסורו ומ"מ אם הוא כלי שאין בן יומו שצריך הגעלה לכתחלה מדברי סופרים אין חוששין לכך אלא כל שהכלי מתכסה בו הוכשר שהרי כל שיפליט בין הכלי בין היורה נותן טעם לפגם ואפילו חזר ובלע אין בכך כלום שאע"פ שהצריכו בהם חכמים טבילה אף בשעת פגמו טעם הדבר הואיל ובשעה שבלעו מן המשבח בלעו אבל בליעה מן הפגם עצמו לא נאסרה ויש מצריכין הכשר ליורה בכל הצדדין ומטעם ביטול איסור לכתחלה והרי לכתחלה אין מבשלין בכלי שאינו בן יומו ואיני רואה שורש לדבריהם שאין בטול איסור נאמר אלא כשמבטלו בקדרתו ר"ל לאכלו עם תערבתו אבל בזו אין מקום לבטול איסור כלל ועדין מדת הדין מקטרגת ומה תאמר בכלים המוגעלים לאסור חמץ ששיעורו במשהו ואין לך לדון בו לא ששים בבן יומו ולא לפגם בשאינו בן יומו תדע שרוב המפרשים הסכימו שאף אסורי משהו כל פגמן מותר ואפילו בנתינת טעם אע"פ שהמושבח שבו אוסר במשהו כמו שבארנו וכל שבשל בקדרה שאינה בת יומה אף חמץ בפסח מותר ואחר שכן בשאינו בן יומו מיהא הרי הוא כשאר איסורין ומותר להגעילו אף בפחות מששים אבל במשובח שבן והוא בבן יומו אתה מקטרג כראוי מה הועלנו בו אף בששים הואיל וחזר ובלע משהו מן המשובח ואף בזה אנו מודיעים לך התרו בשני פנים אחד מהם לגדולי המפרשים והוא שדעתם שכל שהוגעל קודם איסור חמץ מותר אף בבן יומו ובלבד בששים שכלה טעמו ונמחה שמו וזכרו וכל שאבד זכרו קודם איסורו אינו חוזר ונעור בזמן איסורו ועל דרך שאמרו בצמר רחלים שטרפו עם צמר ארנבים שמותר לארוג אותם בפשתן כמו שיתבאר במקומו ונמצא לדעת זה שמשנכנס זמן איסורו לא תועיל הגעלתו אף ביתר מששים בבן יומו אלא לכלי אחד לבד ואף בזה על סמך שאינו בולע מה שפלט בעצמו והדעת השני לדעת חכמי התוספות שכל שהוגעל קודם זמן איסורו מותר אף בבן יומו ואף בפחות מששים הרי הוא נותן טעם בר נותן טעם של התר קודם שיבא זמן האיסור והוא כענין דגים שעלו בקערה של בשר שמותר לאכלן בכותח כמו שבארנו בפרק כל הבשר ומ"מ חכמי קטלונייא חולקין בזו מפני שדגים שקבלו טעם בשר ואכלו אח"כ בכותח שבו חלב לא חל שם איסור לעולם על טעמים אלו וכשנתערב אותו טעם המועט עם החלב אחר שהוא כך כך מועט אין ראוי לקבל שם בשר בחלב אבל חמץ הרי הוא ושמו עליו כמו שהיה אלא שעד עכשו לא נאסר ועכשו הרי הוא אסור נמצא כלל מה שכתבנו שכל האיסורין בכלים בני יומן צריך שתהא היורה כשרה אם היתה בת יומה גם כן ושיהא במים ששים כנגד כל המוגעל בו כאחד וכשאינן בני יומן דיין בשגופן עולה בהם כאחד ואין צריכין ליורה כשרה אם אינה בת יומה גם כן ובחמץ בפסח קודם זמן איסורו בששים מיהא מותר לדברי הכל אף בבן יומו ואחר זמן איסורו כשאינו בן יומו מותר אף בפחות מששים ובבן יומו אסור אלא אם כן בכלי אחד באותה רתיחה זהו כלל מה שביררנו בדברי הראשונים בענינים אלו:

ומ"מ יראה לי שמגעילין בין בשיהא במים ששים כנגד כל המוגעל בו ביחד בין בפחות מששים בין ביורה האסורה בין ביורה הכשרה בין כלים בני יומן בין כלים שאינן בני יומן בין שאר איסורין בין חמץ בפסח בין קודם איסורו בין לאחר איסורו והוא שנראה לי שתחלת מה שיצאו להם עסיקין אלו עלינו והוא חתכת בשר שנפלה לתוך יורה רותחת של חלב אין הנדון דומה לראיה כלל שהבשר ספוגיי ושואב בטבעו מחמת ספוגיתו ואף החלב חמרו גם בטבעו ומתדבק ומפעפע כמו שנודע בטבעו וכשנכנס בפנימיות חדרי הבשר שהוא רותח מתדבק בו ואינו יוצא אלא בקושי ונמצא הבשר ממהר בליעתו מחמת עצמו והוא טבע שאיבתו וספוגיותו ומתאחר בפליטתו מחמת טבע החלב בדבוקו ופעפועו ואין פליטתו מצויה עד שתתמלא שאיבתו הרבה שמתוך רוב השאיבה והבליעה חוזר ופולט ודברים אלו הפך אצל כלי במים שהכלים קשים ואין בליעתם מצויה אלא בדברים גסי החומר כתבשיל ושאר אסורין מחמת דבקותם ופעפועם מצד גסותם והמים פשוטים ומתוך דקותם ופשיטות טבעם כשהם רותחים נכנסים לחדרי הכלי וממהרים פליטתם ואע"פ שנפלט האיסור בתוכם ר"ל בתוך המים טבע שבהם מ"מ אינו משתנה מצד פליטה הקלה שאין מעבה את המים כלל ונמצא הדבר הפך מכל וכל שכלי במים פליטתו קלה ובליעתו קשה ובשר בחלב בליעתו קלה ופליטתו קשה ומתוך כך נראה לי שאין חוששין להם לחזרת בליעה כלל כשם שהזכירוהו בבשר בחלב ועל הדרך שביארנו ברוטב שבתבשיל שאין ראוי להגעיל בו אף אם תמצא לומר שבולעים הם על כל פנים יש לי עוד סברא אחרת להתיר בכל אלו והוא שכבר ידעת שאף קדרה בת יומה נחלקו עליה בגמרא יש מי שאומר בה שאף קדרה בת יומה פוגמת ואע"פ שהוא אמרה להחמיר לומר שכל נותן טעם לפגם אסור מ"מ אנו פוסקין שאינה פוגמת ולא נאסרה אלא מחמת שהנפלט ממנה מושבח ואלו היה פוגם היה מותר מעתה אומר אני שלא אמרו בבת יומה שהפליטה שבח אלא לענין אם תתאחז אותה פליטה בדבר שבשלו בה הן ממין הבלוע הן ממין אחר שמ"מ התבשילים כלם בטבע גס ויש לפליטה זו מה שתאחז בו לפי שנוי הטבעים ומשבחת ואף אם לא בשלו בה אלא מים פשוטים כל שמסתפקין מאותם המים לדברים אחרים יש לחוש בהם שהטעם מתאחז במה שאותן המים נבלעות בו אם בעיסה ואם בדבר אחר אבל לענין חזרת בליעה כל שנפלט למים פשוטים שלא נתערב בהם שום דבר לא בשר ולא שאר תבשיל כל שכלי בולע מכיוצא בזה אין ספק שתחלת בליעתם פגם וכלל גדול בדין כל שתחלת בליעתו מן הפגם מותר לגמרי והדברים מתקבלים עלי אלא שלראשונים שומעין וכן לקצת מפרשים ראיתי שטעם הגעלה הוא שהמים רותחין שורפין החמץ הבלוע כמו ההסק לתנור ומעתה אין צריך שישהה את הכלים ביורה ולא שיהו המים נחים מרתיחתם ואע"פ שאמרו כבולעו כך פולטו כך הוא שהתבשיל החם שנכנס בו עכשו שורף את הבלוע כבר וזה חוזר ונבלע בו ואין הדברים נראין ואף לשון פליטה אינו נופל יפה בכך:

כשמרתיחין את הכלי בתוך המים רותחין צריך להשהותו מעט שהכלי מתוך שהוא צונן כשהוא נכנס לשעתו המים מפיגין צנתו ומחממין אותו קודם שיפלוט ואחר שקבל חום המים הוא פולט וכן צריך להוציאו בעוד שרתיחת המים על עמדה שאם נחה הרתיחה חוזרין ובולעין על הדרך שבארנו:

הוגעלו הכלים תכף שיצאו מן הרותחין מדיחן בצונן להעביר פליטה הדבקה עדין על שטח פניהם ואע"פ שלא נזכר דבר זה בתלמוד הביאוה גדולי המפרשים ממה שאמרו בזבחים מריקה בחמין ושטיפה בצונן אלמא שאחר המריקה ר"ל ההגעלה היו מדיחין אותו בצונן ואע"פ שנראה שם בהדיא שלא נאמרה אלא בקדשים אבל בתרומה לא באסורין קבעוה במנהג ויראה שאם קנחו בסמרטוט דיו ומ"מ לענין יין נסך שאין הגעלה שבו אלא להפגת טעם היין אומר אני שאינו צריך שטיפה בצונן וכן הדברים נראין:

פרש"י בד"ה מקמי דלהוי נותר כו' בליעה ביום אתמול כצ"ל ובד"ה בהדי הדדי כו' כדאמרינן דכל פעם מבשל שלמים כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בת יומא כו' נתבשלו לא הכא איכא ג' כו' ובד"ה מכאן ואילך כו' הנפלט בחמין טעם לשבח כו' בפ"ב חמין של עובדי כוכבים כו' כצ"ל:

ד"ה בת יומא וכו' ושמא לכך אומר ר"ת דאינה ראיה גמורה אלא זכר לדבר כדי שלא לפשוט זה משם וכו' כצ"ל:

בא"ד ויש לדקדק דסוף לילה לבד אינו גורם אלא מדהצריך הכתוב שבירה בכלי חרס וכו' ואמאי הלא מותר לבשל וכו'. התוס' בכאן קצרו דבריהם במקום שהיה להם להאריך וכלל הענין הוא דבשלמא אי אמרינן דאין סוף הלילה לבד גורם הפגם אלא כולה או חציה אז הוי שפיר דהצריכה התורה שבירה משום דאע"ג שלא היה דרך בימים קדמונים לבשל בלילה מ"מ במקדש היו מבשלים הקדשים גם בלילה כדי שלא יבואו למחר לידי נותר וכיון שבשלו בקדירה בלילה לא נעשה פגום בעמוד השחר אלא נעשה נותר בעמוד השחר וחל עליו מיד תורת שבירה וכיון דחל עליו תורת שבירה שעה אחת לא פקע מיניה לעולם אפילו אם רוצה להמתין עד שתפגם ולכך הוצרך שבירה אבל אי אמרת דסוף הלילה לחוד גורם הפגם אפילו אם בשלו בה כל הלילה א"כ לא חל על הקדרה שום תורת נותר דאימתי לחול עליה שום נותר בעמוד השחר ואז כבר נפגם טעמו וא"כ למה הצריך הכתוב שבירה הלא מותר לבשל בה לכתחלה וק"ל ועיין בדברי הרא"ש ותמצא הכל מבואר:

ד"ה מכאן ואילך לשתרי וכו' והגעלת כלי בן יומא אין להגעיל אלא בס' דשמנונית הנפלט בחמין וכו' דלא שרינן לעיל בפ"ב חמין של עובד כוכבים וכו' כצ"ל: