מסכת עבודה זרה דף ע״ה עמוד ב׳

דצבתא מין גמי לישק"א:

שרי להו מתירן ואח"כ מנגבן שהיין נבלע בקשרים:

ונגע באשכולות והן מוטלות ביין:

ברחים שטוחנין בהם זיתים קודם נתינתן לבד ואח"כ נותנן בבד וטוען בקורה:

לא מפסיק מידי שהמשקה מחברן ובזיתים אין אשכלות:

מתני' את שדרכו להטביל כלומר כלי הראוי ליטהר בטבילה אין צריך תיקון אחר כגון כלי שתשמישו ע"י צונן יטביל ותו לא צריך:

להגעיל במים רותחין כגון כלי שתשמישו בכך דהיינו יורות וקדירות של מתכת יגעיל. ובגמרא מפרש דבעי נמי טבילה:

ללבן באור כדמפרש ואזיל:

דכיתנא מיישנן אור"ת דמפות וסדינין שלנו ששרו ביין נסך אין צריך ליישנן מדלא קאמר כל כלי פשתן סתם אלא הני כלים שמנו חכמים שהיו בקיאין דוקא בבליעתן ואין לחלק בין יין נסך שהוא צונן ובין שאר איסור רותח שנפל על המפות הכל יש להתיר בכבוס כלי שני כי ודאי ידוע שע"י כבוס גדול שחובטין כמה וכמה פעמים אי אפשר שלא יצא האיסור ושמא יש לחלק בין איסור שנדבק לשאינו נדבק כל כך כמו שמחלק בפרק התערובת (זבחים דף עט:):

הסכין שפה והיא טהורה בגמרא מוקי לה לחתוך בה צונן ולא דמי לסכין ששחט בה טרפה דסגי בקינוח אבלוייתא פרק קמא דחולין (דף ח: ושם ד"ה והלכתא) דשאני סכין של עובדי כוכבים שבלוע שמנונית טובא אבל סכין ששחט בה טריפה מחמת הדם דשריק אין השמנונית נבלע:

מים שהנדה טובלת אע"ג דרביעית סגי להטביל מחטין וצינוריות מדאורייתא היינו טבילת טומאה אבל טבילת כלי מדין חידוש הוא ובעי מ' סאה:

אבל שאולין לא אומר רבינו שמואל ישראל ששאל כלי מישראל חבירו שקנה מעובד כוכבים צריך טבילה כיון שבא לידי חיוב טבילה ביד ישראל ראשון:

והלכתא כסופו היינו כלים שמחופין באבר מבפנים אבל אם מחופין מבחוץ וכן כלי עץ המחושקין סביב ברזל מבחוץ אפילו למ"ד הכל הולך אחר המעמיד אין צריכין טבילה כיון דאין משתמשין בהן דרך המתכת דכלי סעודה האמורים בפרשה היינו שמשתמשין בהן:

אי משום דקסבר משכנתא כזביני וכיון דלא איפשיטא מטבילין למשכנתא בלא ברכה ואם יש לו כלי שקנה מן העובד כוכבים המחויב טבילה יטביל זה עמו ויברך על שניהם והנותן כלי לאומן עובד כוכבים לתקן ואפילו למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי אין צריך טבילה כיון דאין שמו עליו דלא הוי כמעשה שהיה שהיו הכלים של מדין והמוכר כלי לעובד כוכבים וחזר ולקח ממנו צריך טבילה כיון שנקרא על שם עובד כוכבים אבל הממשכן כלי לעובד כוכבים וחזר ופדה אין צריך טבילה אע"ג דמספקא ליה לתלמודא אי משכנתא כזביני לענין הא ודאי פשיטא דלא הוי כזביני:

מגעילן ומטבילן והן טהורין לאו דוקא מגעיל ואח"כ יטביל אלא אפילו מטביל ברישא דהך טבילה אינה בשביל טומאה דליהוי כטובל ושרץ בידו דאפילו חדשים צריכין טבילה ותנן נמי סכין שפה והיא טהורה אע"ג דלא טהרה לגמרי שהרי צריכה גיעול לחתוך רותח אפי' הכי מטביל לחתוך בה צונן והא דתני בברייתא מגעילן ברישא משום דחמירא מפני האיסור:

וכולן שנשתמש בהן למאן דתני מותר נקט שפיר עד שלא יטביל אבל מאן דתני אסור אין לאסור אם נשתמש בו קודם טבילה מיהו איכא למימר דגזור אטו קודם הגעלה וליבון:

אשכל וכל סביביו טמאים וכל הגת טהורה כתב ה"ר שמואל זצ"ל דהוא הדין לענין יין נסך, אם נגע הגוי בענבים או אפילו בפסולת הענבים, שמשליך מקום מגעו והשאר מותר, ובלבד שלא יגע במקום משקה. וכתב הרמב"ן נ"ר בודאי אם נגע במקום נגוב לא אסור אפילו במקום מגעו אלא בשיש משקה טופח על מנת להטפיח על האשכולות, ואפילו הכי האשכול וכל סביבותיו אסורין וכל הגת מותר, וטעמו של (רש"י) [ר"ש] ז"ל (אינו) נראה, משום דאף על גב דמשקה טופח על מנת להטפיח מחברן [לטומאה וטהרה וכל שכן ליין נסך, [הני מילי בשהיה כאן וכאן משקה, וטופח על מנת להטפיח מחברן], אבל כאן בטל הוא לגבי האשכולות, ואינו חבור למשקה הגת, ואין צריך לומר למשקה טופח של שאר האשכולות.

מתני' השפוד והאסכלא מלבנן באור, והסכין שפה והיא טהורה. פירש רש"י ז"ל: להתירה לחתוך בה צונן נאמרו הדברים, וכדאמרינן בגמרא (עו, ב). ומוסיף בגמרא בה ונועצה בקרקע עשר פעמים, ובסכין יפה שאין בה גומות, כלומר, אף על פי ששפה צריך לנועצה עשר פעמים, ומאי דשייר במתניתין פריש בברייתא. וכל זה לאכול בה צונן, אבל להכשירה לחתוך בה רותח צריכה הגעלה, כדכתבינן לקמן ב"ה. ולזה הסכים הראב"ד ז"ל דלהתירה לרותח צריכה ליבון או הגעלה. וכתב הוא ז"ל: ואם תאמר מפני מה לא פירשה המשנה הכשרה לרותח כמו שפירשה לשפוד ואסכלא, וכן מפני מה לא פירש הכשר לשפוד ואסכלא לצונן כמו לסכין, יש לומר כי השפוד והאסכלא אין להם תשמיש בצונן שיהו צריכין הכשר של כלים, ואפילו משתמש בהו בהדחה סגי להו, ולפיכך לא פירש בו הכשר אלא לרותח במה שהן משמשין, אבל הסכין מפני שיש לו תשמיש בצונן ורוב תשמישו בכך, לפיכך הוצרכה משנתינו ללמדנו הכשרה אפילו צונן, ומשום דאגב דוחקא דסכינא פליט איהו ובלע אידך הצריכוה שיפה ונעיצה, והכשר רותח לסכין לא הוצרך לשנות, משום דבכלל את שדרכו להגעיל יגעיל ובכלל את שדרכו ללבן באור ילבן הוא. ומיהו מה שפירש רש"י ז"ל, דשיפה ונעיצה בעינן לא מחוור, דאם כן למה שייר תנא דמתניתין בהכשרה מה שלא שייר בהכשר שאר הכלים, ועוד דעובדא דשבור מלכא דמייתי בגמרא (עו, ב) תקשי ליה דהא שבור מלכא נעיצה לבד עבד ולא שיפה, ונעיצה כזו לא שמענו, על כן יש מפרשים דשיפה ונעיצה בחדא מינייהו סגיא, ומיהו שתיהן אינם מכשירין אלא לצונן. ויש מפרשים דשיפה הכשר גדול הוא לסכין ואפילו לרותח, ואף על גב דאמר רב הונא בריה דרב יהושע בגמרא (עו, ב) גבי נועצה בקרקע לאכול בה צונן, לא אמר אלא בהכשר נעיצה לבד, שהוא הכשר מועט שאינו אלא כמסיר מה שנדבק על פני הסכין, אבל בהכשר שיפה לא אמר, דשיפה לסכין הכשר גדול הוא לו, ומתניתין קתני הכשרה לרותח, וברייתא קתני הכשרה לצונן. ומביאין ראיה ממאי דגרסינן בירושלמי (פ"ה הט"ו), ר' בא בשם ר' יהודה הדה דתימא בסכין קטנה אבל בגדולה צריך לבון, והליבון צריך שיהו הניצוצות מנתזין ממנה, ומפרשי לה להא מילתא דר' בא בשם רב יהודה דקאי אשפה דמתניתין, ואם לחתוך בה צונן מה בין סכין קטנה לסכין גדולה תרווייהו בשיפה סגי להו, דהא טעמא הוא דלא פלטינן צונן בתר שיפה, אלא ודאי משמע דלחתוך בה רותח קאמר, דאפילו הכי בסכין קטנה סגי ליה בשיפה כמו ליבון גדולה, וזה נראה יותר. אלא דקשיא לי דבירושלמי משמע דקאי אנועצה בקרקע, דהכין הוא הא דירושלמי, סכין תוחבה בארץ י' פעמים, ר' בא בשם ר' יהודה הדה דתימא בסכין קטנה אבל גדולה צריך ליבון וכו', ואם איתא דאשפה דמתניתין קאי, הוה ליה למיפסק בין מה דקאמר סכין תוחבה בארץ ולאיתויי מתניתין ועלה לימא הדה דתימא, ואי קאי אנועצה בארץ פליגא הא דירושלמי ודאי אגמרא דילן, ולא קיימא לן, דאנן אגמרא דילן סמכינן, דאמר רב הונא דוקא לאכול בה צונן, ואי נמי דהא [דירושלמי נמי] לחתוך בה צונן קאמר, וסבירא ליה לר' בא דגדולה אפילו לחתוך בה צונן בעיא ליבון, דכיון דבלעא טובא ותשמישה על ידי האור, דלפעמים צולין בו בשר מתוך גדלה, אגב דוחקא דסכינא אפילו בצונן פליט עד דמלבנה. ורבינו שמואל ורבנו תם ז"ל (סה"י חה"ח סי' תשצ) ורבנו יצחק ז"ל כך הסכימו דלא נאמרו הדברים אלא לחתוך בה צונן, אבל לחתוך בה רותח לא סגי ליה בהכי, ומיהו בהכשר לחתוך בה רותח נחלקו, שרבנו שמואל אומר מעולם אינו נכשר אלא בליבון לפי שתשמישו על ידי האור הוא, דלפעמים מהפך בו הבשר שצולה על גב האש ופעמים שהוא חותך בו הבשר שצולה בשפוד בעוד שהוא על גב האש כדי לנסות אם נצלה כל צורכו אם לא, וכיון שתמישו על ידי האור אין הכשרו אלא בלבון על ידי האור כמו השפוד והאסכלא. וכן כתב ר"ח ז"ל דבסכין של גוים [דאיסורא] בלע בעי ליבון, כדאמרינן בריש פרקא קמא דחולין (ח, ב) גבי סכין של ע"ז, כגון שלבנה באור וכן תניא בתוספתא הכא (פ"ט ה"ב), השפודין והאסכלאות והסכינין של גוים מלבנן באור, אבל לגבי סכיני דפסחא דהיתירא בלעי לא בעי אלא הגעלה לבדה, כיון דהתירא בלעי, וכדמתרצינן בגמרא לקמן (עבודה זרה עו, א) גבי השפודין והאסכלאות, ולקמן בשמעתין (שם ד"ה רב אשי) נאריך בזה יותר בע"ה. ורבינו יצחק זצ"ל אומר דסכינין גדולים שרגילין לצלות בהן צלי הרי הן כשפודין וצריכי לבון, אבל קטנים שאין דרכן להשתמש באור אלא באקראי בעלמא ורב תשמישן הוא בדבר של חמין סגי להו בהגעלה, והביא ראיה מהא דגרסינן הכא בירושלמי (הט"ו), הדה דתימא בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון.

גמרא תלמוד לומר במי נדה (במדבר לא, כג)

מים שהנדה טובלת בהן, הוי אומר ארבעים סאה כתב הרמב"ן נ"ר והא טבילת כלים דאורייתא ברביעית היא כדאתמר בפסחים (יז, ב) הואיל וחזי למיטבל בה מחטין וצנורות, אלא דרבנן מעטוה לרביעית כמפורש במסכת נזיר (לח, א). ויש לומר טבילה זו גזרת הכתוב היא, וכך היא גזרת מלך להצריכה ארבעים סאה, אי נמי אסמכתא. ויש לפרש דכל דהו היינו מים שאין כל גופו של כלי עולה בהן, כתב רחמנא מי נדה, לומר מה נדה מים שכל גופה עולה בהן דהיינו ארבעים סאה, אף כלים מים שכל גופן עולה בהן לפי מה שהן, וגמרא נקיט להו ארבעים סאה משום דבטליה לרביעית, עד כאן.

הא דקתני מדיחן ומטבילן מפרש בירושלמי (הט"ו) צריך להטביל לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל, ומשמע מיהא דלכתחלה צריך להדיח או להגעיל ואחר כך מטבילן, דאם לא הדיחן ולא (הטבילן) [הגעילן] עדיין לא יצאו מטומאת הגוים והיאך נכנסין לקדושת ישראל, אלא ודאי אין טבילה עולה להם עד שידיחם או שיגעילם, והכי נמי משמע לישנא דקתני (להדיחן או להטבילן) [מדיחן ומטבילן] כלומר מדיחן תחלה ואחר כך מטבילן, וכן כתב הראב"ד ז"ל דכן צריך לעשות הכשר לכתחלה, דקרא הכי משמע, דכתיב תעבירו באש (במדבר לא, כג) דהיינו ליבון, ואחר כך וטהר דהיינו טבילה, אבל הוא זצ"ל כתב דמיהו אי אפיך דיעבד לית לן בה דעכובא לא כתיב, ומכל מקום צריך ליזהר מדבר החוצץ בו שהרי הקישה הכתוב לטבילת נדה. והא דקתני מדיחן, כתב הראב"ד זצ"ל שצריך לשפשפו היטב במים בידו, ולא שיעביר עליו המים בנחת, דאם כן למה הוצרכו להדחה ולטבילה תסגי ליה בטבילה לחודה. וגם נראה שצריך לשטפו במים אחרי השפשוף, והיינו [דתנן] בזבחים פרק דם חטאת (זבחים צו, ב) מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס, ועל כוס אסור קאמר דומיא דכלי אסור דאיירי בגויה.

הא דאפליגו רב אחא ורבינו בקוניא ופסקינן לחומרא כמאן דאמר כסופו וצריך טבילה, לא תקשי מידי אכללא דכללי בעלמא (פסחים עד, ב) בכל התורה כלה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא, והלכתא כרבינא לקולא בר מתלת, דלא אמר אלא היכא דלא איפסיקא הלכתא בהדיא כחד מנייהו, אבל היכא דאיפסיקא הלכתא בהדיא כחד מנייהו לא איתמר, והלכתא נמי פסקינן בהדיא בקינסא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לג, ב) כדברי רב אחא לחומרא.

ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני כלומר ובכל משכנתא צריך לאטבולי, אי משום דחזייה לגוי דדעתיה לשקועיה, כלומר ובסתם משכנתא לא צריך טבילה, אלא אי חזייה לגוי דדעתיה לשקועיה, אף על גב דלא זבנה מניה בפירוש, אפילו הכי צריך טבילה, דכמכירה מפורשת דמיא. וכתב הרי"ף ז"ל משכנתא בעיא ולא איפשיטא, ולא פירש אם הולכין בה לקולא או לחומרא. והרמב"ם ז"ל (מאכלות אסורות פי"ז ה"ו) כתב דאינו צריך טבילה, משמע דלקולא אזלינן בה עד דחזינן לדעתיה לגוי דבעי לשקועיה. ותמיהא לי דהא משמע ודאי כי טבילה זאת מדאורייתא היא דמכלי מדין גמרינן לה, ואפילו לכלים חדשים, כדאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דישנין כי מלבנן באור כחדשים דמיין ואפילו הכי בעו טבילה, ואם כן כל טבילת כלים בין לישנים בין לחדשים היא מדאורייתא, ואם כן הוה ליה ספיקא דאורייתא, וכל ספק דאורייתא לחומרא, כן נראה לי. אחר כך מצאתי לראב"ד ז"ל שכתב דמשכנתא צריך טבילה. ומיהו הרמב"ם ז"ל הלך לשיטתו, שהוא ז"ל כתב (שם ה"ה) דטבילת כלים מדברי סופרים היא, נראה שדעתו לומר דקראי אסמכתא בעלמא הן.

הא דקתני וכלן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ולא הגעיל ולא לבן יש מפרשים האי שלא הטביל שלא הדיח, כלומר שנשתמש בו קודם שידיחנו במים להסיר לכלוכי האסור שבדפני הכלי, דומיא דמתניתין דקתני את שדרכו להטביל יטביל, דהיינו הדחה, מדקתני את שדרכו, כלומר את שדרכו להשתמש בו בהטבל לבד כלומר לצונן, יטביל: ידיחנו, ואף על גב דברייתא קתני טבילה וקתני הדחה, היינו משום דאצטריך ליה למתני טבילה אפיק להדחה בלשון הדחה ולא בלשון (הדחה) [טבילה], אבל בסיפא דברייתא דלא אצטריך ליה טבילה אפיק לה להדחה בלשון טבילה כלישנא דמתניתין כדאמרינן, והראיה, דאי טבילה ממש קאמר, היכי תני חדא אסור ומשום נותן טעם לפגם דאסור, דמאי נותן טעם איכא, דאי בכלים חדשים ליכא נותן טעם כלל, ואי בכלים ישנים ולאחר שהגעיל או לבן נותן טעם נמי תו ליכא, דהא פלט איסורו על ידי הגעלתו או לבונו, וטבילה לאו משום אסור הנבלע הוא, [אלא] כטעמא דאיתמר בירושלמי (הט"ו) הואיל ויצא מטומאת גוי לקדושת ישראל, ולדברי הכל אם בשל עד שלא (עשאה) [טבלה] מותר, אלא ודאי הטבלה הדחה היא, ומשום הכי אסור למאן דסבירא ליה דנותן טעם לפגם (מותר) [אסור], דאפילו טיחת איסור שעל פני הכלי כשאינו בן יומו נתעברה צורתו והוה ליה נותן טעם לפגם, והיינו נמי דלא קתני וכלן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ולא הדיח, אלמא טבילה הדחה היא. ולזה הפירוש הסכים הרמב"ן נ"ר, והביא עליו ראיה מדתניא בתוספתא (פ"ט ה"ב) וכלן שנשתמשו בהן עד שלא שף הגעיל הטביל ולבן הרי זה מותר, קתני שיפה דסכין, וכן פירש (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל כלן שלא הדיח מותר. אבל הראב"ד ז"ל כתב בפירושיו, הטביל לאו דוקא נקט, דמשום ההיא טבילה ליכא מאן דאסר, ואי אמרת דהאי טבילה על ההדחה קאמר כדאמרינן במתניתין, הא לא איפשר, חדא דהכא לא מפיק הדחה בלשון טבילה כלל, ועוד דאי הדחה דקאמר מאי נותן טעם לפגם איכא, אלא ודאי לאו מדוקא נקט לה. פירוש לפירושו, דאי הדחה קאמר ליכא נותן טעם לפגם, דסבירא ליה לרב זצ"ל דלא אמרו באיסור שאינו בן יומו שהוא נותן טעם לפגם אלא באסור הבלוע שנפגם ונפסד בתוך דופני הכלי, מפני שהוא קלוש מאד, ולפיכך נמר טעמו ונהפך כרגע לפגם, אבל באיסור הדבק בדפני הכלי שהאויר שולט בו, הרי הוא כחתיכת אסור העומד בעינו שאינו נפגם כל כך במהרה. ולזאת הסברא הסכימה דעת רבני צרפת זצ"ל בחולין גבי השוחט בסכין של גוים (בתוס' ח, ב ד"ה השוחט), וכתבתיה למעלה בפרק אין מעמידין גבי חלתית של גוים. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דמכל מקום ברייתא קתני וכלן שנשתמש בהן, דמשמע שנשתמש בהן בלא שום הכשר, ואפילו הכי מותר למאן דאית ליה נותן טעם לפגם מותר, ועד שלא הגעיל ולא לבן ודאי היינו שלא עשה בהן שום הכשר, דמאי פליג שלא הגעיל אבל הדיח, ומעתה הגע עצמך, אלו נשתמש בו גוי ביורה בצונן אסור אם לא הדיח, בשל בה מותר, ואם נפשך לומר דעד שלא הגעיל דוקא קאמר, אבל ודאי הדיח, ואם לא הדיח ונשתמש בכלן אסור, למה התירו שמן וכוספן וכל הנזכרים בגמרא (לח, ב), ודילמא בשלו בהן עד שלא הדיחו, שאין הגוים נוהגין הדחה בהכשר כדי שנאמר חזקה הדיחו עד שלא בשלו. ואם תאמר מדיחין הם כליהן בכל עת למה אמרו מדיחן ומטבילן והם טהורין. ואפשר שזו אינה קושיא, דלעולם הא דקתני עד שלא הגעיל ועד שלא לבן בשהדיח קאמר, דטיחת האיסור אינו נפגם בשאינו בן יומו כבליעת האסור, ואורחא דמילתא קתני שדרכן של בני אדם בכליהן שאין משתמשין בהן תבשיל אחר תבשיל ואפילו ממותר למותר אלא בהדחה לנקיות הדעת, אבל הגעלה ולבון אין דרך המשתמשין בכליהן לעשות כן, ואפילו האסטניס שבהן, ולהוציאן מידי איסורן הוא שצריך לעשות כן, ולפעמים ששכחת הלב מביאה לשגגה ומבשל בו כדרכו בהדחה לבד כדרך שהוא רגיל להשתמש בכליו, ומשום הכי קתני סתמא עד שלא הגעיל ולא לבן ולא חשש לאסור ההדחה, ומן הטעם הזה גם כן התירו שמן וכוספן של גוים, דמשום איסור הנבלע ליכא, דסתם כלים של גוים אינם בני יומן, ומשום טיחת איסור נכרי ליכא, דסתמא דמילתא חזקה היא שאין מבשלין בהן בלא הדחה, וכל שכן בדברים שדרכן למוכרן שנשמרים בהן מאד כדי שיקפצו עליהם לוקחים, אבל כשמוכרין כליהם מה איכפת להם אם מדיחין ואם אין מדיחין שאין הכלי נפסד כלל בכך, והילכך אין מקפידין, ולפיכך צריכין הדחה, כן נראה לי.

ואי אית בהו קטרי שרי להו דעת מורי הר״אה ז״ל דהנגוב בלחוד קאי דאלו ביישון האויר נכנס שם ברוב הזמן ואין צריך התרת קשרים וכן בקנקני׳ שלנו של עץ אין צריך התרת קשרים וכן נראה דעת הר״מבם ז״ל אבל לפום פשטה דאפי׳ היישון קאי מדקתני לה בתר תרוייהו וכן דעת הר״אבד ז״ל.

אשכול וכל סביביו טמאין וכל הגת טהורה וכתב הר״מבן ז״ל דהא מיירי בשיש שם טופח על מנת להטפיח ומאן דאסר סבר דמשקה טופח על מנת להטפיח חבור וכאילו נגע באלו בכל ואידך סבר שלא אמרו דמשקה טופח על מנת להטפיח חבור לטומאה ולטהרה אלא כשיש משקה כאן וכאן ומשקה טופח על מנת להטפיח מחברן אבל כאן בטל הוא לגבי האשכולות ואינו חבור למשקה הגת ואין צריך לו׳ למשקה שעל שאר האשכולות אלא דלחומרא בעלמא אמרו לסלק כל סביבותיו וכיון דאורו רבנן כמאן דאמר הגת טהורה שמעינן דכל שכן לענין נסך שאם נגע גוי באשכול שבגת אפי׳ לאחר שנמשך שם היין שאפי׳ יש שם טופח על מנת להטפיח אשכול וכל סביביו אסור והשאר מותר אם ראינו בודאי שלא נגע במשקה וכן פסק ר״שבם ז״ל.

מתני הלוקח כלי תשמיש מן הגוים פי׳ כלי סעודה את שדרכו להטביל יטביל פי׳ את שדרכו להשתמש בו בצונן כעין טבילה יטביל כלומר ידיח וישפשף יפה להעביר איסור שעל פניו דאילו בטבילה דארבעים סאה לא איירו במשנתינו ולישנא דשדרכו להטביל לא שייך בטבילה וכן פירשו כל המפרשים ומן הלשון הזה מוכיח דלא בעינן מריקה ושטיפה שלא אמרו כן אלא בקדשים: וגזרת מלך היא משום מעלה כדפר״שי ז״ל בגמ׳ ומה שאמרו שם מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס לאו ככוס אסור כדכתב הר״אבד ז״ל דאם כן ה״ל לפרושי הכא אלא כמריקה ושטיפה דכוס של ברכת מזון קאמר אי נמי במאי שנוהגין בכוס דהיתרא והא דנקט בכל הני לישני דכל שדרכו אומר מורי הר״אה ז״ל דאתא לאשמועינן דמסתמא אין לחוש שמא נשתמש בו גוי שלא כדרך תשמישו ואין לנו אלא לפי מה שדרכו.

ללבן באור ילבן ופי׳ בגמרא עד שתשיר קליפתן ובירושלמי אמרו עד שיהיו ניצוצות מנתזין ממנו.

השפוד והאשכלה מלבנן ומסתברא דפריט בהו משום דגבי קדשים קתני מגעילן כדאיתא בגמרא אי נמי לחלק ביניהם לסכין וכדבעינן לומר בס״ד.

הסכין שפה והיא טהורה פי׳ שיפה אשמולאר בלע״ז ודעת ר״שי ז״ל דדוקא לצונן אבל לחמין הגעלה בעי כדאמרינן בפרק כל שעה והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון ועוד כתב ז״ל דבר משיפה בעי נעיצה עשרה פעמים בקרקע כדאמר רב בגמרא דרב להוסיף על משנתינו בא ואין זה נכון כלל דהיאך אפשר דלא פריש תנא כליה הכשרה דסכין לצונן מיהת וכל שכן דקתני שפה והיא טהורה ועוד דעובדא דשבור מלכא יוכיח שלא היה שם אלא נעיצה לכך פירשו בתוס׳ דבשיפה לחודה סגי לצונן ורב אתא למימר דהוא הדין דסגי בנעיצה ולהאי פירושה הא דפריש הוא הכשר שפוד ואשכלה אף לחמין ולא פירש הכשר סכין אלא לצונן היינו לפי שרוב תשמישו של סכין אינו אלא בצונן ולדעת ר״ת ז״ל אף סכין אין לו תקנה לחמין אלא בלבון כענין שפוד וכן כתב גם ר״שבם והר״אבד ז״ל והטעם לפי שגם הסכין משתמשין בו על ידי האור שמהפך בו הבשר שצולין על גבי האש או שחותכו בו לראות אם נצלה כל צורכו וכן תניא בתוספתא השפוד והאשכלה והסכין של גוים מלבנן ואף על פי שבפרק כל שעה הכשירו בהגעלה בכלי ראשון התם משום דהיתרא בלע ואף בשפוד ואשכלה דינן כן כדאית׳ בגמרא גבי קדשים וכן אמרו בפ״ק דחולין כגון שלבנה באור ור״י ז״ל כתב דסכין קטנה סגי ליה בהגעלה אפילו של גוים אבל סכין גדולה בעיא ליבון לפי שפעמים צולין בה בשר והביא ראיה מן הירושלמי שאמרו הדא דתימא בסכין קטנה אבל בסכין גדולה בעיא ליבון אבל דעת הר״ם הלוי ז״ל דכיון דקתני שפה והיא טהורה שמע מינה דטהורה לכל דבר קאמר כי השיפה הכשר גדול שמסלק כל האסור הבלוע ועדיף כהגעלה וכן דעת רבינו הר״מבן ז״ל וכההיא דפרק כל שעה שלא לחלק בין של גוים לפסחא כדבעינן למימר בגמרא וכן דעת הגאונים ז״ל ומה שאמרו בפ״ק דחולין כגון שלבנה באור לרבותא יתירה נקטה וכדכתיבנא התם בס״ד.

והתוספתא משבשתא היא כיון שהביאוה בגמ׳ בברייתא ולא הזכירו סכין כלל וגם אין הירושלמי הולך בשיטתא דגמרא דילן כיון שלא פירשו ואנן הגמרא דילן סמכינן וכן עיקר מ״ר הר״אה ז״ל.

גמרא תנא וכולם צריכין טבילה בארבעים סאה פירשו בירושלמי לפי שיצאו מטומאתן של גוים לקדושתן של ישראל עד כאן כלומר משום מעלה ובדיעב׳ אינו מעכב ולעולם אין טבילה זו אלא אחר הכשרו של כלי וכדתניא בברייתא לקמן וקרא נמי הכי מוכח דכתיב וטהר לבסוף ואמרינן נמי לקמן דהא ישנים ולבנן כחדשים דמו וצריכין טבילה וכן בדין שאם לא כן הרי הוא כאדם הטובל ושרץ בידו שלא עלתה לו טבילה כלל.

עם הארץ שהושיט ידיו לגת וכבר היין מתחיל לימשך ונגע באשכולות של ענבים אשכול וכל סביביו טמאים וכל הגת טהורה ומכאן למדו רבים לענין יין נסך שאם היו ענבים לצד אחד מן הגגית ונגע בהם משליך מקום מגעו והשאר מותר וכן אם היין נתחמם והציף את הפסולת על עצמו ונגע גוי בחרצנים שמשליך מקום מגעו והשאר מותר הואיל ולא נגע במקום משקה ומ"מ כתבו גדולי המפרשים שאם היה טופח על מנת להטפיח במקום מגעו כל הגת אסורה ומ"מ גיגיות שלנו כשהחרצנים צפים למעלה אין בהם טופח בכדי להטפיח ויש אומרים שכל שאין שם טופח להטפיח אף מקום מגעו אינו פוסל ובטופח להטפיח הוא שפסלו מקום מגעו וסביבותיו לבד שאין טפיחה שעל האשכול חבור למשקה כלל:

שרץ שנמצא בריחים של זיתים והוא מקום שטוחנין בהם את הזיתים קודם נתינתן לבד ואח"כ נותנין אותם בבד וטוענין בקורה אין טמא אלא מקום מגעו ואם היה שם שמן הרבה עד שהשמן מהלך סביב הריחים הכל טמא שכל המשקה נטמא בטומאת מקצתו וחזר המשקה וטמא את הזיתים ואין ראוי לומר בכאן שיהו סביבותיו וכל הבד טהורה כמו שאמרו בגת שהגת יש בו אשכולות שמפסיקין בין מקום מגעו לשאר הגת מה שאין כן בזיתים:

המשנה השתים עשרה והכונה בה לבאר הכשר הכלים הנאסרים בגיעולי גוים ואמר על זה הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכו להטביל יטביל להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן השפוד והאסכלאות מלבין באור הסכין שפה והיא טהורה אמר הר"ם כלי תשמיש ר"ל כלי תשמיש אכילה ובלבד שיהיו אלו הכלים מן המתכות כגון הברזל והזכוכית וכמו כן כלי חרס השועים באבר כלם צריכים טבילה ואפי' הם חדשים להגעיל ואמרו להגעיל ר"ל גיעולי גוים וזה שירתיח אותם במים רתיחה גדולה ואם הוא יורה גדולה יקיף לה על שפתה טיט או עיסה כדי שיעלו המים על שפתה וירתיחו עליה המים רתיחה גדולה וכלים שדרכן להגעיל כגון קדרות נחשת והמחבתות ודומיהן ללבן כגון השפודין והאסכלאות שצולין עליהם וכיוצא בהם יסיר מהם איסור גיעולי גוים אחר ההגעלה למה שצריך לבון וכשיטבילום אח"כ בארבעים סאה הם טהורין לענין האיסור והמותר גם כן מוסיף על ענין טומאה וטהרה והסכין שפה ובלבד שתהיה הסכין שוה וחלקה שאין בה גומות ואם נועצה בקרקע קשה עשר פעמים וישתמש בה וזהו מה שנתכון בשפה ואם השחיז אותה באבן כעין אבן של רחים או לבן אותה באור זהו תכלית ההכשר אבל לענין טומאה וטהרה אי אפשר בלא טבילה במי מקוה ובזה תסיר מהם טומאת גיעולי גוים ודע זה:

אמר המאירי הלוקח כלי תשמיש מן הגוים ר"ל שנשתמשו בהם ולקחם ישראל מהם את שדרכו להטביל יטביל פירוש הטבלה זו לאו לשון טבילה הוא אלא לשון תשמיש בצונן ומשנה זו לא בכלים חדשים היא עסוקה ולהצריכם טבילה על הדרך שיתבאר שאם כן אף את שדרכו להגעיל אין צריך הגעלה אלא טבילה על שיוצאין מטומאת גיעול לקדושת מאכלות כמו שיתבאר שטבילה זו צריכה בין לכלים חדשים בין לכלים ישנים כל שבאו מרשות גוי לרשות ישראל אלא משנה זו לא דברה בטבילה זו כלל אלא לגוף ההכשר ולא דברה בחדשים שהרי אין צריכים הכשר אלא בישנים ר"ל שנשתמש בהם גוי ואמר על זה את שדרכו להטביל יטביל ר"ל את שנשתמש בו בצונן ודרך הטבלה במים צוננין כגון כוסות וצלוחיות וקתוניות יטביל ר"ל ידיח בצונן ודיין ואת שדרכן להגעיל ר"ל להשתמש בו על ידי חמין כגון יורות וקוקמוסין ומחמי חמין יגעיל במים חמין ואת שדרכן ללבן ר"ל להשתמש בו ע"י האור כגון שפודין ואסכלאות ילבן באור הסכין שפה והיא טהורה ר"ל השחזה במשחזת או ברחים של נפח להשיר קלפה העליונה ודבר זה אינו אלא לצונן ואפילו לחתיכת דבר החריף כצנון ואתרוג ודומיהם אבל לדבר חם צריך הכשר אחר גדול הימנו כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא אלא שהדבר צריך להשלמת דברים שלא נתבארו במשנה זו והוא לבאר טבילה שהם צריכים אחר הכשר ולבאר ענין הדחה והגעלה ולבון היאך הם נעשים ולבאר דין איסורן עד שלא הוכשרו ושאר דברים שהם משתלשלים לענינים אלו ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא להשלמת דינים אלו עם מה שיתגלגל בו ממקומות אחרים אלו הם:

צריך שתדע שכל כלי מכלים שמשתמשין בהם לדבר מאכל ומשתה הנכנס מרשות גוי לרשות ישראל אע"פ שאינו צריך הכשר מצד גיעולו כגון שהוא חדש או שהיה ישן והוכשר צריך טבילה בארבעים סאה או במקום הראוי לטבילה קודם שישתמש בהם והוא שנאמר בכלי מדין תעבירו באש וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת וכן נאמר אך במי נדה יתחטא מים שהנדה עולה בהם ומאחר שהוקשה לטבילת נדה כתבו גדולי המפרשים שאף אתה צריך להזהר שלא להיות בהם דבר החוצץ ומכיון שהוכשר והוטבל משתמש בו ואינו צריך הערב שמש:

טבילה זו מכיון שעיקרה לכניסת קדושת מאכלות אינה בכלים ישנים אלא אחר שהוכשרו שאם אתה מטבילן עד שלא הוכשרו היאך הם נכנסים בה לקדושה ועדין אינן ראויים לה ונמצא הכלי טובל ושרץ בידו וזהו שבכלן מקדים הכשר הבא מצד האיסור לטבילה זו מדיחן ומטבילן מגעילן ומטבילן מלבנן ומטבילן ואם עשה כן ר"ל שהטבילו קודם ההכשר יראה שאינה מועלת שהרי אף לשון הכתוב מעיד בזו שנאמר תעבירו באש ואח"כ וטהר ונמצא שהוא צריך לחזור ולהטביל ומ"מ גדולי המפרשים מקילין בה בדיעבד לפי דרכך למדת שכלים של ישראל שצריכים הכשר מצד גיעולן כגון כלי של חמץ בפסח או אף כלי של ישראל שנאסר ביד גוי מחמת איסור אין צריך טבילה אחר הכשרו אלא מכשירו הכשר הראוי לו ודיו שלא נאמרו הדברים אלא בשנכנס מרשות גוי לרשות ישראל:

אף של גוי צריך שתדע שלא כל הכלים בדין זה וכבר בארנו שאין דין זה מתפשט אלא לכלים שבסעודה אם של מאכל אם של משתה אלא שאף בכלים אלו אין כל הכלים בדין זה ואין שום כלי סעודה שלהם בדין זה אלא על פי שני תנאים הראשון שיהא של מתכת והשני שיצא מכל וכל מרשות הגוי לרשות ישראל הא כל שחסר אחד מאלו כגון שהוא של עץ או שבא לידו בתורת שאלה יכשירנו הכשר הראוי לו וישתמש בו ואין צריך טבילה:

גמרא דברים שלא נשתמש בהן מטבילן כו' מהכא ה"מ לסייע לרב נחמן דאמר אפילו חדשים ורב ששת דמתקיף ליה ע"כ דהך ברייתא לא הוה ידיע ליה ודו"ק:

תוס' בד"ה אי משום דקסבר כו' לענין הא פשיטא ודאי דלא הוי כזביני עכ"ל (ב) ויש לחלק דעובד כוכבים שמשכן כל זמן שמשכון ביד ישראל מחזי כשלו דשמא ישקעה אצלו משא"כ בישראל שמשכן כיון שפדאו כבר שוב לא מחזי כזביני כשהיה ביד עובד כוכבים ודו"ק:

גמ' אצטריך למכתב וטהר ואצטריך למכתב במי נדה וכו' כתב רחמנא וטהר לאלתר. יש להקשות וא"כ לא לכתוב אך מאי אמרת דבעי הזאת שלישי ושביעי הא כתיב וטהר דמיניה ילפינן לאלתר וי"ל דאי לא אך ה"א דוטהר דמשמע לאלתר לא בא אלא למעט דלא בעי הזאת שלישי ושביעי אבל הערב שמש ה"א דצריך לכך כתב אך למעט הזאה ואתא וטהר דלא צריך הערב שמש וק"ל:

תוס' ד"ה מים שהנדה טובלת וכו' אבל טבילת כלי מדין חדוש הוא וכו'. ר"ל חדוש הוא דלאו מטעם טומאה הוא אלא גזירת הכתוב הוא הלכך אע"ג דבעינן בטבילה זו מ' סאה מ"מ לטבילת טומאה לא בעינן מ' סאה למחטין וצינוריות: