מסכת עבודה זרה דף ס״ג עמוד א׳

ליחול עליה איסור אתנן למפרע שהרי מתחלה ע"מ ביאה נתנו לה:

קני מעכשיו קודם ביאה פשיטא דמותר דאע"ג דע"מ ביאה יהביה ניהלה כיון דמקמי ביאה יהביה ניהלה לאו שכר ביאה הוא:

ואי מצטריך ליך קני מעכשיו הלכך איצטריך מתני' לאשמועינן דאע"ג דאמר לה לא ניקני לך עד שעת ביאה כיון דהדר אמר לה אי מצטריך ליך קני מעכשיו הויה לה מתנת חנם כי שקלתיה ואקריבתיה:

כיון דאמר מר בתוספתא דקידושין בפ"ק (דף כח:):

בטלה זה כל כמה דיהיב לה הוי אתנן דמהשתא קניתיה:

בטלה סתם כי יהיב לה לאחר זמן לאו אתנן הוא דהשתא הוא דקנייה ליה:

עובד כוכבים לאו בר משיכה דכי כתיבא משיכה בישראל כתיבא או קנה מיד עמיתך:

הא קנייה ליה מהשתא קודם ביאה והיכי קרי ליה בא עליה ואח"כ נתן לה:

אלא דאמר לה ליהוי גביך כלומר לא תקני עד שעת ביאה והלכך לא הוי פשיטא דליהוי מותר מאחר שגלה בדעתו שלא תקנה עד שעת ביאה ומשום אתנן נמי ליכא דהא אמר לה אי צריכא ליך קני מעכשיו:

או דלמא השתא מיהא קאי בעיניה ואע"פ שאין אתנן חל על המוקדשין דכתיב לכל נדר פרט לנדור שמא הכא מאחר דאיתיה בשעת ביאה חל איסור אתנן למפרע משעה דיהיב לה ואז לא היה הקדש:

והא מחסרא משיכה פי' ואפי' לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות הכא גבי אתנן לא קנו כיון שהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קונה ואוקמוה אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל ולא דמי לההיא דפרק הזהב (ב"מ דף מח.) נתנה לסיטון מעל שקניית הכסף מועיל דכיון דמעל מן התורה מי יפקיע המעילה ממעות הקדש:

בזונה עובדת כוכבים לא קניא במשיכה וכרשב"ל משני דאמר לעמיתך במשיכה הא לעובד כוכבים בכסף דאילו לר' יוחנן אית ליה לעובד כוכבים במשיכה ומשום דרב חסדא אית ליה פרק הזהב (ב"מ דף מז:) כר' יוחנן הדר משני שינויא אחרינא דלרבי יוחנן לא תקשי:

כגון דקאי בחצרה וא"ת לישני תרוייהו בטלה זה הא דקאי בחצירה והא דלא קאי בחצירה וי"ל דניחא ליה לאוקמה בטלה סתם אפילו קאי בחצרה עם טלאים אחרים שלו אע"פ שאינו יכול לדחותה לטלה מן השוק אפילו הכי אין שם אתנן חל אפילו למאן דאית ליה ברירה אלא על המבורר בשעת ביאה:

ואינו חושש לא משום שביעית פי' בקונטרס שמא ימסור דמים הללו למי שחשוד על השביעית ותניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ופריך הכי מדקאסר בצאו ואכלו ואני פורע אלמא כי קפרע דמי איסורא קפרע ונקראים דמי שביעית ואע"פ שכבר אכלום הכי נמי דבי ר' ינאי כי קפרעי דמי שביעית הם וקשה מי הזקיקו לשנות פירות שביעית ממעשר ויין נסך שהטעם מפני שנראה כמאכיל לפועליו דבר שאינו מעושר או יין נסך ה"נ היה לו לפרש שמאכיל שביעית לפועליו ונמצא פורע חובו מדמי שביעית ועוד תקשי לרב ששת דמפרש טעם הברייתא משום דמי פירות שביעית דלמא אחר הביעור איירי ואיסורא משום דנהנה מפירות שביעית בשעת האיסור דומיא דיין נסך דהוי טעמא משום דנהנה מיין נסך אי נמי אפילו קודם הביעור וטעמא משום שפורע חובו מפירות שביעית שקונה פירות שביעית ומאכילן לפועליו ולא דמי כלל לדבי ר' ינאי ועוד קשה בסמוך דמסיק בחנוני המקיפו דמשעבד ליה דכיון דדרכיה לאקופי קני ליה דינר גביה פי' דכיון דמקיפו לבעל הבית סמך עליו ומשועבד לו בעל הבית לפי שסמך עליו לכך הוי דמי שביעית אבל דבי ר' ינאי לא הוו חנוני המקיפו ולא סמכא דעתייהו כולי האי ולא משעבדי להו דבי ר' ינאי מהשתא וכי פרעי להו אחר זמן לאו חליפי שביעית נינהו וקשיא דמדמי לעיל ההיא דר' ינאי לאתנן דבא עליה ואח"כ נתן לה ואוקימנא אפילו עשאו לה אפותיקי ועומד בשעת ביאה בחצרה ואע"ג דמשעת ביאה אישתעבד לה ואין להתיר מטעם שאין השיעבוד על טלה זה אלא על נכסיו וכשיתן לה טלה זה לפצות השיעבוד מנכסיו הוי חליפי אתנן דשרי כדאמרינן פרק כל האסורין (תמורה דף ל.) דא"כ מאי ראיה מביא לעיל מאתנן על דבי ר' ינאי שאני התם דחליפין מותרין ואילו חליפי שביעית אסורין אלא ודאי אע"ג דמשתעבד אינו נתפש באיסור אתנן כלל וה"ה לדבי ר' ינאי אע"ג דמשעבדי ועוד לפירושו לשון קנה לה דינר גביה יתור לשון הוא לא היה לו להזכיר רק משתעבד ולא משתעבד לכך נראה לרבינו יצחק לפרש ואינו חושש לא משום שביעית שפורע חובו מפירות שביעית שכבר פרע לו הדינר ואין שום חוב מוטל עליו לפרוע אחר שאכלו האיסור אבל אמר ואני פורע חושש משום שביעית שהוא כאילו לקחם בעל הבית לעצמו ונתנם לפועליו ונמצא פורע חובו מפירות שביעית והשתא אפילו איירי ברייתא לאחר הביעור פריך שפיר אלמא כי קפרע דמי איסורא קפרע ואי איתא דבעלמא לא חשיב דמי פירות שביעית בכי האי גוונא שפורע אחר שכלו הפירות מן העולם גם בכאן לא היה לנו לחשבם כאילו לקחם בעל הבית לעצמו ונתנם לפועליו מאחר שהן לוקחין הפירות מבית החנוני והוא פורע המעות לאחר שאכלום ומסיק תרגמה רב פפא בחנוני המקיפו דמשתעבד ליה דכיון דדרכיה לאקופי קני ליה דינר גביה פי' דמשתעבד ליה שקונה שיעבוד בנכסיו לאלתר כנגד מה שנותן לפועליו והיינו קני ליה דינר גביה דקאמר לשיעבוד הדינר קונה בנכסיו שוה דינר ולא קנין גמור שיוכל להקדישו מעת שקונה הדינר בנכסי בעל הבית לאלתר כשהן בעין ונותנו לפועליו הוי ליה מה שקונה בנכסי בעל הבית דמי הפירות ולכך חשיב בעל הבית כלוקח הפירות והירק מחנוני ומאכיל לפועליו בשכרן ולבסוף כשיתן הדמים לחנוני לפצות השיעבוד מנכסיו יהיו דמי שביעית אחרון אחרון נתפש ואם היו העניים שלווים מהם דבי ר' ינאי ע"י ר' ינאי כחנוני המקיפו והיה אומר ר' ינאי לבני ביתו צאו ולוו ואני פורע היה נתפש באיסור שביעית מה שר' ינאי פורע להם מטעם זה דפירש אבל הם לא היו כחנוני המקיפו ולהכי לא גמר ומקני להו שיעבוד בנכסיו לאלתר כשנותנין פירות שביעית לבני ביתו דנהי דבתורת ערבות וקבלנות משתעבד להם לעניים סובר עתה זה המתרץ שאין משתעבד בערבות אף בקבלנות רק גוף הערב והקבלן אבל בנכסיו של ערב אין המלוה קונה כלום לאלתר ואפילו שיעבוד אי נמי היה טועה בזה שאין שיעבוד בנכסי ערב אלא במלוה ולוה אבל אם היה אומר תן לפלוני מנה או הלוהו ויהא קנוי לו והוא יהא פטור ממך ואני נותן לך או ואני פורע לך שזהו כעין מעשה דר' ינאי דהכא אין כאן דין ערבות אע"ג דאמרינן בסוף גט פשוט (ב"ב דף קעד.) תן לו ואני נותן לך אין לו למלוה על הלוה כלום דמשמע אבל על הערב יש לו מדלא קאמר אין לו על זה ועל זה לא הוה מסיק אדעתיה השתא מההיא כי היכי דלא אסיק אדעתיה הך דרבא וכי אייתי דרבא חדא מינייהו נקט והתלמוד נושא ונותן לפי טעותו ואמר אבל חנוני שאין מקיפו מאי מותר כו' ותו חנוני שאין מקיפו מי לא מישתעבד כלומר וכי אין נכסיו משועבדין ממש כדין ערב והא אמר רבא כו' קנה מדין ערב וכשהוא תולה הדבר שאומר קנו נכסי לך תולה הקנין בדין ערב אלמא משמע שדין ערב הוא שנכסי הערב משתעבדין למלוה בשעת ערבות ולא גופו לבד ולפי טעות האחר נמי יש להוכיח ששייך בו דין ערבות אפי' בענין זה שאמר תן לפלוני מנה ואני פורע לך אלא לא שנא מקיפו ול"ש אין מקיפו משתעבד וקונה חנוני דינר גביה ואפ"ה כיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר דלא חשיב דינר הקנוי להם בעניים של ר' ינאי דמי שביעית ומה שנחשב בצאו ואכלו ואני פורע בקונה הפירות והיין והאכיל לפועליו ואע"פ שבמשיכתן לא נתכוונו אלא לזכות לעצמו ואף החנוני נתכוון בדעתו להקנות לעצמו רק שיחזור על בעל הבית לא בשביל שמשיפרע יחשוב דמי הפירות דהא אינם בעין בשעת הפרעון שהקדים לו דינר לזכות לו בעצמו בדמי הפירות כשיתנם לפועלים ובלא קושיא דרבא היה יכול להקשות כיון דאתה מתיר בדבי ר' ינאי מטעם חנוני שאין מקיפו מה היה מדמה ר' יוחנן ההיא דאתנן לדבי ר' ינאי אף לפי טעותו שאין משועבד בערב אלא גופו ולא נכסיו אי נמי לא משתעבד אלא במלוה שאינו פוטר המקבל ויש שם דין ערבות אבל לא בנותן שפוטר המקבל וסומך על חבירו שמצוה ליתן לו ויחזור עליו ולכן לא היו פירות שמינית שפורע ר' ינאי דמי שביעית מ"מ למה לא חשב באתנן שכר ביאה אע"פ שלאחר ביאה נותנה לה הלא בשעת ביאה נקנה הטלה בטלה זה במקום שמעות קונות או דקאי בחצרה א"כ גם בטלה סתם ישתעבדו נכסיו בשביל הטלה ועוד כי דבר פשוט הוא שכל המקבל מעות מחבירו בשביל חפץ שיתן לו שנכסיו משועבדין לו דלא גרע ממלוה שהנכסים משתעבדים לו כי אין להתיר שם מטעם חליפי אתנן כדפי' אלא משום הכי אייתי דרבא דניחא ליה לאקשויי על מעשה דר' ינאי גופיה יותר מעל הראיה דאתנן:

הא דאמרינן אי לאו דאקנייה ניהלה מעיקרא היכי מצית מקרבא ליה ואיש כי יקדיש את ביתו קדש (ויקרא כז, יד) אמר רחמנא וכו'. קשיא לי דהא משיכה קונה אפילו בלא נתינת דמים ואם נשרפו או נאבדו ברשות לוקח ללוקח נאבדו או נשרפו ולא למוכר, אלמא דידיה ניהו. ואם כן למה אינה יכולה להקריבו דהא קונה לה במשיכה, ולענין איסורא נמי אמרינן דחשבינן ליה כדידיה לגמרי (כדתניא) [כדתנן] (עא, א) המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין, דמכי משכיה קני ליה וקמי זוזי עלייהו דגוי בהלואה, ואף על גב דנגע ביה גוי עד שלא פרעו לית לן בו מידי דמכי משכיה גוי אסתליק מניה ישראל לגמרי. ונראה דהכי קאמר אי דלא אקנייה ניהליה מעיקרא במשיכה אלא שיהא אצלה עד שעת ביאה ואם יבא עליה יהא שלה היכי מציא מקרבא ליה קודם ביאה.

וכי אמר לה בטלה זה מאי הוי והא חסרה משיכה וכו' איכא מאן דמפרש דאפילו אליבא דר' יוחנן דאמר (ב"מ מז, ב) דבר תורה מעות קונות מקשינן, דכיון דתקנו רבנן דלא ליקני אלא במשיכה הרי הוא כאלו אין המעות קונות כלל ואפילו לגבי איסור תורה, ומותר לגבוה, דרבנן הוא דאמור דלא ליקני ליה, הילכך לאו אתנן הוא, שהם העמידו דבריהם אפילו במקום איסורא דאורייתא. ויש לפרש דדוקא אליבא דריש לקיש דאמר (שם) משיכה מפורשת מדאורייתא מקשינן, אבל לר' יוחנן כיון דמדאורייתא מעות קונות הא לא מחסרה משיכה מדאורייתא, ואסור אתנן דאורייתא הוא. וכן נראה שפירש רש"י ז"ל, דהא דמפרקינן בזונה גויה דלא קניא במשיכה פירש הוא ז"ל: דכי כתיבא משיכה בישראל כתיבא, וזו היא סברת ריש לקיש (בכורות יג, א) דאלו לר' יוחנן איפכא הוא דבישראל מעות קונות ובגוי במשיכה. ואף על גב דקיימא לן כן כר' יוחנן, הכא מקשי אליבא דריש לקיש, דאיכא סוגיות הרבה בתלמוד שמקשה אליבא דחד תנא ואף על גב דלא קיימא לן כוותיה. ודכוותה היא בריש פרק האשה שנתארמלה (כתובות טז, א) ונימא רוב נשים בתולות נשאות, (ובפ"ק) [ובפ"ב] דקדושין (נא, א) את וחמור הוא ואת וחמור קנה וכן הרבה. ואף על גב דלפום אוקימתא דרב חסדא מקשי ורב חסדא כר' יוחנן סבירא ליה, כדמוכח בפרק הזהב (ב"מ שם) דאמר רב חסדא התם כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות, הכא לאוקומי ברייתא לכולי עלמא בעינן, כלומר הא תינח לר' יוחנן לריש לקיש מאי איכא למימר.

ואוקימנא בזונה גויה דקניא בכסף ולא מיחסרא משיכה וביאתה היינו כספיה אבל זונה ישראלית לא קניא ליה כלל ואף על גב דיחדו ליה באתננה קודם ביאה. ומיהא איכא למשמע לשוכר את הפועל ופסק עמו כור חטים זה או בגד [זה] או עור זה שאם רצה אחד מהם לחזור בו שהרשות בידו, שהרי כור חטים שפסק עמו לא קני ליה דהא מיחסר משיכה ויהיב ליה מידי אחרינא, וכדאמרינן הכא בטלה זה. ואפשר נמי דאפילו פסק עמו חטים סתם אינו חייב ליתן לו חטים אלא נותן לו שכרו במעות. ומיהו בזה יש לבעל הדין לחלוק דממון שפסק עמו מיהא חייב ליתן לו, דומיא דטול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו (ב"מ קיח, א), אף על פי שיש לחלוק ולומר דסתם שכירות במעות היא ואדעתא דהכי נחת והילכך חייב ליתן לו מעות, אבל כשפסק עמו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטים אלא שבא לדון עליו מחמת שהתנה עמו בכך לא קנה דהא לא משך, וזה נכון ועיקר. והיכא דקא פסק לו כור חטים זה שיכול לחזור בו כמו שביארנו, צריך עיון אם יתחייב ליתן לו מכל מקום במעות כדמי החטים שכבר גלו בדעתם מיהא כשיעור פסק השכירות וזה נתרצה ליתן וזה נתרצה להשתכר בשוה כור חטים, או שמא נאמר כיון שאין גוף הדבר שפסקו ביניהם נקנה ולא זה קנה ולא זה נתחייב, אפילו בשוויו של פסק זה לא נתחייב, והכל לפי דעת בית דין בכמה ראוי להשתכר, בדבר זה צריך אני להתיישב. ואפשר שהכל הולך אחרי המלאכה שעשה, שאם עשה וטרח יותר משאר פועלים יכול לומר לו להכי טרחי ועבדי לך עבידתא שפירתא, כדאיתא בריש השוכר את האומנין (ב"מ עו, א), ואי לא, יהיב ליה כשכיר דעלמא לפי אומד המלאכה שכר שעשה, כן נראה לי.

הא דמותיב רב ששת לדבי ר' ינאי מהא דתני אומר אדם לחמריו ולפעליו צאו ואכלו ואני פורע אסור, אלמא כי קא פרע דמי איסורא קא פרע. קשיא לי דדילמא שאני הכא דכי קא שקלי פועלים דידיה איסורא קא שקלי ומשום הכי אסור, אבל דבי ר' ינאי כי שקלי פירי מעניי ההיא שעתא אכתי איסורא ליכא דקודם הביעור קא יזפי, וכי קא פרעי לאו דמי איסורא קא פרעי. ויש לומר דהכי קא מותיב, ואם אמר להו צאו ואכלו צאו ושתו ואני פורע חושש משום יין נסך, אלמא ודאי איסורא דהכא משום פרעון הוא דפורע דמי איסורא, דאי משום דמעיקרא שקלי פועלים דידיה איסורא אמאי חושש להם משום יין נסך דהא איהו לא שקיל מידי ופועלים הוא דשקלו ואיהו נמי הא לא פרע מידי לחנוני ומאי איסורא קא עביד, אלא ודאי משום פרעון הוא דאסור, דאלמא כי קא פרע דמי איסורא קא פרע, הכא נמי וכו'. כן נראה לי.

מי מציא מקרבא ליה איש כי יקדיש כו׳ אף כל ברשותו פירוש ברשותו ושלו ולאפוקי גזל ולא נתיאשו הבעלים שאין אחד מהם יכול להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכדאיתא בפרק מרובה ולישנא קלילא נקט.

אי נמי דכיון דאם אינו ברשותו אינו מקדישו כל שכן כשאינו שלו כי הכא. הקשה מורי הר״שבא נ״ר דהכא שלו וברשותו הוא דכיון דמשכתיה קניתיה במשיכה ואי משום דלא בא עליה אין הבעילה אלא דמים וכל שמשך ופסק דמים קנה אף על פי שלא פרע ואין המעות אלא כתוב אצל הלוקח והכי נמי אמרינן לה אף לענין אסורא כדתניא המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרי׳ וקושיא גדולה היא זו והעלה רבינו בגמגום והנראה לי בזה דבעלמא כל שהמשיך פירותיו אחר פסיקת דמים גמר והקנה דסמיך דפרע ליה לוקח שפיר וכי לא פרע ליה נמי כייף ליה בדינא דלא כסיפא ליה מילתא למתבעיה אבל הכא דכסיפא מילתא למתבעיה לביאה אנן סהדי דלא מקני כלל אלא שיהא בפקדון אצלה עד שיבעול.

קדמה והקדישו מהו כו' פירוש מי אמרינן שאין דעתו להקנותו לה כל זמן שהוא בעולם כלל והכא הא איתיה או דילמא דעתו להקנותו לה כל זמן שאינו ברשות והכא ליתיה ברשותה דאמירתה לגבוה כמסירת להדיוט דמי והיינו דאצטריכו לטעמיה דאמר מר כו׳ ודוק.

הא דאמר ליה בטלה זה כו׳ פי׳ דכי אמר ליה בטלה זה הא מייחד וחייל עליה איסור אתין ולפיכך אסור אבל כולה סתם לא מייחד ולא מיתסר ואף על גב דמחייב למתן ליה בתורת חוב ופרכינן וכי אמר ליה בטלה זה מאי הוי הא מחסרה משיכה ודעת המפרשים דקושיין לריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה דאלו לרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות הא קניתיה בביאה שהיא המעות וכיון דאסיר מדאוריתא היכי משתרי משום תקנתא דרבנן דאמור שלא יהו מעות קונות שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה אלא ודאי כדאמרן וכן נראה מלשון ר״שי ז״ל ואף על פי שדעת הגאונים דלית הלכתא כריש לקיש הא כתיבנא בכמה רוב דוכתי דפריך תלמודא סתם ואפילו למאן דאמר דלית הלכתא כותיה כדפרכינן התם בקדושין את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה ואנן קיימא לן דקנה אבל נראה לי שאין צורך לכך וקושין אפי׳ לר״י דכל איסורא דתלי בממונא כיון דבממונא הפקר בית דין הפקר אפילו באיסורא נמי אדרבנן מוקמינן לה והוי נמי אורייתא ואב לכולן הא דקיימא לן שהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אין חוששין לקדושיו ואפילו להצריכה גט וליכא למימר דאפקוה רבנן לקדושי כדאמרינן בעלמ׳ דאם כן הוה מפרש לה תלמודא התם אלא טעמא דמילתא שאף מן התורה אינה מקודשת שהתורה אמרה שיתן לה שוה פרוטה בשעת קדושין והרי לא נתן לה.

וכן פי׳ שם גדולי רבותי ז״ל והכא נמי התורה אברה שיהא אתנן כשזכתה בו לעשות רצונה והכא הרי לא זכתה בו דאפקרוה מינה רבנן ויש לי כיוצא בזו בפ׳ אלו נערות וכן הודה לי מורי הר״א הלוי ז״ל.

בזונה גויה ושמעינן מהכא דאתנן זונה גויה אסורה והכי נמי איתא במסכת תמורה כתב מורי הר״שבא נר״ו וזה לשונו מיהא איכא למשמע לשוכר את הפועל ופסק עמו כור חטים זה או בגד זה או עור זה שאם רצה אחד מהם לחזור בו שהרשות בידו שהרי מה שפסק עמו לא מקני ליה דהא מחסרי משיכה ויהיב ליה מידי אחרינ׳ וכדאמרינן הכא בטלה זה.

ואפשר נמי דאפילו פסק עמו חטים סתם שאינו חייב ליתן לו חטים אלא נותן לו שכרו במעות ומיהו בזה יש לבעל הדין לחלוק דממין שפסק נותן לו דומיא דטול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו אף על פי שיש לחלוק ולומר שסתם שכירות במעות היא ואדעתא דהכי נחת והילכך חייב ליתן לו מעות אבל כשפסק עמו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטים אלא שבא לדון עליו מחמת שהתנה עמו בכך לא קנה דהא לא משך והיכא דפסק לו כור חטים זה שיכול לחזור בו כמו שביארנו צריך עיון אם יתחייב ליתן לו מכל מקום במעות בדמי החטים שכבר גלו בדעתם מיהא כשיעור פסק השכי׳ וזה נתרצה ליתן וזה נתרצה להשתכר בשוה כור חטים או שמא נאמר כיון שאין גוף הדבר שפסקו ביניהם נקנה ולא זה קנה ולא זה נתחייב אפילו בשוויו של פסק זה לא נתחייב והכל לפי דעת בית דין בכמה ראוי להשתכר בדבר זה צריך להתישב ע״כ.

ואי לא שקולי באתנניך פי׳ ודקאמר ואחר כך נתן לה לאו דוקא שהרי כבר היה בחצרה אלא כיון שלא זכתה בו עד עכשיו בא עליה ואחר כך נתן לה הוא וכן פר״שי ז״ל עוד יש לומר דבחצרה לאו ממש אלא שהשכיר לה מקומו והוי כחצרה וכגון שהיה משתמר לדעתה וכשלא נתן לה מעות נתן לה הטלה כנ״ל.

נתן לה על דרך זה ולסוף כמה בא עליה משבא עליה נאסר ואם קדמה קודם הביאה והקריבתו נרצה הואיל והקנה לה מעכשו ולא תלה קנייתה על תנאי ביאתה שאלו כן לא היתה יכול להקדישו אלא שהזכיר לה את הביאה בשעת המתנה על הדרך שהזכרנו או שאמר לה לא יקנה לך עד הביאה ואם יצטרך ליך יקנה ליך מעכשו ויש שואלין ואף בנתן לה על תנאי ביאה למה אינה יכולה להקריבו והרי משכה והוא רשאי לכופה על הביאה שהרי משיכה קונה בלא נתינת דמים אחר שפסק והלה כופהו על הדמים ואף זו הביאה במקום דמים ואם תמצא לומר שבאיסורין כן והרי במוכר יינו ופסק עד שלא מדד דמיו מותרין דמדמשכיה קנייה וקמו זוזי עליה בהלואה ואיני רואה בה קושיא דאדרבה האתנן הוא הדמים והוא נקנה בביאה ואין הביאה נקנית בו ואף לדבריהם יראה לי שלא נאמר כן אלא במשיכה שבמקום דמים שהוא דבר הראוי לגבותו על ידי בית דין אבל אתנן שאין מסור לבית דין לכופה על הביאה אין משיכת אתנן קונה בו על סמך זה:

אף זו שכתבנו בקדמה והקריבתו אם קדמה והקדישתו ובא עליה קודם הקרבה הדבר בספק אם הותרה הקרבתו ומתוך כך לא יקרב לכתחלה ואם קרב יצא ידי נדרו ואם קדמה ומכרתו יש מוכיחין מסוגיא זו שאינו ודאי אתנן ביד לוקח דמה לי מכרו לשמים מה לי מכרו להדיוט ויש אומרים שאין עליו שם אתנן כלל וקים מתורת ספק ממה שאמרו כאן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלמא במסירת הדיוט אין אחריו שם אתנן כלל ומ"מ בב"ק ע"ו א' פסקנו שההקדש אינו כמכירה בקדשי מזבח:

בא עליה תחלה והתנה לה אתנן ולסוף כמה נתן לה טלה באתננה אם אמר לה בשעת ביאה השמעי לי בטלה זה ובא עליה והיא זונה גויה שהגוי קונה במעות ואינו צריך משיכה כמו שיתבאר הרי ביאתה כדמי המקח והרי טלה קנוי לה משעת ביאה והרי הוא אתנן ואם אמר לה בטלה סתם מותר שמאחר שלא נתיחד לה לא קנאתו ושמא תאמר ומה בין זה לפועל ביין נסך שכל שגמר מלאכתו נתחייב לה הלה שכירותו אע"פ שלא משך ואע"פ שלא נתן לו עד לאחר זמן ושכרו אסור פירשו בתוספות שהפועל כל הנאה לבעל הבית אבל אתנן שאף היא נהנית מן העברה אין זה כעין שכירות מכל וכל אלא כעין הקנאה ובטלה זה הוצרכנו לטעם שמעות קונות בגוי ובטלה סתם לא קנתה:

היתה זונה ישראלית שאין ישראל קונה אלא במשיכה אף בטלה זה מותר אע"פ שדבר תורה מעות קונות הואיל ותקנו חכמים משיכה הופקעה הזכייה על ידם מכל מי שלא משך ומ"מ אם היתה באותה שעה בחצרה הואיל וחצרה זוכה לה נאסר ואפילו לא הקנהו לה באותה שעה לגמרי אלא שאמר זכי בו מעכשו אם לא אשלח ליך מעות עד יום פלוני נאסר:

יש מי שאומר מכח סוגיא זו שאם נתן לה טלה מעכשו ואמר לה על מנת שתשמעי לי ונשמעה לו לבסוף אין זה אתנן הרי זו כאומר לחברו הרי לך מנה על מנת שתתן לי קרקע פלוני שאין המנה דמי קרקע אלא מתנה והקרקע תנאי המתנה וכבר רמזנוה למעלה וגדולי המחברים לא כתבוה ואין הדברים נראין:

זה שכתבנו שבטלה זה כל שלא משכה לא קנאתו מ"מ דמים הוא חייב לה ומכאן למדו בתוספות במי ששכר את הפועל ופסק עמו איזה דבר המצויין בפרט כגון בגד זה או כלי זה ולא משכו יכול לחזור ואינו חייב לו אלא דמי שכירות הראויים לפי המלאכה אחר שלא משך אותו דבר המצויין שאם אמר בכור חטים זה או בכור קטנית זה ואע"פ שלא משך צריך ליתן לו מאותו המין שאין אלו אלא כעין דמים שהרי טול מה שהבאת בשכרך אין שומעין לו וקצת רבניהם כתבו שאף בזו אינו חייב אלא מעות אלא שנסתפקו אם שער החטים שהתנו עולה ליתר מכדי שכירות הראוי בדמים אם חייב ליתן לו דמים כשיעור אותו שווי אם לאו ונראה לי שמאחר שלא קנה החטים חזר החיוב בדמים ואין לו אלא כפי הראוי:

בד"ה אלא דאמר לה כו' ומשום אתנן נמי ליכא כו' עכ"ל פירוש כיון דלא מצי מקרבה דלאו ברשותה הוא ליחול איסור אתנן וק"ל:

בד"ה כגון דקאי בחצרה וא"ת לישני תרוייהו בטלה זה כו' עכ"ל ולעיל דקאמר בזונה עובדת כוכבים לא תקשי להו לישני תרוייהו בטלה זה והא בעובדת כוכבים והא בישראלית דניחא ליה לאוקמא כולה בחד גופא בעובדת כוכבים דאפילו בעובדת כוכבים שרי בסתם אבל הכא טפי ה"ל לאוקמא כולה בטלה זה מלאוקמא כולה בחצרה דלא הוי שום רבותא בסתם בחצרה ותירצו דודאי הוה שום רבותא נמי בסתם בחצרה וק"ל:

בד"ה ואינו חושש כו' מי הזקיקו לשנות פירות שביעית כו' ה"נ היה לו לפרש כו' וטעמא משום שפורע חובו כו' ולא דמי כלל לדבי ר' ינאי כו' עכ"ל לכאורה דבריהם נראין כסותרים דכיון דלסברת רש"י הוה טעמא משום שפורע חובו לא הוה דמי כלל לדבי ר' ינאי א"כ שפיר הוזקק רש"י לפרש ולשנות פירושו של שביעית ממעשר ויי"נ דאל"כ לא הוה רב ששת מקשה מידי לדבי ר' ינאי דמה"ט לא תקשי להו טפי דהיה לו לפרש ממש דומיא דמעשר ויי"נ דמיירי לאחר הביעור דנראה כמאכילן איסורא ויש ליישב דה"ק מי הזקיקו לפרש כו' דה"נ היה לו לפרש דומיא דמעשר ויי"נ ושפיר פריך לדבי ר' ינאי בפשיטות כמו שפירש ר"י לקמן דאי לא הוה חשיב דמי פירות שביעית לאחר שאכלום לא היו פירות שביעית שלו ואינו פורע חובו מפירות שביעית מיהו לא קשיא להו דהיה לו לפרש דומיא ממש דמעשר ויי"נ דמאכילן איסורא ומיירי בלאחר הביעור כמו שפירש ג"כ ר"י לקמן דאיכא למימר דרש"י סובר דא"כ לא הוה מקשה רב ששת מידי לדבי ר' ינאי דא"נ לא הוה חשיב דמי פירות לאחר שאכלום מ"מ עכשיו כשמאכילן נראה כאילו הוא מאכילן איסורא ושוב כתבו ועוד תקשי לרב ששת כו' לפי סברת רש"י דלא משמע ליה קושיא לדבי ר' ינאי אלא אם נפרש טעם הברייתא משום דמי פירות שביעית תקשי ליה לרב ששת דמי יימר לן דטעם הברייתא משום דמי פירות שביעית ותקשי לדבי ר' ינאי דלמא אחר הביעור כו' א"נ אפילו קודם כו' ומשום שפורע חובו כו' ולא תקשי לר' ינאי דלא דמי כלל לדבי ר' ינאי לפי סברת רש"י ודו"ק:

בא"ד וקשיא דמדמי לעיל ההיא דבי ר' ינאי לאתנן כו' ואוקימנא אפילו עשאו לה אפותיקי כו' עכ"ל פירוש בטלה סתם שרי אפילו באפותיקי וקאי בחצרה כמו שכתבו התוס' לעיל אך קשה לי דנראה שהניחו דבר זה בקושיא לפרש"י ואמאי לא ניחא ליה למימר דהיה יכול להקשות כן אף לפי טעותו אלא דניחא להו להקשות מדרבה על מעשה דר' ינאי גופיה יותר מעל הראיה דאתנן כמו שכתבו התוספות כיוצא בזה לקמן גם כן לפי שיטת ר"י ודו"ק:

ד"ה והא מחסרא משיכה פירוש ואפילו לר"י דאמר מעות קונות וכו' ר"ל מאי פריך המקשה הא סוגיא זו אליביה דר"י קא שקיל וטרי ואזיל ור"י אית ליה דבישראל דבר תורה מעות קונות אלא שרבנן תקנו משיכה משום שלא יאמר נשרפו חטיך בעלייה כדאיתא בפרק הזהב וה"נ הביאה היא במקום מעות וכיון שבא עליה נקנה לה הטלה מן התורה וחל עליה איסור אתנן אע"ג דלא משכה עדיין ומתרץ דלא קנתה הטלה משום שהפקיעו חכמים בכל לוקחים שלא יקנו החפץ כי אם במשיכה גם ממנה הפקיעו כחה שלא תקנה ולא דמי לההיא דפרק הזהב נתנה לסיטון מעל פי' נתן סלע של הקדש לסיטון שהוא חנוני גדול המוכר פירות מעל הלוקח לר"י אע"ג דלא משך הפירות משום דאית ליה מעות קונות דבר תורה דשאני התם דלא הפקיעו חכמים שלא יקנה המוכר המעות אלא שלא יקנה הלוקח החפץ וכיון שנתן המעות של הקדש לסיטון נקנו לו המעות ויצאו לחולין מיד מעל מן התורה ובמה יפקע המעילה ואע"ג דנהי דלענין מקח וממכר אמרינן דהואיל דהלוקח לא קנה החפץ ממילא ג"כ לא קנה המוכר המעות וצריך להחזירם לו היינו גבי ממון אבל לענין מעילה מי יפקיע המעילה כיון שלא הפקיעו חכמים כח המוכר כ"א כח הקינה וק"ל אבל הכא האתנן אינו נאסר אלא מעת שנקנה להאשה שהיא הלוקח וכיון שהפקיעו חכמים כל כח הלוקחים גם ממנה הפקיעו שלא נקנה לה הטלה וא"כ אין כאן אתנן כלל וק"ל:

ד"ה ואינו חושש לא משום שביעית וכו' וקשה מי הזקיקו לשנות וכו' ועוד תקשה לרב ששת וכו'. ר"ל מי הזקיקו לרש"י לפרש כן וכ"ת דרש"י היה מוכרח לפרש כן משום דתיובתא דרב ששת לא שייכא אלא א"כ מפרש טעם הברייתא הכי עדיין יש להקשות לרב ששת גופיה מנא ליה לפרושי הכי ולמותיב בתיובתא דלמא טעמא דברייתא לא משום דמוסר דמי שביעית לעם הארץ אלא לאחר הביעור איירי ומשום דנהנה מפירות שביעית וכו':

בא"ד לפירושו לשון קנה ליה דינר גבי' וכו' כצ"ל:

בא"ד והשתא אפילו איירי הברייתא אחר הביעור פריך שפיר וכו' דאם איתא דבעלמא וכו' כצ"ל:

בא"ד והיינו קני ליה דינר גבי' דקאמר וכו' ומעת שקונה הדינר בנכסי בעל הבית וכו' כצ"ל:

תד"ה והא מחסרה משיכה תירוצם דחוק. ובפשוטו י"ל לפי דברי תוס' בב"מ (דף מג ע"א) מאי ארי' הוציא וכו'. א"כ למ"ד קונות יש לו היתר תשמיש במעות ושפיר מעל. בהא י"ל לשיטת הראב"ד דבשכירות מטלטלין מעות קונות דל"ש נשרפו חטיך. א"כ הכא דבלן וספר הוי רק שכירות לר"י שפיר מעל דלגבי שכירות מטלטלין אוקמי אדינא. אבל לר"ל דמדאורייתא אין מעות קונות אפילו בשכירות מטלטלים לא קנה. וע"פ יסוד דברי הראב"ד מיושב קושית מהרש"א בתוס' קידושין (דף כז) ד"ה ומקומו מושכר. והיינו דבמתני' דמיירי במכר. באמת הטעם במידי דאיתא במטלטלין לא קתני. אבל בברייתא דמיירי בשכירות ליכא לשנויי הכי דא"כ היכי חשיב כסף הא בשכירות מטלטלים ג"כ קונה: