בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת עבודה זרה דף ס״ד עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת עבודה זרה דף ס״ד עמוד א׳

    מסכת עבודה זרה דף ס״ד עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־315 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    אבל עוקרין להשליכן לאיבוד ואע"ג דרוצה בקיומן שלא יעקרו מאליהן עד שיעקרם הוא:

    סברוה האי דקתני עוקרין:

    אפילו לר' עקיבא דאמר המקיים בכלאים לוקה דאם זרען אחר ובא זה ועשה להן סייג וגדר כדי לקיימן לוקה אלמא אסור להיות רוצה בקיומן:

    המנכש והמחפה לאחר זריעתן חופה עפר עליהן כדרך כל הזורעים:

    לוקה דהיינו נמי זורע דמה דרכו של זורע לצמוחי פירי מכוין הא נמי לצמוחי פירי מכוין:

    ת"ל לא כלאים כלאים דהרבעה קא דריש מדסמך כלאים דלא תרביע גבי שדה דרשינן (מו"ק דף ב:) כלאים שדך לא מדלא כתיב בהמתך לא תרביע כלאים ולא תזרע שדך כלאים ש"מ שדך אכלאים דלעיל נמי דרשינן ומשמע דמזהיר הכתוב שלא יהו כלאים בשדה ואילו עוקרין שרי למעוטי תיפלה אע"ג דרוצה בקיומן עד שיעקרם הוא ויטול שכרו:

    רבנן הוא דלא איכפת להו אי רוצה בקיומן אבל יין נסך דאסור להיות רוצה בקיומן דישראל מצוה לבטל עבודת כוכבים ותשמישיה אימר לך דאסור:

    ומאי איריא עוקרין מדאצטריך למישרי עוקרין משמע דהא רוצה בקיומן דמיעוט תיפלה הוא שרי אבל קיום גמור אסור ואי רבנן אפי' קיום נמי שרי:

    ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Avodah Zarah 64a · Sefaria

    תוספות

    סברוה הא מני ר"ע היא פירוש אפי' לר"ע דאי לרבנן לחודייהו מאי איריא עוקרין אפילו מקיימין נמי שרי אלא תנא עוקרין לד"ה ואפילו לר"ע וכן רישא דתניא אין עודרין לד"ה ואף לרבנן דאי לר"ע ליתני אין מקיימין וכ"ש אין עודרין:

    רבי עקיבא אומר אף המקיים פירש בקונט' שעשה להם סייג וגדר בקוצים כדי לקיימן ויפה כוון דהא פ"ב דמכות (דף כא:) מוכיח דר"ע אית ליה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ודלא כפירוש הערוך שפירש מקיים בהנחה דכלאים ליגדל בתוך שדהו לוקה ואית ליה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וא"ת היאך ס"ד להוכיח בלעקור היה אסור אי לאו למעוטי תיפלה לפי שרוצה בקיומן כדי להשתכר מדאסר לקיים התם הוא עושה מעשה באיסור שעושה הגדר אבל הכא אין כאן מעשה כלל באיסור וי"ל דמ"מ מחשבתו משויא ליה מעשה כיון שהוא עושה מעשה לבסוף כשהוא עוקרה דודאי אם אינו עוקר אינו עובר כיון שאין עושה שום מעשה שיהא ניכר בו אבל עוקר מראה שרוצה במה שהוא ולכך היה אסור דדמי למקיים אי לאו טעמא דמעוטי תיפלה:

    מדרבי יהודה נשמע לר"ע ה"ה דמרבי יהודה היה יכול להוכיח אלא בעי לאסוקי מילתיה על ר"ע דאיירי ביה:

    מסתברא דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרין ונראה הטעם כי מה שעבודת כוכבים תופסת דמיה משום דכתיב והיית חרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו כמוהו ובישראל דוקא נאמר ולא לבני נח והא דאסרינן לעיל בפ"ק (עבודה זרה דף יב. ושם ד"ה דכוותה) דמי עבודת כוכבים היינו כשדעתו לקנות מן הדמים עבודת כוכבים אבל כשבא להתגייר או לפרוע חובו מותר:

    זבינו כל מאי דאית לכו ותו וכו' ומה שלא היה אומר להם לבטלה בשבירה ויוכלו למוכרה בגרות לפי שהיה דעתם למוכרה שלימה ביוקר לעובדיה והא דאמרינן לעיל פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נג.) מכרה לעובדיה לא בטלה שאני הכא כיון דדעתייהו לאיגיורי אינם חוששין בה ובטלה ולא הוו דמי עבודת כוכבים:

    ודלמא שאני התם כיון דדעתייהו לאיגיורי ודאי מבטל להו הקשה הרב רבי אלחנן תינח עבודת כוכבים דשייך בה ביטול היו יכולין למכור והיו הדמים מותרין אלא מיין נסך דלא שייך בה ביטול ואפילו הכי קאמר להו זבינו כל מה דאית לכו ואם כן תפשוט בעיין דהא משמע מתוך הברייתא דישראל שנושה בעובד כוכבים שמזכיר עבודת כוכבים ואביא לך יין נסך ואביא לך אלמא דין אחד לשניהם והשתא ליכא למתלי טעם ההיתר משום ביטול דהא ביין נסך לא שייך ביטול י"ל דלעולם היה פשוט להן היתר יין נסך יותר מדמי עבודת כוכבים דחמירא איסורא:

    אבל אם אמר לו המתן ואביא לך אסור רבינו יצחק היה מדקדק מזה הלשון המתן לי כלומר אינך יכול ליפרע ממקום אחר וצריך אתה להמתין עד שאמכור אז הוא ודאי אסור דרוצה הוא בקיומו כגון שאין לו ערב ממנו ואף אין לו נכסים אחרים שיכול ליקח חובו מיד עליהם אבל אם יש לו ערב או שיכול ליפרע ממקום אחר אין אמירתו של עובד כוכבים מועלת כלום דאם לא כן כל עובד כוכבים יוכל להפקיע חובו מיד ישראל:

    Tosafot on Avodah Zarah 64a · Sefaria

    רשב"א

    זילו זבינו כל מאי דאית לכו פירוש בין ע"ז בין יין נסך דדמי שניהם ביד גוי מותר. ודחינן דילמא שאני גר כיון דדעתיה לאיגיורה בטליה. דאף על גב דקיימא לן לקמן בסמוך (עבודה זרה סד ע"ב) דגר תושב אינו מבטל ע"ז, דאיגרע מגר תושב דאכתי לא מל ולא טבל ולא קבל עליו עול מצות. ואם תאמר אמאי לא מוכח מיין נסך דלא מהני ביה בטול ואיהו סתמא קאמר להו כל מאי דאית לכו דמשמע אפילו יין נסך. יש לומר דמשום מצוה דגר התירוהו, ודוקא סתם יינן. אי נמי דלמא סתם יינן לא רצו לגזור דמים ביד גוי.

    אבל אם א"ל המתן עד שאמכור ע"ז ואביא לך יין נסך ואביא לך אסור. פירוש: משום דרוצה בקיומו. ויש מפרשים דדוקא בדשוייה ניהליה אפותיקי דרוצה בקיומו להנאתו, אבל בלא אפותיקי שרי דאין זה רוצה בקיומו. ומביאין ראיה לדבריהם מדתנן לקמן (עבודה זרה עא, א) אומנין ישראלים ששלח להם נכרי חבית של יין נסך מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה. ויש מקשין לפירוש זה, דאם כן אדמפליג במכר והביא והמתן עד שאמכור, ליפלוג בהמתן עד שאמכור, אלא לא שנא. ומתניתין אומנין נינהו שעשו מלאכה אצל נכרי דלא פסקו עמו כלום, ושגר להם חבית של יין שוה עשרה דינרין, [מותר שיאמרו לו] תן לנו הי' דינרין עצמן, ואין בזה שום צד איסור שהרי הם לא אמרו לו למוכרה. והראב"ד ז"ל כתב, נראה דדוקא כשהיה בידו לנגשו וליפרע ממנו מיד, ולדעתו המתין עד שמכרן, אבל אם לא היה בידו לנגשו ועל כרחו הוא מרחיב לו את הזמן, אף על פי שאמר לו הגוי איני יכול לפרעך עד שאמכור ייני ואפרע לך שרי. וכבר כתבנו בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נז, ב) שעכשיו בזמן הזה לדברי הגאונים ולדברי רש"י ז"ל שאמרו דאין הגוים בקיאין בטיב ע"ז ואין מגען אוסר בהנאה, אפילו בהמתן עד שאמכור ואביא מותר, [ונכון] להזהר. ולענין דמי ע"ז ביד גוי הכין הלכתא דמותר, כדמוכח בהא ברייתא, וכן פסק רבנו הגדול ז"ל בהלכותיו. וכבר הארכנו בזה בריש מכילתין בשמעתא דעטליזא של עזה (יא, ב), ובפרק אין מעמידין גבי ישראל ההולך ליריד (לג, א).

    טול אתה ע"ז ואני פירות אוקימנא לה בפ"ק דקדושין (יז, ב) משום [דגר] אינו יורש את אביו דבר תורה אלא מדברי סופרים.

    Rashba on Avodah Zarah 64a · Sefaria

    ריטב"א

    המקיים בכלאים לוקה פר״שי ז״ל שעשה להם גדר וסייג כדי לקיימן ויפה כיון דאי לא הוה ליה לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו אי רבנן מאי איריא לעקור אפילו לקיים נמי שרי נראה לומר דבשל גוי הוא דאמרינן דשרי לרבנן דאילו בשל ישראל אי אפשר דשרו ולא אסירי מדרבנן מיהת.

    לר״ע נמי כו׳ והא דלא דייק סייעתא דרב נחמן מדרב יאודה גופיה ומייתי לה על ידי גלגול מדר׳ עקיבא יש לומר משום דהא דרבי עקיבא דמיא ממש לדרב נחמן דאית בהו איסור קיום דאוריתא ולמעוטינהו שרי אי נמי דכיון דמעיקרה אתינן לסיועי מדרבי עקיבא ניחא לן לקיומה ותו לא מידי כיון דדעתיהו לאיגיורי ודאי מבטלי לה פי׳ לאו דמבטלי לה קודם מכירה דאם כן הוה ליה למימר להו זילו בטלוה אלא הכי פירושו דמסתמא מבטלי לה כי מזבני לה ואפילו לרבנן דאמרי דמכירתה אינו בטולה דהתם בגוי אבל האי ודאי מבטל לה והא דלא אמר להו דלבטלוה משום דכי איתא בעינא הוו דמיה יקרים טפי כנ״ל ואם תאמר תינח עבודה זרה יין נסך דלית ליה ביטול מאי איכא למימר ויש לומר דסתם יינם דרבנן הוא ובכי הא לא גזרו ואמרו שיהו דמים ביד גר מיהת מותרין.

    אלא מהכא דתניא כו׳ וכן הלכתא דדמי עבודה זרה ביד גוי מותרין ואם אמר לו המתן עד שאמכור עבודה זרה והביא לך יין נסך והביא לך דמיו אסורין ופרישנא טעמא מפני שרוצה בקיומו ויש שפירשו דדוקא דשוויה ניהליה אפותיקי. ולא נהיר חדא דטעמא דרוצה בקיומו הכי נמי איתא אף ע״ג דלא שויה ניהליה אפתקי כיון שהבטיחו לפרעו מדמיו ועוד דאם כן הדלא קתני היתרא אלא במכר והביא לו לתנייה אפילו באומר לו המתן וכגון דלא שוויה ניהליה אפותיקי והא דתנן לקמן אומנין שעשו מלאכה אצל גוי ושלח להם חבית של יין נסך בשכרן עד שלא באת לידם מותר שיאמרו לי תן לנו את דמיה. ההיא תן לנו שוויה עכשיו אמרו לו ולא שיתן להם דמיה כשימכרוה וזה ברור וכן הסכימו רבותי ומיהו נראין דברי הר״אבד ז״ל שאם אין ישראל יכול לנגשו או שיש לו איבה אם לא ימתין שהוא מותר דהא אנוס הוא ואין כאן רוצה בקיומו כי היכי דלקנוס דמיו ועל זה סמכו בדורות האלו וכן הסכימו רבותי.

    יכול לומר גם לגוי טול אתה עבודה זרה ואני מעות פי׳ וסבר לה דיש ברירה אבל לדידן דקיימא לן בדאורייתא אין ברירה אסור ואפשר דהכא הכל מודים דיש ברירה דאנן סהדי שמתחלת ירושה האי ניחא ליה בעבודה זרה והאי ניחא ליה במעות וכמבורר מתחלתו דמי וצ״ת.

    Ritva on Avodah Zarah 64a · Sefaria

    מאירי

    אסור לעדור עם הגוי בכלאים אבל עוקרין עמו אף בשכר אע"פ שרוצה בקיומן עד שיעקרם הוא ויטול שכר על הדרך שביארנו בחביות של יין נסך וגדולי המפרשים פירשו עקירה אחת מתוך שתים כדי שהנשאר יגדל יותר וזה תמה אלא שלשון הסוגיא מעיד עליו:

    כלאים שנזרעו ונכש בהם והוא ענין לקוט העשבים הרעים כדי שיצמיחו האחרים ביותר או שחפה בהם בעפר לוקה מן התורה שזהו כזריעה שהרי מתכוין להצמיח כזריעה עצמה אבל המקיימן אע"פ שעשה מעשה כגון שגדר לפניו לשמרו הואיל ולא עשה מעשה בגוף הכלאים אינו לוקה ומ"מ אסור לעשות כן וכבר ביארנוה במסכת מועד קטן:

    כבר ביארנו בפרק שני ל"ג א' שע"ז ביד גוי אע"פ שלא בטלה במכירתו מותרין לא נאמר שתופסת דמיה אלא מרשות ישראל שדמיה ודמי משמשיה ותקרובתה ביד ישראל אסור ואף חלופי חלופיה לדעת קצת כמו שהתבאר והוא הדין לדמי יין נסך או אפילו דמי סתם יינן אבל ביד גוי מותרין מעתה ישראל שהלוה לגוי מנה ומכר ע"ז או יין נסך והביא לו מותר ומ"מ אם אמר לו המתן עד שאמכור ע"ז ואביא לך יין נסך ואביא לך אסור מפני שרוצה בקיומו ודבר זה יש שפירשו דוקא שעשאן אפותיקי הא כל שלא עשאו אפותיקי מותר וממה שאמרו למטה אומנין ששלח להם נכרי חבית של יין רשאים לומר לו תן לנו דמיה ואין הדברים נראין שאם כן לא נשמט בעל התלמוד להזכיר התר בשלא עשאו אפותיקי ולומר סתם שבהמתן ואביא לך אסור וזו של אומנין אינה ראיה שהרי זו דמים הוא חייב להם ומתוך כך רשאין לומר עד שאתה נותן לנו חבית תן לנו דמיה שהרי דמים אתה חייב לנו ומ"מ כתבו גדולי המפרשים דוקא כשהיה בידו לנגשו ומרצונו המתין לו הא אם לא היה בידו לנגשו ועל כרחו מרחיב לו מותר והדברים נראין וכן יש שפרשוה דוקא שאין לגוי לפרוע מצד אחר שאין לו ערב וכיוצא באלו מן הצדדין שכל הבטחתו של זה אינה אלא על אותו יין ומ"מ לדעת הגאונים שהתירו מגעם בהנאה בזמנים הללו עכשו נוהגין התר אף בהמתן ואביא לך הואיל והדמים ביד גוי אלא שראוי לילך בה דרך צניעות ולא בפרסום ומכאן נהגו מקצת חסידים כשאומר להם הגוי המתן לי עד שאמכור את ייני ואפרעם שאומר אין לי וליינך כלום אלא אני ממתינך עד יום פלוני אע"פ שפיו ולבו שוים על סמך היין:

    גר אינו יורש את אביו גוי דבר תורה אלא מדברי סופרים שמא יחזור לסורו תקנו שיהא יורשו ומאחר שלא הוחזקה ירושה זו מן הדין והקלו בו בעקר הירושה הקלו בו עוד מטעם זה שיהא רשאי לומר לאחיו גוי טול אתה ע"ז ואני מעות אתה יין נסך ואני פירות ואין ע"ז זו חלפי חלקו אחר שאינו זוכה בירושה זו מן הדין ואם באו ע"ז ויין נסך ברשות הגוי מצד חלקו הואיל ובאו לידו זכה בהם ואסור להחליפם לו ואין מקילין לו מצד חזרת סורו שאם יחליפם אין לך חזרת סורו גדול מזה ומ"מ גוי וישראל שנשתתפו ויש בשתוף ע"ז ויין נסך אסור לומר לו טול אתה ע"ז ואני פירות אלא ישתדל עמו לבטלה ויחלקו והיין נסך אין לו תקנה ויש אומרים כן אף בע"ז הואיל וישראל שותף בה כמו שאמרו בפרק רביעי לא נצרכה שיש לו שותפות בה אלא שיש לחלק ביניהם שזו נזדמנה לשתוף במקרה ולא לכונת ע"ז:

    Meiri on Avodah Zarah 64a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה ת"ל לא כלאים כו' ולא תזרע שדך כלאים שמע מיניה כו' ובד"ה ותו כו' מידי כצ"ל:

    תוס' בד"ה ר' עקיבא כו' שפירש מקיים בהנחה דכלאים כו' כצ"ל:

    בד"ה זבינו כל מאי כו' והא דאמרינן לעיל פרק ר"י מכרה לעובדיה לא בטלה שאני הכא כו' עכ"ל הוצרכו לזה לדברי המקשה דבעי למתני טעם דהיתר משום ביטול אבל לפום סברא דהשתא משום היתר דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים נגעי בה כמו ביין נסך דלא שייך ביטול וק"ל:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 64a · Sefaria

    מהר"ם

    ד"ה מדרבי יהודה נשמע לר"ע ה"ה דמדר"י היה יכול להוכיח וכו' ר"ל היה יכול להוכיח ולפשוט הבעיא דמותר להשתכר ביין נסך מדרבי יהודה גופיה בלא ר"ע אלא הכי הל"ל לאו אר"י אסור ליתן להם מתנת חנם אבל למעוטי תיפלות שפיר דמי ה"נ גבי יין נסך למעוטי תיפלות שפיר דמי אלא הואיל ומתחלת הסוגיא התחיל לפשוט מר"ע בעי לאסוקי למלתיה על ר"ע:

    ד"ה זבינו כל מה דאית לכו וכו' והא דאמרינן פרק ר' ישמעאל וכו' לא בטלה. ר"ל וא"כ מאי משני בגמרא שאני התם וכו' ודאי בטלה הא כיון דלעובדיה היו מוכרים א"כ לא הוי ביטול ותירץ שאני הכא וכו' והוי ביטול אפילו כשמוכרה לעובדיה ולכך משני בגמרא שפיר וק"ל:

    Maharam on Avodah Zarah 64a · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה ר"ע וכו' דהא פ"ב דמכות דף כא צ"ל פ"א דמכות דף ד' ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה הא:

    בא"ד וא"ת היאך ס"ד קשה לי הא מ"מ איסורא דאורייתא בלא מעשה אלא דאין לוקין וא"כ מדמותר לעקור מוכח דלמעט תיפלה שרי וצ"ע:

    Gilyon HaShas on Avodah Zarah 64a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת עבודה זרה, דף ס״ד, עמוד א׳, בהיקף של כ־315 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 17 מילים

      נפתחת ב״אֲבָל עוֹקְרִין עִמּוֹ, כְּדֵי לְמַעֵוטי אֶת הַתִּיפְלָה.…״

    2. קטע 220 מילים

      נפתחת ב״סַבְרוּהָ: הָא מַנִּי? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר:…״

    3. קטע 320 מילים

      נפתחת ב״מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא? אָמַר קְרָא: ״שָׂדְךָ…״

    4. קטע 45 מילים

      נפתחת ב״וְאִילּוּ לְמַעוֹטֵי תִּיפְלָה — שְׁרֵי.…״

    5. קטע 55 מילים

      נפתחת ב״לָא, הָא מַנִּי? רַבָּנַן הִיא.…״

    6. קטע 626 מילים

      נפתחת ב״אִי רַבָּנַן, מַאי אִירְיָא עוֹקְרִין? אֲפִילּוּ קַיּוֹמֵי…״

    7. קטע 738 מילים

      נפתחת ב״מִדְּרַבִּי יְהוּדָה נִשְׁמַע לְרַבִּי עֲקִיבָא, לָאו אָמַר…״

    8. קטע 817 מילים

      נפתחת ב״הֲדוּר יָתְבִי וְקָמִבַּעְיָא לְהוּ: דְּמֵי עֲבוֹדָה זָרָה…״

    9. קטע 927 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: מִסְתַּבְּרָא דְּמֵי עֲבוֹדָה…״

    10. קטע 1019 מילים

      נפתחת ב״מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָסָבַר: דְּמֵי עֲבוֹדָה זָרָה…״

    11. קטע 1136 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא מֵהָכָא: יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בְּגוֹי מָנֶה,…״

    12. קטע 1216 מילים

      נפתחת ב״מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר…״

    13. קטע 1335 מילים

      נפתחת ב״וְכִי רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ כְּהַאי גַּוְונָא מִי אֲסִיר?…״

    14. קטע 1410 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא בַּר עוּלָּא: מַתְנִיתִין בַּעֲבוֹדָה זָרָה…״

    15. קטע 1510 מילים

      נפתחת ב״תִּינַח עֲבוֹדָה זָרָה, יֵין נֶסֶךְ מַאי אִיכָּא…״

    16. קטע 1624 מילים

      נפתחת ב״וַהֲלֹא רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ, שֶׁלֹּא יִגָּנֵובוּ וְשֶׁלֹּא יֵאָבֵדוּ!…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות

      ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…

      מקור: מסכת עבודה זרה דף ס״ד עמוד א׳ · קטע 2 — “סַבְרוּהָ: הָא מַנִּי? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: הַמְקַיֵּים בְּכִלְאַיִם…

    לשון המקור

    אֲבָל עוֹקְרִין עִמּוֹ, כְּדֵי לְמַעֵוטי אֶת הַתִּיפְלָה.

    סַבְרוּהָ: הָא מַנִּי? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: הַמְקַיֵּים בְּכִלְאַיִם לוֹקֶה. דְּתַנְיָא: הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְחַפֶּה בְּכִלְאַיִם לוֹקֶה, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַמְקַיֵּים.

    מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא? אָמַר קְרָא: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם״, אֵין לִי אֶלָּא זוֹרֵעַ, מְקַיֵּים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא כִּלְאַיִם״.

    וְאִילּוּ לְמַעוֹטֵי תִּיפְלָה — שְׁרֵי.

    לָא, הָא מַנִּי? רַבָּנַן הִיא.

    אִי רַבָּנַן, מַאי אִירְיָא עוֹקְרִין? אֲפִילּוּ קַיּוֹמֵי נָמֵי שַׁפִּיר דָּמֵי! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דְּקָא עָבֵיד בְּחִנָּם, וְרַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: לִיתֵּן לָהֶם מַתְּנַת חִנָּם אָסוּר.

    מִדְּרַבִּי יְהוּדָה נִשְׁמַע לְרַבִּי עֲקִיבָא, לָאו אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אָסוּר לִיתֵּן לָהֶם מַתְּנַת חִנָּם, אֲבָל לְמַעוֹטֵי תִּיפְלָה שַׁפִּיר דָּמֵי. לְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: הַמְקַיֵּים בְּכִלְאַיִם לוֹקֶה, לְמַעוֹטֵי תִּיפְלָה שַׁפִּיר דָּמֵי. וְתוּ לָא מִידִּי.

    הֲדוּר יָתְבִי וְקָמִבַּעְיָא לְהוּ: דְּמֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּיַד גּוֹי, מַהוּ? מִי תּוֹפֶסֶת דָּמֶיהָ בְּיַד גּוֹי, אוֹ לָא?

    אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: מִסְתַּבְּרָא דְּמֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּיַד גּוֹי מוּתָּרִין, מִדְּהָנְהוּ דַּאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר אֲבוּהּ, אֲמַר לְהוּ: זִילוּ זַבִּינוּ כֹּל מָה דְּאִית לְכוּ, וְתוּ אִיתְגַּיַּירוּ.

    מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָסָבַר: דְּמֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּיַד גּוֹי מוּתָּרִין. וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּכֵיוָן דְּדַעְתֵּיהּ לְאִיגַּיּוֹרֵי — וַדַּאי בַּטְּלַהּ!

    אֶלָּא מֵהָכָא: יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בְּגוֹי מָנֶה, וּמָכַר עֲבוֹדָה זָרָה וְהֵבִיא לוֹ, יֵין נֶסֶךְ וְהֵבִיא לוֹ — מוּתָּר, אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: ״הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֶמְכּוֹר עֲבוֹדָה זָרָה וְאָבִיא לָךְ״, ״יֵין נֶסֶךְ וְאָבִיא לָךְ״ — אָסוּר.

    מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: סֵיפָא, מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ כִּי רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ.

    וְכִי רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ כְּהַאי גַּוְונָא מִי אֲסִיר? וְהָתְנַן: גֵּר וְגוֹי שֶׁיָּרְשׁוּ אֲבִיהֶן גּוֹי, גֵּר יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״טוֹל אַתָּה עֲבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי מָעוֹת״, ״טוֹל אַתָּה יֵין נֶסֶךְ וַאֲנִי פֵּירוֹת״; אִם מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַגֵּר — אָסוּר.

    אָמַר רָבָא בַּר עוּלָּא: מַתְנִיתִין בַּעֲבוֹדָה זָרָה הַמִּתְחַלֶּקֶת לְפִי שְׁבָרֶיהָ.

    תִּינַח עֲבוֹדָה זָרָה, יֵין נֶסֶךְ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בְּחֶרֶס הַדְרְיָינִי.

    וַהֲלֹא רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ, שֶׁלֹּא יִגָּנֵובוּ וְשֶׁלֹּא יֵאָבֵדוּ! אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: יְרוּשַּׁת הַגֵּר קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי יְרוּשַּׁת הַגֵּר, דְּאַקִּילוּ בַּהּ רַבָּנַן, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְזוֹר לְקִלְקוּלוֹ.